אבתסאם מחמיד
    quote
    "אם אני פעילת שלום, כל מה שאני אומרת ועושה צריך להיות למען השלום. זו בשבילי מסירות נפש, זה בשבילי ג'יהאד, ואם אמות למען השלום איחשב שהידה"

    רקע

    מקום מגורים: פוריידיס נולד/ה ב: פוריידיס אתר: מקום עבודה אגודת המפגש הבין דתי, שביל הזהב מראיינת ג'ולין מחלוף

    אבתסאם מחמיד נולדה בפוריידיס, סמוך לזיכרון יעקב, והיא מבין נשות הכפר הראשונות שיצאו ללמוד. אבסתאם היא מוסלמית אדוקה ופועלת למען הידברות בין הדתות ולמען אי אלימות במסגרת קבוצות רבות, ביניהן 'אגודת המפגש הבין דתי' ו'שביל הזהב'. לאבתסאם מחויבות עמוקה לחיזוק תפקידן של נשים בחברה והיא הייתה המועמדת האישה הראשונה לראשות המועצה המקומית של כפרה. היא זכתה בפרס מהדלאי-למה שהוענק בסן פרנסיסקו לחמישים אנשים ברחבי העולם על מחויבותם, מסירותם ופועלם למען הזולת.

    • הציגי את עצמך בבקשה. ספרי מאיפה את, ספרי קצת על משפחתך ועל הפעילות שאת מעורבת בה.

      קוראים לי אבתסאם מחמיד. אני בת 44. אני נשואה ויש לי שלושה ילדים. אני גרה בפוריידיס, ליד חיפה. במקור, המשפחה שלי מכפר בשם טנטורה, מהכפרים שפונו בשנת 1948, ואבא שלי מכפר ליד אום אל-פחם שגם פונה במלחמה. שתי המשפחות באו לפוריידיס ושם נפגשו הוריי. אחת הסיבות שאני פעילת שלום היא שהבנתי שאין טעם במה שקורה כאן. אלימות גוררת אלימות. הרג אחר הרג, עד מתי ימשך מעגל האלימות? הכרתי אנשים שמנסים להפגיש בין שני הצדדים. לפעמים, כשיש בעיה מנסים לפתור אותה אבל אי אפשר, ואז מבקשים עזרה ממישהו אחר, ולפעמים הוא לא יכול לעזור כי הוא לא יודע במה מדובר, ואז הבעיה גדלה. ככה זה עם הבעיה הפלסטינית-ישראלית שלנו. יותר מדי צדדים התערבו כדי ליישב את הסכסוך והלכנו לאיבוד. קודם כול ביקשנו עזרה ממדינות ערב, אבל הן דאגו לאינטרסים שלהן – המצרים רצו שלום כדי להשיב את האדמות שלהם, וגם הסורים והלבנונים. הפלסטינים נשארו בודדים במאבק. תפקידם של הפלסטינים שחיים בישראל לשמש גשר בין הפלסטינים לישראלים. אני קוראת לנו "גשרים של שלום". אני חיה במקום שנמצא בשליטה ישראלית ואני מרגישה גם את הסבל של עמי. מה אני יכולה לעשות? אני צריכה לעזור לבני עמי להשתחרר ולהיות חופשיים. אני חושבת שיש נתק בין הפלסטינים לבין העולם החיצון. אנחנו לא מחבלים, כפי שהם מכנים אותנו. אנחנו הקורבן. טנקים וחיילים פולשים לביתי ולי קוראים מחבלת. מיהו הפולש? התמונה משתנה כשמודעים יותר. מה אנחנו רוצים מהעולם ומעצמנו? את בני הנוער של התקופה אני מכנה "הנוער האובד" כי אין להם שאיפות, אין להם עתיד. אני מרחמת על בני הדור הזה כי הוא שילם את מחיר המלחמות. מחובתנו להביא שקט ותקווה לעתיד, להביט קדימה 5 או 10 שנים ולא רק לחיות בהווה. אני צריכה לנטוע למען ילדיי ולמען נכדיי... איך אגדל אותם?

    • כיצד את מזדהה?

