אראלה דונויבסקי
    מטפלת בבריאות הנפש
    quote
    "למדתי את המיומנות שמאפשרת לי להכיל את הפרדוקס, את הכאב, את הכעס, את האבסורד ואת העיוות, לעשות רק מה שאפשר לעשות, ולא מה שאי אפשר"

    רקע

    מקום מגורים: קיבוץ שובל נולד/ה ב: חיפה שנת לידה: 1947 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס אתר: The Villages Group מקום עבודה קבוצת הכפרים מראיינת ענת לנגר-גל ונהני ראוס תאריך הראיון 2009

    אראלה דוניבסקי גדלה בחיפה וחיה בקיבוץ שובל שבנגב. אראלה היא מטפלת בבריאות הנפש במקצועה וממקימיה של 'קבוצת הכפרים' הפועלת באזור שכם ודרום הר חברון בניסיון לחזק את ההיכרות ההדדית ולהעמיק את יחסי האנוש בין פלסטינים וישראלים

    מאמרים ברשת

    Villages Group 17.6.10 - Pictures from Aviva's Photo Album 

    • ספרי לנו כיצד הגעת להיות פעילה.

      כל חיי אני עוסקת בתחום היהודי-ערבי והישראלי- פלסטיני. העשייה היתה לרוב בעלת אופי פרטני ותהליכי, פחות קולקטיבית או מהפכנית. שנת 2002 היתה תקופת הסגר הגדול ובה לא היתה אפשרות לבוא במגע עם פלסטינים, וגם זו היתה שנה קשה במסיק. התגייסנו כמה אנשים בצורה מאוד ספונטנית: אהוד קריניס ואני, שנינו חברים קיבוץ, נפגשנו עם יעקב מנור והלכנו לעשות מעשה בעניין המסיקים. בתקופה הזו הצבא עוד לא התערב, למרות שמאז עבר תפקידו התאמות שנבעו בחלקן מהפעילות שלנו. פעלנו בכפרים באזור שכם: דיר אל-חטב, סאלם, עקרבא, חווארה, יאנון. בדיר אל-חטב פגשנו אדם שנרגש מאוד לפגוש אותנו. הסיפור שלו החל חודשים ספורים קודם לכן כשלבתו תַּבַּרַכּ חולת האפילפסיה נגמרו התרופות. הוא, ייאושו כי רב, לא יכול היה להשיג תרופות בשום מקום, שלח דרך ארגון סעד פלסטיני אי-מייל לעולם בבקשה לעזרה. בחור ישראלי, אסף אורון, פגש את האי-מייל הזה ושלח לו דרך 'ארמקס' את התרופות לשכם. בשביל להגיע לשכם, האב היה צריך לעבור מחסומים של שלושה כפרים: דיר אל-חטב, עזמוט וסאלם. הוא עמד מול המחסום עם הילדה ובמשך כמה ימים הצבא לא נתן לו לעבור. בסופו של דבר, כשהוא כבר עבר, הילדה מתה בשער בית החולים. אסף עמד לנסוע לעשות דוקטורט בסיאטל. הוא הכיר את אהוד וביקש ממנו שיגיע לאותו האיש שהוא מעולם לא פגש וימשיך את הקשר. מאז הסיפור של התרופה אסף אורון דיבר איתו כל יום בטלפון. כמה חודשים אחר-כך באותה השנה הגענו לשם ופגשנו את האיש. באנו בגלל המסיק, כדי לבדוק את התנאים. לא ידענו מאיפה נכנסים או איך עוברים מול הצבא. במקביל פגשנו בסאלם אדם בשם עבד אל-חכים שעזר לנו גם לפעול במסיק. כך התחיל הקשר שלנו עם שני הכפרים. התמסרנו לקשר הזה, אהוד ואני. התמסרנו לכפרים האלה שבחרנו משום שהם היו סגורים ומסוגרים ומנותקים לחלוטין מכל אפשרות ליציאה ולכניסה, יותר מכפרים אחרים. הבנו שהמציאות מבקשת מאיתנו צורה אחרת של עבודה: להיכנס, מספר קטן של אנשים, ולא להגיע ב'מבצע' שהעיתונות תסקר. מכיוון שלא היתה לנו דרך