קיטי כהן
    אשת חינוך, מרצה לספרות אנגלית
    quote
    "אם אדם רוצה דיאלוג אמיתי ושלום אמיתי, חשוב מאוד שהוא או היא ירגישו בטוחים מספיק לעמוד ולהגיד, 'אני יהודיה, אני ישראלית; ואתה מוסלמי, או אתה נוצרי, או אורתודוקסי, או קתולי, או ארמני, או פלסטיני.' חשוב מאוד לקבוע מאיפה באנו ולא לומר, 'אני ישראלית שרוצה שלום ולכן אני מוכנה לוותר על הנרטיב שלי'"

    רקע

    מקום מגורים: רמת השרון נולד/ה ב: וינה, אוסטריה שנת לידה: 1936 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: אמנות ותקשורת דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס אתר: Folklore of the Other מקום עבודה הפולקלור של האחר - המכון לחקר דת ועדות בישראל מראיינת ליאורה גל תאריך הראיון 2005

    קיטי כהן עלתה בשנת 1948, כשהייתה בת 12, מאירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה למדינת ישראל הצעירה. היא למדה בארה"ב ואחר-כך, בסוף שנות השמונים, השתתפה במגוון של התנסויות דיאלוג בין פלסטינים וישראלים, כולל האגודה להבנה בין דתית. בהמשך בנתה תוכניות המתמקדות בהיבטים הטיפוליים של דיאלוג ואחר-כך הקימה פרויקט המתמקד בחשיבותה של האומנות לדיאלוג ולשלום. כיום היא עובדת עם ילדים בגיל בי"ס יסודי, משני צדי הקו הירוק, באמצעות פרויקטים של תיאטרון ושל ציור. התערוכה המשותפת "ילדי ירושלים מציירים כאב, חולמים שלום" נפתחה בירושלים בשנת 2004 ועתה היא נודדת במקומות שונים ברחבי העולם

    • מה שמך ומהיכן את?

      שמי קיטי כהן. נולדתי בווינה שבאוסטריה. גדלתי בתקופת מלחמת העולם השנייה בגיהינום שאירופה הייתה אז. עליתי ארצה עם אמי המנוחה רק ב- 48', מאחר שלפני קום מדינת ישראל, בתקופת המנדט הבריטי,  צעירים יהודים לא קיבלו אשרות כניסה.

    • ספרי לי בבקשה איך התחלת להיות מעורבת בפעילות לקידום השלום.

      למעשה, זה קשור לחוויות שלי ממלחמת העולם השנייה. הדברים שראיתי באירופה השאירו עלי חותם בל יימחה. שנות המלחמה עיצבו את השקפת עולמי מכמה וכמה בחינות. לעבודה שלי כיום יש שורשים בטראומות שחוויתי בילדותי. מהמשפחה שלי למדתי שאפשר לשמור על צלם אנוש. למרות הרדיפות והפחד, חונכתי לא לדון קבוצה או אנשים לחומרה. אנושיותם של בני משפחתי ויחסם כלפי אנשים אחרים היא שאפשרה את ההישרדות המופלאה שלנו בשואה. בסמינר שקיימנו במכון ון ליר בשנת 1998 או 1999 שאל אותי אחד המנהלים הפלסטינים שהיה שם, "תגידי קיטי, למה את עושה את זה?" הוא ידע שאני  פעילה בהתנדבות ומכל הלב. לא חשבתי על עך עד אותו רגע. עניתי לו ואמרתי לו שזה משום שאני נישול מכירה את ההרגשה, שמפלים אותך ושמנשלים אותך מכל מה ששייך לך. אמרתי שאני מבינה את מצבם הקשה ומנסה, בדרכי הקטנה והצנועה, לעשות מה שאני יכולה. מי שסבל מאפליה ומדיכוי, אנשים שיכלו להיות או שהיו פליטים, יכולים להזדהות עם אחרים ועם סבלם. אני מאמינה במעשים ולא בדיבורים. לעתים קרובות, עשייה שקטה בלי הרבה פרסום יעילה יותר. לפעמים, כשמפרסמים תוכנית באמצעי התקשורת, הסיקור מביך את הפלסטינים ואפילו מסכן אותם. פרסום כזה עלול להביא אותם למקומות שהם לא רוצים להגיע אליהם.

    • הייתה לך התנסות כזאת?

      וודאי. זה היה מצב חמור מאוד. יש לי חברה שאני מכירה הרבה שנים, אישה שהייתה פעילה והשפיעה. אני מצלצלת אליה כמנהגי בערב חג הרמדאן, החג שלה, לאחל לה "עיד מובארק" [חג שמח], ואני שומעת קור בצד השני של הקו. הרגשתי שהיא רוצה לגמור את השיחה. אז אמרתי, "רק רציתי לאחל חג שמח לך ולמשפחתך". כשסיפרתי על כך למישהי אחרת שגם מכירה אותה היא אמרה לי, "את לא יודעת? האימאם במסגד הזכיר את שמה כמשתפת פעולה". זה היה באמת מאוד חמור.

    • המשכתן להיות בקשר?

      כן, אבל רק בטלפון הנייד. לא התקשרתי אליה הביתה שוב. פלסטינים, רבים מאוד מהם, יכולים להיות פעילים בפעילויות לשלום ובארגונים לשלום רק אם פלסטינים מובילים אותם או שהם קיבלו את ברכת הרשות. מי שמנסה לפעול באופן פרטי או בפורומים חדשים  או ביוזמות או בפרויקטים חדשניים שבוחרים בגישה אחרת - מגונה, מוחרם, ויותר גרוע. כשהתקשרתי לחבר (פלסטיני) אחר, הוא אמר לי בבירור, "אני לא יכול לשתף איתך פעולה עכשיו, יירו בי!"

    • איך מקבלים בצד הישראלי את הפעילות שלך?

      בצד הישראלי יש הרבה מאוד אנשים שמדברים על המצב ומקטרים או מתלוננים במפגשים עם חברים, אבל לא עושים שום דבר. יש אנשים שעושים. יש בעיר הקטנה שאני חיה בה מישהו שפעיל בפורום המשפחות השכולות, יש מישהו שהקים פורום הידברות באינטרנט, ועוד מישהו שייסד תוכנית חינוכית. אלה אנשים שעושים, שפעילים ממש ומקדישים הרבה מאוד מרץ ומחשבה. אי אפשר להגיד שלא. אבל יש אנשים שיש להם אג'נדה אחרת.

    • למה את מתכוונת?

