איברהים עיסא
    מנהל אדמיניסטרטיבי של בית הספר פרחי התקווה
    quote
    "את עבודתנו כאן אנחנו מסכמים בשלוש מילים: שלום, חירות, חינוך. אנחנו שואפים לגדל כאן דור שיחיה בחירות דמוקרטית מוחלטת עם שכנינו. זה מה שאנחנו רוצים, להיות בני-חורין כמו כל בני האדם האחרים בעולם, להשתתף ביצירת הדור הזה"

    רקע

    מקום מגורים: בית לחם נולד/ה ב: מחנה הפליטים דהיישה שנת לידה: 1973 זהות: מוסלמי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: חינוך אתר: Hope Flowers School מקום עבודה בית הספר פרחי התקווה מראיינת נהני ראוס וג'ולין מחלוף תאריך הראיון 2004

    בשנת 2001 שב איברהים עיסא מהולנד כדי לעמוד בראש בית הספר פרחי התקווה (Hope Flowers School) לאחר שאביו, מייסד בית הספר, נפטר. בית הספר שוכן באל-ח'דר, סמוך לבית לחם, ומחנך לדמוקרטיה, לשלום ולדו-קיום. זהו בית הספר הראשון בגדה המערבית שהחל ללמד עברית. לפני האינתיפאדה השנייה הרבה בית הספר להשתתף בתוכניות לחילופי תלמידים ומורים עם ישראלים, אך פעילות זו נפסקה בשל הגבלות תנועה. בית הספר מנהל עתה מאבק משפטי מול הצבא הישראלי לגבי צו הריסה שהוצא נגד הקפיטריה של המוסד. איברהים, אשתו וילדיו מתגוררים בבית לחם

    • ספר לי קצת על עצמך ואיך הפכת לפעיל שלום.

      נולדתי במחנה הפליטים דהֵיישֶה וחייתי שם שמונה שנים עם משפחתי, עד שעברתי לבית לחם. משפחתי רכשה בית והתגוררנו בבית לחם. אחר כך גרתי בהולנד ולמדתי שם הנדסת מכונות, יש לי תואר שני בהנדסת מכונות. בשנת 2000 נפטר  אבי, שהיה מייסד בית הספר 'פרחי התקווה'. זה יצר רִיק, במיוחד בבית הספר ואחרי תחילת האינתיפאדה, כך שעלה אצלי הנושא של סדרי עדיפויות: האם להמשיך לחיות חיים נוחים כפי שהיו לי בהולנד או למלא את המחויבות שלי לחינוך לשלום כאן. בשנת 2000 החלטתי לחזור מהולנד כדי לעסוק בעבודה שאני עושה עכשיו. המחויבות שלי לחינוך לשלום ולהמשך דרכו של אבי, דבר שחשוב לי מאוד, היא אולי הסיבה לכך שאני פעיל.

    • מהיכן המשפחה שלך במקור, לפני דהיישה?

      אבי נולד ברמלה, בצפון פלסטין שאחר כך הפכה לישראל. כל רכושה של משפחתו הוחרם במלחמה ב-48' והם נאלצו לחיות כפליטים במחנה הפליטים דהיישה. סבי מת בשנת 1949 משברון לב. הוא איבד הכול ולא נשאר לו דבר. הוא לא הצליח לדמיין את עצמו חי כפליט. אז הוא נפטר בשנת 1949 ואז אבא שלי התמודד עם בעיות רגשיות ופסיכולוגיות קשות. הוא ניסה לחיות במחנה הפליטים עם אמו ושלושת אחיותיו. אמו הייתה חסרת השכלה ואבי, כילד, יצא לעבוד כדי לפרנס את משפחתו. הוא התחיל את דרכו במערכת החינוך בגיל 9. זה מה שהניע את חוסיין [אבי] לייסד את בית הספר 'פרחי התקווה'. האווירה הכללית באותה התקופה הייתה של התנגדות לכיבוש. חוסיין האמין בחירות אבל ראה שאלימות מביאה רק לעוד אלימות ושמה שאנחנו צריכים הוא לגדל דור חדש של פלסטינים וישראלים שמאמינים בשלום, בדו-קיום ובכיבוד זכויות הזולת. הוא ראה בכך את הסיכוי ליצור שינוי ולהשיג חירות לפלסטינים. החזון המרכזי שלו היה מודל האי-אלימות. לפני שייסד את בית הספר 'פרחי התקווה', בשנת 1984, חוסיין היה פעיל שדגל באי אלימות מאז שנות ה-70. החזון הזה הוביל אותו להקים את בית הספר, שהתחיל כגן ילדים פשוט.

