הלל שנקר
    כתב, עורך
    quote
    "יש תהודה אדירה כשאנשים שומעים שגם בימים הקשים ביותר אנחנו ממשיכים להפגש ולעסוק בנושאים האלה, ושיש ישראלים ופלסטינים שמוכנים לעבוד יחד. זה מקרין שעדיין יש תקווה וסיכוי. האדם הממוצע עסוק בחיי היומיום שלו. לא כל אחד מסוגל להשקיע זמן וכוח במה שאני מגדיר האתגר המרכזי בדורנו: השכנת לשלום בין ישראלים ופלסטינים. בעיני זו עבודה בחזית, עבודה חלוצית והכרחית"

    רקע

    מקום מגורים: תל אביב נולד/ה ב: ברוקלין, ניו יורק שנת לידה: 1942 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: אמנות ותקשורת אתר: Palestine-Israel Journal מקום עבודה Palestine-Israel Journal מראיינת נהני ראוס וג'ולין מחלוף תאריך הראיון 2006

    הלל שנקר הוא עורך־שותף של ה־Palestine-Israel Journal, רבעון המתפרסם בשפה האנגלית. כל גליון עוסק בנושא מרכזי אחד בסכסוך הישראלי־פלסטיני באמצעות כתבותיהם של פלסטינים וישראלים. הלל היה שותף בייסוד 'שלום עכשיו' והיה ערכו של העיתון "השקפה חדשה" (New Outlook)

    • ספר לנו בבקשה על עצמך ועל מה שהוביל אותך לפעילות הזאת.

