אדיל זעמוט
    מנחת תוכניות רדיו
    quote
    "הפעם הראשונה שהרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בהקשר הסכסוך היתה כשפתחתי במקרה את אל-קודס בעמוד הראשון היתה תמונה של ילדה קטנה, אימאן חיג'ו, שנפגעה מפגז לפני כשנתיים. באותו עיתון, כמה עמודים אחר כך, היתה ידיעה על פיצוץ באוטובוס בירושלים. בין הפצועים היה ילד שאיבד את עינו. התחלתי לחשוב על שני הסיפורים ואמרתי לעצמי, "יש כאן בעיה", ילדים משני הצדדים מתים. אני חושבת שלאדם שחי בחברה הפלסטינית או הישראלית אין יכולת להשפיע על הממשלות, אבל אדם יכול להשפיע באופן אקטיבי ומשמעותי אם הוא חבר בארגון או בפרויקט שמטרתו לשקם את האמון בין שני הצדדים"

    רקע

    מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: ירושלים שנת לידה: 1980 זהות: נוצרי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: אמנות ותקשורת אתר: All For Peace מקום עבודה רדיו כל השלום מראיינת ג'ולין מחלוף תאריך הראיון 2004

    אדיל זעמוט היא שדרנית ברדיו כל השלום מאז ייסודו בשנת 2004. כל השלום, פרויקט של גבעת-חביבה ובילאדי, היא תחנת רדיו פלסטינית וישראלית משותפת, המשדרת בערבית ובעברית. לפני שהצטרפה לכל השלום הנחתה אדיל תוכניות בתחנות רדיו פלסטיניות מקומיות כגון רדיו בית לחם ורדיו האהבה והשלום והוכשרה בקול ישראל. התוכניות שאדיל מנחה מטפלות הן בסוגיות פוליטיות והן בסוגיות חברתיות. אדיל עובדת עתה עם צוות של מנחים ומפיקים ישראלים ופלסטינים לחשוף את ההיבטים השונים של כל צד בפני הצד האחר במטרה להגיע להבנה הדדית

    מאמרים ברשת

    • אנא ספרי קצת על עצמך ומה את עושה.

      שמי אדיל זעמוט. נולדתי בירושלים ולמדתי בבית הספר של מסדר הנזירות "רוזארי" עד השנתיים האחרונות ללימודים ואותן למדתי בבית הספר "מאר מיטרי", גם הוא בירושלים. אני ממשפחתו של השחקן המפורסם בסאם זעמוט - הוא אבי. אהבתי כלפיו וכלפי פועלו הובילה אותי לתחום הזה, ולאחר שסיימתי את בית הספר לקחתי, במרכז ללימודי תקשורת באוניברסיטת ביר זית, קורס על סיקור תקשורתי של תרבות ואומנות. את הקורס לימדו אנשי מקצוע מפינלנד והוא התמקד בשידור ובטכניקות של עריכת ראיונות. רציתי לפתח את המיומנויות האלה ולכן הצטרפתי לרדיו בית לחם 2000, תחנת רדיו פלסטינית מקומית. בתחנה אירחתי תוכניות בידור ושלושה חודשים הנחיתי תוכנית בוקר: "אחלה צבאח" [הבוקר הטוב ביותר]. התוכנית אפשרה לי לצבור ניסיון רב כיוון שראיינתי בקביעות אנשי ציבור וחינוך מוכרים בחברה הפלסטינית. לפני כן הוכשרתי ברשות השידור הישראלית כעוזרת הפקה כך שבסך הכול, בשני התפקידים האלה, יכולתי לרכוש הרבה ניסיון. לאחר מכן התנדבתי במחלקת החדשות ברדיו בית לחם, ובאחת הפעמים שדפדפתי בעיתון במהלך העבודה, קראתי אודות רדיו כל השלום. לא ייחסתי חשיבות רבה לעניין כיוון שהשקעתי את רוב זמני בעבודה ברדיו בית לחם. בידיעה בעיתון נאמר כי מדובר בתחנת רדיו ירושלמית מקומית ולא צוין שמדובר בתחנה פלסטינית. חשבתי שזו תחנה ככל התחנות ולא הקדשתי לכך הרבה מחשבה. בסופו של דבר, הצטרפתי לצוות המנהל של רדיו בית לחם ויום אחד סיפר לי אחד מעמיתיי שם שבקרוב עומדת להיפתח בירושלים תחנה חדשה. שמה יהיה "קול השלום" והיא תתמקד בשלום. התקשרתי לתחנה ודברתי עם מייסה בראנסה-סניורה שאותה כבר הכרתי. היא המנהלת הפלסטינית של התחנה והיא עודדה אותי להגיש מועמדות לעבודה בתחנה. הגשתי מועמדות, ערכו לי בחינת קול, בדקו את המיומנויות שלי בעריכת ראיונות, ותודה לאל עברתי את המבחן ונבחרתי לייצג את הצד הפלסטיני.