      יש אנשים שמקדישים את זמנם לפעילות לקידום השלום, שמאמינים במאבק למען האנשים. לאחרים יש סדר יום פוליטי. יש אנשים שעושים זאת קרדום לחפור בו (או כפי שאמר לורד דנינג, 'חרב לנופף בה').

    • אם אני מבינה אותך נכון, את טוענת שארגונים קטנים יעילים יותר.

      הארגונים קטנים  עושים עבודה חשובה מאוד בבניית רשתות פעילות בשטח. העניין המהותי הוא קשרים טובים עם הפלסטינים. יוזמות שלום כבר לא בחזית בגלל השחיקה ובגלל האכזבה מהמצב הנוכחי. אבל אני מאמינה שכשיהיה שלום וכשתתרחש פריצת דרך, כל הארגונים האלה יקבלו מהממסד ומהציבור את העידוד וההכרה שמגיעים להם . זה יהיה כמו הרבה מאוד נחלים קטנטנים שיזרמו אל נהר ואז אל אגם ולבסוף יגיעו לים. כל הנחלים ייפגשו ויתלכדו, וזה דבר שיש לו חשיבות עליונה.

    • ספרי לי בבקשה על הפעילות שאת מעורבת בה כעת.

      הדגש כיום הוא על שתי תוכניות: האחת היא אמנות למען הידברות או אמנות למען שלום, והשנייה היא כתיבת פרק ניסיוני של תוכנית חינוכית שמטרתה לחנך אנשים להבין את ה"אחר" ולכבדו. מאז ומתמיד התעניינתי ביחסים בין-עדתיים ובין-דתיים. הייתי חברה ופעילה בארגון הבין-דתי בישראל והנחיתי סמינרים רבים בישראל ובארה"ב מטעם הקולוקוויום הישראלי. בשנות השמונים פרסמתי שני סקרים על היחסים בין האפרו-אמריקאים והיהודים בארה"ב. פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 הייתה נקודת מפנה. עד אז הדאיג אותי מעמדם של ערביי ישראל. בשנת 1987, הישראלי הממוצע, בסלון שלו, התעמת פנים אל פנים עם פלסטינים, כבני אדם ולא רק כמנקי רחובות, כפועלים או כפועלי בניין.

    • מה הוביל לשינוי?

      היו צילומים טובים מאוד וכתבות טובות מאוד (על הפלסטינים), ואני נהייתי מודעת יותר מקודם לשכנינו . בשנות השישים הייתי סטודנטית לתואר שני בארה"ב. הייתי עדה לפעילותה של התנועה האמריקנית לזכויות האזרח. למרות שהייתי אם צעירה ולא היה לי זמן להיות פעילה, האירועים באותה תקופה היו חוויה חשובה מאוד. להתנקשות בג'ון פ. קנדי, לרצח של מרטין לותר קינג אחר כך - הייתה השפעה עמוקה. אלה רגעים שאף פעם לא שוכחים.  כשראיתי את האינתיפאדה הראשונה הבנתי שצריך לעשות משהו. חשבתי שדרושים אקדמאים, סוציולוגים ופסיכולוגים, שיפגישו אנשים לכמה ימים, לשיחות ולקבוצות דיון. בניתי כמה תוכניות כאלה והצלחתי לגייס כסף לביצוען. התוכנית הזאת המשיכה אבל התוצאה הייתה מאכזבת.

    • מדוע בחרת לעבוד עם מטפלים?

      חשבתי שלמטפלים יש כלים טובים יותר לאפשר לאנשים לדבר ולהביא אנשים אחרים להקשיב בלב פתוח, בראש פתוח. כעבור עשר שנים נרטיביים נהיו אופנתיים ושומעים כל מיני סיפורים אישיים ברדיו וקוראים בספרים וכל שבוע את מוצפת בנרטיבים. חשבתי שצריך להקשיב לאנשים ולשמוע מה יש להם לומר ולא רק לשמוע את עצמנו. היו חילופי דברים מאוד מעניינים וחלק מאוד טובים, אבל בואי נגיד שזה לא שינה, זה לא שינה את הגישה של מישהו או הפחית חשיבה סטריאוטיפית. כעבור כמה שנים שיתפתי פעולה עם מרכז אחר להידברות בין יהודים וערבים, בצפון הארץ. עכשיו האמנתי שכדי ליצור שינוי צריך תוכניות לצעירים, לא למבוגרים, כדי לבנות מנהיגות צעירה, את הדור הבא. סוקרטס אמר שילדים הם יסוד החברה. התוכנית שיזמתי עבור הצעירים האלה התבססה על המורשת של המוסלמים, הנוצרים והיהודים. התוכנית חיזקה את הזהות של המשתתפים, יצרה כבוד הדדי וכר משותף להידברות. לכן היא הצליחה. הייתי בקשר עם אקדמאים, חוקרי פולקלור, ספרות עממית, אמונות ומנהגים. חשבתי שצריך ללמוד על הפולקלור של האחר, שצריך יותר מאשר תוכניות שמקיימות דיאלוג אנושי ברמה האישית: "את אישה, אני אישה, הוא גבר ויש לנו ילדים ואחים ומשפחות ואנחנו דומים אז בואו נהיה חברים." לא. האזור הגיאוגרפי שלנו, המזרח התיכון, מתאפיין במגוון עשיר מאוד של תרבויות, דתות ולאומים שיש הבדלים ביניהם, ושל מסורות חברתיות. אפשר לקיים דיאלוג אמיתי אם מבינים את הזהות האינטלקטואלית, הרגשית והחברתית של הצד השני. לא מספיק לדבר על זה שאנחנו צמים ברמדאן וביום כיפור, או שאנחנו מבקרים את המשפחות שלנו ונותנים מתנות. זה שטחי. צריך להבין הרבה יותר לעומק: מה מניע אותם, מה חשוב להם ומה הערכים שלהם, הנובעים מן המורשת ומהמבנה החברתי שלהם. אילו ערכים חשובים להם, כיצד יש להבין את הערכים האלה ולכבדם. רק אז אפשר לקיים דיאלוג אמיתי עם הזולת.

    • תני לי בבקשה דוגמא למפגש כזה.