      נולדתי בקיבוץ עירוני בברוקלין, ושם כולם דיברו עברית וחלמו להקים או להצטרף לקיבוץ בארץ. הייתה לי ילדות טיפוסית לילד יהודי שגדל בניו יורק בשנות ה־50: למדתי, שיחקתי ברחובות והיו לי שיעורי פסנתר וגיטרה. הצטרפתי לתנועת נוער ציונית כשהייתי בן 10, ורציתי מאוד לממש בעצמי את החלום הקיבוצי. באתי ארצה ב־1963 כדי לחיות בקיבוץ כי האמנתי שזו הדוגמה לאנושות כולה, ולא רק לישראל – דרך שיתופית, שוויונית ודמוקרטית לחיים משותפים. גם החשבתי את עצמי ציוני והאמנתי בזכותם של יהודים להגדרה עצמית לאומית, כמו כל האומות. [בקיבוץ] רעיתי את הצאן ולימדתי מוזיקה במשרה חלקית. בארץ עדיין לא הייתה טלויזיה, והעולם החיצון והסכסוך הצטיירו כרדומים למדי. תמיד האמנתי בשלום. עוד בארצות הברית תמכתי בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג. אז באה מלחמת ששת הימים, מלחמת 1967. קיבוץ ברקאי, שם גרתי, יושב במרחק 3.5 ק"מ מגבול הגדה המערבית. על חבריי ועלי, שבאנו יחד לקיבוץ, הוטלה המשימה להגן על הקיבוץ במקרה של תקיפה. היינו צעירים מאוד, ועברנו אימון בן יום אחד. ערב המלחמה הרגשתי מאוד פגיע ומאויים. התחנה 'רדיו רמאללה' הייתה פופולארית מאוד בזמנו בתור המקור הטוב ביותר למוסיקת רוק. ערב המלחמה, רדיו רמאללה ורדיו קהיר שידרו תוכניות שבהן אמרו, "אנחנו באים עליכם." הזדהיתי באופן מוחלט עם תחושת הפגיעות, האיום והצורך להגן על עצמנו. ואז פרצה המלחמה ותוך 6 ימים הכל נגמר. לכולם רווח מאוד. תוך 6 ימים הכל השתנה. אז עוד לא הבנתי עד כמה הכל השתנה. הייתה תחושה של אופוריה, ומעטים עסקו בהשלכות של האירועים. קומץ אנשים, למשל הפילוסוף ישעיהו לייבוביץ, אמרו שמוכחרים להחזיר את כל השטחים מיד. היו שאמרו שצריך להשתמש בהם כקלף מיקוח – שטחים תמורת שלום. רוב האנשים – ואני הייתי ביניהם – הרגישו הקלה שאפשר לחזור לחיים, עכשיו שהאיום הוסר. היינו סקרנים מאוד ורצינו לבקר בשטחים החדשים. נסענו בקבוצות – לקיבוץ הייתה משאית גדולה ונסענו בה ברחבי הגדה. יצאנו לסיור בן 5 ימים בסיני, ירדנו לתעלת סואץ ונסענו לרמת הגולן. זו הייתה תגלית, סקרנות לדעת מיהם השכנים. אני זוכר את הפליאה שבית לחם נמצאת במרחק 10 דקות נסיעה מירושלים. חשבתי שמדובר בעולם אחר... אבל קרוב. זה נבע מסקרנות. היה רק אדם אחד בקיבוץ שסירב מתוך עקרון לחצות את הקו [הירוק]. זה לא שכל השאר טענו שהארץ שלנו, אבל היינו סקרנים מאוד. אני זוכר ילד קטן בגדה המערבית שהרים מקל וכיוון אותו אלינו. התמונה הזאת נחקקה אצלי. ב־1973 במלחמת יום הכיפורים, מלחמת אוקטובר, הייתי בצבא. נקראתי יחד עם רוב הדור הצעיר, והיה בלגן מוחלט, אף אחד לא ידע מה קורה. שירתתי 8 חודשים בחזית הסורית. תמיד הרגשתי שמה שאני עושה בצבא היה לשם הגנה ולא התקפה. שירתתי 20 שנה במילואים, תמיד עם נשק. מעולם לא יריתי בו, כי לא הייתה עילה, אבל תמיד היה לי נשק [במילואים]. סיימתי 8 חודשי קו בחזית עם השקפה שונה מאוד. פתאום חוויתי חוויה עמוקה ומורכבת עם הסכסוך. הגעתי למסקנה שהסטטוס קוו הוא בלתי אפשרי, שאי אפשר שנמשיך לכבוש את הגדה המערבית, את עזה, רמת הגולן וסיני לנצח, ושעלינו לחתור לפתרון, והנה חלון ההזדמנויות. חבל שנדרשה מלחמה כדי להניע את הגלגלים, ובדיעבד אנחנו יודעים שזו הייתה האסטרטגיה של סאדאת, מבצע צבאי חלקי להניע את העניינים. סיימתי שנתיים של לימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב והתחלתי להשתתף בהפגנות, ואיכשהו הצלחתי לסיים את לימודיי. בסופו של דבר עזבתי את הקיבוץ ועברתי לעיר. בדיוק קיבלתי עבודה – הקמת התוכנית לספרות מודרנית באוניברסיטה הפתוחה, שזה עתה נוסדה. בנובמבר 1977 השתתפתי בחגיגות ה־20 לעיתון "השקפה חדשה" (New Outlook), שנוסד כיוזמה יהודית־ערבית משותפת, ירחון באנגלית. המערכת הייתה בתל אביב, והעיתון כלל פרשנות לסכסוך ולמציאות בישראל ובאזור. הוא נועד לשמש זרז לדיאלוג וליוזמות שלום. נפלה בחלקי ההזדמנות להיות שותף ביצירת ההיסטוריה ובשינויה, ובמשך 13 שנים עבדתי בכל מיני תפקידים בעיתון.

    • ספר לי על ה־Palestine-Israel Journal.