    • אם היתה לך משרה ברדיו בית לחם, למה ויתרת עליה למען עבודה כזאת?

      עזבתי את העבודה שלי ברדיו בית לחם משתי סיבות. ראשית, כפי שידוע לכולם, מאז תחילת האינתיפאדה יש מחסומים צבאיים בכניסות לכל ערים הפלסטיניות, כלומר, בעיקרון, [הסיבה הראשונה היא] הגבלות התנועה. מחסום בית לחם הוא מחסום גדול וכיוון שיש לי תעודת זהות ירושלמית החיילים תמיד מנעו ממני לעבור בו בדרך לעבודה. נאלצתי לפנות לדרכים עוקפות, לא סלולות ומסוכנות, שגרמו לבעיות ברכב שלי מספר פעמים. מעבר לזה, כמה פעמים זרקו עליי אבנים. הערבים חשבו שאני יהודיה והיהודים, כאמור, ראו בי ערביה. לכן לא נתנו לי להיכנס לבית לחם אפילו אחרי שהראיתי להם את תעודת העיתונאי שלי. יש לי תעודת עיתונאי פלסטינית ובכל זאת לא נתנו לי לעבור. הדרך ואמצעי התחבורה אל בית לחם וממנה היו בעיה משמעותית. הסיבה השנייה, והמשמעותית ביותר, שבגללה עזבתי את העבודה היא שכעיתונאית וכאשת תקשורת אני מרגישה שמוטלת עליי משימה ושיש לי מחויבות לעם שלי וגם לישראלים, כי הרי בסופו של דבר כולנו אומה אחת. מצא חן בעיני רעיון התחנה וקריאתה לשלום, או לפחות שבזכותה יוכלו אפילו מספר קטן של אנשים להאזין לנו ולרעיון של שחזור מאמצי השלום בין הישראלים והערבים.

    • איך לדעתך תוכלי לעזור לעמך באמצעות העבודה הזאת, לעומת דרכים אחרות?

      אני יכולה לשרת את עמי כשאני חושפת אותם לדברים שנוגעים לחברה הישראלית, נושאים שאין להם שום מושג לגביהם, לא פוליטיקה. היהודים הם בני אדם, כמו הפלסטינים, יש להם רגשות, הם צוחקים ובוכים. פלסטינים רבים מפגינים יחס של חיבה ואהדה לישראלים, כפי שישראלים רבים מפגינים חיבה כלפי פלסטינים. באמצעות מילים פשוטות ותוכן משמעותי, מחוץ לפוליטיקה, אפשר לדבר אל פלסטינים וישראלים כדי שישובו ויבנו מחדש את האמון ביניהם.

    • מה את מקווה שיקרה?

      אנשאללה [בעזרת האל], יהיה שלום. לפני האנתיפאדה, שיעור גבוה של יהודים ופלסטינים תמכו בשלום. עם פרוץ האנתיפאדה מספרם ירד. מספר האנשים שתומכים ברעיון השלום קָטֵן ובאמצעות המילים וההתבטאויות שלנו אנחנו יכולים לנסות ולהחזיר לאנשים האלה את האמונה בשלום. אנחנו לא מנסים לגרום לאנשים שלא האמינו בשלום קודם לקבל אותו עכשיו, אנחנו מנסים לגרום לאותם אנשים שהאמינו בשלום להאמין בו שוב, לא יותר.