להיכנס, התגנבנו פנימה. קשה לתאר את החוויות האלה. מעולם לא הגדרנו את עצמנו כקבוצה, ולא נתנו לעצמנו שם. הצטרפו לקבוצה אנשים בשיטת חבר מביא חבר. היינו מצלצלים אחד לשני ושואלים מי יכול לבוא היום. כל שבועיים שלושה היינו מגיעים לשם, בדרך כלל ארבעה, חמישה, שישה. זה היה מספר טוב. בהתחלה היינו יכולים להיכנס עם רכב דרך שביל ואחר כך הצבא חסם לנו את הדרך והיינו צריכים להסתיר את הרכב במחסום. לאחר שכבר הכרנו כשנתיים או שלוש, היה מקרה אחד: היינו קבוצה של שלושה עשר, זה היה מספר האנשים הכי גדול שנכנסו אי פעם. בדרך כלל היינו לוקחים שני רכבים לפחות. באותה הפעם יעקב הציע שנשאיר את הרכבים במקום המפגש בכפר קאסם, נשכור מיניבוס וניסע איתו לשטח. כשכבר התקרבנו מאוד לנקודה שבה יוריד אותנו המיניבוס חלף על פנינו ג'יפ צבאי. לא חלפה דקה והוא הסתובב ועצר אותנו. אהוד אמר לו שאנחנו מטיילים באזור. הקצין שמע, וזה נראה לו בסדר גמור, והוא נסע. התחלנו ללכת לכפר ופתאום מזווית העין ראינו חיילים יורדים אלינו מהכביש. היה לנו חשוב להגיע לכפר משום שהיינו צריכים לקחת מכתבים, בעיקר עבור רופאים לזכויות אדם. התקופה היתה מאוד קשה והמפגש איתנו היה לעתים עזרה קיומית, והיה נורא חשוב להגיע. אמרנו ששלושה מאתנו ישבו ויחכו לחיילים, והשאר, עשרה, יצעדו בהליכת טירונים לכפר. הגענו לכפר עוד לפני שהחיילים הגיעו לנקודה שבה חיכו שלושת החבר'ה שלנו. הגענו למועצה בכפר, שם חיכו לנו, ואמרנו לאנשים: "חבר'ה, תשמעו, נראה לנו שלא ייתנו לנו להיות פה היום אז בואו נתארגן מהר." אז התחילה הסאגה: החבר'ה שלנו שנשארו, אהוד, יעקב ועוד מישהו שאני לא זוכרת, התקשרו אלינו ואמרו שהחיילים אמרו שאם לא נצא מייד, הם ייכנסו לתוך הבתים של האנשים בכפר. זו השיטה, החיילים יציקו להם. אמרנו שנצא והתעכבנו רק בשביל לגמור את עניינינו. האנשים מהכפר ליוו אותנו עד לבית הספר של הבנות שאז בנו אותו, ושם נפרדנו כי אסור היה להם להמשיך הלאה. עמדנו על הגבעה ונפרדנו והיה שם הרבה חום. כבר הכרנו שנתיים-שלוש והקשר בינינו כבר היה מאוד חזק. אני זוכרת שאמרתי, "תשמעו, אנחנו הולכים ואנחנו לא רוצים שיעשו לכם משהו לא טוב. אבל תדעו שאי אפשר לגזול הכול מבן אדם. אפשר לגזול ממנו אדמה, רכוש, הרבה דברים - אולי גם בריאות - אבל אי אפשר לגזול ממנו את החירות. אי אפשר! איש לא ייקח מאיתנו את הרצון לשמור על הקשר בינינו. את זה אי אפשר לקחת." היה לי צורך להגיד את זה ואז ראיתי שכולם בוכים וגם אני בכיתי. זה היה מרגש בלי שהתכוונתי, פשוט ככה הרגשתי. נפרדנו ואנחנו הישראלים גלשנו למטה, כשמסביבנו עשרים חיילים בערך, עם נשק. לידי הלך חייל רוסי שעלה לארץ שנה קודם ובקושי דיבר עברית. עד שהגענו לכביש כבר היינו חברים טובים. אמרתי לו מה עשינו ושזה משהו אנושי ולא פוליטי. הצגתי את הדברים בצורה נורא פשוטה, כך שאפשר להתחבר אליהם. החייל אמר לי שהוא מבין. כשהתחלתי ללכת איתו הוא הלך עם הנשק אחוז