      העיתון נוסד ב־1994, בתקופת חתימת הסכמי אוסלו בתור פורום לישראלים ולפלסטינים לתקשר אודות הנושאים העיקריים שעל סדר היום המשותף. זה היה פורום שבו אנשי אקדמיה, עיתונאים, אנשי רוח ופעילים יכלו לבטא את השקפותיהם, ללמוד זה על זה ולהידבר. מבראשית העיתון הוגדר כיוזמה משותפת לחלוטין, הכל נעשה בצורה שוויוניות. ישראלים ופלסטינים מאיישים את כל התפקידים ולכן יש לנו עורכים־שותפים ועורכים־מנהלים־שותפים. הצוות והוועד המנהל מורכבים ממספר שווה של ישראלים ופלסטינים. יצאנו לדרך בתקופה רוויית אופטימיות, עם חתימת הסכם העקרונות, כשערפאת, רבין ופרס זכו בפרס נובל לשלום, ועם ייסוד הרשות הפלסטינית. כולם הרגישו שחל שיפור ושאנחנו עומדים בפני יישוב הסכסוך. חשבתי שעלינו להתמודד עם הפרטים שנוגעים לדרך ליישוב הסכסוך. פרסמנו 4 מהדורות בשנה, כל מהדורה בת 128 עמודים, כמו ספרון. חצי מהמהדורה עוסק בנושא מרכזי, שחוקרים אותו לעומק ישראלים ופלסטינים. מובן שמה שאנשים ייחלו לו באמצע שנות ה־90 לא התממש. כולנו יודעים שהפסגה בקמפ דיוויד בקיץ 2000 התמוטטה ללא הסכם, וכעבור זמן קצר קרה רצף אירועים שהתחיל בעלייתו של שרון להר הבית, תחילת האינתיפאדה השנייה, תבוסתה של הממשלה בראשות העבודה, ואלימות גואה משני הצדדים. שני הצדדים חוו תחושת אובדן באמון ההדדי. למרות הקשיים המשכנו לתפקד. גם בימיה האפלים ביותר של האלימות ההדדית המשכנו ופרסמנו את המהדורות המשותפות, גם כשהיה קשה להפגש פנים אל פנים. היה קשה מאוד לכנס את פגישות הוועד המנהל משום שרבים מהפלסטינים לא יכלו להגיע למזרח ירושלים. לזיאד אבו־זיאד, המייסד ועורך־שותף, הייתה תעודת VIP והיא נשללה ממנו. הוא לא היה יכול להגיע למשרד במשך לפחות 4 שנים. נאצלנו לנסוע לאל־עזריה, בגדה המערבית, כדי להפגש איתו. בהתחלה זה היה פשוט, 15 דקות נסיעה משער שכם לאל־עזריה ולא היו בעיות. אז התחילו לבנות חומה נמוכה, וכשהיינו מגיעים אליה היינו מטפסים עליה. ואז החומה גדלה וגדלה ולא יכולנו לנסוע בדרך הישירה, נאלצנו לנסוע מסביב.

    • מי יסד את העיתון?