    • כעיתונאית, האם את נתקלת בבעיות בעיסוק בתחומים מסוימים, בייחוד בנושאים פוליטיים?

      כל עיתונאי שרוצה להצליח עוסק בפוליטיקה, אבל הדרך שבה הוא יעשה זאת היא שתקבע אם יצליח או ייכשל במשימה. אנחנו לא מתעמקים בנושאים פוליטיים כיוון שיש אמצעי תקשורת אחרים שעושים זאת. אנחנו רוצים לשמור על הייחוד שלנו ורוצים לתת את הטוב ביותר לקהל היעד שלנו, לכן אנחנו לא פונים הרבה לפוליטיקה. למרות שככה אנחנו עובדים בתחנה, אני כעיתונאית לא שמה את הפוליטיקה לגמרי בצד - הפוליטיקה היא האוויר שאנחנו נושמים והאוכל שאנחנו אוכלים. אנחנו פשוט מנסים לדבר על פוליטיקה בדרך אחרת – מבחינה רעיונית, חברתית ופסיכולוגית - בצורה שתעזור לפלסטינים ולישראלים להאמין בחיים משותפים.

    • איך היתה החוויה שלך בקול ישראל?

      לא עבדתי שם; התנדבתי כחלק מההכשרה וכבסיס לקבלת עבודה בתחנות אחרות בהמשך. אבא שלי עדיין עבד שם בתקופה ההיא ועזרתי לו ולמרלן בג'אלי ולאימאן אלקאסם בהפקה. חשבתי שתהיה לי הזדמנות לשדר שם אבל זה לא קרה. למרבה המזל, כשהצטרפתי לרדיו בית לחם 2000 התגשם החלום שלי . עברתי את המבחן שלהם... ומאז אני מנסה לפתח את עצמי.

    • ממה שעשית ברדיו בית לחם, במה את מתגאה במיוחד?

      הדבר הכי טוב שהתגשם ברדיו בית לחם הוא שעבדתי במחלקת החדשות. הנושאים שעלו אז לא היו קלים, במיוחד שזו הייתה תחילת האנתיפאדה. העבודה שאני הכי גאה שעשיתי במהלך עבודתי ברדיו בית לחם היא במהלך הפלישות והעוצרים. נהגתי למסור דיווחים בטלפון כי אף אחד לא יכול היה להגיע לתחנה. הקו היה פתוח כל הזמן כדי שאוכל לדווח לאנשים מה קורה סביבם ועל המצב המדיני. חוץ מזה, עשינו הרבה למען ילדים, עזרנו לילדים נזקקים וליתומים. עזרנו להם מבחינה רגשית ופיזית.

    • מה הביא אותך לעסוק בסכסוך?

      אדם לא יכול לחיות כאזרח בפלסטין או בישראל מבלי להתעניין בסכסוך. הפעם הראשונה שהרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בהקשר הסכסוך היתה כשפתחתי במקרה את עיתון אל-קודס ובעמוד הראשון היתה תמונה של ילדה קטנה, אימאן חיג'ו, שנפגעה מפגז לפני כשנתיים. באותו עיתון, כמה עמודים אחר כך, היתה ידיעה על פיצוץ באוטובוס בירושלים. בין הפצועים היה ילד שאיבד את עינו. התחלתי לחשוב על שני הסיפורים ואמרתי לעצמי, "יש כאן בעיה", ילדים משני הצדדים מתים. אני חושבת שלאדם שחי בחברה הפלסטינית או הישראלית אין יכולת להשפיע על הממשלות, אבל אדם יכול להשפיע באופן אקטיבי ומשמעותי אם הוא חבר בארגון או בפרויקט שמטרתו לשקם את האמון בין שני הצדדים.

    • עם אילו אתגרים משמעותיים את מתמודדת במהלך עבודתך?

