יפית ג'מילה ביסו
    אשת מכירות, מעצבת אופנה
    quote
    "חשוב לי להסביר שמדינת ישראל היא לא רק טנקים וחיילים שרודפים אחרי ילדים קטנים. ישראל היא לא רק הצבא. בישראל יש אזרחים שומרי חוק שאיכפת להם מזכויות אדם"

    רקע

    מקום מגורים: ראשון לציון נולד/ה ב: דמשק שנת לידה: 1958 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: זכויות אדם/ סנגור אתר: Humans Without Borders מקום עבודה תנועת עץ הזית מראיינת ליאורה גל ונהני ראוס תאריך הראיון 2005

    יפית ג'מילה ביסו עלתה ארצה מסוריה בשנת 1985. היא פעילה בקבוצות משותפות לישראלים ולפלסטינים לקידום השלום וזכויות אדם, וביניהן תעאיוש, חלונות, וארגונה שלה, תנועת עץ הזית. במסגרת פעילויותיה יפית ג'מילה משמשת אשת קשר ומתרגמת לילדים ומשפחות פלסטיניות בבתי חולים ישראליים, מתאמת סיוע המוניטרי לילדים פלסטינים בגדה המערבית ומארגנת סיוע לפלסטינים במסיק הזיתים. בשטח מכירים אותה בשתי שמותיה - יפית וג'מילה - שמשמעותם זהה

    • ספרי לי על עצמך בבקשה, ועל איך התחלת להיות פעילת שלום.

      שמי יפית ג'מילה ביסו. נולדתי בדמשק. חייתי בשכנות עם פלסטינים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים. הרוב היו יהודים, אבל זה היה מעורב. רוב החברים שלי היו פלסטינים משני מחנות הפליטים הגדולים - אל־ירמוך ואל־פלסטין. בסוריה יש בתי ספר ליהודים עד לחטיבה. אחרי התיכון, מי שממשיך ללמוד הולך לבתי ספר ממשלתיים. למדתי שם בתיכון עם בנות פלסטיניות וסוריות - בנות כמוני. כשהתחתנתי והתחלתי לעבוד היו לי שותפים פלסטינים. עבדתי איתם בכל מיני תחומים: בתחום המכירות, האופנה, השיווק - זאת אומרת בכל תחומי החיים - והם הפכו להיות חברים שלי. כשהגעתי לארץ, העסק ראשון שלי היה מתפרה גדולה בתל אביב. היו לי קרוב ל־20 פועלים מעזה והסתדרתי איתם יפה. הייתה אחר כך תקופה שהיה לי אפילו שותף לעסקים מעזה. תראי, אני בת התרבות הערבית. אני ישראלית, אני יהודייה, ולאור המדיניות שמתבצעת בשטח אני לא יודעת אם אני גאה או לא שאני ישראלית. לפעמים אני מתביישת שאני ישראלית כשאני רואה שישראלי הרג ילדה קטנה, שכל אשמתה היא שהיא הלכה לבית הספר באותו הבוקר. זה מה שהביא אותי לכל הפעילות הזאת. בתור ישראלית ששילמה מחיר יקר כדי להגיע למדינת ישראל, איכפת לי. אני רוצה שמדינת ישראל תהיה בדיוק מה שאני רוצה - לא בהכרח בדיוק לפי המידות או הרצונות שלי אבל חשוב לי שישראל תצטייר בעיני העולם כמדינה הומניטארית ודמוקרטית באמת - לא דמוקרטיה של יהודים על ערבים. אני חושבת שזה נוגד את כל חוקי הטבע והאנושות. התעריתי בשכנים שלנו הפלסטינים, אני קוראת להם האחים שלי, כי פשוט הרגשתי כמה הם מקופחים. זה מה שהביא אותי לאט לאט לפעילות.

    • ספרי לי קצת על הפעילות שלך.