      בעיקר אנשי אקדמיה ועיתונאים ישראלים ופלסטינים. זיאד אבו־זיאד, שהוא עיתונאי פלסטיני ותיק וגם עורך דין, הכיר את העיתונאי הישראלי הוותיק ויקטור ציגלמן, הכתב הישראלי לשבועון הצרפתי "נובל אובסרווטר" ועיתונים אירופיים רבים אחרים, שכתב גם בתקשורת הישראלית. מאחר ושניהם היו מחוייבים לדיאלוג והבנה וליוזמות למען השלום, היה זה אך טבעי שהם יתחברו כדי ליסד את העיתון, יחד עם קבוצה של ישראלים ופלסטינים שהיו מעורבים. רבים מהישראלים היו חברים או מקושרים לעיתון "השקפה חדשה", שמטרתו הייתה דומה במובנים רבים ליעדי ה־Palestine-Israel Journal. כשציגלמן לא היה מסוגל להמשיך מסיבות בריאותיות, החליף אותו הפסיכולוג הפוליטי פרופסור דניאל בר־טל בתור עורך־שותף. אני משמש עורך־מנהל־שותף מאז 2002, והעורך־שותף הישראלי מאז 2005. זיאד אבו־זיאד אמר שנוכח ההתפתחויות מאז 1967 הוא החליט שהוא מוכרח ללמוד את שפת האויב, השכן והשותף הפוטנציאלי. הוא הלך ללמוד עברית במערב ירושלים. הוא היה בין הפלסטינים הראשונים שדיברו עברית שוטפת, ומטרתו הייתה לפתוח בהדברות עם הישראלים. בזמנו הוא הוציא לאור את "גשר", פרסום פלסטיני שניסה לתקשר ישירות עם הישראלים בעברית. הגישה שלו ברורה: מבחינת הפלסטינים קיים הכרח לתקשר עם ישראלים כדי לקדם את התהליך ולהיות מסוגלים ליישב את הסכסוך באמצעים לא־אלימים. אני רוצה להוסיף משהו בעל משמעות חשובה וסמלית שנוגע לשם הכתב־עת שלנו. בהתחלה הפלסטינים אמרו, "מאחר ולכם הישראלים כבר יש מדינה ולנו אין, וכולנו מסכימים שאנחנו בעד שתי מדינות, אנחנו רוצים לקרוא לכתב־עת Palestine-Israel Journal כשהשם פלסטין מופיע קודם, לפני ישראל." זו הייתה מחווה סמלית. הישראלים כולם הסכימו, וכך החלטנו על השם.

    • מה משיגה פעילותך בהקשר של הסכסוך?

      אני אתחיל ברמה הסמלית – יש תהודה אדירה כשאנשים שומעים שגם בימים הקשים ביותר אנחנו ממשיכים להפגש ולעסוק בנושאים האלה, ושיש ישראלים ופלסטינים שמוכנים לעבוד יחד. זה מקרין שעדיין יש תקווה וסיכוי. האדם הממוצע עסוק בחיי היומיום שלו. לא כל אחד מסוגל להשקיע זמן וכוח במה שאני מגדיר האתגר המרכזי בדורנו: השכנת לשלום בין ישראלים ופלסטינים. בעיני זו עבודה בחזית, עבודה חלוצית והכרחית. לתוכן שאנחנו מפיקים יש תרומה גדולה. נתייחס למהדורה האחרונה, "עם־לעם: מה השתבש ודרכים לתיקון." תהליך בין העמים היה נספח רשמי לסכמי אוסלו ברמה הממשלתית, אבל הביטוי מתייחס גם לשלל הפעילות המתקיימות בין תנועות וארגונים אזרחיים ישראליים ופסלטיניים. למרות שאי אפשר לראות בפעילויות ארגוני החברה האזרחית הצלחה גדולה לנוכח המציאות, כולנו משוכנעים שמדובר ברכיב חשוב מאוד. השאלה היא, מה נוכל ללמוד ממה שעשינו? [בגליון] אנחנו מתייחסים לחולשות, לבעיות, ושואלים – איך צריך להיראות העתיד של פעילות ארגוני החברה האזרחית? איפה לשים את הדגש? אנחנו מאמינים שאנחנו מציעים משאב אדיר לקובעי המדיניות, תורמים ופעילים. לדעתי אחת ההצלחות הגדולות שלנו היתה גליון מיוחד שפרסמנו בתמיכת ארגון הבריאות העולמי. הגליון עסק במצב הטיפול, התשתיות ומצב הבריאות הנפשית הכללית בשתי החברות. קראנו לגליון "שתי חברות בטראומה". בהתחלה חששנו שזה קצת איזוטרי ולקורא הממוצע זה עשוי להשמע מקצועי מדי. לגליון הזה הייתה השפעה עצומה על אנשי מקצוע בתחום, אבל הוא גם הסביר פנים לאזרח מן השורה. הגליון הזה שימש נסיון, וארגון הבריאות העולמי החליט שמדובר ביוזמה מועילה שמצדיקה הקמת כתב־עת משותף ישראלי־פלסטיני שנקרא "גשרים" (Bridges) ועוסק אך ורק בסוגיות הנוגעות לבריאות. זאת הודות להצלחת הגליון שפרסמנו. מימד נוסף הוא שבעת ההכנות לכל גליון, אנחנו מתכנסים לדיון סביב שולחן עגול ואנחנו מתעדים את הדיון. הדיונים האלה יוצרים שיחה דינמית לגבי הנושאים שעל הפרק. לעיתים קרובות הישראלים והפלסטינים שמשתתפים באירועים האלה או עובדים על הגליונות לא הכירו קודם, אבל בעקבות הקשר במפגש נוצרת מערכת יחסים שנמשכת גם אחרי הפקת הגליון. אני חושב שזו תרומה נוספת.