      יש היבטים מעשיים: אסור לארגן מפגש לנשים בערב. הן [נשים פלסטיניות] לא יוצאות בערב, הן לא יוצאות לבדן. צריך להתחשב במעמדן החברתי של הנשים שעובדים איתן, במגבלות החברתיות, באילוצים המשפחתיים, להבין ולכבד. לדוגמא: בשנים 1997-1998 ארגנתי השתלמות בירושלים והיו הרבה מאוד משתתפים, בעיקר נשים. המטרה הייתה לחזק תחילה את זהותם של הפלסטינים ואת זהותם של היהודים הישראלים לפני שמקיימים מפגש או פעילות משותפים. לא יכול להיות שאחד ירגיש חזק יותר והשני ירגיש חלש, נחות. זה לא בסיס טוב להידברות. יזמנו את התוכנית הזאת בשטח שלהם, במזרח ירושלים. המיקום היה חשוב. התוכנית נמשכה שנה. למרות שהיו בעיות, היא הייתה די מוצלחת. לפעמים לא היה מקום להיפגש או מישהו לא הצליח להגיע ואז הגיע מישהו אחר במקומו, אלה בעיות לוגיסטיות שיש בכל פעילות. באופן כללי הפעילות הייתה מאוד מוצלחת. אנשים שאני פוגשת זוכרים אותה עד היום. במסגרת התוכנית הזאת הוזמנתי לכפר ערבי בסביבות ירושלים לאירוע לציון החג. המורים בחרו סיפורי ילדים שהם למדו, סיפורים פלסטינים, סיפורי עם, וסיפורי עם מקבילים יהודיים, והמחיזו אותם לרגל חג הקורבן. לקח לי זמן למצוא את המקום והגעתי קצת באיחור לבית הספר ועמדתי בפתח אולם ההתעמלות. אחד המורים ראה אותי ואמר, "היכנסי! זו חגיגה לכבוד עיד אל-אדחא [חג הקורבן], כמו פסח." על הבמה, הציגו את ג'וחא ואת הרשל'ה, סיפורים מבדחים. הם רצו להראות שהסיפור הוא אותו סיפור בנוסח אחר, והקהל מחא כף - הורים, ילדים. זה היה אירוע שמח, מפגש.

    • האם זה היה פרויקט משותף?

      כן. כל הפרויקטים שאני יוזמת הם משותפים, כרוכים בשיתוף פעולה ומושתתים על חיזוק הזהות של כל משתתף. רק כאשר אנשים בטוחים בזהותם, באישיותם, בחברתם, במורשתם, בתרבותם, רק אז הם יוכלו להידבר באמת עם בני שיחם, שגם הם צריכים להרגיש כך. אין שום טעם להידברות בין ישראלי חילוני ומוסלמי דתי. זה לא יעבוד. רוב פעילי השלום הישראלים הם חילוניים. גם אני חילונית, אני לא דתייה. אבל אם אני מדברת עם מוסלמי דתי אני אדבר כיהודיה ואתייחס למורשת היהודית, כשזה רלבנטי. הנה סיפור ששמעתי. היה דיון במשרד החוץ האמריקאי עם דניס רוס, דניאל קרצר ועוד כמה צעירים אמריקאים ופלסטינים. היה במשרד החוץ האמריקני דיאלוג על השלום. בשעה מסוימת, אחד המשתתפים היהודים אמר, "סלחו לי, אני באבל, אני צריך לומר קדיש." אחרים הצטרפו אליו ואמרו איתו את התפילה. עשו הפסקה ואז המשיך הדיון. התגובה של הפלסטינים שהשתתפו הייתה נהדרת. "גם לכם יש מסורת כזאת? גם אתם מכבדים אותה? זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים את זה". זה היה מאוד חשוב. מאוד חשוב לא לבטל את עצמנו. במושגים של אחד העם - לא 'התבטלות' אלא התאמה של ערכי התרבות לאמונות שלך. אם אתה צריך לומר קדיש ואתה מאמין בזה וזה חשוב לך, אז בוא ותאמר קדיש, והזולת צריך לכבד את זה. הפלסטינים כיבדו את זה. זה חיזק את האווירה ושיפר את הדיאלוג. זה קושי גדול נוסף ביחסי שלום - אם אדם רוצה דיאלוג אמיתי ושלום אמיתי, חשוב מאוד שהוא או היא ירגישו בטוחים מספיק לעמוד ולהגיד, "אני יהודיה, אני ישראלית; ואתה מוסלמי, או אתה נוצרי, או אורתודוקסי, או קתולי, או ארמני, או פלסטיני." חשוב מאוד לקבוע מאיפה באנו ולא לומר, "אני ישראלית שרוצה שלום ולכן אני מוכנה לוותר על הנרטיב שלי. לי אין נרטיב", כאילו שלי אין סיפור, שפה, תרבות. כאילו שאני חייזר שהגיע מכוכב אחר למזרח התיכון, שהוא שטח מוסלמי קדוש ולי אין פה כלום, לי אין שורשים פה. זה לא תורם לשלום.

    • ספרי לי על הפעילות שלך כיום.

      הפרויקט האחרון שלי, שני הפרויקטים האחרונים שלי, היו עם ילדים עוד יותר צעירים כי שמתי לב שבני נוער כבר הגיעו עם דעות מגובשות מסוימות ובאמת חשבתי שצריך לעבוד על המורשת של הפלסטינים ועל המורשת של הישראלים ולנסות למצוא מכנה משותף על בסיס התרבות, המסורת, השפה. וצריך לעשות זאת לא במסגרת של דיאלוג או של פעילות שלום ולשבת ולדבר יומיים או שלושה, אלא בדרך בת קיימא, כפרויקט מתמשך. הפקות התיאטרון עם ילדים ועם ילדים ומשפחות נמשכו שנה. תוכנית האומנות נמשכה מעל שלוש שנים.

    • איך הגעת למסקנה הזאת?

      למפגשים חד פעמיים, גם אם הם נמשכים שלושה ימים או שבוע, לעיתים קרובות אין מפגשי המשך. במקרה הטוב, מפגשי ההמשך הם שטחיים. מפגש חד פעמי, או מספר מוגבל של מפגשים - אלה חוויות נחמדות ומאוד נעים לדבר עליהן במפגשים עם חברים, או לכתוב עליהן אי-מיילים, אבל אין להן השפעה בלתי הפיכה. התחלתי תוכנית על מסורות עם ילדים בכיתה ה'-ו' מירושלים, תחילה עם מורים ואז עם ילדים משכונות פלסטיניות במזרח ירושלים וילדים יהודים מבתי ספר קונסרבטיבים בעיר. בתוכנית למדו על החגים שלהם, סיפורי העם, המסורות והמנהגים. אחר כך מצאנו מורה לדרמה, מחזאי שהעלה הצגות ויצר אותן במקביל עם הכיתות (פלסטינים וישראלים). המורה דובר עברית וערבית שוטפת. הוא עבד עם ארבע כיתות על החומרים שלהם ואפשר להם להיות יצירתיים. הילדים אהבו את זה מאוד משום שהם יצרו מחזה, עם המחזאי, והתבססו על סיפורים עממיים מקבילים. זה היה בשנת בצורת איומה בישראל ובאזור, בשנים 1999-1998. לא היו מים וכולם סבלו, בירדן וכאן. הצעתי נושא משותף והוא תפילות לגשם וסיפורים עממים שקשורים לגשם. יש לא מעט סיפורים עממיים ערביים ותפילות לגשם ערביות וסיפורים יהודים מקבילים, סיפורים מאוד דומים. והמחזאי עבד על זה והילדים העלו הצגות מוצלחות מאוד (והוזמנו להופיע במרכז לאמנויות).