      כששואלים אותי אני עונה שאני אבתסאם, פלסטינית שחיה בישראל, בעלת דרכון ישראלי. משפחתי פלסטינית. היום [במפגש של אגודת המפגש הבין דתי], כשהצגתי את עצמי בקבוצה קם ישראלי ואמר שמאחר שיש לי דרכון ישראלי אני צריכה להחשיב את עצמי ישראלית. אמרתי לו: ב-1967 אמרתם לנו לוותר על הזהות הפלסטינית כדי שנקבל את מלוא הזכויות כאזרחי ישראל, אבל אני יודעת שלעולם לא אוכל להיות שרת הביטחון או שרת התקשורת. אמרתם לנו שתפצו אותנו, שנהיה אזרחי ישראל, אבל אין לנו שוויון זכויות כאן. עדות ברורה לכך היא אירועי 2000, כשירו באנשים שנקראים אזרחי ישראל. אילו באמת הייתי אזרחית ישראלית, לא היו יורים בי. התחלנו לחשוב: מה אנחנו, ערבים או ישראלים? מה אני? איבדנו את הזהות. לא יכולתי להזדהות – האם אני ישראלית או פלסטינית או פלסטינית מ-1948...מה אני? הפלסטינים בישראל היו חלוקים. אחד אמר: "אני פלסטיני ישראלי." השני אמר: "אני פלסטיני מ-1948." אין ממש הסכמה. אם נחזור להסכם אוסלו, רק הפלסטינים הוזכרו בו. מה איתנו – הפלסטינים בישראל? יש לי שאלה קטנה שאני כל הזמן שואלת: עד שנת 1967 הירדנים שלטו ברמאללה והמצרים שלטו בעזה. האם זו המדינה הפלסטינית המדוברת? האם המלחמה התרחשה בעזה וברמאללה או באדמתנו הפלסטינית? כשהפלסטינים הסכימו לוותר על כל השטח מלבד על 22% כדי שיהיה שלום, האם זה הביא שלום? הנושא מורכב מאד. יש שלום בין פוליטיקאים ויש עבודה בין העמים. זה התפקיד שלנו. איך אני כאזרחית יכולה להתקרב אליך, כאזרחית, איך נוכל להפיל את החומות בינינו?

    • מתי התחלת להיות פעילת שלום?

      בשנת 1988. ליד פוריידיס יש יישוב בשם זכרון יעקב. כביש אחד מפריד בין שני הכפרים – יש הפרדה גמורה בין הכפר היהודי לכפר הפלסטיני. מבחינה גיאוגרפית אנחנו קרובים אבל אנשים לא יודעים כלום זה על זה. ביתה נשקף מחלוני, אבל הפחד מונע ממנה לבקר אותי כי היא חוששת שיזרקו עליה אבנים. גם אני חוששת ללכת אליה כי אני לבושה כאישה מוסלמית מסורתית. איך נתגבר על הפחד הזה? הזמנו אותן, ואחת לחודש אנחנו מקיימות מפגשים. בהתחלה סיפרו במפגשים רק על הסבל בכל צד. עכשיו יש תחושה שהיה בינינו מסך ועכשיו הוא התרוקן, ואנחנו רוצות למלא אותו בשיחות על העתיד שלנו. הגברנו את תדירות המפגשים, הוספנו מפגשים לנוער, למשל. אנחנו עורכות כנסים, אפילו כנסים בינלאומיים. קיימנו כנס שבו השתתפו אמריקאים. הם אמרו לנו שעלינו להתמקד במילה אחת בלבד: די. די לאלימות. אבל כשהם דיברו הם אמרו שהפלסטינים מחבלים. קמתי ואמרתי: די לקרוא לפלסטינים מחבלים. הם התפלאו. הם קובעים חוקים אבל הכול מילים. אם אני פעילת שלום, כל מה שאני אומרת ועושה צריך להיות למען השלום. זו בשבילי מסירות נפש, זה בשבילי ג'יהאד, ואם אמות למען השלום איחשב שהידה. איך אני מגדירה "שהיד"? זה אדם שמשתתף בשיפור קהילתו ומצבה על פי הבנתו. אנשים יקראו לו איך שהם רוצים, אבל בעיני זו משימה קדושה שתעזור לדורות הבאים. הדור שלי ודור ההורים שלנו לא זכו לשקט; עליי לנטוע כדי שילדי יזכה לראות פרי. אנחנו לא נהנים מיופי הטבע שנתן לנו האל, משירת הציפורים... אין לנו לב ליהנות כשהמצב הוא כזה. כולם לחוצים, אין כזה דבר להקדיש חמש דקות לעצמך.

    • עם אילו קבוצות את עובדת?

      יש שלוש קבוצות: אחת שאני יזמתי ושמה 'אנואר', מלשון אור. אני מאמינה שכל אישה שנושאת בה ילד ויולדת אותו היא מקור להשראה. כל אם אוהבת לראות שילדיה חוזרים הביתה בשלום ולא נהרגים ברחובות, אבל אם אותה אם אדישה לגידול הילדים או לעתידם, בעיני היא לא ממלאת את תפקידה. בנסיבות מסוימות, אימהות לא מסוגלות להעניק לילדיהן את מה שהם צריכים, למשל במקרים של עוני ואבטלה. כמה שהאם מנסה להיות מושלמת, עדיין יהיו תמיד חסרונות. האם צריכה להתגבר על החסרונות ולהתאמץ כדי לעשות לביתה. זה מאמץ אישי. קבוצה שנייה היא 'שלום מתחיל מבפנים'. לפני שעושים שלום עם היהודים, צריך לעשות שלום עם השכנים, עם חמותי, עם אמי, בעלי וילדיי. זה נהייה משהו רוחני. אם אני לא מסוגלת לתקשר עם בן זוגי, איך אתקשר איתך? הכול מתחיל במשפחה, ואחר כך בשכונה. עניי עירך קודמים, צריך להקדיש קודם כול לעירנו או לארצנו, לדאוג לניקיונן. הקבוצה השלישית נקראת 'אגודת המפגש הבין דתי'. בזכותה התכנסנו כאן היום. היא כוללת נוצרים, יהודים, מוסלמים, בודהיסטים ובהאים. יש גם דתות רבות שאינן שמימיות וגם באו לכאן לדבר על השלום מזווית דתית.