לצידו. אמרתי לו, "אתה הולך איתי, תעשה לי טובה, תוריד את הנשק. זה מקשה, זה מפריע לי הצעצוע הזה. תוריד אותו, פשוט תוריד אותו. אל תלך איתו." "אבל אמרו לי," אמר החייל. "אמרו לך, אבל אתה הולך איתי. אם אתה לא רוצה להוריד את הנשק אז תזוז ממני." ככה גמרנו את הסיבוב הזה. כשנסענו בחזרה חשבתי לעצמי, מה זה בדיוק הסיפור של השייכות? למי בדיוק אני שייכת? מה זו זהות? באותו רגע היה אפשר לגעת בזה, כשאנחנו הולכים מהחברים שלנו. מי האויב ומי החבר? ומה זה הבלבול הזה? המשכנו בפעילות בצורה הזו עד שנת 2005. אישה בשם עדנה מורדוך, שהצטרפה אלינו והיתה גם פעילה במחסום ווטש, נפגשה עם המח"ט לשיחה בעניין חמור שקרה באחד המחסומים. בשיחה איתו היא סיפרה לו גם עלינו, עוד לא היה לנו שם. היא סיפרה לו שביחד עם עוד כמה אנשים היא מבקרת אנשים בכפרים, וביקשה שיאפשר לנו להיכנס דרך המחסום. מאז אנחנו נכנסים דרך המחסום. לאורך השנים הפעילות שלנו השתנתה בהתאם למצב. ב-2005 תושבי הכפרים כבר יכלו לעבור לשכם, בלי מחסום בדרך. המצב השתנה ובהתאם לזה גם תכני הפעילות, אבל תמיד פעלנו סביב קשר אישי שהגרעין שלו היה תגובה לפגיעות הישירות שגורם הכיבוש - והשטח מספק את זה ביד רחבה. לאט לאט הקבוצה של האנשים שהכרנו מהכפרים הלכה והתרחבה. הפעילות התגלגלה לרמות פרקטיות, כמו למשל הפעילות של אורי פינקרפלד מקיבוץ רבדים למען שיקום עצי זית. הייחוד שלנו הוא שאנחנו קבוצת אנשים שאינה חולה במחלות של ארגון. כל אחד עושה מה שהוא יודע ולפי חזקותיו ויכולתו. היה משהו באמון ובביטול האגו שלנו שאפשר עבודה משולבת ולא מאורגנת. היו, ועדיין יש בזה המון יתרונות. בשלב מסוים הרחבנו את הפעילות לדרום הר חברון. לאהוד היו שם קשרים דרך תעאיוש. הקרבה הפיזית לקיבוץ שלנו נוספה לכך. זה כמו בחצר האחורית, 45-40 דקות נסיעה בנגב זה לא זמן. כך התחלנו לפעול גם שם. המגע עם האנשים הביא וממשיך להביא אותנו למגע עם המצוקות ועם הצרכים ומעורר בנו רצון לסייע במידת האפשר. יש כל מיני סוגים של סיוע, חלקם כרוכים בכסף. שיתפנו אנשים בפעילויות והתחיל להגיע כסף - סכומים קטנים – למשל בשביל לממן את הנהג שמביא את התלמידים מדרום הר חברון מסוסיא לא-תוואני, או כדי לממן תרופה נדירה שעולה הרבה כסף. כדי לקבל את הכסף הבנו שעלינו להירשם ולכך היינו מוכרחים גם הגדרה, לא היתה ברירה. 'קבוצת הכפרים' היא לא קבוצה רגילה אלא קובץ אנשים בעלי [מניעים דומים לעבודה. נבנו בינינו אמון ומחויבות הדדית. בשנים האחרונות חלק גדול מהאנשים פנו למקומות אחרים, יש מי שהתעייף, לקח אוויר, יש מי שבחר לפעול קצת אחרת, יש מי שהלך למקומות עם בעיות אחרות, למשל לבילעין וליאנון. אנשים בחרו כיוונים קצת אחרים ונשארנו הרבה פחות משלושה עשר. שתיל ניסו לעזור לנו בהגדרת הקבוצה כדי שנוכל להגדיל את מספר האנשים, דבר שאנחנו מאוד רוצים. לא הצלחנו כי קצת קשה לנו להגדיר את עצמנו. יתכן שיש בכך חיסרון אבל יש בזה גם כוח וגמישות.