      התחלתי מאוד בקטן. היו לי המון קשרים בעזה, בשטחים. בתקופות השקטות נסעתי לשם, ביקרתי, עזרתי למי שהיה צריך עזרה - נגיד להגיע לישראל בשביל טיפול, או אם היה צריך לבוא לעבוד. אני לא בן אדם פוליטי, לא מעניין אותי מי יהיה ראש ממשלה. מעניין אותי שישמרו על זכויות אדם, במיוחד הזכויות של נשים וילדים כי הם הסובלים העיקריים בסכסוך הזה. באינתיפאדה השנייה מצאתי את עצמי במצב שאני צריכה להתנצל בפני כולם על זה שאני ישראלית, יהודייה, מתנצלת בפני כל העולם על מה שאנחנו עושים. קצת לפני האינתיפאדה השנייה עבדתי בתיווך בינלאומי. תיווכתי בין אנשי עסקים מישראל ואנשי עסקים ממדינות ערב - מצרים, ירדן ומדינות מפרץ. בפני כולם הייתי צריכה להתנצל על המדיניות של ישראל. הם ראו את ישראל אוטמת והורסת בתים. את החיילים שלנו מציירים בכל העולם בתור חיילים עם טנקים שרודפים אחרי ילדים עם אבנים. זה מזעזע. התחלתי להיות פעילה כשהשתתפתי בהפגנות. גם ארגנתי הפגנות. התחלתי קצת עם שלום עכשיו והייתי מתלווה אל גוש שלום עד שנכנסתי לעניינים. הייתי שותפה שקטה בגלל שאני אם במשפחה חד־הורית ואף פעם לא היה לי זמן. עבדתי בשתי עבודות והיו לי ילדים בבית, אז לא יכולתי לצאת להפגנות או לפעילויות כמו עכשיו. עזרתי במישור האנושי שלי למי שיכולתי. הייתי נוסעת לבקר בכפרים ואני מכירה הרבה אנשים והם יודעים שיש להם חברה ישראלית שתמיד באה והולכת אם הם צריכים משהו מישראל. אנשים היו באים אלי כדי להתייעץ איתי והייתי עוזרת. ככה עזרתי. היית לוקחת את הילדים איתי, אלה היו ביקורים משפחתיים ולאו דווקא פעילות פוליטית, פשוט כדי לשמור על קשר עם האנשים האלה, זה חשוב לי מאוד. כשפרצה האינתיפאדה וקרו אירועי אוקטובר ונהרגו ערבים ישראלים בגלל אכזריות המשטרה, כל המטען, מה שנקרא, שהיה לי מסוריה על זה שאני אזרח סוג ב' התפוצץ. לא יכולתי לשתוק. הלכתי להפגנות של גוש שלום והכרתי את פעילי תעאיוש, ואז הצטרפתי למסיק זיתים. כשאני שומעת על פעילות שבאמת קוראת לי ומתאימה לי, אני יוצאת בלי להסתכל איזה ארגון עומד מאחוריה. אני מסתכלת על ההשפעה של הפעולה ובודקת אם היא באמת צודקת או לא צודקת. אני מפגינה נגד הפקעת אדמות ועקירת עצי זית - מבחינתי כל עץ זית הוא ילד. פשוט משאירים את העצים שנעקרו, קבל עם וְעֵדָה, עדות לרצח של המדיניות של ישראל. הרי כל עץ זית מאכיל ילד לשנה שלמה וברגע שאתה לוקח את האוכל והפרנסה מהילד הזה, הילד הזה מת! מת או הופך להיות טרוריסט.

    • את מסייעת לפלסטינים להגיע לטיפול רפואי בישראל. ספרי לי בבקשה על הפעילות הזאת.

      כן. אני הייתי עם קבוצה מ פרופיל חדש, זו הייתה קבוצה מצומצמת של –2-3 אנשים. התחלנו ולאט לאט גדלנו והקבוצה עמדה על הרגליים. 4 או 5 פעמים בשבוע הייתי נוסעת לתל השומר. הטלפון שלי היה אצל כל האימהות, אצל מחלקת טיפול נמרץ ובמחלקות השונות. אם היו צריכים בלילה תרגום היו מתקשרים אלי, גם בשתיים בלילה. הייתי יושבת עם האימא והרופא לישיבה על מצב הילד המטופל ומתרגמת. הייתי פעילה בזה עד שהקבוצה קמה על הרגליים ועכשיו הקבוצה תחת החסות של רופאים לזכויות אדם. עברתי קצת לבית חולים וולפסון, שזה קצת יותר קרוב אלי. אחרי כל הלחץ, בית חולים תל השומר הואיל בטובו להעסיק אחות דוברת ערבית 24 שעות ביממה והם כבר לא צריכים יותר אותי בשתיים בלילה!