    • למה הכוונה "דתות שאינן שמימיות"?

      כמוסלמית, אני מכירה בשלושת הספרים השמימיים (של היהדות, הנצרות והאסלאם), אבל האסלאם קורא לכבד את אחינו בני האדם. אני לא באה ודורשת מאנשים לאמץ את הדת שלי ולא קוראת להם כופרים אם הם אינם עושים זאת. האסלאם כולל גם קריאה לשלום וקריאה לאמץ את האסלאם. האסלאם קורא לנסות לשכנע אנשים שיהיו מוסלמים, אבל אי אפשר לכפות את דתנו על האחרים. בזמן התפשטות האסלאם היו אנשים שהאמינו בדעות אחרות והאסלאם לא כפה את עצמו עליהם. אנשים יכלו לבחור באסלאם כבחירה אישית ולא בכפייה. אני לא כופה על האנשים האלה לאמץ את הדת שלי, והם לא מכריחים אותי לאמץ את דתם. אני מקשיבה להם ומנסה להבין מי הם ומה המסר שלהם, אבל לשנות אותם זה עניין אחר. אחרי המפגש איתנו אולי אדם יתלבט, אבל אני לא יכולה לקבוע מי צודק ומי לא. חונכתי על פי עקרונות האסלאם אבל אני לא יכולה לכפות את הדת שלי. אני יכולה לספר מה נאמר בדת שלי.

    • באילו דתות נפגשת במסגרת המפגשים?

      אנחנו משתתפים בכנסים בינלאומיים. ידוע שבישראל יש דתות רבות. בישראל יש אחמדים, צ'רקסים, בהאים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים ויהודים. את הדתות האלה אנחנו מכירים. האחמדים הם חלק מהאסלאם. הדרוזים קרובים לאסלאם. דתות כאלה קרובות להבנות שלנו. אבל כשאני נוסעת אני פוגשת הינדים, סיקים, בודהיסטים ובני דתות אחרות שעקרונות אמונתם זרים לי לחלוטים. חלקם סוגדים לירח, עובדים פרות או אש. אני פוגשת אנשים שעובדים עבודה זרה ואני מקשיבה להם אבל אני לא בהכרח מאמינה.

    • איך מתמודדים עם הדתות האלה באגודת המפגש הבין דתי?

      כשמישהו מספר שהוא הינדי זה גורם לי לרצות ללמוד ולהבין מיהם ההינדים או הסיקים. אני לא יודעת שום דבר על הדתות האלה, אני מכירה רק את השמות. במפגשים יש לי הזדמנות ללמוד על הדתות האלה. במה עוסק הכנס הנוכחי של אגודת המפגש הבין דתי? הכנס עוסק באלימות ובשאלה האם הדתות מתירות אותה. כיצד נתייחס לאלימות? למשל, אם בשכונה שלי אני רואה שני אנשים רבים, האם אני חולפת על פניהם כאילו כלום או שאני עושה משהו? האם אני עומדת ומתבוננת מהצד או שאני קוראת למשטרה? זו דוגמא קטנה. אנחנו עדים לאלימות בכל העולם אבל כל עוד זה לא נוגע לנו, לא איכפת לנו, כאילו לא מדובר באחריותנו. ברור שיש לנו שתי דרכים, האחת דתית והשנייה חברתית. אני מאמינה שמהות החברה היא האנשים שחברים בה. אם תעמדי בדרכי, לא אוכל להתקדם. אם לא השתפרתי, אני יכולה להאשים מישהו אחר; אני יכולה לומר: המעביד שלי לא רוצה שאתקדם. אנחנו תמיד בורחים מהמציאות, צריך להתאמץ כדי להשיג את היעדים שלנו. יש מנהיגים מלידה, אבל יש גם אנשים תלותיים וחומרניים. כל אחד בוחר לו את דרכו. בסופו של דבר כל אחד יגיע, אבל זה תלוי מה מטרת חייו.

    • בעינייך, זו פעילות לקידום השלום?