    • מה עשה אביך כפעיל שדגל באי-אלימות?

      הוא היה מאוד מעורב בהעלאת המודעות לאי-אלימות ולמשמעותה של אי-אלימות. זה דבר אחד. שכחתי להזכיר שחוסיין למד אחר-כך פסיכולוגיה. הוא עבד עם פליטים מטעם אונר"א [סוכנות הפליטים של האו"ם], ובתקופה הזאת הוא הכיר מקרוב את סבלם של ילדים פלסטינים והכיר בצורך שלהם בסביבה בטוחה וגם בצורך להגן על הילדים האלה ממעורבות באלימות שתוביל לעוד סבל. לכן, עבורו, פעילות בדרך לא אלימה הייתה גם דרך להתמודד עם הילדים האלה, וללמד אנשים כיצד לחנך את ילדיהם לחיות את חייהם בדרכי שלום. זו כוונתי כשאני אומר 'פעיל שדוגל באי-אלימות'. במהלך עבודתו עם אונר"א הכיר חוסיין בסבלו שלו כילד וכפליט ואז התגבש אצלו החזון ליצור דור חדש של פלסטינים וישראלים. הרעיון שבבסיס בית הספר הוא די פשוט. חוסיין חשב שאם יצליח להפגיש ילדים פלסטינים וישראלים, לתת להם הזדמנות ולחנך אותם להתגבר על הפחדים והדעות הקדומות, אז ניצור דור של ילדים שיגדלו יחד בחברות.

    • איך ניסה אביך להגשים את השאיפה לחנך ילדים ישראלים ופלסטינים לדו-קיום?

      הוא התחיל עם רשת גני הילדים אל-אמל. אל-אמל פירושו תקווה והחזון של בית הספר היה תקווה. ב-1984 אף אחד לא חשב על שלום או על דו-קיום. כולם התנגדו לכיבוש וגם חוסיין התנגד לכיבוש, אלא שהוא שאף לעבור מכיבוש לחירות בדרכים לא אלימות. אז הוא ארגן סדנאות כדי להפגיש בין הילדים, ילדים מגני ילדים ישראלים ופלסטינים.

    • ומה חשבת על כך כשהם פתחו את בית הספר, כשהיית בן 12?

      כילד זה היה מאוד מרגש. אבל את יודעת, לפעמים זה היה נורא כי היו מספר התקפות של קיצונים על המשפחה שלי ועל אבי. כילד לא הצלחתי להבין מה באמת קורה. למשל, כמה פעמים [קיצונים פלסטינים זרקו בקבוקי תבערה אל הבית שלנו, שרפו את רכב ההסעה של בית הספר, שרפו את מכוניתו של אבי או ניסו לתקוף אותו. כילד, לחזון השלום הצטרפו חוויות נוראיות, ולא רק מצד פלסטינים. אחר כך היו פלסטינים וישראלים, בשתי החברות יש קבוצות קיצוניות ואנשים שלא אוהבים לראות הסדרים משום סוג - הסדרים למען השלום.

    • כשחזרת לבית לחם בזמן האינתיפאדה, מה גילית שהשתנה?

      הרבה דברים השתנו. קודם כל פחד, פחד יומיומי. כלומר, יש ירי, יש אלימות כאן. זה דבר אחד. חוץ מזה, אתה עושה תוכניות לעתיד ... שם [בהולנד] יכולתי בקלות לתכנן, "אני רוצה ככה, מחר אני הולך לעשות ככה". שם היה לי יומן, למשל, אבל כאן אין לי, פה לוח זמנים הוא מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. הכול כאן בלגן. מאוד קשה למצוא קצת סדר בארץ הזאת. קשה מאוד לחיות בלי תקווה. אתה לא יודע לאן מועדות פניך, אתה פשוט נסחף עם הזרם: זרם האלימות, זרם המצב הכלכלי הקשה, זרם התרבות, לפעמים התרבות האדוקה, כלומר התרבות השמרנית מאוד. יש לנו אידיאלים רבים. אני אישית רוצה בית ספר משותף לפלסטינים וישראלים, אבל כרגע זה לא מציאותי. את יודעת, יש מגבלות. הרבה השתנה.