    • באילו פרוייקטים את מעורבת עכשיו?

      אני מקימה את העמותה, זה בגלל שב־–3-4 שנים האחרונות אני עוסקת הרבה בהעברת חולים מתוך הגדה לבתי חולים בישראל. אני לא מתערבת בנושא של השגת אישורים, למרות שאני עוזרת מדי פעם. חושב לי שאחרי שסבלו את כל הסבל בשביל להשיג את האישורים הנדרשים, שהילד החולה וההורה המלווה יצליחו להגיע לבית החולים. אם הם חוצים במחסום טול כרם, אפשר להגיע לתל השומר רק במונית שעולה 250 ₪. הם לא יכולים לנסוע באוטובוס כי אוטובוס ישראלי לא יעלה אותם. אני באה ואוספת אותם ברכב שלי ומסיעה אותם עד תל השומר, או שאני מסדרת שאחד מהחבר'ה יבוא אם לא מתאים לי הזמן או אם יש לי קשיים כלכליים. לפעמים אין לי כסף לדלק. זה קורה לכולנו, ולנסיעות האלו צריך המון דלק. נסיעה כזאת פירושה לצאת מראשון לטול כרם, להביא את האנשים לתל השומר ועוד להחזיר אותם לטול כרם. זה המון דלק בשביל נסיעה אחת, למישהי שמרוויחה שכר מינימום. אם מישהו אחר אוסף, אני באה ברכב לתל השומר, ממתינה להם ומלווה אותם בכל הטיפול, מתרגמת, עוזרת להם להתמצא בבית החולים. אחר כך חוזרים. והם ממש ממש מרוצים. שם אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון. יש הרבה ביקוש גם מעבר למה שאנחנו יכולים לעשות.

    • מהי ההשפעה של הפעילות שלך?

      בשביל שיהיה שלום צודק אנחנו צריכים לדאוג גם לזכויות אדם לצד השני כמו שלנו. אי אפשר להפריד זכויות אדם מעבודה למען שלום, זה קשור בסוף. זה מה שאני עושה כשאני דואגת לזכויותיהם של ילדים לקבל טיפול רפואי או לקבל חינוך. זו עוד לבנה בשלום שאנחנו רוצים לבנות איתם. לעבודה שלי יש השפעה לטווח הרחוק על אנשים שם. אנשים בצד השני רואים שאת עקבית ועקשנית ואת באה איתם כל שנה למסיק זיתים וכל שנה לחריש. זו פעילות שעוזרת בטווח הארוך, לא רק בטווח הקצר יש לך שם עם מי לדבר בצד השני! אני מצליחה כשאני משנה חלק מהאנשים שחיים בכפר. הם כבר לא חושבים שישראל היא נגע רע שצריך להסיר אותו מהשורש. זו פעילות למען השלום. בסופו של דבר אחרי שאנחנו בונים איתם אמון הם רואים שיש ישראלים שבאמת איכפת להם מזכויות האדם שלהם. אנחנו נגיע לשלום. הטעות של ארגוני השמאל היא שהם עושים פעולה בכפר אחד מסוים וזהו: באנו, הפגנו והלכנו. הם לא שומרים על קשר, לא בונים חברות אמיתית. למשל, בכפר האחרון שביקרתי ביום שישי - מעולם לא דרכתי במקום הזה קודם. הלכתי אתמול לבקר. ראו אותי אחרי הפגנה, ולא רגילים. רגילים לישראלים שבאים להפגין והולכים אחר כך. מעטים שומרים על קשר, ומדובר בדרך כלל במי שארגן את ההפגנה או מי שבאמת קרוב לכפר. אבל –300-400 איש שבאו לכפר והפגינו, הם לא שמרו על קשר.

    • מה בעייתי בזה מבחינתך?