      אם מדובר באנשים יחידים, כן. אספר לך סיפור שקרה לי. אני מכירה בחור בכיתה י' מזיכרון יעקב. הוא בא לי וסיפר לי שהוא רוצה להתחיל להפעיל קבוצה לנוער ערבי-ישראלי בפוריידיס. אני לעולם לא פוסלת רעיונות למפגשים, אז קבענו שהוא יבוא להיפגש אותי. ביום שלפני הוא התקשר אלי וסיפר לי שאבא שלו אסר עליו לבקר בכפר ערבי. ניסיתי לדבר עם אבא שלו אבל לא יכולתי לגרום לו להקשיב לי. בסופו של דבר הסכמנו שהוא ואשתו יבואו עם הבן כדי להגן עליו. הזמנתי אותו. אומרים בערבית: אתה תביא את העוגיות ואני את הקפה. ביום שהם היו אמורים לבוא, האבא התקשר ואמר שהם לא יבואו אבל אחרי דיון ארוך הם חשבו להזמין אותי אליהם. העניין לא היה שינוי מקום הפגישה. אין לי בעיה עם זה, אני יכולה לנסוע לזיכרון יעקב, היא במרחק דקה נסיעה. אמרתי לו שאם לא מתחשק לו לשלוח את הבן שלו, לא צריך, וניתקתי. האיש התחרט וכעבור יומיים התקשר אלי ואמר שהוא ישלח את בנו, לבדו. לקחתי את הבן שלו לטיול בפוריידיס כדי שהוא יקלוט בעצמו את האנשים. שמתי לב שהוא הביט באנשים וציפה שבכל רגע נתון יהרגו אותו. הרגשתי שהוא פוחד. ראיתי את הפחד בעיניים שלו כשהוא הביט באנשים. רציתי לתת לו הזדמנות לראות שמדובר באנשים רגילים שלא שואלים אותך מי אתה ומה אתה עושה פה. רציתי לסתור את הדעה הקדומה שיזרקו עליך אבנים אם תבקר בכפר ערבי. אחר כך הוא ביקר בביתי. על מה נער בכיתה י' מדבר – כדורגל, משחקים, ציור... על החיים. הוא לא מכיר את הפוליטיקה או את האלימות או את הסיבה שאבא שלי ואבא שלו נלחמים, או למה אוסרים על ילדים לשחק זה עם זה כי אחד יהודי והשני ערבי. אם מדברים עם מישהו שהיה קיצוני בדעותיו, אפשר להרגיש שהוא משנה את התפישה שלו. זו עבודת נמלים. אני לא יכולה לשנות את כל היקום בבת אחת, אבל אני כן יכולה לשנות קבוצה קטנה. אם מישהו יצטרף אלי הוא יהיה כמו שליח שלי. כשהוא מדבר עם המשפחה שלו הוא יוכל לומר להם, למשל, שלא כל הערבים מחבלים. הוא יאמין במטרה שלנו ויגן עליה, הוא יתמוך בי. ואני אזרע תקווה. מהי תקווה בשבילי? תקווה היא שנשנה את המצב ונשפר אותו, שתקום מדינה פלסטינית, שנזכה בזכויות ונחיה בשלום כדי שאחינו הפלסטינים לא יסבלו יותר.

    • עם אילו קשיים או אתגרים התמודדת במהלך המפגשים הבין דתיים והפעילויות המשותפות?

      הקושי הראשון הוא כלכלי. כדי לנהל את המפגשים הבין-דתיים יש לנו משרד, ונדרש לו תקציב. התרומות שאנחנו מקבלים מיועדות לפרויקטים אחרים. לדוגמא, אם האיחוד האירופאי תורם לנו 100,000 שקלים הוא מצפה שנערוך פעילויות בהתאם להנחיות שלו. התורמים קובעים את הפעילויות. ברמה הבינלאומית, לא מצאנו תורם שיתרום 100,000 שקלים לקידום מעמדן הדתי של נשים. זו עובדה עצובה שנוגעת לתורמים. התורמים מממנים לנו את השימוש במשרד ומאפשרים לנו להשתמש במכשיר הפקס ובמחשב אך לא עוזרים לנו כלכלית מעבר לכך. כל הפעילות שלנו נעשית בהתנדבות. כיום, 25 נשים מתנדבות ברחבי הארץ. יש מתנדבת מכפר אִכסאל ומתנדבת מדאליית אל-כרמל. כדי להתנדב אנחנו חייבות לפחות טלפון ודלק. יש נשים שלא עובדות, שאין להן אפשרות לנסוע ואין להן טלפון בבית. אלה הקשיים שאנחנו מתמודדים איתם. כנשים, זכינו לקבלת פנים חמה בכל כפר, עיירה או קיבוץ שביקרנו בהם. פגשנו נשים שמוכנות להיפגש עם נשים בנות דתות שונות בלי קשר לצבע עור, לאום או דת. הקושי העיקרי שלנו הוא כלכלי.

    • מה חושבים המשפחה, החברים ואנשים סביבך על הפעילות שלך?