    • אמרת שיש דברים שקלים יותר עכשיו מאשר היה אז. מדוע קל יותר עכשיו?

      בגלל המודעות שיש עכשיו. אנשים מסוגלים להבדיל בין משתף פעולה לפעיל שלום. יש בבית לחם הרבה ארגונים לא ממשלתיים (NGOs) שמקדמים אי-אלימות ברחבי העולם. ואנשים מזהים עכשיו בקלות מהי אי-אלימות, אבל ב-1984 אף אחד לא הבין מה זה, גם אם אנשים ראו זאת כמשהו מאיים. ב-1984-1985, למשל, כשהישראלים גירשו את ד"ר מובארק עוואד , שהיה מנהיג התנועה לאי-אלימות כאן, זה הוכיח שגם הישראלים הבינו את ההשפעה של אי-אלימות.

    • אחרי שהחלטת לשוב לכאן, איך הרגשת?

      אצלי החיבור היה אישי, החיים הפרטיים שלי וכל הדברים סביבי היו הולנדיים, החברים כאן קוראים לי 'ההולנדי'., המבטא ההולנדי, התפיסה ההולנדית, מתחברים מאוד לארץ, לאנשים. כל חיי היו שם ולא היה קל לחזור ממקום שבו יש לך משהו ביד לכאן. הייתה כאן אינתיפאדה, למה לחזור לבלגן הזה?!

    • ספר לי קצת על מוברק עוואד ועל פועלו.

      למעשה אני לא יודע עליו הרבה. הוא הקים את המרכז הפלסטיני לאי-אלימות. אני חושב שזה המרכז הראשון לאי-אלימות פה בירושלים. שנה או שנתיים אחר-כך הישראלים גרשו אותו לארה"ב. הוא פלסטיני-אמריקאי. הוא היה חבר טוב של חוסיין, אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שחוסיין נהיה מעורב כל כך בנושא האי-אלימות והוא גם עבד עם האנשים האלה. האיש גורש ואני לא יודע פרטים נוספים עליו. אבל אי-אלימות היא דרך יעילה להתנגד לכיבוש כאן.

    • מתי נפסקו המפגשים עם התלמידים הישראלים?

      לאחר האינתיפאדה, האינתיפאדה השנייה. למעשה, ספטמבר 2000 מציין את סופן של הפעילויות המשותפות. התחלנו לארגן פעילויות משותפות במדינה שלישית כי אי אפשר לקיים אותן כאן, כאן זה מסוכן ובלתי אפשרי, ויש גם בעיות לוגיסטיות: סגר על בסיס קבוע, [מגבלות] תנועה. הצבא הישראלי במחסומים מונע מישראלים להגיע לאזורים הפלסטינים ומפלסטינים להגיע לאזורים ישראלים. פעמים רבות פניתי לגורמים ישראלים בכתב וביקשתי מהם לתת אישורים ליוזמות כאלה והם סירבו. למה? "מסיבות ביטחוניות". אני חושב שבזמנים כאלה, של סכסוך כזה, צריך להגביר את המפגשים במקום להתנתק זה מזה.

    • מה הם המכשולים העיקריים שאיתם אתה מתמודד כיום בתוך הקהילה עצמה?

      יש כמה מכשולים. אתחיל בסגירת כבישים. איבדנו 300 תלמידים מפני שהם מגיעים מכפרים כאן באזור, ולמעשה מאז האינתיפאדה כל הכבישים וכל הערים והכפרים הפלסטיניים בודדו זה מזה. הם הפכו להיות כמו איים, אין קשר ביניהם. אז איבדנו 300 תלמידים. והמצב הכלכלי: לפעמים בית הספר לא מסוגל לשלם משכורות בגלל שאנשים לא עומדים בשכר הלימוד. מאז שנת 2000 אנחנו נתמכים על ידי תרומות. אחד המכשולים העיקריים הוא הביטחון. עכשיו אנחנו מוגדרים כשטח C [שליטה אזרחית וביטחונית ישראלית] ובית הספר קיבל מהצבא הישראלי לפני חודשיים צו הריסה לקפיטריה. אז יש מספר מכשולים.

    • ספר לי עוד על צו ההריסה נגד הקפיטריה בבית הספר. מדוע הוצא הצו ומה אתם עושים כדי להילחם בו?