      קשר משמעותו להתחיל לבנות לאט לאט מערכות יחסים עם שכנינו; לא לבוא רק כשצריכים אותנו בתור האח הגדול החזק. אני רוצה שנהיה בקשר גם אם אני חזקה ואתה חלש או להיפך. חשוב לי מאוד להסביר שאנחנו רוצים שכנות טובה. אנחנו רוצים להיות חברים, גם אם אני לא באה פעם בחודש. העיקר שאנחנו מחליפים טלפונים, שאנחנו מדברים מדי פעם ובאים גם כשאין הפגנות. אולי במציאות הישראלית היומיומית כשאנשים עסוקים כל כך באמת אין להם זמן לזה. אבל מה לעשות, צריך לשמור על קשר. פלסטינים מאוד מעריכים את זה שאת שומרת איתם על קשר - לא כשאת באה, מפגינה ובורחת.

    • ספרי לי על תנועת עץ הזית.

      אני שואפת שתהיה עמותה שיהיו בה לא רק ישראלים אלא גם פלסטינים, וגם בינלאומיים שמאוד רוצים להשתתף בעמותה הזאת. בראש ובראשונה העמותה הזאת תגן על זכויותיהם של ילדים פלסטינים לבריאות וחינוך, לחיים נורמליים בצל עץ הזית. חלק מהפעולות של העמותה תומכות במשפחות שיש להן ילדים שנוסעים לטיפולים רפואיים בישראל. אנחנו עוזרים להם במסיק זיתים, או במכירת השמן. אני עושה את זה כבר כמה שנים. אני הולכת ועוזרת לא רק במסיק זיתים. אחרי שנגמר המסיק אני באה ואוספת שמן ממשפחות. אנחנו מוכרים שמן בשם המשפחות באירועים שמארגנים ארגונים כמו תעאיוש או קואליציית נשים לשלום. אנחנו לא גובים עמלות, ואפילו לא החזרי נסיעות או כסף לדלק. לחקלאי הפלסטיני נשארה רק האדמה והיא הפרנסה היחידה שלו. הוא מחכה לה משנה לשנה. לא מספיק שהם מנוּעים מלחרוש אותה, אנחנו רואים כבר, אפילו הרב אריק אשרמן אמר שכתוצאה מההזנחה של האדמה איכות הזיתים יורדת. הם לא מגיעים לאדמות שלהם כבר 6 שנים, לא חורשים או מעשבים כמו שצריך לטפל באדמה במשך השנה. צריך להשקות, לנקות, כדי שהעץ ייתן את הפרי הכי טוב. זה כבר לא מתאפשר. מה שנשאר זה לבוא פעם בשנה ולמסוק את הזיתים. כל שנה אנחנו מגיעים ולא יודעים אם בשנה הבאה נגיע שוב לאדמה הזאת.

    • יש לך פחדים בקשר לפעילות לך?

      אני פוחדת שבסוף שלא תהיה תועלת בכל מה שאני עושה. יש לי פחדים שאם לא יהיה פה שלום אמיתי וצודק אנחנו נמצא את עצמנו כולנו - כמו שאומרים הפנאטים הפלסטינים - בים. הספינה שהביאה אותנו תיקח אותנו בחזרה. זה הפחד שלי. מי שמכיר אותי יודע שבבית אין לי שום דבר קבוע. אני חיה כמעט על מזוודות. אני לא יודעת. אני מפחדת. אני מפחדת שיום אחד אנחנו, מדינת ישראל, נלך בעקשנות בדיכוי והפקעת אדמות, גניבת משאבי מים. הרי הגדר הזאת בסוף תהרוג את כולנו, לא רק אותם - גם אותנו. אנחנו קשורים אליהם בטבור. רע לנו מאוד מאז שהחלה האינתיפאדה. המצב הכלכלי פה במדינה התדרדר מבחינת תיירות אבל גם מבחינות אחרות. אנחנו קשורים אליהם [לפלסטינים] בתיירות, קשורים אליהם לא רק בתיירות אלא בהכל. כשמדינת ישראל לא נותנת אישור להקמת שום מפעל בפלסטין שבו אנשים יוכלו לעבוד, בטח שהם יסתננו ויבואו לעבוד כאן, כדי שלשוטרים בישראל תהיה עבודה לתפוס אותם ולשלוח אותם לכלא. תנו להם להקים מפעלים אצלם ושתהיה להם עצמאות כלכלית. אני צריכה אותם. ברגע שתהיה להם עבודה שם הם לא יבואו לפה, הם לא יסתננו, הם לא יצטרכו אותנו.