    • מהו הרקע של הכותבים?

      הפלסטינים מביאים את הפלסטינים והישראלים את הישראלים – זכות הדדית להגדרה עצמית. אנחנו ממליצים, אבל כל צד אחראי לעצמו, כך שהפלסטינים שאינם מזוהים עם חמאס הם שמביאים נציגי חמאס. אני לא יכול לעשות את זה, זה בא מהפלסטינים. אנו הישראלים מנסים להביא כל ישראלי, גם ימני, שמוכן להשתתף בכתב־עת ישראלי־פלסטיני משותף, אף שהפלסטינים לא רצו שנכלול מתנחלים. אנחנו הישראלים היינו מוכנים לשלב אותם בדיאלוג כי אנחנו סמוכים ובטוחים שאנחנו מסוגלים לנהל ויכוח משכנע. הפלסטינים לא רצו שמתנחלים יופיעו במאמרים מתוך עקרון, ואנחנו מכבדים את רצונם. אז אין מתנחלים.

    • איפה מופץ הכתב־עת?

      יש מספר שווה פחות או יותר של מנויים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים. ישנם פוליטיקאים ואנשי תקשורת שמקבלים עותקים בחינם כי חשוב לנו שהם יקבלו לידיהם את הגליונות. זה נטל כלכלי, אבל חשוב שנגיע לאנשים האלה, ואנחנו אומרים זאת בפירוש לתורמים. כשיש לנו נושא מסוים, כמו גליון "שתי חברות בטראומה", ארגון הבריאות העולמי חילק מאות עותקים לאנשי מקצוע כאן ובחו"ל. 'בצלם' חילק אלף עותקים של הגליון שעסק בזכויות אדם. יש חנויות ספרים, ספריות באוניברסיטאות ואת האינטרנט. באתר שלנו מופיע עמוד השער ותוכן העניינים, 4 - 5 קישורים למאמרים, אבל לא המהדורה המלאה. מבקר שרוצה לקרוא את השאר חייב לעשות מינוי. לפני שנתיים ביצענו פרויקט עצום, סרקנו את כל הגליונות שהתפרסמו מאז 1994 כדי שיהיה גיבוי לכל הגליונות, ויצרנו מאגר מידע עצום שכלל מעל 1,000 מאמרים שהתפרסמו אצלנו. זה יצר משאב עצום בחינם שעומד לרשות כל מי שחוקר את הסכסוך ועוסק ביישוב הסכסוך. אנחנו מבינים שיש צורך ליצור גרסת אינטרנט לגליונות החדשים שאנחנו מפרסמים כי זה מה שהדור הצעיר מעדיף, כמו גם ספריות שבאוניברסיטאות – שם נגמר המקום לאחסון עותקים של כתבי־עת. כמעט בכל נושא אנחנו מוצאים מכנה משותף. אני יכול להבין כיצד הפלסטינים רואים את המתנחלים לאור העובדה שההתנחלויות רק התרבו ולא נבלמו. גם כשפלסטיני רוצה להדבר עם מתנחלים, הוא יודע שבחברה שלו תמתח עליו ביקורת נוקבת. כך שאנשי הצוות הפלסטינים לא רצו שמתנחלים ישתתפו, והישראלים כיבדו את רצונם, וזו לא הייתה סיבה להפסיק את השותפות.