      אני נשואה כבר 25 שנים ותודה לאל טוב לנו. בהתחלה היה קשה להקדיש את עצמי ולמצוא זמן לפעילות לקידום השלום. יש לי שתי בנות, אחת בת 24 ואחת בת 21, ובן, בן 19. הם גדלו אצל אימא אקטיביסטית אבל לא כפיתי את זה עליהם. הייתי מדברת איתם שעות על הדברים שאני עושה. מי שפוגש את הבן שלי חושב שהוא "אבתסאם קטן"! אנשים היו שואלים את הבן שלי: איך אבא שלך מרשה לאימא שלך לבלות ימים שלמים מחוץ לבית בנסיעות? אבל הילדים שלי מגינים עלי יותר טוב ממה שאני יודעת להגן על עצמי. אנחנו חיים בכפר קטן. שואלים את בעלי: איך אתה מרשה לאשתך לנסוע לחו"ל לבדה? אבל הוא עונה: כל עוד זה משמח אותה וכל עוד זו החלטה שלה ושלנו כמשפחה, אני לא אמנע זאת ממנה. זה למעננו. כמובן, אני יכול להתלונן אבל אני נותן לה לצאת למענה ולמעננו. אני מודה לאל שיש לי בעל תומך כל כך שנותן לי הזדמנות להוכיח את עצמי בחברה. כמובן שהכול מתחיל בזה שיש לי בעל עם מודעות שמעריך את המחויבויות שלי.

    • דיברת על תגובות בקהילה שלך. איך את מתמודדת עם תגובותיהם של אנשים?

      בהתחלה נדהמתי אבל כשחשבתי על זה אמרתי לעצמי: אלה החיים שלי. זה כמו ים, הדג הגדול יאכל את הדגים הקטנים יותר, יש גם כרישים וגם דגים קטנים. כשאנשים לא מצליחים להגיע להישגים שלך הם מתחילים לדבר עליך מאחורי גבך. אם את בטוחה בעצמך זה לא ישפיע עליך. אני מרגישה קהת חושים וזה לא משפיע עלי. בעברית אומרים 'אדישה'. התחלתי לרחם עליהם, הכעס שלי כלפיהם הפך לרחמים ואני מציעה להם עזרה כדי שהם ישתפרו.

    • היית צריכה לוותר על משהו כדי להיות פעילה?

      אני מרגישה שאני נותנת יותר מדי ולא לוקחת שום דבר. במילים אחרות, אני מרגישה שמי שעובד איתי מנצל אותי. אני מקדישה כל כך הרבה זמן לפעילות וזה מתיש אותי, אז אני מתבודדת לשבוע כדי לעשות הפסקה ולנוח. כשאני חוזרת, אני מוצאת 50 הודעות במייל או בטלפון, אנשים שחיפשו אותי. יש גם אנשים שאוהבים אותי ובאים אלי בגלל מי שאני, אבתסאם. הם מתקשרים אלי ומציעים שנצא או שנדבר. יש אנשים שאומרים: אל תתנדבי תמיד להקשיב, גם את צריכה לדבר. החברים האלה מעודדים אותי, הם אומרים לי לא לוותר. מי שזורע גם קוצר.

    • האם הסתכנת בגלל הפעילות?

      זה לא עניין של סכנה, אבל אם אסע לתל אביב בלבוש הזה [לבוש מסורתי] אני ארגיש שאני לא רצויה. אנשים יפחדו ממני ויתהו מה יש לי בתיק. בודקים אותי יותר בגלל הלבוש שלי, במיוחד לפני שאני עולה על אוטובוס או בתחנת רכבת או אפילו ברחוב. פעם עמדתי ברמזור ואישה אחת התרחקה ממני, היא חשבה שאני אעשה לה משהו. הרגשתי את הפחד שלה וריחמתי עליה, אז ניסיתי לנחם אותה וחייכתי אליה. חיכיתי רגע שהרמזור יתחלף במעבר חצייה. אלה מצבים שקורים ברחוב. לא כתוב לי על המצח שאני פעילת שלום אז אנשים רואים אותי כמו שהם רוצים. אני עדיין פוחדת כשאני עוברת ברחוב יהודי או בשכונה יהודית. אין לדעת איך אנשים יגיבו. פעם ביקרתי בכותל עם חברה, אילנה, ונער בן 19 זרק עלי אבן. הסתובבתי ושאלתי אותו: למה זרקת אבן? אתה צוחק איתי? יכולתי לצעוק עליו ולומר לו שהוא עשה את זה בכוונה, אבל בחרתי שלא. אז הוא הרגיש אשם והלך משם, כי התייחסתי לעניין כאילו שהוא מנסה לצחוק איתי. אחר-כך נכנסנו וראיתי שכולם מצביעים עלי ואומרים: מה המוסלמית הזאת עושה כאן? יהודים ותיירים מבקרים במסגד אברהם [מערת המכפלה] ואותם לא מטרידים. למה אתם אורחים רצויים בביתי וכשאני באה אליכם אני מרגישה שאתם שולחים מבטים ומעירים הערות כמו "מה את עושה כאן?" כשנכנסים לרחבת הכותל, הם עוברים בקלות אבל אני צריכה לתת להם לבדוק לי את התיק ומכריחים אותי להוריד את כל התכשיטים כדי לוודא שאין עליי כלום. זה חלק מהמחיר שאנחנו משלמים בגלל שאנחנו ממשיכים בפעילות.

    • זה עזר לך להבין את הפחדים של אנשים אחרים?