    • מה נותן לך כוח בעבודה, מה מניע אותך?

      כשאני רואה שאנשים סובלים שם. דוחף אותי שאני שומעת על משפחה נואשת. הם נתלים במילים אפילו שלפעמים אין לי דרך לעזור. אבל מילה טובה שאני אומרת והם נתלים. דוחף אותי להוכיח לכל העולם, ולפלסטינים במיוחד, שבישראל יש לא רק חיילים שהורגים אלא גם אנשים שאיכפת להם. זה אחד הדברים היחידים שדוחפים אותי. אנשים חושבים שאני הולכת לשם ודוחפת בגלל שאני אוהבת ערבים יותר מדי, יותר מדי אוהבת להיות עם ערבים. לא. אני אוהבת להיות עם ערבים אבל אני רוצה לבוא לביקור ידידותי, לא להילחם את המלחמות שלהם. אני רוצה להראות להם שיש בישראל אנשים שרוצים שלום ושבאמת איכפת להם. אין לי מה לעשות עם הגדולים כי הם היו כבר בישראל ומכירים ישראלים. הילדים הקטנים חשובים לי. אני אוספת צעצועים משומשים והולכת לגן ילדים ואוספת לי 100 - 200 ילדים קטנים ומדברת איתם בשפתם, בשפה הערבית, ומחלקת להם את הצעצועים. אני אומרת להם, הצעצועים האלה הם מיהודים, ישראלים. הצעצוע הזה של ילד שוויתר עליו כדי שלך יהיה צעצוע, יש לו אולי קצת יותר ממך. זה עושה משהו. נתקלתי בכפרים שלא היה להם מגע עם ישראלים חוץ מחיילים, וזה משנה. זה משנה לאנשים את הדעות. עד היום אני שומרת על קשר עם נערים שבשבילם אני הישראלית הראשונה שהם יכלו בכלל להבין ולדבר איתה. דיברתי איתם בשפתם והסברתי להם. בהתחלה היה להם את הרושם שאני ערבייה, אז עמדתי על שלי. אמרתי, "לא, אני לא ערבייה, אני ישראלית יהודייה. אני דוברת ערבית, זה מקל עלי ועליכם, אבל אני ישראלית יהודייה. אין מה לעשות, אתה לא יכול לעשות אותי ערבייה. אתה צריך לקבל אותי כישראלית יהודייה. אני איתך עד הסוף. אם תמשיך בשלך שאני ערבייה - לא."

    • מדוע חשוב לך שפלסטינים יכירו בכך שאת ישראלית?

      זה חשוב לי מאוד. בלי להתבייש אני מחשיבה את עצמי ערבייה מדת יהודית. כל עוד אני גרה במדינה הזאת ואזרחית אני מצפה מהמדינה שלי שתנהג בהתאם. האנשים מחשיבים אותך אחת מהם אם את מדברת בשפתם, אם את מזדהה איתם. אם את עקבית, כשהם יכולים לסמוך עליך כשצריכים אותך ואת תמיד נמצאת ותמיד עוזרת. הכוונה ב"את משלנו" שאת מאוד דואגת להם ויש הרגשה של אהבה. לפעמים אנשים אומרים, "לא ייתכן שאת יהודייה, או יהודייה ישראלית. את משלנו, מהעם הערבי". אני אומרת להם, "לא. אני ישראלית". אני לא מכחישה שאני ישראלית, זה כרגע הנתון. מה יהיה בעתיד אני לא יודעת. אם מדינת ישראל תמשיך ככה אולי אשנה אזרחות, אולי אעזוב את המדינה הזאת. חשוב לי מאוד להוכיח לצד השני שיש אנשים בישראל שאיכפת להם. בישראל יש אנשים הומניטאריים, אנחנו היהודים עם רחמן. חשוב לי להסביר להם שהרחמנות והחמלה והטוב לב והעזרה והעקביות וההתעקשות נובעים מכך שאני יהודייה. למדתי מהדת היהודית להיות רחמנית, לעזור לזולת. חשוב לי שיפרידו בין דת למדינה, שיפרידו בין יהדות כדת לבין הציונות, או מדינת ישראל כמדינה. חשוב לי להסביר שמדינת ישראל היא לא רק טנקים וחיילים שרודפים אחרי ילדים קטנים. ישראל היא לא רק הצבא. בישראל יש אזרחים שומרי חוק שאיכפת להם מזכויות אדם. חשוב לי להעביר את המסר הזה. באתי למדינה הזאת ומאוד חשוב לי איך היא תיראה בעיני העולם. לכן אני עושה את העבודה הזאת. חשוב לי שישראל תצטייר כמדינה הומניטארית ולא כרוצחת. לפעמים אני מתביישת להיות ישראלית במדינה שבה רומסים את זכויות האדם הכי בסיסיות.