    • אילו הישגים השיגה הפעילות של קבוצת הכפרים?

      במובנים רבים כל נסיעה היא הישג. באופן כללי, ההישגים הם מעשיים, יש הישגים מעשיים פרטניים ויש הישגים מעשיים בתהליך הפנימי. בשנת 2002 התארגנו כמה מאות אנשים למסיק שהתנהל כמעט לחלוטין במחתרת, הייתה התנגדות אדירה מצד הצבא. הפעילות הזו התגלגלה במשך הזמן וזכתה לשיתוף פעולה עם הצבא. היום היא נקראת 'קואליציית המסיק'. אחת הדמויות הבולטות בעניין המסיק הוא אורי, שמשנתו החקלאית רגישה לנושא של הזיתים והוא התמסר מאוד לעניין של המסיק, בעיקר אחרי שחווינו כמה חוויות קשות. אורי לקח על עצמו את פרויקט המסיק, אבל לא רק לאפשר למסיקים להתנהל אלא גם כדי לשקם את דרכי הגישה ולעבוד בשיתוף פעולה עם הצבא כדי שישמור על סדר. הפעילות היתה מאוד מוצלחת. יצרנו קשרים עם דרגים שונים בצבא בשטח, לא משום שאנחנו תומכים במדיניות שלו, אלא משום שאנו צריכים את שיתוף הפעולה. הצבא יודע לפעול רק לפי הנהלים, והגישה שלו בסך הכול מאוד נוקשה. בשנת 2003, סמוך מאוד לתקופה שהגענו לשטח, ארבו מתנחלים לחקלאים הפלסטינים בשטחים שמוכרים כשטחיהם [של הפלסטינים] והכו אותם, כמעט עד מוות. את אחד מהם, סמיח, היינו מבקרים בביתו אחרי שחזר מבית חולים. זכור לי ביקור אחד שבו הגעתי עם יצחק מנדלסון, שנינו פסיכולוגים. ניסינו לשאול את סמיח מה הוא עשה עם הכעס ועם העלבון שיש בו, שאלנו גם את אשתו והילדים. הנוכחות שלנו היתה מאוד חשובה באותו זמן. לימים התרחבה הפעילות שלנו וקשה להקיף ביום שישי את כולם ולאט לאט הפסקנו להגיע אל סמיח. נדמה לי שלא ראיתי אותו כשנתיים. לפני זמן מה הגענו לבית המועצה החדש של הכפר, שהוא קרוב מאוד לביתו של סמיח. נכנסו לישיבה בנושא פרויקט מוסיקה שרצינו להרים, וכשיצאנו הוא חיכה לנו בחוץ, נשען על מקל. בפעם האחרונה שראינו אותו הוא התקשה לנשום ולא היה ברור מה יהיה מצבו ואם יחלים. ראינו אותו עומד עם מקל, איש זקן, זקן יותר ממה שזכרנו, והוא אמר לי שכל כך התגעגע אלינו והזמין אותנו לבקר אותו בפעם הבאה שנגיע. כשהגענו לבקרו כמובטח, ישבנו איתו ועם בניו על המדרגות והוא סיפר לנו כמה הביקורים שלנו אז היו משמעותיים עבורו. רק באותו רגע הבנו איזו ברית הביקורים יוצרים. סיפרתי לכם את ההישגים הגדולים. עכשיו אספר על ההישגים הקטנים. הכביש שמוביל לסאלם הוא כביש אפרטהייד, אסור לפלסטינים לנוע בו. אנשי הכפר צריכים לחצות את הכביש בכדי להגיע לחלק משטחיהם. אורי יזם ועבד קשה כדי שיהיה שער שיאפשר לאנשים לחצות את הכביש כדי שזה יהיה מסודר. באחד מימי חמישי היינו שם, אורי ואני, וחיכינו שהאנשים יבואו מהמסיק. ראשון ירד בשביל נער בן 13 על חמור שמשני צידיו שקי זיתים. לא רחוק מאתנו עמד רכב צבאי עם ארבעה חיילים. ברגע שהם ראו את הנער הם יצאו מהאוטו ושמענו את הסמל אומר לנהג, "תראה איך אני הולך עכשיו לשבור לו את הראש". הנער התקרב והסמל אמר לו לעצור - הרובה כבר מכוון אליו - ולרדת מהחמור. ראינו את הנער יורד מהחמור, רועד מפחד. הסמל אמר לו להוריד את השקים והנער אמר לו, "אני לא יכול להוריד". אלה שקים פתוחים שאם מורידים אותם הכול נשפך מתוכם. התנהל ביניהם ויכוח. עד לאותו הרגע לא התערבנו, ואז תוך דקה חצינו את הכביש והתקרבנו. ראינו את הסמל מרים את הקת של הרובה ושמענו אותו אומר לנער שאם הוא לא יוריד את השקים הוא ישבור לו את הראש. התערבתי ואמרתי לחייל, "סליחה? אתה לא יכול לשבור לו את הראש. זה לא מתפקידך. מה אתה רוצה ממנו? אתה רוצה את תעודת הזהות שלו? חכה, אבא שלו תכף יבוא. אתה רוצה להכניס יד לתוך הזיתים לבדוק אם יש שם נשק? תבדוק. אתה לא יכול לבקש ממנו להוריד את השקים כי הזיתים יתפזרו. אתה גם לא צריך, זה לא מתפקידך בכלל." החייל הסתכל עלי ופתח את הפה אבל לא אמר כלום. הוא הוריד את הרובה ואמר לאחד החיילים שהוא עוד ימצא דרך לשבור לו את הראש. בפועל, באותו הרגע, לא היה לו כוח לעשות כלום. הוא טרטר את הנער עוד קצת ואז שחרר אותו. אני השגתי את ההישג שלי. הוא לא שבר לו את הראש ואילו לא היינו שם הוא היה עושה זאת.

