כל חיי אני עוסקת בתחום היהודי-ערבי והישראלי- פלסטיני. העשייה היתה לרוב בעלת אופי פרטני ותהליכי, פחות קולקטיבית או מהפכנית. שנת 2002 היתה תקופת הסגר הגדול ובה לא היתה אפשרות לבוא במגע עם פלסטינים, וגם זו היתה שנה קשה במסיק. התגייסנו כמה אנשים בצורה מאוד ספונטנית: אהוד קריניס ואני, שנינו חברים קיבוץ, נפגשנו עם יעקב מנור והלכנו לעשות מעשה בעניין המסיקים. בתקופה הזו הצבא עוד לא התערב, למרות שמאז עבר תפקידו התאמות שנבעו בחלקן מהפעילות שלנו. פעלנו בכפרים באזור שכם: דיר אל-חטב, סאלם, עקרבא, חווארה, יאנון.
בדיר אל-חטב פגשנו אדם שנרגש מאוד לפגוש אותנו. הסיפור שלו החל חודשים ספורים קודם לכן כשלבתו תַּבַּרַכּ חולת האפילפסיה נגמרו התרופות. הוא, ייאושו כי רב, לא יכול היה להשיג תרופות בשום מקום, שלח דרך ארגון סעד פלסטיני אי-מייל לעולם בבקשה לעזרה. בחור ישראלי, אסף אורון, פגש את האי-מייל הזה ושלח לו דרך 'ארמקס' את התרופות לשכם. בשביל להגיע לשכם, האב היה צריך לעבור מחסומים של שלושה כפרים: דיר אל-חטב, עזמוט וסאלם. הוא עמד מול המחסום עם הילדה ובמשך כמה ימים הצבא לא נתן לו לעבור. בסופו של דבר, כשהוא כבר עבר, הילדה מתה בשער בית החולים. אסף עמד לנסוע לעשות דוקטורט בסיאטל. הוא הכיר את אהוד וביקש ממנו שיגיע לאותו האיש שהוא מעולם לא פגש וימשיך את הקשר. מאז הסיפור של התרופה אסף אורון דיבר איתו כל יום בטלפון.
כמה חודשים אחר-כך באותה השנה הגענו לשם ופגשנו את האיש. באנו בגלל המסיק, כדי לבדוק את התנאים. לא ידענו מאיפה נכנסים או איך עוברים מול הצבא. במקביל פגשנו בסאלם אדם בשם עבד אל-חכים שעזר לנו גם לפעול במסיק. כך התחיל הקשר שלנו עם שני הכפרים.
התמסרנו לקשר הזה, אהוד ואני. התמסרנו לכפרים האלה שבחרנו משום שהם היו סגורים ומסוגרים ומנותקים לחלוטין מכל אפשרות ליציאה ולכניסה, יותר מכפרים אחרים. הבנו שהמציאות מבקשת מאיתנו צורה אחרת של עבודה: להיכנס, מספר קטן של אנשים, ולא להגיע ב'מבצע' שהעיתונות תסקר. מכיוון שלא היתה לנו דרך להיכנס, התגנבנו פנימה. קשה לתאר את החוויות האלה. מעולם לא הגדרנו את עצמנו כקבוצה, ולא נתנו לעצמנו שם. הצטרפו לקבוצה אנשים בשיטת חבר מביא חבר. היינו מצלצלים אחד לשני ושואלים מי יכול לבוא היום. כל שבועיים שלושה היינו מגיעים לשם, בדרך כלל ארבעה, חמישה, שישה. זה היה מספר טוב. בהתחלה היינו יכולים להיכנס עם רכב דרך שביל ואחר כך הצבא חסם לנו את הדרך והיינו צריכים להסתיר את הרכב במחסום.