    • כיצד החוויות שלך מסוריה, כחברה בקבוצת מיעוט, משפיעות על השקפותייך?

      מי שגדל במקום שבו הוא אזרח סוג ב', במקום שמגבילים אותך ושמים לך גבולות, שמים לך מגבלות על התנועה ואתה לא בדיוק אזרח חופשי, זה עוזר להבין את הצד השני. זה מה שמניע אותי. זה שהתנועה שלי הייתה מוגבלת לא אומר שגם השכל שלי או ההשכלה שלי היו מוגבלים. זה לא אומר שהרגשות שלי היו מוגבלים! אחת הסיבות שבאתי לפה, למדינת ישראל, היא שהיא שואפת להיות דמוקרטיה במזרח התיכון וציפיתי שהיא תגשים את השאיפה הזאת.

    • האם יש לך ספקות שאת עושה את הדבר הנכון בפעילות שבה את מעורבת?

      לא, לא. אני בטוחה במיליון אחוז שאני עושה את הדבר הנכון. במיוחד כשאני עוזרת לילד חולה להגיע לבית חולים, במיוחד כשאני עוזרת למשפחה למסוק את הזיתים ועוזרת למכור את שמן הזית, שהוא מקור הפרנסה שלה, במיוחד כשאני עוזרת לאנשים להגיע לכביש היחיד שמגשר בינם ובין העולם החיצון. בשבוע שעבר היה ילד שדימם במחסום קדומים במשך שעתיים בתוך אמבולנס ומת. מישהו דיבר על זה? מישהו פקח את העיניים? אילו היה מדובר בילד ישראלי הייתה קמה מהומה, כל העולם היה צריך לדעת. אני יודעת שאני עושה את הצעד הנכון. אני לא חושבת שיש טעות או משהו לא נכון בעזרה לילדים, לזקנים ולאנשים לגשת אל אדמתם. אני לא חושבת שזו טעות.

    • כיצד משפיעה המעורבות שלך על היחסים שלך עם אנשים?

      יש לי המון בעיות במשפחה בגלל שאני עוזרת לערבים. במשך שנה לא ראיתי את הנכדים שלי, הילדים של הבן שלי. הבן שלי דתי והרבנים אמרו לו - אני לא יודעת מי הביא לידיעת הרבנים של הבן שלי, למרות שבפעילויות מצלמים אותנו בכל מקום שאנחנו הולכים - ש"אימא שלך מסתובבת עם ערבים". הם חשבו ללחוץ עלי כדי שאפסיק. במשך שנה לא ראיתי את הנכדים שלי, עד שיום אחד החלטתי שאני לא יכולה! הייתי רגילה לראות אותם יום־יום ועבדתי בשתי עבודות כדי לעזור לממן להם את הגן, שהיו להם חיים נורמאליים! בקיצור, יום אחד נסעתי לכפר שלהם ועצרתי מתחת למרפסת, צפצפתי והילדים ירדו. וישבתי איתם קצת באוטו והבן שלי התבייש מאוד. הבן שלי הוא בן תורה, ומאוד מקסים. הוא אומר לי, "אימא תעלי". אמרתי לו, "אין לי מה לעלות לבית שלכם. אני רוצה לראות את הילדים וזו זכותי, ואם לא תתנו לי את הזכות הזאת אני אתבע אותה בבית משפט." אני לא רוצה להגיע לבית משפט, אני רוצה לראות את הילדים. עכשיו אני נכנסת אליהם לבית בצורה חופשית. מנסים לשבור את רוחך בכל מיני צורות.