    • מה למדת מהעשייה שלך?

      אפשר לומר שאני רואה בעשייה שלי סוג של תרגול שהחיים מזמנים לי במיני צורות. לא צריך להיות בשטחים בשביל זה, אבל [המצבים] האבסורדיים שפוגשים ודרכי התנהגות שחווים נמצאים בשטח - לא בעיתון, לא בטלוויזיה, אלא בשטח, כשניצבים בפניהם. כשאני בשטח אני מרגישה שאני חלק מהסאגה. אני מתכוונת לזה ברמה הכי ארצית שאפשר וממש לא ברמה רוחנית. למדתי את המיומנות שמאפשרת לי להכיל את הפרדוקס, את הכאב, את הכעס, את האבסורד ואת העיוות, לעשות רק מה שאפשר לעשות, ולא מה שאי אפשר.קווי התפר דקיקים עד כדי כך שקשה מאוד לא לחצות אותם. למדתי גם משהו באמת מאוד קשה - שהעשייה כה מינימאלית, המרוויחים ממנה הם אנשים בודדים. זה באמת כל כך מינורי שלפעמים אני שואלת את עצמי: "תגידי, מה הסיפור שלך?" הרי כל אחד עושה את מה שהוא יודע. למשל, נועם דותן עושה פרויקט חשמל סולארי בדרום הר חברון. ומה אני עושה? אני יודעת לאהוב, אני יודעת להקשיב. קשה לזכור שזה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב. לכל אחד יש פה חלק בעבודה, זה פאזל מדהים - הגעתי להבנה שיש כאן עשייה אנושית אמיתית. בתהליך המתמשך הזה אני פוגשת ומכירה את האנשים, הקשרים מתרחבים, אנחנו כל הזמן קשורים. אני מתחילה להכיר את הבעיות מבפנים ומבינה שחלק מהבעיות דומות לאלה של בני אדם בכל מקום ואילו חלק מהבעיות תלויות תרבות, תפיסות ומנטאליות קולקטיבית. זה מרתק אותי והפך לחלק ממסע גדילה וחניכה בתוך החיים שלי.

    • האם יש קשר בין העשייה שלך לתהליך שלום מדיני?

      אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת לפעמים ובראייה כללית אין לי מושג. אני חושבת שהפעילות לא תורמת שום דבר לתהליך השלום, היא תורמת משהו ברמה האזרחית. אני מרגישה שלולא היינו, המרחק אולי היה גדול יותר. אני לא רוצה להיקלע למקום שבו השנאה נגד העוול והמחאה נגד הדברים שקורים מצרידה גם היא את הקול, כפי שנכתב בשירו של ברכט 'אל הצאצאים'. אני לא רוצה לאבד את היכולת שלי לאהוב ואני עושה את הדברים כך שהם יאפשרו לי לא לאבד את היכולת הזו. לפעמים אני נמצאת בקווי תפר כמעט בלתי אפשריים. האם [הפעילות] תורמת לתמונה הגדולה? אני לא יודעת, אולי משום שהפסקתי לשאול את השאלה הזאת. אני לא עובדת ממקום של תקווה אלא רק ממקום שאני לא יכולה אחרת. אנטוניו, בסרט "שושלת אנטוניה" אומר: "החיים רוצים לחיות", ואני אומרת שגם האהבה רוצה לאהוב.