    • באיזה שפות דיברו?

      הפלסטינים דיברו בערבית והישראלים בעברית, אבל הם עבדו יחד על הבמה, הם נפגשו, שרו יחד, שיחקו זה עם זה, והיו מפגשים בערך פעם בחודש. בסוף השנה היו מספר הופעות של "דואט ירושלמי לגשם" במזרח ירושלים ובמערבה. הצגנו גם הצגות נוספות עם ילדים משתי הקבוצות, כל קבוצה בשפתה: הפקנו הצגה שמבוססת על ספרו של דויד גרוסמן, "איתמר פוגש ארנב". דויד גרוסמן בא להצגה שהציגו ילדים בכתה ב' או ג' משני בתי ספר. היה שיתוף פעולה מצוין בין המורים. מה שעוד היה נהדר הוא שההורים באו למפגשים. היה מפגש נהדר בין ההורים היהודים והפלסטינים. אז ההפקות הפכו לאירועים קהילתיים.

    • כיצד את מתכננת להמשיך?

      ההצגה האחרונה שלנו הייתה בשנת 2000 ובשנה הזאת פרצה האינתיפאדה השנייה. נאלצנו להעביר את התוכנית לצפון, ושם היא נמשכה. אנחנו מקווים להחזיר אותה לירושלים כשיתאפשר.

    • מה קרה אז?

      כשהאינתיפאדה השנייה פרצה אי אפשר היה להמשיך. מפגשים קבועים הפכו לעיתים תכופות בלתי אפשריים, פיזית ומעשית. האנשים שהיו מעורבים אמרו, "לא, אי אפשר לעשות את זה בנוחות עכשיו, בואו נחכה." אז נולדה תוכנית האמנות.

    • כיצד הוגבלה פעילותך כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה?

      האינתיפאדה השנייה יצרה מגבלות גרועות יותר מהראשונה. הפלסטינים חששו לשתף פעולה, להיות מעורבים בתוכניות משותפות. רשמית, הם לא קיבלו את ברכתם של ההורים, שלא לדבר על כך שהם לא היו מוכנים לנסוע למערב ירושלים. המערב-ירושלמים לא יכלו לבקר במזרח ירושלים. היו מגבלות תנועה חמורות על קבוצות ילדים. בסתיו 2000 התמוטטה תוכנית טובה בירושלים. כל כך חבל. מה שהיה כל כך יפה בתוכנית הוא שהיא עודדה ילדים ליצירתיות והם יכלו לבטא את עצמם. המורים, המנהלים וההורים ראו את הילדים ממש פורחים מולם, מתבטאים, והם התלהבו מאוד והיללו את התוכנית. היא הייתה משהו מיוחד. בבתי ספר פלסטיניים בפרט, וקצת פחות בבתי ספר ערבים ישראליים, הילדים מאוד ממושמעים. יש הרבה יותר מורים מאשר מורות בבתי ספר פלסטינים. יש משמעת חזקה: עושים מה שהמורה אומר! מתנהגים כפי שהמורה אומר וחוזרים על מה שאומרים לך לחזור עליו. לעומת זאת, בבתי ספר אצלנו [בישראל] האווירה הרבה יותר חופשית, יש הרבה יותר מקום לחוצפה אישית ולדמיון ולהתנהגות חריגה. מאחר ששיתוף פעולה נהיה כל כך קשה, החלטתי להמשיך בשיתוף פעולה באמצעות אמנות, במדיום שיצריך פחות מפגשים. הילדים יעבדו לחוד וימשיכו להיפגש, אך לעיתים רחוקות יותר, כשזה יתאפשר. הרכבתי תוכנית משותפת בעזרתם של אמנים, תוכנית של אמנות למען השלום ושמה "ילדי ירושלים מציירים כאב, חולמים שלום".

    • ספרי לי בבקשה על תערוכת הציורים בירושלים.

      תחילה הילדים עבדו בנפרד, במזרח ירושלים ובמערב ירושלים. נקודת המוצא הייתה שהילדים בשני הצדדים סובלים מחוויות טראומתיות בעקבות האינתיפאדה. לא הרשו להם לצאת, הם חששו, היו פיגועים, היו נפגעים. היה פחד עצום בשני הצדדים. ההסכמה של העירייה הייתה נחוצה כי מלכתחילה רציתי להציג תערוכה. הרעיון שהצגתי לשני הצדדים, לישראלים ולפלסטינים, היה: "בואו ניתן לילדים הזדמנות לבטא את החרדות שלהם." ההורים קוראים עיתונים, רואים טלוויזיה, המורים חייבים ללמד  על פי תוכנית הלימודים. הילדים צריכים אמצעי לבטא את הרגשות שלהם. הצעתי: "בואו נעשה את זה באמצעות אמנות, בציור". מצאנו מורים לאמנות, נפגשתי איתם והסברתי להם את הרעיון שלי. שני המורים עבדו יחד בצורה נהדרת. זו הייתה עבודה משותפת; תחילה הם עבדו בנפרד עם שתי הקבוצות, קבוצה יהודית וקבוצה פלסטינית של ילדים בבית ספר יסודי. המורים תיאמו על בסיס שבועי; אם הם לא נפגשו, הם דיברו בטלפון. הם הפגישו את הילדים והילדים נפגשו כמה וכמה פעמים. התוצאה הייתה מדהימה, במיוחד היצירות המשותפות.

    • מה היו התגובות הראשוניות של הילדים?