      אני לא מנסה לאתגר אף אחד, אני מנסה להעביר מסר. בשבילי אתגר הוא לדוגמא להצליח להביא ישראלי ימני קיצוני שידבר ברדיו שעוסק בשלום ושהצוות שלו מורכב מישראלים ופלסטינים שפועלים לקידום השלום. האתגר הוא לשכנע את הקיצוניים שמתנגדים לכל סוג של ארגונים שקוראים לשלום, שיבואו וידברו בתחנת רדיו, בידיעה שמדובר בפרויקט משותף של פלסטינים וישראלים שפועלים לקידום השלום.

    • האם, לדעתך, עבודתך בתחנה מקדמת את השלום?

      מובן שכן. מעצם העובדה שיש בתחנה שני צוותים שווים של פלסטינים וישראלים שעובדים יחד נובע שאנחנו מקדמים את השלום. גם אם נתעלם מהתוכן, אם נסתכל אך ורק על המסגרת, נראה שהעבודה יחד של צוותים פלסטינים וישראלים, תחת קורת גג אחת, היא עצמה מוכיחה שיש סיכוי לשלום. יש נקודת אור שנותנת לנו תקווה למשהו גדול יותר.

    • מה משמעות המילה "שלום" בעיניך?

      באופן הפשוט ביותר, ההיפך ממלחמה. כשיש שלום אין מלחמה. זה עניין של חיים ומוות; כשאין מלחמה אין מוות וכשיש שלום יש חיים. השלום הוא הכול. אישית, אני חולמת על השלום, אני רוצה לחיות אותו. מאז שאני ילדה אני שומעת על השלום, אבל כל מה שראיתי הוא שאנשים ממשיכים להילחם וכל צד מוותר רק פה ושם וזה מה שסיבך את הסכסוך הזה. עבורי השלום הוא העדר מלחמה.

    • האם משהו הפתיע אותך במהלך עבודתך בכל השלום?

      הפתיעו אותי הרבה דברים שלמדתי על החברה הישראלית ואני כפלסטינית לא ידעתי. אלה הדברים שאנחנו בתחנה רוצים להעביר לשני העמים. לדוגמא, נושא האלימות במשפחה כלפי נשים - שיעור גבוה מהנשים הפלסטיניות מתנגדות לאלימות במשפחה ולא ידעתי ששיעורן גבוה גם בקרב הנשים הישראליות. כשהעלנו את הנושא לדיון בעבודתי עם הישראלים למדתי שבין 30 ל-40 אחוזים מהנשים הישראליות מתנגדות לאלימות במשפחה והצלחנו לצמצם את מספרן של הנשים שסובלות מאלימות. הצלחנו להגדיר זאת באמצעות עבודה משותפת. אני אחת מאותן נשים פלסטיניות שלא ידעו ששיעור גבוה כל כך של נשים בישראל מתנגדות לאלימות במשפחה, אחוז גבוה יותר מאשר בחברה הפלסטינית.

    • האם את או הסובבים אותך מופתעים מבחירתך בעבודה זו?

      גדלתי בבית שמאמין בשלום, בדו קיום ובקבלת האחר. העבודה שלי לא הפתיעה לא את המשפחה שלי ולא אותי כי גם בעבודתי הקודמת בתחנה פלסטינית סיקרתי נושאים שנוגעים לסכסוך. ראיינתי אורחים פלסטינים וישראלים ותמיד עסקתי במה שמאחורי הקלעים, במה שמעבר, בשאלות כמו "מה הצעד הבא", "מהו הפתרון", "מה בכוונתך לעשות" וכו'.

    • האם עבודתך "תחת קורת גג אחת עם ישראלים" כפי שציינת קודם, השפיעה על היחסים שלך עם חברים או עמיתים לשעבר?