      כן. בהתחלה חייתי עם המצוקה שלי, עם המצוקה של העם שלי. אני מכירה אנשים שברחו לסוריה, יש חלק בשטחים ויש חלק שלא ראינו מאז 1948 ולא יודעים מה עלה בגורלם. כל השאר נשארו כאן בישראל וניסינו להתמודד ולחיות עם המצב. ראיתי את הדברים מנקודת מבט אחת בלבד – הסבל שסבלו משפחתי ועמי. מקשרים שלי עם אנשים אחרים גיליתי שגם להם יש סיפורים משלהם. למשל, בנה בן ה-16 של אילנה נפצע בפיצוץ באוטובוס והיה מאושפז 6 חודשים. היא סבלה לא מעט איתו. הוא לא יכול היה ללכת לבית הספר. היא סבלה מאוד כי הוא היה תשוש נפשית ובמצב רע גופנית. היא ישנה לצידו על מזרון 6 חודשים עד שהוא חזר הביתה. כששמעתי את הסיפור שלה זה נגע בי, כאדם, ובכיתי. שומעים אותם הסיפורים מנשים פלסטיניות. הסבל והכאב זהים. אם מגדלת את בנה, בין אם היא יהודייה ובין אם נוצרייה, מוסלמית או משהו אחר. הילדים שלנו משלמים את המחיר.

    • היו לך ספקות שבחרת בדרך הנכונה?

      לא. נהפוך הוא. עכשיו אני מאמינה שהפתרון היחיד לסכסוך הפלסטיני-ישראלי יבוא כשנחזור לשולחן המשא ומתן, כשנקשיב זה לזה ונגיע לפתרון. אם לא, הסכסוך יימשך עד יום הדין.

    • האם משהו השתנה בך או הפתיע אותך בעקבות הפעילות שלך?

      למדתי הרבה על סבלנות. השתניתי באופן אישי. מי שמכיר אותי לפני שהייתי פעילה יודע שאני לא אותו אדם. פעם הייתה בי יותר חיוניות והיו לי פחות דאגות. אם משהו קרה בבית של השכנים שלי, לא היה לי איכפת. מאז שאני בתחום אני רגישה יותר. אם משהו נוגע בי רגשית הדמעות זולגות. אני רגישה מדי! למשל, אתמול דיברתי עם כומר על עניין אישי והתחלתי לבכות. הרגשתי שאני שחקנית בסרט בתפקיד שכרוך בו בכי. התפלאתי על עצמי. מה גרם לי לבכות? לפני רגע צחקתי! התחלתי להיות קשובה יותר לרגשות שלי. אני מרגישה שאני נאמנה לעצמי וכשאני נאמנה לעצמי לא איכפת לי איך אנשים אחרים רואים אותי. אני מרגישה שמה שיוצא לי מהפה זה מה שאני מאמינה בו ואני מרוצה מעצמי שאני לא מאמצת דברים אחרים. כזאת היא אבתסאם. אפשר לראות אותה כשהיא צוחקת או כשהיא בוכה. תהיתי, כמה זמן זה יימשך? חיפשתי דרכים לסייע. אני אספר סיפור קצר: ציפור שמעה שהאל אומר שנמאס לו מכדור הארץ. "עשיתי אתכם עמים ולאומים כדי לקרב ביניכם ולא כדי שתילחמו זה בזה." הוא עמד להביא את השמים אל האדמה ולהחריב את הארץ. הציפור סיפרה לשתי חברותיה. היא לא יכלה להזהיר את האנשים כי הם לא מבינים את שפתה. היא התחילה להתעופף בהיסטריה וכל שאר הציפורים צחקו עליה עד שהיא אמרה, "מצאתי פתרון!" היא נשכבה על הארץ והעמידה את שתי רגליה וכנפיה ואמרה: "אני ארים את השמים כשהם ייפלו. יש לי קן ואם האל כועס על האנשים ורוצה להרוס את הארץ, מה זה קשור אלי?" אם הציפור הקטנה החליטה להציל את העולם, אני קצת יותר גדולה וגם אני יכולה. אני יכולה ללמוד מכוחה של הציפור ולהציל את העולם בדרכי.

    • נדיר שאנשים בקהילה שלך מעורבים בפעילות, כמוך?