לאחר שכבר הכרנו כשנתיים או שלוש, היה מקרה אחד: היינו קבוצה של שלושה עשר, זה היה מספר האנשים הכי גדול שנכנסו אי פעם. בדרך כלל היינו לוקחים שני רכבים לפחות. באותה הפעם יעקב הציע שנשאיר את הרכבים במקום המפגש בכפר קאסם, נשכור מיניבוס וניסע איתו לשטח. כשכבר התקרבנו מאוד לנקודה שבה יוריד אותנו המיניבוס חלף על פנינו ג'יפ צבאי. לא חלפה דקה והוא הסתובב ועצר אותנו. אהוד אמר לו שאנחנו מטיילים באזור. הקצין שמע, וזה נראה לו בסדר גמור, והוא נסע. התחלנו ללכת לכפר ופתאום מזווית העין ראינו חיילים יורדים אלינו מהכביש. היה לנו חשוב להגיע לכפר משום שהיינו צריכים לקחת מכתבים, בעיקר עבור רופאים לזכויות אדם. התקופה היתה מאוד קשה והמפגש איתנו היה לעתים עזרה קיומית, והיה נורא חשוב להגיע. אמרנו ששלושה מאתנו ישבו ויחכו לחיילים, והשאר, עשרה, יצעדו בהליכת טירונים לכפר. הגענו לכפר עוד לפני שהחיילים הגיעו לנקודה שבה חיכו שלושת החבר'ה שלנו.
הגענו למועצה בכפר, שם חיכו לנו, ואמרנו לאנשים: "חבר'ה, תשמעו, נראה לנו שלא ייתנו לנו להיות פה היום אז בואו נתארגן מהר." אז התחילה הסאגה: החבר'ה שלנו שנשארו, אהוד, יעקב ועוד מישהו שאני לא זוכרת, התקשרו אלינו ואמרו שהחיילים אמרו שאם לא נצא מייד, הם ייכנסו לתוך הבתים של האנשים בכפר. זו השיטה, החיילים יציקו להם. אמרנו שנצא והתעכבנו רק בשביל לגמור את עניינינו. האנשים מהכפר ליוו אותנו עד לבית הספר של הבנות שאז בנו אותו, ושם נפרדנו כי אסור היה להם להמשיך הלאה. עמדנו על הגבעה ונפרדנו והיה שם הרבה חום. כבר הכרנו שנתיים-שלוש והקשר בינינו כבר היה מאוד חזק. אני זוכרת שאמרתי, "תשמעו, אנחנו הולכים ואנחנו לא רוצים שיעשו לכם משהו לא טוב. אבל תדעו שאי אפשר לגזול הכול מבן אדם. אפשר לגזול ממנו אדמה, רכוש, הרבה דברים - אולי גם בריאות - אבל אי אפשר לגזול ממנו את החירות. אי אפשר! איש לא ייקח מאיתנו את הרצון לשמור על הקשר בינינו. את זה אי אפשר לקחת." היה לי צורך להגיד את זה ואז ראיתי שכולם בוכים וגם אני בכיתי. זה היה מרגש בלי שהתכוונתי, פשוט ככה הרגשתי. נפרדנו ואנחנו הישראלים גלשנו למטה, כשמסביבנו עשרים חיילים בערך, עם נשק.
לידי הלך חייל רוסי שעלה לארץ שנה קודם ובקושי דיבר עברית. עד שהגענו לכביש כבר היינו חברים טובים. אמרתי לו מה עשינו ושזה משהו אנושי ולא פוליטי. הצגתי את הדברים בצורה נורא פשוטה, כך שאפשר להתחבר אליהם. החייל אמר לי שהוא מבין. כשהתחלתי ללכת איתו הוא הלך עם הנשק אחוז לצידו. אמרתי לו, "אתה הולך איתי, תעשה לי טובה, תוריד את הנשק. זה מקשה, זה מפריע לי הצעצוע הזה. תוריד אותו, פשוט תוריד אותו. אל תלך איתו." "אבל אמרו לי," אמר החייל. "אמרו לך, אבל אתה הולך איתי. אם אתה לא רוצה להוריד את הנשק אז תזוז ממני." ככה גמרנו את הסיבוב הזה. כשנסענו בחזרה חשבתי לעצמי, מה זה בדיוק הסיפור של השייכות? למי בדיוק אני שייכת? מה זו זהות? באותו רגע היה אפשר לגעת בזה, כשאנחנו הולכים מהחברים שלנו. מי האויב ומי החבר? ומה זה הבלבול הזה?