      לא, במישור האישי דבר לא השתנה. היו אנשים סביבי שתמכו בעבודה שאני עושה וברעיון התחנה. הם חשבו שזה רעיון טוב שתהיה תחנה כזו. זה לא שינה את יחסיי עם אנשים כי לא גדלתי בסביבה קיצונית שלא מאמינה בחינוך לשלום. להיפך, גדלתי בבית שתומך בשלום. אני לא זוכרת מקרים שמישהו מהמשפחה אמר לי משהו כמו "למה את מטרידה את עצמך בדברים האלה, עזבי את זה". יש לי מסר של שלום או של תרבות של שלום לבני העם שלי ובסופו של דבר הכול נכנס תחת הכותרת "שלום". מהי למעשה משמעות השלום? המשמעות איננה בהכרח ששני העמים יחיו במדינה אחת; אפשר לחיות בשתי מדינות או באותה המדינה וגם אז יכול להיות שלום. אנשים רבים נוטים לחשוב שהשלום חייב לבוא מתוקף הסכם בין הממשלה הפלסטינית והישראלית, אבל אני חושבת שזו טעות. אני חושבת שהשלום יהיה בין העמים ואחר כך הממשלות יצטרכו ללכת בעקבות העמים.

    • האם נדיר שאנשים בקהילה שלך יהיו מעורבים במיזמים משותפים?

      האנשים בקהילה שלי התייאשו; אין פרנסה ואין כסף ואלה מאפשרים לאנשים לחיות. המלחמות והסכסוכים בין שני העמים הביאו למצב הזה. יש אנשים שלא מקבלים את רעיון ה"שלום" אבל פועלים למענו מתוך דאגה לאינטרסים האישיים שלהם, ויש אנשים שמאמינים בשלום ועובדים למען הגשמתו לטובת הכלל.

    • כיצד השפיע הסכסוך הפלסטיני-ישראלי על חייך?

      אני חושבת שאין אדם, הן בצד הפלסטיני והן בצד הישראלי, שחייו לא הושפעו באופן משמעותי מהסכסוך. אנשים מושפעים מאוד מהסכסוך אבל כמובן שההשפעה שונה מאדם לאדם. החיים בצל האנתיפאדה השפיעו במידה ניכרת על כל מי שחי פה. חמש שנים היתה לי משרה טובה ברדיו בית לחם אבל כשהתחילה האנתיפאדה, הכניסה היומיומית לבית לחם נהייתה בעייתית בשבילי. כל יום בכניסה החיילים הישראלים הקשו עלי בעניין האישורים. החיילים חיפשו במכוניתי והקשו עלי בגלל שאני עיתונאית פלסטינית מירושלים שרוצה להגיע לבית לחם. מובן שכל מה שקורה סביבנו משפיע עלינו, הקורבנות שרואים מדי יום בטלוויזיה. את לא חושבת שלכל זה יש השפעה? זה משפיע אפילו על האדם החזק ביותר.

    • מה הרווח האישי שלך מהעבודה הזאת?

      אני מרוויחה את הפרסום. כשעושים למען חינוך לשלום יש לתקשורת תפקיד חשוב. אמצעי התקשורת מסקרים את מספר הקורבנות אבל אין סיקור של מאמצי החינוך לשלום. זה בעיני הדבר הכי חשוב שאני מנסה לעשות.

    • מהו בעיניך ניצחון קטן?

      אני סופרת לעצמי ניצחון קטן כשאני מצליחה להביא אדם קיצוני בדעותיו, מאחד הצדדים, שידבר בשידור חי בתחנה שקוראת לשלום, ולא משנה מה הוא יאמר. אני רואה בזה ניצחון גדול, עצם הבאתו לתוכנית.

    • מה מעורר בך השראה?

      תמונות של הקורבנות ושל סבלם של הפלסטינים מדרבנות אותי ומעוררות בי מוטיבציה להמשיך בעבודתי.

    • מהם הדברים החשובים ביותר שלמדת בעבודתך?

      לפני שהתחלתי לעבוד כאן היה לי מושג לגבי החברה הישראלית, אבל עכשיו אני מרגישה שהעמקתי את התפיסה שלי. היום אני יודעת יותר על החברה הישראלית ואת הידע הזה אני מנסה להעביר למאזינים הפלסטינים. אני רוצה שידעו שהישראלים לא רק יושבים בטנקים או מאחורי רובים, והם לא רק החיילים השפלים במחסום; יש ישראלים טובים, ורבים תומכים במאבק הפלסטיני. במקביל אנחנו מנסים להעביר לישראלים אותו המסר לגבי החברה הפלסטינית.