      ובכן, זה לא הצו הראשון. בשנת 1999 קיבלנו צו כזה, ואחרי תהליך ממושך בבית משפט צבאי בבית-אל הצו בוטל והגשנו בקשה לקבלת היתר בניה. למיטב הבנתי קיבלנו אישור. הבעיה אז הייתה כלכלית; לא עמדנו בעלויות האגרה של הישראלים. זה היה קשה מאוד, ובאותה תקופה חיכינו שהאזור יהפוך משטח C לשטח A [בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית] כי אגרת היתרי הבנייה הרבה יותר זולה בשטח A. זה היה אופטימי מאוד מצדנו בשנת 1999, כי בשנת 2000 התחילה האינתיפאדה ואזור C הפך לאזור C פלוס. זה מאוד מסובך. בנובמבר 2003 קיבלנו התרעה נוספת על הריסה כי הבניין נבנה ללא היתר בנייה. אבל כשבדקנו את התוכניות גילינו שהישראלים מתכננים לבנות את גדר ההפרדה, או חומת ההפרדה, כאן, פה קרוב. המפות לא ברורות. לא ברור לנו אם הכוונה היא להקים את הגדר בצד הזה כדי לבודד את בית הספר מתלמידיו, או לבנות למטה, במורד הגבעה, ולהרוס את בניין הקפיטריה. עכשיו נראה שלהריסה יש קשר לגדר ההפרדה שהישראלים מתכננים לבנות כאן. וגם אפרת מתרחבת, אנחנו נמצאים מול ההתנחלות והיא אולי 300 מטר מכאן. מתנהל הליך משפטי ואנחנו מבקשים מחברינו להביע בפני ממשלת ישראל את התנגדותם להחלטה.

    • ספר לי על התכנים שנלמדים בבית הספר 'פרחי התקווה'.

      אנחנו עוסקים בחינוך לשלום ולדמוקרטיה. החינוך לשלום ולדמוקרטיה אצלנו הוא לא תיאורטי אלא הוא משולב בתוכנית הלימודים וגם בפעילויות אחרי שעות הלימודים. למשל, אנחנו מלמדים עברית כדי להקטין כמה שאפשר את הפחד ולמנוע דעות קדומות. אנחנו רואים בהוראת העברית דרך ליצירת קשרים בין פלסטינים לישראלים, דרך לעודד קשרים. אגב, אנחנו בית הספר הפלסטיני הראשון שהתחיל ללמד עברית, בשנת 1990. ובשנת 1990 קבוצה פלסטינית מקומית הציתה את רכב ההסעה של בית הספר אחרי שהם גילו שאנחנו מלמדים את שפתו של הכובש. זה היה התמריץ שלהם להצתה, שאנחנו, במילים אחרות, משווקים את השפה של הכובש. תוכנית נוספת היא ההוראה הבין-דתית. בדרך כלל, בתי ספר ציבוריים באזור מפרידים בין תלמידים נוצרים ומוסלמים, כל אחד מתמקד בדתו. כאן אנחנו משאירים את כל התלמידים בכיתה אחת ומלמדים את השפעותיה של הדת, כיצד להשתמש בדת ככלי המאחד אנשים במקום לפלג ביניהם. יש לנו תוכנית לקידום הבנה בין-תרבותית, יש לנו מתנדבים ומסורת של התנדבות. יש לנו תוכנית למתנדבים ישראלים, ומתנדבים ישראלים באים ללמד עברית ורבנים ישראלים מלמדים הבנה בין-תרבותית, וגם כמרים נוצרים, וגם מוסלמים. כרגע אין לנו ישראלים, כבר אין. אבל יש קשרים עם חברים בינלאומיים, למשל יהודים אמריקאים ויהודים אירופאים.

    • איך אתה משיב לטענה שהוראת עברית פירושה "שיווק שפתו של הכובש"?

      לא אנחנו השבנו להם, אלא הקהילה. ברוב בתי הספר באזור בית לחם לומדים כיום את השפה העברית. רוב בתי הספר ללימוד כתבי הקודש מלמדים את השפה העברית. יש לנו [בבית הספר] מסלול מאוד פופולארי, תרגום מעיתונאות ישראלית, וזה תלוי מאוד בשפה. למעשה, זו דרך לתקשר, ואנשים מאוד מעריכים את זה. אנחנו מלמדים צרפתית ואנגלית בבית הספר, וההיענות ללימודי העברית מעידה שזה צורך כאן. אז זו תוכנית אחת.