המשכנו בפעילות בצורה הזו עד שנת 2005. אישה בשם עדנה מורדוך, שהצטרפה אלינו והיתה גם פעילה במחסום ווטש, נפגשה עם המח"ט לשיחה בעניין חמור שקרה באחד המחסומים. בשיחה איתו היא סיפרה לו גם עלינו, עוד לא היה לנו שם. היא סיפרה לו שביחד עם עוד כמה אנשים היא מבקרת אנשים בכפרים, וביקשה שיאפשר לנו להיכנס דרך המחסום. מאז אנחנו נכנסים דרך המחסום.
לאורך השנים הפעילות שלנו השתנתה בהתאם למצב. ב-2005 תושבי הכפרים כבר יכלו לעבור לשכם, בלי מחסום בדרך. המצב השתנה ובהתאם לזה גם תכני הפעילות, אבל תמיד פעלנו סביב קשר אישי שהגרעין שלו היה תגובה לפגיעות הישירות שגורם הכיבוש - והשטח מספק את זה ביד רחבה. לאט לאט הקבוצה של האנשים שהכרנו מהכפרים הלכה והתרחבה. הפעילות התגלגלה לרמות פרקטיות, כמו למשל הפעילות של אורי פינקרפלד מקיבוץ רבדים למען שיקום עצי זית. הייחוד שלנו הוא שאנחנו קבוצת אנשים שאינה חולה במחלות של ארגון. כל אחד עושה מה שהוא יודע ולפי חזקותיו ויכולתו. היה משהו באמון ובביטול האגו שלנו שאפשר עבודה משולבת ולא מאורגנת. היו, ועדיין יש בזה המון יתרונות. בשלב מסוים הרחבנו את הפעילות לדרום הר חברון. לאהוד היו שם קשרים דרך תעאיוש. הקרבה הפיזית לקיבוץ שלנו נוספה לכך. זה כמו בחצר האחורית, 45-40 דקות נסיעה בנגב זה לא זמן. כך התחלנו לפעול גם שם.
המגע עם האנשים הביא וממשיך להביא אותנו למגע עם המצוקות ועם הצרכים ומעורר בנו רצון לסייע במידת האפשר. יש כל מיני סוגים של סיוע, חלקם כרוכים בכסף. שיתפנו אנשים בפעילויות והתחיל להגיע כסף - סכומים קטנים – למשל בשביל לממן את הנהג שמביא את התלמידים מדרום הר חברון מסוסיא לא-תוואני, או כדי לממן תרופה נדירה שעולה הרבה כסף. כדי לקבל את הכסף הבנו שעלינו להירשם ולכך היינו מוכרחים גם הגדרה, לא היתה ברירה.
'קבוצת הכפרים' היא לא קבוצה רגילה אלא קובץ אנשים בעלי [מניעים דומים לעבודה. נבנו בינינו אמון ומחויבות הדדית. בשנים האחרונות חלק גדול מהאנשים פנו למקומות אחרים, יש מי שהתעייף, לקח אוויר, יש מי שבחר לפעול קצת אחרת, יש מי שהלך למקומות עם בעיות אחרות, למשל לבילעין וליאנון. אנשים בחרו כיוונים קצת אחרים ונשארנו הרבה פחות משלושה עשר. שתיל ניסו לעזור לנו בהגדרת הקבוצה כדי שנוכל להגדיל את מספר האנשים, דבר שאנחנו מאוד רוצים. לא הצלחנו כי קצת קשה לנו להגדיר את עצמנו. יתכן שיש בכך חיסרון אבל יש בזה גם כוח וגמישות.