    • מה הכי חשוב לך להשיג למען עמך וארצך?

      שלום. התועלת היחידה שיכולה לצמוח ממעשי היא השלום. אני לבדי לא אצליח להביא את הצדדים לשולחן המשא ומתן, אבל אני יכולה להשמיע את קולי ולתת ביטוי לדעותיי כדי להפיץ את החינוך לשלום, לא רק בקרב הפלסטינים אלא גם בקרב הישראלים והערבים בכלל. אני חושבת שצריך להעלות נושאים כאלה בתוכניות ברדיו כדי שישרתו את מטרת השלום.

    • האם לדעתך יהיה שלום עוד בחיינו?

      קשה לדעת. אנחנו חיים בארץ ההפתעות, כפי שאני נוהגת לקרוא לה. כל יום מתרחשים שינויים ובכל יום יש הפתעות. אני שומעת את המילה שלום מאז שאני ילדה ואני מקווה שיהיה שלום בזמננו.

    • זאת אומרת שעד עכשיו לא חיית בשלום?

      מעולם לא. אולי חייתי בשלום במשפחתי ובקהילה שלי. השלום בעיני הוא חופש; כל עוד את לא חופשייה לבקר קרובי משפחה בבית לחם או ברמאללה, סימן שאת לא חיה בשלום.

    • איך את רואה את חמש או עשר השנים הבאות?

      אני לא יכולה לדעת, אי אפשר לחזות מה יקרה כאן, בייחוד במישור הפוליטי. אנחנו חוזרים ואומרים כל הזמן "אנשאללה" אבל אני לא יודעת כמה זמן הביטוי הזה יוכל להמשיך לשרת את העם.

    • האם יש לך תקווה?

      בטח, למה לא? אחרת כולם היו עוזבים למקום אחר. אנשים נשארים כי יש תקווה.

    • מה מדכא אותך?

      מלחמות, גם מקומיות וגם במקומות אחרים בעולם. מי שטעם את טעמה המר של המלחמה יכול להזדהות עם עַם אחר שחי במצב כזה. המילה "מלחמה" מדכאת אותי מאוד, יחד עם מילים שקשורות למלחמה: טילים, פצצות, הפצצה, מטוסים. זה מדכא.

    • מתוך קהל המאזינים שלכם, לאיזו קבוצה לדעתך הכי חשוב להשמיע את מה שאתם מביעים? לאיזה קהל בינלאומי יש הכי הרבה השפעה באזור?

      לדעתי, כל קבוצה פועלת למען האינטרסים שלה. טבעי שיש גורמים שמתערבים אם יש להם אינטרס. אבל אין אף אחד שיגיד, "האנשים האלה סובלים, בואו נעזור להם". אני מדברת על ממשלות כי יש אנשים רבים בעולם שתומכים במטרתנו להביא שלום לארצנו. הבעיה היא השפעת הפרט על הממשלה שלו. אנשים רבים הגישו עזרה ותרמו כספי סיוע לרשות הפלסטינית, אבל תמיכה כספית לא מספיקה. מה יעשה הכסף בשביל אם שאיבדה את בנה? מה יפצה אותה על האובדן? אנחנו צריכים שמישהו ישים לזה קץ, שהעולם יעמוד ויעצור את ישראל, ואם זה יקרה ישראל לא תוכל לסרב. אבל כרגע אני לא רואה שמאיצים בישראל להפסיק את הפלישות ואת ההרס של מקומות ברשות הפלסטינית.

    • מה היית רוצה לומר לאותם אנשים בעלי השפעה?

      הייתי אומרת להם, "די, תתעוררו!" הם רואים מה קורה כאן. בתקשורת מראים הכול, רואים איך האנשים כאן סובלים, כולנו. ולא רק הצד הפלסטיני סובל, גם הצד הישראלי סובל. הכלכלה הלוא נהרסה. מובן שאצל הפלסטינים המצב יותר גרוע אבל גם הישראלים סובלים מהמצב הכלכלי. ישראלים רבים פוחדים להסתובב ברחובות או ללכת למקומות ציבוריים או לשווקים. הם פוחדים לצאת מהבית מבלי לדעת אם יחזרו.