    • יהודים אמריקאים ואירופאים מלמדים יהדות?

      כן, וגם מסורת. חינוך בין-דתי זה דבר חשוב מאוד. יש גם פעילויות מעבר לשעות הלימודים בבית הספר. למשל, אנחנו מלמדים חקלאות ומקימים פה משק ללימודים ולשם הכנסה. ב-1999 הייתה לנו תוכנית עם בית ספר ישראלי שנקראה 'פרויקט חקלאות מסורתית'. ביקשנו מהילדים להקים משק קטן, להקים משק ולשתול בו ירקות וחיטה ולהתחלק בתוצרת. זו הייתה תוכנית מעניינת. היא נמשכה שנתיים והייתה לה כאן הצלחה מסחררת. יש גם רמות נוספות. אנחנו מלמדים חינוך לשלום בשלוש רמות: ראשית, למורים, אחר כך להורים ואז לתלמידים. בינתיים דיברתי רק על התוכניות לתלמידים.

    • ספר לי עוד על מה אתם עושים עם מורים ועם הורים.

      מדובר במידע רב! הכי חשוב זה להכין את הסביבה כאן. חינוך לשלום קשור ביצירת מרחב מוגן לילדים. חינוך לשלום מיועד לא רק לתלמידים אלא לכל מי שמעורב: הורים, מורים, תלמידים, המשפחות, כל מי שמעורב. אז אנחנו מתחילים במורים כאן. כל המורים שלנו נאמנים לפילוסופיה של בית הספר, כיוון שאי אפשר להתמודד עם שלום מתוך סכסוך. במילים אחרות, כל המורים הם פעילי שלום. הם באמת תומכים בפילוסופיה של בית הספר. אנחנו מספקים הדרכה מסודרת למורים בנושאים רבים כמו העצמה, הקשבה אוהדת [compassionate listening], והכשרה מיוחדת כיצד להתמודד עם התלמידים בעתות מצוקה ופחד. אנחנו גם משלבים את המורים בפרויקטים משותפים עם ישראלים. כלומר לא עם ישראלים, אלא עם בתי ספר בינלאומיים. יש לנו הרבה שותפויות באירופה, בארה"ב וגם בישראל. למשל באוגוסט 2004, אוגוסט הקרוב, אנחנו מתכננים לפתוח תוכנית משותפת עם המכון הישראלי לחינוך דמוקרטי ליצירת רשת של חינוך דמוקרטי לשלום. זו כותרת התוכנית, ואנחנו מביאים 15 מחנכים ישראלים ופלסטינים לאנגליה לשבועיים כדי להכשיר אותם לחינוך דמוקרטי ובייסוד וניהול בתי ספר דמוקרטיים וגם איך לעודד שלום והבנת השלום אצל תלמידים בכיתות. אז הכשרת המורים זו רמה אחת. הרמה השנייה היא של ההורים, כי אנחנו מכינים את הסביבה וגם את הבית, אבל פה צריך לציין שאנחנו לא מכינים את כל הסביבה, כיוון שהחברה בחוץ היא שונה. אבל אנחנו עובדים על השילוב בין המשפחה ובית הספר. אנחנו מכשירים את ההורים, וכבר שנתיים יש לנו תמיכה פסיכולוגית לילדים ולמשפחות. אנחנו מאמינים שכל פעולה אלימה היא תוצר של פצע שלא הגליד. כדי למנוע את האלימות עלינו להגיע לפצעים העמוקים וזה גם תהליך פסיכולוגי. והמורים, מה קורה אם יש דברים שלא מוצאים חן בעיניהם, שהם אינם רוצים להשתתף בהם? אנחנו לא מעסיקים מורים רק כדי שילמדו את חומר הלימודים, יש בתי ספר אחרים לשם כך. זה ברור מאוד מההתחלה לשם מה אנחנו מעסיקים אותם.

    • ממה אנשים מפחדים, לדעתך, כשהם חושבים על מה שאתה עושה ומגיבים תגובה שלילית או שיש להם ספקות?

