"הפעם הראשונה שהרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בהקשר הסכסוך היתה כשפתחתי במקרה את אל-קודס בעמוד הראשון היתה תמונה של ילדה קטנה, אימאן חיג'ו, שנפגעה מפגז לפני כשנתיים. באותו עיתון, כמה עמודים אחר כך, היתה ידיעה על פיצוץ באוטובוס בירושלים. בין הפצועים היה ילד שאיבד את עינו. התחלתי לחשוב על שני הסיפורים ואמרתי לעצמי, "יש כאן בעיה", ילדים משני הצדדים מתים. אני חושבת שלאדם שחי בחברה הפלסטינית או הישראלית אין יכולת להשפיע על הממשלות, אבל אדם יכול להשפיע באופן אקטיבי ומשמעותי אם הוא חבר בארגון או בפרויקט שמטרתו לשקם את האמון בין שני הצדדים"