    • נתת דוגמה של הרצון לכלול מתנחלים או חברי חמאס – האם לצוות המשותף יש קווים אדומים או כללי עבודה?

      כן. יש הבנה משותפת שיש כבוד הדדי. אני חושב שברמת העקרון, אנחנו תומכים בזכות להגדרה עצמית, ובפתרון שתי מדינות שגבולן יעבור באופן כללי בקו הירוק וגבולות 1967. מעולם לא העלנו את זה על הכתב, אבל יש בינינו הבנה שהישראלים והפלסטינים שמעורבים תומכים ברעיון הזה על הגרסאות השונות שלו. כולנו מאמינים בהדברות ובהבנה הדדית, ושיש צורך בשיתוף פעולה ופתרון לא־אלים. אף צד לא מאמין שאת הסכסוך הזה ניתן, צריך או נוכל לפתור באלימות, כשצד אחד יביס את השני. נושא הכחשת השואה גם עלה פעם. היה פלסטיני שאמר שזה לא נושא חשוב במערכת היחסים הישראלית־פלסטינית ולכן לא חשוב לכלול מאמר בנושא. הישראלים אמרו, "לא, זה נושא חשוב מאוד בעיני החברה הישראלית והכחשת השואה קשורה להכחשת ההוויה היהודית והישראלית." הישראלים אמרו שזה חשוב, ובסוף הפלסטינים הבינו והסכימו והמאמר פורסם.

    • איך אתם נפגשים, היכן ומתי?

      אנחנו במצב ייחודי. אנחנו בין הארגונים הבודדים שבהם ישראלים ופלסטינים באים לעבודה באותו המשרד בכל בוקר. המשרדים שלנו נמצאים ברחוב אל־חרירי 4 בשכונת ואדי ג'וז בירושלים. לכאן באים ישראלים ופלסטינים כדי לקדם מטרה ברורה מאוד. מבחינת שיתוף פעולה, אנחנו מודל לחיקוי ומעבדה קטנה של דו־קיום ושיתוף פעולה. זה אחד המקומות הבודדים שבהם ישראלים ופלסטינים יכולים להתחבר דרך קבע ולשתף זה את זה בשמחות, בצער ובחגים. יש לנו מערכת יחסים אנושיים חזקה מאוד, וגם קשרי עבודה. הקשיים הם כמובן גם בכך שלעיתים קרובות פלסטינים שחיים בגדה מתקשים להגיע למזרח ירושלים. במהלך האינתיפאדה השנייה, השר הפלסטיני האמון על ארגוני החברה האזרחית, חסן עספור, אמר שהוא כל כך מאוכזב מתנועת השלום הישראלית עד שהוא נותן הוראה להפסיק פעילויות משותפות של ארגונים ישראליים ופלסטיניים. זיאד אבו־זיאד השיב שאנחנו לא ארגון ישראלי וארגון פלסטיני שעובדים יחד אלא גוף משותף, ולא נחדול מעבודתנו למרות ההוראה. המשכנו לתפקד באותה התקופה, למזלנו יש טכנולוגיה – אי־מייל, טלפונים סלולארים.

    • הזכרת קשיים, למשל בהשגת מימון. תוכל לספר לנו עוד קצת על האתגרים בעבודתך?