      אל לנו לחשוב על בית הספר כעל משהו מסתורי; מרבית התוכניות שלנו לחינוך לשלום מוקדשות לאדם באשר הוא. כי מהותו של החינוך לשלום הוא שהשלום מתחיל בתוך האדם. הקישור בין בית הספר לתהליך השלום הפלסטיני-ישראלי הוא רק חלק אחד. השלום מתחיל בתוכנו וככה אנחנו תורמים ליצירת אנשים שמחים. למשל, יש לנו מחזור קיץ ואנחנו עומדים לבנות פרויקט בשם "עצי שלום בבית לחם", פרויקט שמוקדש לחינוך לשלום בתוך החברה הפלסטינית. וגם זה מאוד חשוב. מה עם היחסים בין מוסלמים ונוצרים בארץ הזאת? גם הפלסטינים זקוקים לחינוך לשלום, זה לא רק בין ישראלים לפלסטינים. אז השלום מתחיל מבפנים, וזה הרעיון המרכזי. במסגרת פרויקט הקיץ אנחנו מעלים את המודעות לבעיות בחברה ומחפשים פתרונות, בודקים פתרונות חדשים וחלופות. אחת הבעיות היא שאין מודעות לחשיבות של סביבה נקייה למשל. התלמידים שלנו והסטודנטים הבינלאומיים ישתלו עצים, ינקו רחובות, ישתלו עצים ופרחים ברחובות. זה ישתלב בקמפיין לקידום המודעות בכפר. אם נצליח ליצור בקילומטר וחצי שאנחנו מדברים עליו דוגמא לעיר נקייה שאפשר לחיות בה בשלום, וזה לא קשור לנורמליזציה, וזה לא קשור לשלום - זו מסירות לקהילה שלנו.

    • האם יש הצלחות בקרב תלמידיך? אתה יכול לתאר מה אתה רואה?

      בוודאי. היה כל כך יפה לראות קבוצת סטודנטים שלמדה ודנה בשנה שעברה על הקשבה אוהדת והם התחילו להתעניין בלימודי המשך. הקבוצה ההיא למדה כאן, הם כבר סיימו תואר באוניברסיטה והם חזרו וביקשו תוכניות והכשרה נוספת, לכן פתחנו תוכנית בנושא העצמה ועכשיו יש גם לימודי המשך. ממש יפה לראות את זה. אבל גם תפקיד התלמידים, המנהיגות שהם לוקחים על עצמם, זה דבר מרשים מאוד. מנהיגות היא ערך חשוב כאן בבית הספר.

    • מה זאת אומרת מנהיגות? איך יוצרים מנהיג?

      לדעתי, מנהיגות מתחילה בהעצמה של הילדים, כאן בבית הספר. אתה צריך גם להגיע ל"אני" הפנימי שלך, לדעת למה אתה זקוק, מה מפריע לך, ומה אתה רוצה או לא רוצה. אבל מנהיגות היא גם להרגיש את הלהט בפנים של החופש לבחור ולקחת אחריות, ולקחת אחריות זה הדבר הכי חשוב בהעצמה. אתה צריך לגלות מה אתה רוצה ומה מונע ממך להגשים את השאיפות שלך ואילו אמונות יש לך בקשר לזה. ואז להמשיך קדימה, להחליט שאתה רוצה בשינוי הזה ולעשות אותו.  

    • אני מבינה שיש כבר תלמידים שלומדים באוניברסיטה. מה הם עושים כיום?

      בשנה שעברה קבוצה של כל הבוגרים נסעה לגרמניה. אני חושב שהם היו קבוצה מעורבת – בוגרי מנהל ציבורי ומנהל עסקים, עורכי דין, לא לכולם יש תואר אקדמי. אני חושב שלאחד מהם יש עסק; נדמה שלי שהוא בעל נגרייה. אבל זה חשוב. המנהיגות היא חשובה, ככה אני אומר. לא כולם רופאים, מהנדסים ועורכי דין, חשוב גם להיות מנהיג עצמי. כלומר, הכוח נגזר ממך ולא מהתפקיד שלך. אם הכוח בא מהתפקיד, ברגע שהתפקיד משתנה אתה נמצא בבעיה. אבל אם הכוח בא מבפנים אז עומד מאחוריו משהו.

    • בהכללה, האם יש משהו שמונע מאנשים להגשים את מבוקשם?

      אני חושב שהמצב הכללי כאן רע. נראה לי שהרבה אנשים חיים בלי תקווה, בייאוש. אני מכיר בזה שזה מסוכן לצעירים כאן, כי מי שחי בלי תקווה, חי בייאוש, יכול בקלות לקבל החלטה שגויה. אז אני חושב שהמצב הכללי פה הוא מגבלה עיקרית לחיפוש עצמי אצל הצעירים הללו.  