      פחד, חשדנות; הייתה לנו מעריכה שעקבה אחרי התוכנית. בהתחלה הם לא רצו להיפגש. הם חששו. "הם שונים מאיתנו, הם מתלבשים אחרת, מדברים אחרת". הפלסטינים הכירו את הישראלי כחייל עם רובה והישראלים הכירו את הפלסטינים כמי שמטמינים פצצות במדרחוב בן יהודה ובאוטובוסים. אלה היו הדימויים זה על זה, התפיסות שלהם זה על זה, וזה מובן: זה מה שהופיע בחדשות, זה מה שקרה.  בהדרגה נשבר הקרח והיינו עדים לתהליך שינוי עצום. הילדים נפתחו, שמחו להכיר זה את זה ולצייר יחד. בשנה השנייה, המורים לאמנות שאלו אותם, "מה הייתם עושים כדי לשפר את החיים?" ולאחר מכן, "איך אתם מדמיינים שלום?" המורים, האמנים, הדריכו אותם ועודדו אותם לבטא בציור את המחשבות שלהם. בשנה השלישית הילדים ציירו הרבה ציורים משותפים. זו הייתה תוכנית מדהימה: הצגנו 100 ציורים בעיריית ירושלים. לאחר מכן הם הוצגו במקומות אחרים, בגליל ואחר כך שוב בירושלים (במרכז התרבות הבינלאומי לנוער), ואז הוזמנה התערוכה לז'נבה. הוזמנו להציג את התערוכה בארמון וסטמיניסטר, בפרלמנט הבריטי וגם במוזיאון בסן פרנסיסקו. אני מקווה שיהיה לנו מספיק מימון כדי להמשיך כי זו תוכנית נהדרת; היא תוכנית יצירתית, מהנה. היא מבטאת את זהותם של הילדים, את גאוותם בעמם ובסמלים שלהם. הפלסטינים יכלו לבוא ולצייר עם הקבוצה הישראלית. הפלסטינים ממזרח ירושלים קיבלו אישור לבוא למערב ירושלים. הילדים הישראלים לא קיבלו אישור לבקר במזרח ירושלים. זה היה מאוד גרוע מבחינתי, בגלל שזה פגע בתרבות הכנסת האורחים המסורתית של הפלסטינים. הם רצו לארח את הילדים היהודים - הם [הפלסטינים] התארחו, כיבדו אותם באוכל, הם שיחקו יחדיו, הם התקבלו יפה, והם רצו להחזיר באותו מטבע ולא יכלו. זה היה חיסרון משמעותי, קושי משמעותי. זה היה קושי אובייקטיבי. לא יכולתי לעשות דבר. אלה היו ההוראות מהמשטרה או הוראות ביטחון. גם אילו היו מצמידים לנו אבטחה, תארי לעצמך אוטובוס עם מאבטח חמוש שנוסע למזרח ירושלים? זה רק היה מזיק.

    • האם היו שיתופי פעולה עם גורמים ממסדיים בצד הפלסטיני?

      הפלסטינים שיתפו פעולה אבל לא הביאו מימון. גייסתי כספים באופן פרטי. אם הייתי עובדת בדרך המקובלת הייתי מקבלת את הכסף אחרי שנה או שנתיים."  כאשר פרצה האינתיפאדה הבנתי שאני מוכרחה לעשות משהו מייד. גייסתי קצת כסף, מספיק כדי להתחיל, ובמהלך התוכנית הצלחתי לכסות את ההוצאות הבסיסיות.

    • האם יהיו תוכניות נוספות בעתיד?

      כן. אני רוצה שהתוכנית תימשך; אני כבר בקשר עם אמנים. אני רוצה לעבוד עם ילדים אחרים. הילדים שהשתתפו בתוכנית כבר התבגרו. אני מאוד רוצה להפגיש כמה מהם אם זה יתאפשר. יש כמה ילדים שמעוניינים.המפגשים יתבססו על אמנות, על ציור. הם מוכרחים להיות מהנים, הם חייבים להיות יצירתיים, הם צריכים להתקשר לזהות המשתתפים, לא לדיבורים על שלום. אנחנו נפגשים כדי לצייר מצב. אני אראה לך כמה תמונות. ביום שני, 21 נובמבר 2005, הוצגה התערוכה "ילדי ירושלים מציירים כאב, חולמים שלום" בפרלמנט הבריטי. חבר הפרלמנט מארק טוד, לורד ג'אנר מבראונסטון ומוזמנים אחרים קיבלו את התערוכה בחום. שיא האירוע היה נוכחותם של ארבעה משתתפים מהתוכנית, שני פלסטינים ושני ישראלים, יחד עם שני המורים לאמנות, איסאם סבאח ועליזה כהן. הפלסטינים דיברו בערבית וכולנו נעזרנו בשירותי התרגום ובעזרה של הגברת סוהאד ג'ראר, חברה שהכרנו בלונדון. המורים וארבעת התלמידים באו ללונדון ביום שישי שלפני התערוכה. באותו היום לקחתי את הקבוצה למסגד בריג'נטס פארק והספקנו להגיע לתפילת אחר הצהריים, ואז טיילנו בפארק. בערב התארחנו בבית מארחינו, משפחת פוזן, ויחד אכלנו ארוחת שישי מסורתית. אחרי הארוחה, צעירים מהשכונה הצטרפו לצעירים שלנו. כולם שיחקו יחד וצחקו. מוחמד אל חטיב שימח את האורחים היהודים הצעירים ולימד אותם לספור בערבית. באותו שבוע בלונדון ביקרנו בפרלמנט, כולל בדיון על המזרח התיכון בבית הלורדים, טיילנו בעיר, כולל ביקורים במוזיאון הבריטי ובגלריית טייט מודֶרן לאומנות מודרנית, והשתתפנו בסדנאות רבות שכולן תוכננו על ידי הוועד המנהל של גלריית בן אורי, שארגנה את הביקור של התלמידים ומוריהם בלונדון. לאחר שהתערוכה נסגרה בפרלמנט, היא עברה, בדצמבר 2005, לגלריה בן אורי. החל מה-10 בדצמבר 2006 תוצג התערוכה שלושה חודשים בשלוחה הצפונית של מוזיאון המלחמה האימפריאלי, במנצ'סטר. התערוכה "ילדי ירושלים מציירים כאב, חולמים שלום" תמשיך לארצות הברית. היא אמורה להיפתח במוזיאון הילדים לאומנות ולטכנולוגיה 'זאום' שבסן פרנסיסקו באפריל 2007.

    • כיצד פעילותך תורמת לקידום השלום?

      היא תורמת בכך שהיא מפחיתה את  הדעות הקדומות; היא שוברת את חומת הדעות הקדומות שעומדת בין ילדים ישראלים ופלסטינים ובין הקהילות שלהם. בעקבות התערוכות, האחים וההורים של הילדים חוו גאווה משותפת ונפגשו ברוח טובה. גם זה עזר. הילדים כבר לא רואים את הילד האחר, היהודי או הפלסטיני, כאויב אלא כחבר שהם נהנו לפגוש. ראיינו אותם, לא אני אלא המעריכה. היא חילקה שאלונים והם כתבו איך הם הרגישו. הראיונות תורגמו ותומללו. מה שרואים בבירור הוא שהתוכנית בת שלוש השנים הביאה לשינוי. אבל תנאי מקדים הוא יחסים אישיים מעולים של אמון ושיתוף פעולה בין המורים לאמנות. לא צריך מתווכים, לא צריך מנחים! לא צריך אנשים שיגידו "אנחנו נפגשים למען שלום, בואו נעבוד לפי דפוס כזה או אחר". את זה לא צריך. צריך שני אנשים שאוהבים אמנות, שאוהבים ציור, שאוהבים ללמד, והם חייבים להיות חברים ולשתף פעולה על בסיס של אמון הדדי, ואז הפרויקט מצליח. ככה גם עם תיאטרון. אנשים – זה כל מה שצריך.