    • האם המעורבות שלך השפיעה על מערכות יחסים אחרות?

      אני לא כל כך בקשר עם האחיות שלי. השבעה על אמי הייתה כמו גיהינום בשבילי כי הייתי צריכה לשבת אצל אחותי ולסבול את השטויות של כל האחיות והגיסים. בכל פעם שקיבלתי שיחה בערבית ועזרתי לארגן דברים בטלפון הם היו אומרים דברים כמו, "מטומטמת, עוזרת לערבים". שמעתי את גיסי אומר, "היא תישאר ערבייה כל החיים. מה אנחנו צריכים אותה פה אצלנו?" מתוך כבוד לשבעה נשארתי. אם היו נותנים לי הייתי קמה וממשיכה את השבעה בבית. שאלתי את בן דודי, שהוא רב, "אתה אומר שבשבת מסירים את בגדי האבלות, אני חייבת לעשות שבת כאן?" הוא אמר שאני יכולה ללכת הביתה ולחזור במוצאי שבת או ביום ראשון בבוקר כדי להמשיך בשבעה. הלכתי הביתה ולא רציתי לחזור ביום ראשון בבוקר! כולם יתחננו, "לא, יפית, אל תעשי את זה!" מעניין אותם מה יגידו אנשים אם הם לא יראו את האחות הבכורה בשבעה. לא מעניין אותם שאני אחותם, לא מעניין אותם זכויות אדם, אלא מעניין אותם מה יקרה אם מישהו יבוא ולא יראה את האחות הבכורה בשבעה ויגידו שהסתכסכנו. יש אנשים שמתרחקים ממני ומסמנים אותי כי אני שמאלנית, וזה גורם בעיות. עזבתי את העבודה אחרי שראו אותי בטלוויזיה כשהצטרפתי לשביתת רעב עם עזמי בשארה בהפגנה נגד הגדר. עשו לי חיים קשים אז עזבתי. אני בעבודה הנוכחית 8 חודשים. זה גורם בעיות אבל זה לא יגרום לי לשנות את דעתי. אני חיה על פי ההשקפה שלי. אני עקשנית מאוד. אני עושה מה שאני רוצה.

    • כיצד קהלים בינלאומיים יכולים לסייע כאן?

      הייתי רוצה שכל המדינות יבואו ויתנו יד או ילחצו על ישראל או יעזרו לפלסטינים לשקם את החיים שלהם, את ההריסות שהצטברו עם השנים. קודם כל בכספים, כדי להוכיח לפלסטינים שלמישהו איכפת מהם. הם יכולים גם ללחוץ על מדינת ישראל בכל מיני צורות. אני זוכרת שכשלמדתי מסחר בינלאומי למדנו שבשוק האירופי המשותף כיום תוצרת ישראלית שיוצרה בשטחים לא נחשבת מוצר ישראלי. אני חושבת שזה צעד נבון להגיד לישראל, תראי, תקשיבי, תפסיקי! השטחים האלה לא שלכם, הם של הפלסטינים. המוצר הזה לא ישראלי, הוא פלסטיני.

    • אני רוצה לדבר קצת על תהליכי שלום. מדוע לדעתך הם נכשלו עד עכשיו?

      הם נכשלו כי הם טטאו מתחת לשטיח את כל הנושאים החשובים. למשל, אף אחד לא דיבר על מדינה פלסטינית או על זכותם של הפלסטינים למדינה משלהם, על הריבונות שלהם. אם אנחנו נותנים להם שדה תעופה בתנאי שהחיילים שלנו יהיו בפנים ויבדקו והחיילים שלהם יעמדו בחוץ, זה לא בדיוק מדינה, גבולות או עצמאות. אף אחד לא חשב על נושא מאוד חשוב - זכות השיבה. יש המון פלסטינים בפזורה במחנות פליטים, חיים וסובלים. זכותם לחזור.

    • לדעתך, זכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב לאן?