    • תוכלי לספרי לנו על הפעילות הקודמת שלך בשכם?

      בשנים 1995 - 1999 פעלתי בשכם עם קבוצה של מטפלים ישראלים, כולם מתחום מקצועות בריאות הנפש. היינו חמישה ישראלים ושני פלסטינים משכם. קיימנו סדנאות שהפגישו קבוצה ישראלית וקבוצה משכם ועסקו בדרכים להשתמש בכאב ולהפכו למשהו בונה, מעצים. הסדנאות עסקו בהמרה של כאב לכוח בונה. התקופה היתה התקופה שאחרי האינתיפאדה הראשונה, מייד אחרי אוסלו. הצבא עוד היה בשכם ועזב תוך כדי פעילות שלנו. הרשות עוד לא היתה קיימת. הרשות התחילה לפעול בשנת 1999 והפסיקה את הפעילות שלנו. היא לא יכלה לסבול פעילות שלא נעשית דרכה. קיימנו את הסדנאות בשכם ארבע שנים. בשנת 1998 התחלנו, יצחק מנדלסון מירושלים ואני, לקיים את הסדנאות האלה גם בעזה. פעלנו שם כשנתיים. הישראלים שהבאנו לעזה שירתו בעזה כחיילים בזמן האינתיפאדה הראשונה. הפגשנו אותם עם אנשים בני גילם מעזה וזה היה מאוד חזק. לא ויתרנו על שום כאב, את העבודה עשינו עם כאב. גם מהפעילות הזו נשארו לי חברים ואני שומרת על קשר. אם אי אפשר להתראות, אפשר לכתוב והקשרים מחזיקים מעמד. המלחמה בעזה היתה לי קשה מאוד. עד עכשיו אני לא מצליחה להרים את הראש בגללה ואין לי את הכוחות להתחבר למקום בונה בתוכי. הייתי בקשר עם החברים בעזה לאורך כל המלחמה. ככה עברנו אותה, אחרת לא היינו עומדים בזה בכלל. זה מכה בי ברמה האישית. אלה לא פלסטינים בעזה אלא חברים אישיים שלי! אני למדתי, וזה חלק מהלמידה שלי בכלל בחיים, להציב את הגבולות שלי במקום הנכון, וגם את גבולות הכוח שלי. למדתי, ואני עדיין לומדת, שכשאני נפגשת עם מישהו, יש לי מושג מה קורה מבחינתי אבל אין לי מושג מה קורה לו במפגש איתי. אני עובדת עם הנוכחות שלי ואני לומדת שכשאני במצב רוח הנכון, לנוכחות שלי יש מקום והיא עושה לא מעט למי שאני נפגשת איתו. יש לה חשיבות ויש לה תפקיד. יש מים בשוקת ואי אפשר להכריח את הסוסים לשתות. אני יודעת היום מה התפקיד שלי בתרחיש הזה: אני מביאה את המים לשוקת. זה די הרבה. מי שעובר משני הצדדים ישתה אם ירצה, לא ישתה אם לא ירצה. אני לא מתאמצת להתחבר לאנשים סביבי כדי להשפיע עליהם. פעם הייתי רודפת אחרי דברים. זו התפתחות שלי בחיים, היום אני מביאה לי בשקט את המים אל השוקת, ממעיין נסתר. אני לא מייצרת אותם אלא מאפשרת להם לעבור. אני שומרת שלא יקלקלו את השוקת ושלא יסתמו את הדרך.

    • מאין ההשראה והכוחות לפעילות שלך?