    • מה את מקווה להשיג בעבודה הזאת?

      אני מקווה לקדם הבנה. התערוכה אומרת לאנשים שחברות, שכנות וקשרים אנושיים חיוביים אפשריים בין בני דתות שונות, בין אנשים ממסורות לאומיות שונות, מתרבויות שונות, דוברי שפות שונות. המסר של התערוכה הוא שהשלום אפשרי. במילים אחרות, יחסים נשענים על בסיס משותף שמעצים את הקבוצות ולא מפלה ביניהן או מבדיל ביניהן, יחסים  מתבססים על זהות הקבוצות השונות. המזרח התיכון מאופיין בריבוי דתות, קהילות ולאומים ששונים מאוד זה מזה. הכרחי להבין את ההבדלים האלה ולהתבסס עליהם  בצורה חיובית...לא למצוא את עמק השווה מחוץ לזהות של האנשים האלה. זו הפילוסופיה הבסיסית שלי.

    • מהם האתגרים המשמעותיים בעבודה שלך?

      להשיג תמיכה. שאנשים יגידו או "נתמוך בך" או "תגידי לנו ואנחנו ניזום תוכנית דומה בקהילה שלנו". אחת הבעיות העיקריות היא חשיפה. התנהלתי בשקט כדי שאוכל לעשות תוכניות עם הפלסטינים. בתקופה שבה פרצה האינתיפאדה זה היה כמעט טאבו. הורים רבים לא רצו. הייתה לי קבוצה של ילדים וקבוצת הורים וההורים אמרו, "לא. שהילדים שלנו יפגשו עם פלסטינים? לא. לא עכשיו." אז עברתי לקבוצה אחרת. האתגר הוא לגרום לאנשים לראות בחיוב את הקשרים, לראות את ההיבטים החיוביים של התוכנית. הפעילות שלנו חיובית במובן זה שהיא מפגישה בין אנשים, לא במטרה של "בואו נביא את השלום" אלא, "בואו נצייר", "בואו נעשה תיאטרון", "בואו נעשה אומנות, אנחנו יכולים לעשות דברים ביחד".

    • מה משמעות המילה 'שלום' בעיניך?

      הכול. חייב להיות פה שלום, יחסים נורמאליים, יחסי שכנות, בלי עוינות. להבין אנחנו צריכים להבין את הפלסטינים, לעבוד איתם ולהיות שכנים טובים. והם צריכים להבין אותנו. להבין אנחנו צריכים שהם לא ייעלמו, אבל הם צריכים להבין שגם אנחנו לא נעזוב, שישראל נשארת פה. זאת אומרת, צריך לייצר הידברות חיובית ויצירתית - איך נחיה יחד? איזה מין מערכות יחסים יהיו? כיצד נעבוד יחד? האנשים שעבדתי איתם ראו בזה דבר טבעי, והם נהנו מזה והשתעשעו. הם חזרו הביתה והזמינו אנשים להצטרף אליהם. רק ככה אפשר להיפתח ולומר, "אני כאן ואת שם. כאן אני עומדת, ובזה אני מאמינה". לא נקיים פעילות בפסח, לא ברמדאן, לא ביום כיפור או בראש השנה. לא לעשות שמיניות באוויר, לא לומר, "אין לנו זהות, אין לנו שפה, אין לנו תרבות. לא להגיד, זו האדמה שלכם, זו  האדמה שלנו." לא. זו האדמה גם שלכם וגם שלנו, של כולנו.

    • כיצד את מפיצה את התוכנית?

      אני לוקחת את התערוכה ללונדון ולארצות הברית. לאחר מכן אני רוצה להעלות את הבסיס של התהליך החינוכי לאינטרנט כדי לעודד אנשים אחרים לאמץ אותו.   מה את מרוויחה מהפעילות הזאת? יש לי סיפוק כשאני עדה להצלחה, כשאני רואה שאנשים נחמדים זה אל זה, וכשילדים יחד.

    • מהי בעיניך הצלחה קטנה?

      כל קשר חיובי, הושטת יד חדשה, אנשים חדשים שאני מכירה ושמקבלים את זה ורוצים לעבוד עם ישראלים, אני חושבת שזו פריצת דרך. זו בעיני הצלחה קטנה. אני לא מבקשת דברים גדולים. אני חושבת שההצלחה היא גם בדברים הקטנים.

    • יש לך ספקות לגבי הפעילות שלך והשפעותיה?

      אין לי ספקות לגבי התכנים של הפעילות, יש לי ספקות לגבי היכולת להמשיך ולקיים את הפעילות  בעתיד, בגלל שאין כסף ותמיכה. האם את נתקלת בהתנגדות מצד המשפחה שלך? בכלל לא. נהפוך הוא, הם תומכים בי.   כיצד השפיעה המעורבות שלך על חייך? היא השפיעה רבות על החיים שלי, על כל הזמן הפנוי שלי. הכול סובב סביב זה. אפילו מחויבויות משפחתיות משתנות בגלל התוכנית.

    • מתי התחלת להיות פעילה?

      בעצם התחלתי להיות מחויבת בשנת 1987. נקודת המפנה מבחינתי הייתה בשנת 1987. לקח לי שנה להגדיר מה אני רוצה לעשות. היו הרבה פגישות. הלכתי לכל הארגונים בישראל. אני חושבת שנפגשתי עם הרבה מאוד אנשים שמעורבים בתוכניות שלום או דו קיום. השתדלתי להיפגש עם כמה שיותר פלסטינים. לא רציתי להקים ארגון. רציתי להציע תוכניות לארגונים קיימים, אבל לכל אחד היה סדר יום כל כך נוקשה וכל אחד עבד לפי הדגם שלו. לכן פעלתי ליישם את הרעיונות שלי.

    • האם יש אירוע מסוים במהלך הסכסוך שהשפיע ישירות על חייך?