      שיחזרו לאן שהם יחליטו, לישראל או לשטחים. אני אומרת דברים ולפעמים הרבה אנשים מאוד כועסים עלי על מה שאני אומרת: במקום שנעלה ארצה נוצרים־רוסים, צריך לתת לבעלי אדמות פלסטינים את זכות השיבה.

    • האם לדעתך זכות השיבה היא זכות חשובה ליהודים? האם חשוב לך שתהיה כאן מדינה יהודית?

      זכותם של יהודים לבוא לישראל בעייתית קצת, אבל באופן כללי אני מאמינה שלכל אדם יש זכות לחיות איפה שהוא או היא רוצה, כל עוד הם שומרים על החוק הבינלאומי וזכויות האדם ולא פולשים לאדמות של אנשים אחרים. אני לא חושבת שאיכפת לי לחיות במדינה פלסטינית וגם לא נראה לי שלפלסטינים תהיה בעיה עם זה, כל עוד אני לא פולשת להם לאדמות וחיה על פי החוקים שלהם. לא איכפת לי אם מדינת ישראל תהיה יהודית, אני לא חושבת שהיא תמשיך להתקיים אם נמשיך ככה.

    • מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב לדעתך?

      אני חושבת שכל הארגונים צריכים להתאחד ולעבוד ביחד אבל יש ארגון שמאלני־קיצוני, ארגון קיצוני פחות וארגון שהוא שמאל־מרכז. זה מבלבל. אני מתמקדת רק בזכויות אדם וזו המלחמה היחידה שלי. אם אנחנו לא יכולים לתת להם מדינה ריבונית עצמאית משלהם על שטחי 67' ולהוריד את הגדר שהרסה להם את החיים אז לפחות שתהיה לנו מדינה אחת לשני עמים. קחי לדוגמה את דרום אפריקה, שם יש מדינה אחת ללבנים ושחורים. יש בחירות והם בוחרים בעצמם את המנהיג. ישראל פוחדת שהמיעוט הערבי פה יהפוך לרוב במדינה. כמובן שיהיה רוב ערבי! זו דרכו של טבע. אי אפשר למנוע מאנשים להוליד ילדים.

    • מה את מדמיינת שיהיה כאן בעוד חמש שנים?

      כולם אומרים לי שאני מסתכלת על החיים דרך משקפיים ורודות. לפי ההשקפה האופטימית שלי, תהליך בניית הגדר והסחת הדעת שהיא ההתנתקות הן לא תהליך מדיני. הכוונה פשוט לצאת מעזה ולהעביר את המתנחלים להתנחלויות אחרות. אם זה יימשך, למרות ההשקפה האופטימית שלי, תהיה מלחמת דמים. הפלסטינים לא ישתקו כמו שהם שתקו עד עכשיו. יש להם מטען כבד בלבבות שלהם. יש להם מטען כבד וקשה מאוד. נפער פער גדול באמון וקשה מאוד לסגור את הפער הזה. אחד הדברים שאנחנו משתדלים לעשות בפעילות הוא לעבוד עם אנשים בכפרים ולהיות סביבם, אנחנו מנסים לבנות אמון מחדש. צריך גם ההיפך. צריך שהישראלים יתחילו שוב להאמין בפלסטינים.

    • איך אפשר לשקם את האמון?

      במפגשים מיוחדים, בהרבה עבודה משותפת. לישראלים יהודים יש פחד פָּרָנוֹאִידִי וצריך להוציא אותו מהלבבות. פגשתי חייל נחמד שהסכים לדבר איתי. אמרתי לו שהייתי בג'יוס שלושה ימים בשביל המסיק, והוא אומר לי, "את לא מפחדת?" אומרת לו שאנחנו ממציאים את הפחד ואנחנו צריכים להתגבר עליו. "תוריד את המדים שלך ואני ואתה נדפוק בדלת של איזה בית שאתה רוצה בכפר הזה. נגיד להם, 'שלום, סבאח אל חיר, סלאם עלכום, באנו לשתות קפה', או 'האוטו שלנו נתקע פה ואנחנו צריכים להשתמש בטלפון', תראה איך תתקבל! כל עוד אתה לובש מדים אל תצפה מאנשים שיאהבו אותך ויסמפטו אותך כי בעיניים שלהם אתה המדכא, אתה הכוח שמדכא אותם.