    • האם עבודתך משפיעה על חייך?

      יש לי מעט מאוד זמן פנוי... יש לי הרבה מאוד עבודה כאן, צריך גם להתמודד עם בעיות צפויות וגם עם בעיות בלתי צפויות. לפני חודשיים, למשל, מאז נובמבר, אנחנו עסוקים בצו ההריסה ובהשלכות המאוד חמורות שלו. לא רק כי זה בנין, אלא כי איך אפשר לעשות את זה לבית הספר היחידי בגדה וברצועת עזה שמחנך לשלום ולדמוקרטיה? מה נגיד לאנשינו ואיך נדבר על הצלחה כאשר ממשלת ישראל מתכוונת להרוס את הבניין? במקרה הזה מדובר בהישרדות, כי אנחנו רוצים להגן על הבניין אבל בצורה לא אלימה. זה מאוד חשוב.

    • איך מסייעים להם להתמודד עם הכעס שמעורר העניין הזה?

      המורים שלנו מנוסים, הם הוכשרו להתמודד עם מצבים כאלה, והם בדרך כלל מעודדים. אנחנו מעודדים את המורים לשוחח עם התלמיד שכועס, מלמדים כמה חשוב שתלמידים יביעו את הרגשות שלהם. במשברים אמיתיים אנחנו מקדישים 20 דקות מזמן השיעור לנושא, אבל גם יש פעילויות אחרי שעות הלימודים ואימון גופני הוא עניין חשוב מאוד כאן. פעילות גופנית זו דרך חשובה לשחרר לחצים. איך אתם מתמודדים עם חדשות ועם האירועים היומיומיים כאן? למשל, אתם קרובים מאוד לדהיישה; אם מישהו נפצע, או שמחבל יוצא מדהיישה, איך אתם מתמודדים עם זה בבית הספר? אני מתייחס לשני צדדים. יש את האדם שיצא מכאן ושביצע את הפיגוע, אבל יש גם ירי ישראלי, וזה מעוות את המרחב הבטוח שהוא מהותו של חינוך לשלום. שוב, יש עיוות. אנחנו משוחחים עם התלמידים על הרגשות שלהם, על איך שהם מרגישים. את יודעת, הרעיון הוא לא להגיד לילדים, "אל תשנאו את הישראלים". החינוך לשלום לא עובד ככה, כי זה ייצור התנגדות ועוד הרבה דברים. גם עם מבוגרים, זה לא שמלמדים, "תאהב את זה, תשנא את ההוא". זה לא עובד. יש חשיבות רבה במסגרת העבודה שלנו, גם עם מבוגרים, לתת לאנשים לחשוב ולא להכריח אותם להשתנות, זה עניין של שיתוף פעולה. כי אם מכריחים אנשים להשתנות נוצרת התנגדות ודברים מסתבכים, אבל אם מעודדים אנשים לחשיבה, הם ישתנו. וזה העיקר בהקשבה אוהדת, כי ככה מעודדים אנשים להקשיב. עוזרים לאנשים להקשיב ולהדגיש את הצרכים הבסיסים בתוך הסכסוך. זה מה שמוביל לשיתוף פעולה עם אנשים. זה גם מה שאנחנו עושים עם התלמידים. לפני שנתיים, אולי לפני שנה וחצי, היה לנו אורח והוא דיבר עם ילד בן ארבע ושאל אותו אם הוא מחבב את הישראלים. הילד ענה, "לא, אני שונא אותם". והאורח שאל, "איך ילד שלומד בבית הספר הזה יכול להגיד דבר כזה!?". אני אמרתי, "זה בסדר, הילד לומד כאן רק כמה חודשים, אבא שלו מובטל - הוא נורה על ידי ישראלים, והבית של שכניו נהרס לפני כמה ימים. אז מה אתה מצפה שהוא יגיד? שהוא יקפוץ ויגיד, תן לי חיבוק?" לא ככה אנחנו מחנכים.

    • תוכל לספר על האירועים האלה?

      נראה לי שהשיא היה בשנה שעברה, כשישבתי בכלא והבית שלי נהרס. השכרתי דירה, דירת מרתף, לפלסטיני וכנראה שהוא היה מבוקש. אחרי שהישראלים עצרו אותו הם באו לעצור אותי והאשימו אותי שנתתי מקלט למבוקש והתחילו להרוס את הבית. כעבור חמישה ימים שוחררתי ממעצר והצבא הודה שטעה.