      אני שואבת הרבה כוחות מהאנשים שאני נפגשת עמם. כשמישהו או מישהי מצלצלים אלי ואומרים לי שכבר שבוע או שבועיים שלא דיברתי איתם, אני מבינה שזה באמת חשוב. העשייה שלנו לא תלויה במבחן התוצאה, אבל הרבה פעמים קורה שהתוצאות מחזקות אותה. אומנם אנחנו לא קבוצה רוחנית, אבל אנחנו נותנים אחד לשני המון כוח. לפעמים הכוח בא מייאוש משותף, ולפעמים מהדברים הכי פשוטים. אתן לך דוגמא. באחת הנסיעות לסאלם, אחרי שסוף סוף עברנו את המחסום, חיכינו שיעבירו את ההוראה שאנחנו יכולים לעבור. לאחרונה התחלנו נוהל חדש לפיו אנחנו קודם הולכים לחתום שהצבא לא אחראי על ביטחוננו. אחד החיילים שאל, "מה אתם מחפשים בסאלם?" אמרנו לו, "אנחנו מבקרים חברים שלנו." הוא שאל, "לאיזה ארגון אתם שייכים?" אמרנו, "אנחנו מבקרים חברים שלנו." "מה פתאום חברים?" הוא שאל. לא התקבל על דעתו שאנחנו מבקרים חברים. השיחות האלה מאוד מעניינות אבל הן לא תמיד נגמרות בכיף, לפעמים הן נגמרות בצורה מאוד קשה. מעבר למחסום כבר חיכה לנו חבר מהכפר. בדרך כלל המפגש הוא חגיגה, אנחנו מתחבקים ומתנשקים, כמו שעושים חברים טובים שנפגשים אחרי איזה זמן שלא התראו. כשהתחבקנו פני היו למחסום וראיתי את פני החיילים התמהים. את הכוחות אני שואבת מהחיבוק, מקבלת הפנים, מהידיעה שאנחנו רצויים שם. אני מבינה שאנחנו כנראה עושים דבר נכון. ייתכן שההשראה והכוחות הם היכולת לראות בעצמי גשר. בשנת 2004 הרג מתנחל אב משפחה בסאלם. זה סיפור ידוע. האיש, סַאאֶל גַ'בַּרָה, ראה מתנחל עומד על הכביש עם האוטו, הוא רצה לשאול אותו אם הוא צריך עזרה, והמתנחל ירה בו. במשפט הואשם המתנחל בהריגה ושוחרר למאסר בית. מערכת המשפט אפשרה לו לברוח מעונש. כששמענו על המקרה הלכנו למשפחה ויצרנו עמם קשר, לעשות תיקון. יש מי שמחרב ויש מי שמתקן. למשפחה יש שני ילדים עיוורים. התיידדנו מאוד עם הבת יסמין. זה היה מאוד פשוט כי היא מדברת אנגלית מצוינת. בעזרת תרומות ובעזרת הבת של יצחק, שהיא עובדת סוציאלית שמטפלת בילדים, רכשנו ליסמין מחשב לעיוורים. את המחשב הבאנו משכם. הספק, תושב שכם, אף פעם לא היה בסאלם והגיע לשם בפעם ראשונה דרכנו. מי שלימד את יסמין להשתמש בתוכנה הוא בחור ערבי-ישראלי עיוור, משיבלי שבגליל. כשפגשנו את יסמין היא היתה בכתה י"א, היום היא מסיימת אוניברסיטה. באחד הביקורים היא פנתה אלי וסיפרה שיש לה חברה ממחנה בלאטה שאביה נרצח. היא סיפרה שהחברה במצב פסיכוטי והיא לא יודעת מה לעשות איתה. באותו רגע הרמתי טלפון לראודה, מטפלת וחברה, ושאלתי אם היא תוכל לקבל את הנערה. היא נענתה וביקשה שנקשר ביניהן. אמרתי לאהוד שגם להיות גשר צריך כישרון. אנחנו סוג של גשר. ההמשכיות נותנת כוחות והקשרים מאפשרים פרספקטיבה ומעוף. יש בזה גם סוג של כוח שמאפשר לי להתחרות עם גזלני הכוח, למשל המלחמה בעזה. גזלני הכוח עובדים שעות נוספות.

    • איך הסביבה שלך מקבלת את העשייה שלך?

      אנשים כאן [בקיבוץ] עסוקים בבעיות שלהם, בתהליך ההפרטה של המקום, בכל מיני סיפורים, בהזדקנות שלהם - בעיות של בני אדם. העשייה שלי לא ממש מעניינת כאן אף אחד. מבחינתם זה משהו שאנחנו עושים, אהוד, ובן זוגי דני. הסביבה אומנם לא גוזלת מאתנו כוח אבל גם לא נותנת כוח. בעבר היתה גזילה גדולה. אחרי כל פיגוע היו אומרים לי: "תראי מה שהחברים שלך עושים." זה היה מאוד קשה. זה לא היה קשור אלי אבל כמובן שכשזה עלה זה היה מאוד מכאיב. זה דרש מנגנונים בתוכי כדי לשרוד את זה. היום אני כבר יודעת, הסתדרתי עם עצמי בנושא הזה, כך שזה לא גוזל ממני אנרגיה. אני כבר יודעת לצפות.