      נהפוך הוא, יש הרבה סטודנטים ופעילים. כשאני מתכננת מפגשים אני מקבלת תשובות חיוביות רבות. אנשים שאני יוצרת איתם קשר מברכים על הרעיון ורוצים לתרום. המצב השתנה מאוד. השתתפתי בבחירות, הייתי האישה הראשונה בכפר שלי שהשתתפה. הייתה הרבה הסברה, בעיקר בנימה של 'מה עושה אישה בעולם של גברים?' עברו עלי 6 חודשים קשים. היום אני שומעת נשים שאומרות שהבנות שלהן, לא הבנים, יהיו ראש מועצה. כשאישה אומרת שלבת שלה יש אישיות יותר חזקה, שמתאימה לתפקיד יותר מאבתסאם, אני שמחה. אני רוצה להגיע לשלב שבו הן ידברו על הבנות שלהן ועל כמה שהן טובות ועל יכולות ההנהגה שלהן. כשאני שומעת: אני אוכיח לך שהבת שלי מנהיגה יותר טובה ממך, אני יודעת שהשגתי את המטרה שלי. תחרות וכוח הן לא העניין כאן, הגיע הזמן לדבר על הכול בבהירות ולהבין מדוע אין לנשים תפקיד משמעותי יותר בפוליטיקה. אני גם מעודדת צעירים להשתתף בבחירות. כי הם חשבו לעצמם: "אם אבתסאם, שיש לה יכולות מועטות, מתמודדת על תפקיד ראש המועצה, למה שאני לא אתמודד גם?" וזה דרבן אותם להוכיח לאבתסאם שגם הם חלק מהקהילה וגם להם איכפת מפוריידיס. הם גם באו אלי כדי להתייעץ או כדי לבקש שאצטרף לקבוצה שלהם או שאדריך אותם כי כבר התנסיתי. הרגשתי שכבר יש כבוד לנשים. לא זכיתי להיות ראש מועצה אבל גרמתי לאנשי פרדייס להעריך את תפקידן של נשים. שכנעתי אותם שנשים יכולות, שהן לא באו כדי להתחרות אלא כדי לעבוד יחד לשיפור הכפר. למה שניקח עשרה צעדים אחורה? בואו נתקדם צעד אחד ביחד!

    • האם תחושת השייכות שלך השתנתה בעקבות הפעילות שלך?

      התחושה התעצמה. יש פלסטינים שמפחיתים מערכי כשהם רואים שאני מדברת עם ישראלי, אבל כשהם שומעים איך אני מדברת על המאבק שלי אני רואה, לפי המבט בעיניים, שהם מופתעים כשהם מבינים כמה אני בקיאה בנושא. כשהייתי בלונדון בא איש אחד ושאל אותי איך אני מסתדרת עם אילנה, כיוון שהיא שייכת לעם שלקח את אדמתי וגירש את עמי. הרגשתי שהוא לועג לי, כאילו ששכחתי מאדמתי ומעמי. שאלתי אותו: תאשים אותי אם אשפוט גם אותך לפי ההיסטוריה? אילו היית כאן לפני שבאו הישראלים, האם היית מתייחס אלי יותר טוב ב-50 השנים שהייתם כאן? [אתם הבריטים] לא עזבתם את הארץ אחרי הסכם עם הרצל? האם חסתם עליי? פתאום איכפת לכם ממני עכשיו? היסטורית, הבריטים יצרו את ההסכם שחילק את פלסטין לשתי מדינות. כשהתחלתי לדבר איתו על פוליטיקה אמרתי לו שהטורקים כבשו אותנו 400 שנים, וכשהבריטים עזבו הם הביאו כיבוש נוסף. אי אפשר לבוא עכשיו ולומר לי שאני לא נאמנה למטרותיי. לא ביקשתי מהבריטים שיצטרפו לתהליך של פיוס או פיצוי. איך אפשר להגיד לי ששכחתי מהי מטרתי? הוא הסמיק ויצא מהחדר, ואז הוא חשב על הדברים וחזר ואמר: "אני מתנצל, לא התכוונתי." אבל ידעתי שהוא לעג לי ושהוא ניסה לפגוע בי בשאלה שהוא שאל. הוא בא לישראל וקודם כול ביקר אותי בביתי. הוא אמר לי: "אני מעריך את זה שלא תקפת אותי, שדיברת איתי ברוגע, וזה באמת הרגיז אותי כי השאלה ששאלתי אותך הייתה אמורה להכעיס אותך ולגרום לך לקלל. גרמת לי להרגיש תמים ובור." הדגמתי לכל האנשים שבחדר שאין לו זכות לבוא ולשפוט אותי. הוא [מדינתו] הביא את זה עלי.

    • מהם שורשי הסכסוך לדעתך?

      כולם אומרים "הארץ שלי". הישראלים אומרים שהארץ הייתה שייכת לבני ישראל, שזו הארץ המובטחת, שכאן קמו בית המקדש הראשון והשני. הפלסטינים אומרים: "הארץ שלנו, לא נוותר עליה." מה הפתרון? אם אדם רב עם אישתו, במקרה הגרוע הם יתגרשו, או שהם יהרגו זה את זו. אני אומרת שהסכסוך יימשך לנצח כל עוד נמשיך לומר: "לא נוותר"... כמו למשל כשישראל החזירה את כל סיני למצרים אבל המשיכה לשלוט בטאבה. מדוע לא החזירו אותה? למה להתגרות? ממילא החזירו את כל השטח אז למה להשאיר משהו בחוץ? אותו דבר עם לבנון, ישראל החזירה הכול אבל עדיין מחזיקה בחוות שבעא. אני צוחקת על זה עם ישראלים. הם אוהבים לעשות צרות? למה הם מלבים את האש? אם כבר מחזירים את השטח למה לא להחזיר עד הסוף? תחזירו את עשרת המטרים האחרונים. הוויכוח בין ישראל לסוריה על רמת הגולן הצטמצם לכדי מאתיים מטרים אחרונים. אני חושבת שאסד היה צריך לקבל את שאר הגולן, ולאחר מכן לנהל משא ומתן לגבי מאתיים מטרים סביב הכנרת כאילו זו עיקר הבעיה. הם מתעכבים על הסוגיות הקטנות והופכים אותן לגדולות. ברק אמר: "הסכמתי ל-99% מההסכם." אם הגעת עד שם, למה לעשות בעיות על האחוז שנותר? הם [הפלסטינים] ויתרו על יותר מ- 78% מהשטח ומבקשים רק 22%. הפלסטינים מבקשים מכם [הישראלים] את האדמות שנכבשו ב-67' ולא את אלה שנכבשו ב-48'.