    • השתתפת בהפגנה?

      כן. זה היה בזמן האינתיפאדה הראשונה. הייתי ילד וזה היה משהו שילד היה מסוגל לעשות, לזרוק אבן.

    • כיום אתה משתתף בהפגנות?

      לא. אני פעיל שדוגל באי-אלימות. כלומר, אני משתתף בהפגנות, אבל לא בהפגנות אלימות. אני הולך בעיקר להפגנות שקוראות לשלום ולהבנה על מנת ליצור קשר.

    • קיבלת טיפול רפואי אחרי שנורית?

      כן, ירו בי בערך בחמש לפנות בוקר ובארבע אחרי הצהרים ראיתי רופא מהצבא הישראלי. הוא לא הסכים שישאירו אותי במעצר ובחצות שוחררתי.

    • נפצעת קשה?

      כן. בארבעת החודשים הראשונים האבחנה הייתה שהרגל שלי משותקת. לקח ארבעה-חמישה חודשים עד שהופיעו סימנים שאחזור להשתמש בה.

    • בן כמה היית?

      כמעט בן שש-עשרה. את יודעת, בגיל הזה... אילו זה היה קורה עכשיו הייתי מת מפחד, אבל אז כשהייתי נער... לא היו לי דאגות ופחדים לגבי העתיד, נראה לי שלא הכרתי את המושגים האלה אז. מה שמפריע לי מאוד בסכסוך הזה הוא שיש הרבה צעירים, ילדים, שנהרגים. והילדים האלה לא באמת מבדילים בין ישראלי, פלסטיני, מוסלמי, יהודי, נוצרי. ויש אנשים תמימים משני הצדדים, הם לא יודעים שום דבר על הסכסוך. זה משחק של מבוגרים; מבוגרים מבינים את זה.

    • המשכת בדרכו של אביך והמשכת לעבוד בבית הספר; מה גרם לשינוי הזה? האם הרצון לכבד את הזיכרון של אביך? האם היו סיבות אישיות?

      כן, מתבגרים; ההשקפה על החיים, על הכל, משתנה. כבר לא חושבים על דברים קטנים כמו ילד בן חמש-עשרה או שש-עשרה. עכשיו אני מבוגר ויש לי חוויות משלי, אני מסוגל לשפוט מה נכון ומה לא נכון. כשהייתי כאן [לפני הנסיעה], באמת שלא הערכתי את מה שאבא שלי עשה כי לא יכולתי להבין את זה. כשהייתי בהולנד חוויתי דברים על בשרי, ואז גם חיפשתי שם הכשרה בתחום של פתרון הסכסוך, ועסקתי בזה במשך תשע שנים. הייתי פעיל. ואז נסעתי לסרביה בזמן המלחמה ביוגוסלביה, ביקרתי בגרמניה כמה פעמים, ובאירופה, רק בשביל ההכשרה, ככה פיתחתי את אישיותי. גם ראיתי ולמדתי מהי מנהיגות ואיך להתחבר לעצמי, וזה היה מאוד חשוב. אחרי כל זה תכננתי להמשיך לדוקטורט ואחר כך הייתי צריך לקבל את ההחלטה המאוד קשה ללמוד לדוקטורט ולהיות דוקטור בהנדסת מכונות, שזה עבורי חלום. הייתי צריך ללכת בעקבות הרגש, ושני התחומים [חקר סכסוכים והנדסת מכונות] היו מאוד חשובים לי. אבל הייתי חייב לקבל החלטה, וזו לא הייתה החלטה שקיבלתי ביום. לקח לי כמעט שנה עד שהחלטתי.

    • מה אתה חושב שהרווחת מכך?

      אני בטוח יותר בעצמי, אני שמח. אני מרוצה מכל מה שאני עושה עכשיו. העשייה שלי מלווה בהמון אהבה וסבלנות. אני נהנה מזה מאוד.

    • מה ההישג הכי חשוב בעיניך, עבורך ועבור תלמידיך?

      שוב, המשימה שלנו כאן. אנחנו מסכמים את העבודה שלנו בשלוש מילים: שלום, חירות, חינוך. אנחנו שואפים לגדל כאן דור שיחיה בחירות דמוקרטית מוחלטת עם שכנינו. זה מה שאנחנו רוצים, להיות בני-חורין כמו כל בני האדם האחרים בעולם, להשתתף ביצירת הדור הזה. סוף