      ההקצנה בשתי החברות מזעזעת, החל מברוך גולדשטיין ועד ללינץ' בילד המסכן הזה. זה מזעזע. זה נורא, הקיצוניות, הברוטליזציה בשתי החברות. אני חושבת שזה נורא, וזה ניכר בשפה, באלימות בבתי הספר, בכבישים. זה משפיע על התודעה של שני העמים. זה דבר נורא, זה מפחיד.

    • מה הכי חשוב לך להשיג למדינה שלך, לעם שלך?

      לעם שלי? הם צריכים להיות יותר סובלניים ולכבד יותר את האחר. אנחנו שסבלנו כל כך, אנחנו שבאים מקהילות כל כך שונות, מכל כך הרבה מדינות שונות, אנחנו מוכרחים ללמוד לקבל את האחר, לכבד אותו. אם נכבד את עצמנו, נכבד את האחר, את שכנינו.

    • מה נדרש כדי לממש זאת?

      שילוב התפיסה הבסיסית הזאת מגן חובה ומעלה, וקודם כול אצל ההורים. אנשים כבר לא מקשיבים זה לזה. יש אלימות בשפה, בהתנהגות, בנהיגה... אנשים לא מכבדים את מי שמבוגר מהם, לא מכבדים את העם שלהם, איך הם יכבדו את שכניהם? אנחנו חייבים להשתנות, חייבים מחנכים ואנשים שיאחזו בהגה, שינווטו ויובילו, אנשים שמבינים זאת ושינהגו בהתאם. יש לי חזון אחר עבור ישראל, יש לי חלום אחר עבור ישראל. החלום שלי הוא: ננהג יותר בכבוד, נקבל את כל הקהילות השונות שלנו, לא נפלה יהודים אתיופים או הודים בגלל צבע עורם, בגלל תרבותם, אלא נקבל אותם ונכבד אותם. כשנעשה זאת יהיה שלום גם עם הפלסטינים.

    • אני רוצה לדבר על תהליכי שלום קודמים ולשאול במה לדעתך הם נכשלו?

      אני חושבת ששלום צריך לעשות בין פלסטינים וישראלים. כמה שפחות גורמי חוץ, כך יהיה מצבנו טוב יותר. אני חושבת שאי אפשר להשיג הסכם מחוץ לישראל, לא על מדשאות הבית הלבן, לא בז'נבה, בפריז או באוסלו. חייבים לשאת ולתת עליו להשיגו כאן. הייתה היוזמה של עמי איילון וסרי נוסייבה; היוזמה הזאת הייתה חיובית. היא מכאן. היא שכנעה את האנשים כאן. אם לא נשכנע את האנשים כאן, 'בשטח' כמו שאומרים הישראלים, אם לא נשכנע אותם שאפשר להשיג שלום, שצריך לעבוד למענו כאן ,בציבור הפלסטיני ובציבור הישראלי, בקרב שני העמים, אף אחד מבחוץ לא יוכל לעשות זאת בשבילנו. יש תחושה לפעמים שצריך לכפות שלום. שחייבים גורם מבחוץ – שומעים זאת לעיתים – גורם חיצוני שיכפה ואז יהיה שלום. אני לא מאמינה בשלום כזה ואני לא חושבת שהוא יכול להחזיק מעמד. אני חושבת שתהיה התנגדות. אבל אם יחנכו את שני העמים והם ישתכנעו בתוכם שזה אפשרי, שזה לטובתם, שיהיה להם שלום עם כבוד עצמי וכבוד לזהות שלהם, אז יש סיכוי לשלום. אנחנו [כישראלים] צריכים לכבד את הפלסטינים, לכבד את הנרטיב שלהם, והם, הפלסטינים, צריכים לקבל את הנרטיב שלנו, ואת ההבנה שלנו את העבר ואת החזון שלנו לעתיד. על זה צריך לעבוד, שיהיה חזון צודק, כמו שאומר הארגון שלך.

    • מי צריך להיות מעורב בעבודה בשטח למען השלום?

      כולם! החל מגננות, הורים, כתבים, עסקים, כולם. כל המגזרים באוכלוסייה, כולם צריכים להיות מעורבים, בצורה אחרת לגמרי ממה שקורה עכשיו. המעורבות צריכה להיות דרך התקשורת ובעסקים ובחינוך בכל הרמות. צריך להזמין את ערביי ישראל לתרום לתרבות הישראלית; הם צריכים להופיע בטלוויזיה, השפה והתרבות שלהם צריכות להפוך חלק מהזרם המרכזי וחלק ממערכת החינוך שלנו. צריך לעודד את ערביי ישראל להיות מעורבים ולתפקד כגשר לשלום עם הפלסטינים. צריך לראיין יותר פלסטינים בעברית או עם תרגום סימולטאני בטלוויזיה הישראלית, צריך יותר דיאלוג. זו דרך דו-סטרית. היו ניסיונות של תוכניות ילדים בטלוויזיה הישראלית ובטלוויזיה הפלסטינית. עקבתי אחריהם לפני שנים, כשהם התחילו. הניסיון הזה השפיע פחות על הפלסטינים מאשר על הישראלים. אני מתייחסת כאן לפיילוט לילדים, ישראלים ופלסטינים,  שהשתתפו בתוכנית 'רחוב סומסום' משותפת בטלביזיה. קיוו שהפרויקט ישנה תפיסות הדדיות. השינוי שחוללה הסדרה אצל הילדים הפלסטינים שהשתתפו היה קטן יותר מאשר אצל הילדים הישראלים. הם חייבים לעשות יותר. זה חייב להיות בטלוויזיה שלהם, ברדיו. מוכרחים לחנך יותר את הציבור לכבוד ולקבלה. יש כל כך הרבה אנשים טובים ואינטליגנטים. אין סיבה לשנוא. הם אוהבים את הארץ. זה מה שאנחנו חייבים לעשות: חינוך לקבלה ולכבוד הדדיים.

    • מה את מציעה למישהו או למישהי שרוצים להיות פעילים?

      אם מדובר בצעירים, קודם תלמדו ערבית שנה, ערבית מדוברת, וגם  כמה קורסים בתרבות ערבית. לדעתי, כל בתי הספר צריכים ללמד ערבית ובתי הספר שלהם צריכים ללמד עברית. אסור שהם ילמדו עברית רק בכלא. רוב הפלסטינים שאני פוגשת למדו עברית בכלא. קודם כול ללמוד את השפה ולהיפגש, בלי דעות קדומות או רעיונות לפיוס או שיטות דיאלוג שמיובאים מחו"ל. צריך להקשיב להם ולהיפטר מהפחד.צריך להוציא מן האנשים את הפחד. הפחד מגוחך. צריך להוציא את הפחד שלנו זה מזה. איך ואיפה אפשר להתחיל? צריך להתחיל בטלוויזיה – חייבים לשלב את התרבות שלהם, את החיים שלהם, באמצעי התקשורת, במערכת החינוך.