    • האם לפחד יש תפקיד בסכסוך?

      כמובן. כשאני רוצה לנסוע לבית לחם לבקר את דודה שלי או קרובי משפחה אחרים או חברים אני מפחדת שהחייל במחסום יירה בי. אני חושבת מאה פעמים לפני שאני מחליטה לעשות זאת.

    • מהי לדעתך התפיסה המוטעית ביותר לגבי הסכסוך, הן אצל תושבי האזור והן בקרב קהלים בינלאומיים?

      ברמה המקומית, אני חושבת שאין אדם שלא מודע למה שחווים העם הפלסטיני והעם הישראלי. עם זאת, בזירה הבינלאומית ובעולם הערבי המצב שונה. אני חושבת ששם מושפעים מאוד ממה שרואים בתקשורת, למרות שהיא נותנת תמונה חלקית. לפחות לאנשים יש מושג מה קורה. מה שהם לא יודעים הוא כמה סבל יש. משדרים את מספר ההרוגים אבל לא את המשפחה שלא יכולה לתת חלב לילדיה. יש עוני בישראל ובפלסטין, אבל אין בחדשות סיפור על משפחה משכם שלא מסוגלת לספק אוכל לילדיה. אנשים לא נחשפים לסיבה לכך שאדם הולך לפוצץ את עצמו. זה לא רק משום שהוא רוצה להרוג ישראלים ולגרום סבל; יש לו מניע אישי. אדם הגיע לרתיחה וכבר לא איכפת לו מעצמו.

    • באילו תפיסות מוטעות את נתקלת בנוגע לעבודה שלך?

      במהלך העבודה שלנו אנחנו מתקשרים לאנשים משני הצדדים כדי לראיין אותם והם שוללים את הרעיון של תחנה משותפת. אבל זה לא משפיע עלי ולא מרפה את ידיי. ההיפך הוא הנכון, זה מחזק את הרצון שלי להמשיך ולהראות לאנשים האלה שאני בדרך הנכונה, שיראו שאנחנו פועלים למען השלום ושיום יבוא והם יחיו את השלום שלמענו אני פועלת.

    • האם קרה שאמרו על העבודה שלך שזו "נורמליזציה"?

      מובן שאנחנו שומעים זאת הרבה אבל זה לא מעניין אותי. הרבה יותר מעניין אותי להפיץ את המסר של חינוך לשלום. אני רוצה להעביר את מסר השלום, ולא רק לממשלות אלא אני פונה לכל אזרח פלסטיני מן השורה, שסבל וכבר עייף מהסכסוך. אני רוצה שיחשוב פעמיים וישאל את עצמו למה זה לא נפסק.

    • מה הם לדעתך שורשי הסכסוך?

      שורשי הסכסוך מוכרים לכולם, אין צורך לדבר עליהם. מה גם שאני צעירה מכדי לזכור הרבה מהדברים. אפילו את האינתיפאדה הראשונה אני לא זוכרת ממש. אני יכולה לדבר רק על אירועים שחוויתי, והזיכרון הממשי שיש לי הוא מהאינתיפאדה השנייה, כי לפני כן הייתי תלמידה ותלמידות לא קמות ועוזבות את הכנת שיעורי הבית כדי לראות חדשות. לפני שהאינתיפאדה השנייה החלה עבדתי ב"רדיו קול האהבה והשלום" ודיברו על כוונתו של שרון להיכנס למסגד אל-אקצא בירושלים, וזה נחשב התגרות. אני רואה בביקור הזה את תחילת ההסלמה והתפשטות מעגל האלימות. אלה האירועים האחרונים ועליהם אני יכולה לדבר. באופן כללי אפשר לומר שההתחלה היתה בשנת 1948. ואולי עוד קודם, במה שהיטלר עשה ליהודים. זה מה שגרם להם לברוח מאירופה ולבוא לישראל. סוף