    • האם את משלמת מחיר על הפעילות שלך?

      אני משלמת מחיר כבד על הפעילות הזאת, על כך שאני במקום של הכרה. זה מקום קשה - בדידות פנימית אדירה. אני יכולה לומר בצורה מאוד ברורה וכואבת שאני מאבדת שמחת חיים. אני בנאדם עם הרבה שמחה ואני מאבדת אותה. לא בגלל מה שאני רואה והמפגשים ולא בגלל הבעיות, אני מאבדת אותה בגלל שאין לי סנגהה [קהילה תומכת]. זו בדידות מטורפת ואין לה סיכוי להיות אחרת. גם בין האנשים שעושים יש פערים גדולים, כי המוטיבציה לעשייה מאוד מגוונת. הרבה אנשים פועלים ממקום של אשמה - עשייה כזאת קשה לי ולא מתאימה לי. יש אנשים שרוצים להראות לפלסטינים שבכל זאת יש יהודים טובים. אני לא יכולה לסבול את המקום הזה. מה הפחדים של הצד השני? אני לא הייתי הצד שני, אני לא יודעת מה הפחדים של הצד שני. אני בטוחה שיש שם פחדים ואולי חלק גדול מהפחדים קשור בהכחשה קשה מאוד [של הישראלים] שטוענת שאין נכבה ולא היתה, שהם אוויר, שהם לא קיימים מבחינת זהות קולקטיבית. כמובן שיש פחדים מסוג אחר. חלק מהפחדים של הצד השני, נכון לכרגע, הם נכונים. מישהו פתאום בא להם, מתיישב להם ואומר שזה [המקום] שלו. גם שם יש פחדים מאיום על הזהות בכלל עד איום פיזי שקורה בשטח. בצד שלנו זה קרה בעבר ואצלם זה קורה עכשיו.

    • יש לך משהו להוסיף?

      למדתי שיש עוד מקור אימון בכוחות ובמנגנונים המעודנים שמבדילים בין מה שבשליטתי ומה שלא בשליטתי. זה אולי השיעור החשוב לכל בני האדם בכל מצב בחיים. ולדעת מה לא בשליטתך זה כמעט המרשם לאושר. השלום, למשל, לא בשליטתי, וההבחנה הזאת מאוד ברורה. כשאני יודעת מה לא בשליטתי, מתחדדת אצלי הידיעה מה בשליטתי. למשל, בהחלט בשליטתי לנסוע כל יום חמישי לדרום הר חברון, ופעם בשבועיים לסאלם ודיר אל-חטב. החירות בשליטתי, גם אם ישלחו אותי לבית סוהר. יש המון כוח בהכרה שרוב הדברים שהיינו רוצים שיהיו לא בשליטתנו.

    • איך את מבדילה בין מה שבשליטתך לבין מה שלא?

      אני יכולה לשלוט רק במה שאני עושה. בנאום ההכתרה שלו, נלסון מנדלה אמר שכשכל אחד מאיתנו מצליח להשתלט על הפחדים שלו, הוא מאפשר לאחרים לעשות אותו הדבר. מהעבודה המקצועית שלי בטיפול, גם כשאנשים באים עם רצון לעשות שינוי, אני יכולה להגיד כמה קשה לשנות, על אחת כמה וכמה למי שאין לו כמעט השפעה על הדברים שקורים. אבל אני שמה לב שהרבה פעמים, בשוליים [הפעילות שלי] יוצרת חוויה שמשפיעה. כשאני הולכת להפגנה בשייח' ג'ראח, את חושבת שזה ישפיע על מישהו אם זה לא יקרה? הלוואי. זה בידיים שלי? לפחות לא נתתי שישנו אותי. אני צריכה לבחון את כל הדברים שאני עושה כדי שלא ישנו אותי.

    • איפה את רואה סימנים של תקווה?

      אין לי סימנים של תקווה. אני יודעת רק שהעבודה הזאת בשטח, עם האנשים, מאפשרת פרספקטיבה על הרשת החברתית הזאת, הבנייה שאנחנו עושים, ויש לזה משמעות לגבי האנשים שנמצאים כאן בשטח. אני לא מחדשת שום דבר, אבל מדובר באנשים עם מחויבות. אנחנו ישראלים שתומכים בדברים מאוד קטנים ויש לנו נקודות השפעה מזעריות. אני לא מדברת במושגים של תקווה במזרח התיכון. צר לי. סוף