    • מה רע בפיוס?

      אין שום דבר רע ברעיון. המטרה היא פיוס. יש מודלים ושיטות שונות של עשיית שלום שנפוצות במערב – בארה"ב ובאירופה. הם לא בהכרח עובדים במזרח התיכון. יש כל מיני צורות של גישור, סמינרים שהשתתפתי בהם - דוברים מעולים, אנשים מצוינים, סדנאות מוצלחות, ברמה גבוהה מאוד. זה דיבר אלי, כלומר הבנתי, אבל זה לא דיבר אל כולם. תלמדו להכיר את הערבים, את הפלסטינים, את הגישות שלהם – למשל סולחה – צריך ללמוד מאיפה הם באים, כמו שאמרתי, להכיר את התרבות, את המנהגים, ואז להיות פעילים בתוכניות. לא צריך לבוא מצרפת או מאנגליה או מאירלנד, או מארה"ב ולומר לנו, "זה עובד שם אז זה יעבוד גם כאן".

    • את חושבת שתזכי לראות שלום?

      אני מקווה, כן. מתוך היכרות עם די הרבה פלסטינים, כן, אני חושבת שעוד בחיי. אני מקווה שאחיה עד אז. אם אחיה עוד 20-25שנים אני מקווה לראות אותו. זה לא יקרה בשנתיים הקרובות... אני מקווה שתהיה פריצת דרך בעשור הקרוב ושהיא תצליח, ששני העמים ילמדו מטעויות בהסכמי העבר.

    • איפה את רואה סימנים של תקווה?

      בתוכניות משותפות בנושאים טכניים, במדעים, ברפואה, בחקלאות, בכל מה שקשור בטכנולוגיה, במדעי הטבע, יש שיתוף פעולה מוצלח. יש פחות הצלחה בכל הנוגע למדעי הרוח ולמדעי החברה. יש פחות הצלחה בתחומיםהאלה. על זה אני עובדת. אנחנו קוראים לזה אמנות למען דיאלוג, למען השלום. הבסיס הוא הבנת תרבותו של האחר, האתוס של האחר.

    • מהם שורשי הסכסוך הזה לדעתך?

      הם פוליטיים, גיאוגרפיים, אבל עכשיו הם שלובים בהשפעה דתית חזקה. בקרב מיעוט של ישראלים קיימת התפיסה שארץ ישראל כולה שלנו, ואצל הפלסטינים קיימת תפיסה מקבילה, שזוהי אדמה מוסלמית, טריטוריה מוסלמית מקודשת, ושאין פה מקום לאנשים מבחוץ כמו היהודים שהם חברה מערבית. יש אנשים שאומרים שכן, נוכל לחיות כאן בתור מיעוט. רבים אומרים, " חיינו יחד בעבר, אבל תבינו, זו טריטוריה מוסלמית, זו אדמה מוסלמית". שתי אלה גישות מסוכנות שמושפעות מהדתות. יש תחייה של הדת בכל העולם, לא רק בחברה היהודית ובחברה המוסלמית, יש תחייה גם במקומות אחרים והיא מסוכנת – כל תפיסה אבסולוטית שרק הדעה שלי, האמונה שלי, התרבות שלי היא האמיתית, שמובילה לאל, כל השקפה שמדירה את האחר היא מסוכנת מאוד. זה אחד משורשי הסכסוך.

    • איך את מדמיינת את האזור בעתיד?

      אישית, הייתי רוצה לראות מדינה פלסטינית לצד שלנו. אני חושבת שיתפרצו אולי סכסוכים קטנים ואולי אפילו סכסוכים מזוינים, אבל אם תקום מדינה פלסטינית היא תחזיק מעמד ובטווח הרחוק אולי נצליח אפילו להגיע להסכם, לפדרציה עם המדינות השכנות וניצור איחוד מזרח-תיכוני. זה האידיאל. אבל שוב, בשביל זה צריך שיקבלו אותנו. מקבלים את ישראל, מתחילים לקבל.

    • מי מקבל את ישראל?

      מדינות ערב באזור. בבתי ספר פלסטינים ה'אחר' הוא נוצרי. לפעמים מזכירים את היהודי, לא תמיד לחיוב, אבל ישראל לא קיימת, תל אביב לא קיימת, המדינה לא קיימת במפות, בתוכנית הלימודים. בציורים של הילדים המדינות קיימות זו לצד זו, זה השינוי המדהים שחל במהלך שלוש השנים שבהם הילדים עבדו יחד, בפרויקט מתמשך. התרחש שינוי, תהליך חינוכי. החזון שלי הוא איחוד מזרח תיכוני, ירושלים לא מחולקת אלא עיר פתוחה לשלוש הדתות ולרבות אחרות. יש כל כך הרבה כנסיות וזרמים אז שתהיה עיר פתוחה לכל הדתות. זה החלום שלי עבור ישראל, עבור האזור. אני חושבת שזה אפשרי; זה תלוי במנהיגים שלנו. אם המנהיגים הם אנשים עם חזון, אפשר לממש את החלום.

    • מה תפקידם של ארגוני החברה האזרחית בחזון שלך?

      תפקיד חשוב. כפי שאמרתי בהתחלה, יש הרבה ארגונים וכל אחד חשוב בפני עצמו ואסור להפחית מערכו של שום ארגון. כל אחד פועל בדרכו, על פי אמונותיו, על פי השקפת עולמו, וזה בסדר. אבל הם עוד יתלכדו. האם העשייה בדרג הפוליטי חשובה מעשייה בחברה האזרחית? היא שונה. אלה עשיות ברמות שונות לגמרי ושתיהן הכרחיות.

    • מה ההבדל לדעתך בין הפעילות בהרמה הפוליטית לארגוני החברה האזרחית?

      אני חושבת שבזמנים קשים פוליטית יש צורך רב יותר בחברה האזרחית, וכאשר המצב הפוליטי חיובי יותר אפשר לשלב את ארגוני החברה האזרחית במערכת. אז הם יכולים לתרום. את מכוני המחקר, את הפעילים והאנשים שלהם אפשר לשלב בחזון הפוליטי. בעיתות מצוקה, בעיתות משבר, יש צורך בארגוני שטח בדיוק על מנת להוות משקל נגד לאלימות, לשנאה בין העמים שלנו. מערכות היחסים החדשות והדיאלוג הכנה בין פלסטינים לישראלים מעניקים לי את התקווה ואת האומץ להמשיך. כפי שאמרו חז"ל: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה.  (רבי טרפון, מסכת אבות ב', ט"ז).   סוף