      ראשית, יש את האתגר הפיזי הבסיסי בנסיעה מתל אביב למזרח ירושלים. זה לא פשוט. אין לי רכב ואני נוסע בתחבורה ציבורית. בשיא האינתיפאדה ופיגועי התופת, ישראלים רבים נמנעו מלנסוע באוטובוסים בין־עירוניים מתל אביב לירושלים, ובוודאי מנסיעה באוטובוסים בתוך ירושלים. זה המימד הפיזי, המאמץ האישי שלי לנסוע מכאן לשם. בנוסף לכך קיימים האתגרים שבנסיונות לפרסם את הגליונות. אנחנו נאלצים לדחות פגישות, ולשנות תאריכי יעד לעתים קרובות. אנחנו קובעים דיון בשולחן העגול אבל אז בגלל שמתקרב חג, הצבא סוגר אזור שלם ואף אחד לא מצליח לקבל אישור להגיע, ומעבר במחסומים כרוך בסיפור כזה, שצריך לצפות שיקרו דברים בלתי צפויים. המימד הבלתי צפוי תמיד ברקע, ואנחנו מוכרחים להיות גמישים אך החלטיים. אתגר נוסף הוא רשת סטימצקי, הרשת העיקרית [בישראל] להפצת כתבי־עת בשפה האנגלית, שאינה מוכנה לכלול את כתב־העת שלנו. הם טוענים שמדובר בפרסום שקשה לשווק, שלא יהיו להם רווחים. יש להם מונופול כמעט מוחלט בתחום והם פחות או יותר מחוייבים לפרסם את כל כתבי־העת, ואנחנו יודעים שזה לא קשור לשיווק אלא לפוליטיקה. מה שאנחנו עושים לא מוצא חן בעיניהם. אנחנו נתונים במאבק מתמיד להפיץ את דבר קיומנו ולגייס כסף. אנחנו תמיד נאבקים כדי לגייס כסף ולהשיג תמיכה, ובעת ובעונה אחת להגדיל את התפוצה בתשלום. בתור עמותה ללא מטרות רווח, אנחנו מסתמכים תמיד על מקורות מימון חיצוניים. אלה הם האתגרים.

    • מדוע החלטתם לפרסם את כתבי־העת "השקפה חדשה" ו־Palestine-Israel Journal באנגלית?

      קודם כל, משיקולי תקציב. נשמח מאוד לפרסם בעברית, ערבית ואנגלית. בעקבות מגבלות בתקציב, מעשי יותר לפרסם בשפה המשותפת הנייטרלית שאותה גם מבינה אוכלוסיית היעד שלנו – קובעי מדיניות, פעילים, פעילים בארגונים, אנשי אקדמיה, סטודנטים, מנהיגים קהילתיים. קיים גם שיקול נוסף. הסכסוך הישראלי־פלסטיני מתנהל על במה בינלאומית. בכל העולם, אין גורם עצמאי וריבוני לחלוטין. לקהילה הבינלאומית יש תפקיד מרכזי בהנחייה וביישוב הסכסוך וסיוע בתמיכה בחברות כאן. זה חיוני שאנשים מהקהילה הבינלאומית יזכו להבנה מעמיקה של המציאות שלנו, הבעיות שלנו, ההשקפות וההצעות לפתרונות. למזלנו, זכינו למענק 'שותפות לשלום' מהאיחוד האירופי שאפשר לנו לפרסם לקט של המאמרים העיקריים שפורסמו ב־8 גליונות של כתב־העת כתוספת לעיתון "הארץ" ולעיתון "אל־קודס" [בערבית]. אנחנו מקווים למצוא תורמים שיאפשרו לנו להמשיך בעניין הזה.

    • אני רוצה שנדבר על החזון שלך. על מה הסכסוך הזה בעיניך?

      עד היום הסכסוך היה על שני עמים או שתי אומות – העם הפלסטיני או האומה הפלסטינית והעם היהודי־ישראלי או האומה הישראלית – ששניהם מרגישים שיש להם זכות או חיבור למולדת, ישראל/פלסטין. מבחינתי, כדי ליישב את הסכסוך בין שני העמים שקשורים לארץ הזאת צריך לראות בעקרון החלוקה עקרון מפתח, כלומר פתרון בר־קיימא והוגן של שתי מדינות. ישראל גופא, כלומר ישראל בגבולת 1967 והקו הירוק, ומדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ובירתה מזרח ירושלים, עם יחסים משותפים. אני מאמין שרעיון ההפרדה המוחלטת הוא בדיוני. ההפרדה לא ישימה בעולם של היום, לא ישראל ולא מדינה פלסטינית עצמאית יכולות להיות בלתי־תלויות. נצטרך לעבוד ביחד, ואני מאמין שבהינתן שתי החברות שחוו טראומה ואין ביניהן אמון הדדי, עלינו לחוות שלב נפרד ועצמאי של בניית המדינה. בטווח הארוך אני מאמין שנפתח יחסים שנוטים יותר לקונפדרציה, אולי אפילו מערכת יחסים תלת־צדדית עם ירדן. כשאת שואלת על מה הסכסוך, אני חושש שהסכסוך ישתנה ויהפך לסכסוך דתי בין היהודים למוסלמים. סכסוך כזה יהיה קשה יותר ליישב, והוא יכיל מרכיבים רבים לא־רציונליים. יש בי צורך בוער ליישב את הסכסוך בעודו סכסוך לאומי, לפני שהוא יזלוג לסכסוך דתי.

    • כשאתה מדמיין פתרון מושלם, מהו, ומה צריך כדי שהוא יקרום עור וגידים?

      כמובן שאני מייחל שנציגים רשמיים ישראלים ופלסטינים ינהלו משא ומתן בחסות תמיכתה החזקה של החברה האזרחית הישראלית והפלסטינית, ויסכימו על הסדר שמתבסס על שתי מדינות זו לצד זו, על ההבנה שמיעוט פלסטיני יחיה בישראל ומגיעות לו זכויות שוות, ואני מקווה שתהיה הזכות למיעוט יהודי במדינת פלסטין, אבל הם יקבלו את הריבון. אני מרגיש ששתי החברות זקוקות לסובלנות. למשל, אני חושב שבישראל צריכות להיות 3 שפות רשמיות, עברית בתור שפה לאומית, ערבית בתור שפה אזורית ואנגלית בתור שפה בינלאומית. זה אידאלי מבחינתי בישראל. אני לא מצפה למצב מקביל בפלסטין, למרות שבמצב אידאלי, הייתי רוצה ששתי ההנהגות יהיו מסוגלות לזה.

    • מהו בעיניך תפקידו של צד שלישי בסכסוך?

      בהינתן חוסר האמון ההדדי והטראומה ההדדית, ונקודת המוצא של הממשלה הישראלית והפלסטינית כעת, הקהילה הבינלאומית היא רכיב חיוני. אי אפשר להתעלם מכך שלארצות הברית ולממשלתה ההשפעה הרבה ביותר במסגרת הקהילה הבינלאומית. חבל מאוד שממשלו של בוש עסק יותר בלחימה מקדימה ושינוי משטרים מאשר בהנחיית הסכמים. אי אפשר ליישב סכסוך בין שני עמים באופן חד־צדדי, אפשר לעשות את זה רק בהסכם. לכן אני מקבל בברכה את בחירתו של הנשיא ברק אובמה והחלטתו להדגיש את הפתרונות הדיפלומטיים לעומת הצבאיים. נשאלת השאלה, האם לממשל החדש תהיה נכונות פוליטית ואומץ לדחוף את הישראלים והפלסטינים קדימה? חשוב מאוד שגם האיחוד האירופי ומדינות אירופה וגורמים נוספים ימשיכו ואף יגבירו את תמיכתם במאמצים האזרחיים הישראליים והפלסטיניים, דוגמת כתב־העת שלנו, כדי לצקת את היסודות לשלום.

    • תרצה להוסיף משהו?

      לעולם לא חסרים לנו נושאים חשובים לעסוק בהם. חרף כל המכשולים, האתגר לעסוק ברצינות בכל הנושאים בסדר היום המשותף הישראלי־פלסטיני, "לשפוך אור, להציע פרשנות חופשית וביקורתית על הנושאים המורכבים שמפרידים בין ישראלים לפלסטינים... ללא דעות קדומות וללא נושאים אסורים..." כפי שחרטנו על דגלנו, נמשך.