    • אבל ישראל לא החזירה את רמת הגולן.

      היהודים הסכימו להחזיר את רמת הגולן אבל הישראלים והסורים לא הסכימו על מאתיים המטרים האחרונים. ישראל הסכימה לסגת עד הכנרת אבל הסורים סירבו לוותר על מאתיים מטרים. ישראל לא חתמה על ההסכם בגלל מאתיים מטרים. זה הרגיז את ישראל. היה הסכם להחזרת כל הגולן. סאדאת היה חכם יותר מאסד. סאדאת הסכים לקבל חזרה את כל סיני בלי טאבה, ורק לאחר מכן ניהל משא ומתן נפרד על טאבה. בסוף הוא הצליח לקבל גם את טאבה. פה היה ויכוח על מאתיים מטרים. אסד היה צריך לקבל את הגולן, ולאחר מכן לנהל משא ומתן לגבי מאתיים המטרים האחרונים. הוא היה צריך ללמוד מסאדאת ומעבד אלנאצר.

    • אני רוצה לדבר על הפעילות שלך עם הקבוצה. ספרי לי על הפעילות המשותפת עם פלסטינים מהגדה המערבית.

      ובכן, אחרי האינתיפאדה השנייה היה קשה מאוד להפגש עם אחינו שבגדה המערבית ולכן הפתרון הוא להיפגש בחו"ל. לפעמים אנחנו נוסעים לפורטוגל, לגרמניה, לירדן או לכל מדינה אחרת. במרץ אנחנו נוסעים לספרד וניפגש עם 15 פלסטינים במסגרת האיחוד לשלום במזרח התיכון. הם עוסקים לא רק בסכסוך הפלסטיני-ישראלי אלא בשלום בכל רחבי המזרח התיכון. לגבי אחינו הפלסטינים, יש שבאים מעזה ויש מרמאללה ומבית לחם. עבדנו גם עם תוכנית 'עם לעם', עם אכרם עטאללה. זו תוכנית נורווגית. הוא שותף של ד"ר נוח סלאמה, שלו יש מרכז ליישוב סכסוכים ולפיוס.. נוח כתב דוקטורט וישב בכלא 15 שנים. עכשיו הוא בין האנשים שקוראים לשלום. הוא חזר מחו"ל, פתח את המרכז והתחיל להיות פעיל. הוא ישב בכלא מאז שהיה בן 19 ועד שהיה בן 32. הוא 'סייר' בכל בתי הכלא בישראל. אחרי שהוא שוחרר הוא היה נחוש לא להישבר מחוויית הכלא, והוא המשיך בלימודיו, דווקא. עכשיו הוא מפורסם, מרצה בכל העולם ומדבר על יישוב הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

    • האם תוכנית 'עם לעם' מקיימת מפגשים לפלסטינים ולישראלים?

      ב'עם לעם' עובדים רק עם פלסטינים אזרחי ישראל. התוכנית עצמאית ומנוהלת מבית לחם. אנחנו ארגון נפרד מ'עם לעם' אבל אנחנו משתפים פעולה. הפעם הראשונה הייתה לפני שנתיים, אז הזמינו פלסטינים אזרחי ישראל למפגש באיסטנבול. בפעם הראשונה פלסטינים אזרחי ישראל ופלסטינים מהשטחים, וגם ישראלים דנו לעומק בסוגיה הפלסטינית.

    • מהו לדעתך הפתרון לסכסוך?

      אני יכולה להאשים את שני הצדדים אבל אני מאשימה את הצד החזק יותר, הישראלים. לישראלים יש כוח ואילו באמת רצו שלום, הם היו צריכים להיות מוכנים לוותר על הכוח שהם מפעילים נגד הפלסטינים. אני חושבת שמעצמות העולם שמאפשרות לישראל לפעול כך צריכות להתערב, במיוחד ארצות הברית. היא תומכת בישראל. אני אנסח זאת אחרת: אילו ארצות הברית הייתה מעוניינת בשלום, היא הייתה מסיימת את הסכסוך בין הפלסטינים לישראלים. אבל היא מרוויחה מהסכסוך הזה, מהמלחמה. האמריקאים רוצים למכור את הנשק שהם מייצרים. יש אנשים שלא איכפת להם מכלום. מבחינתם, יש בעולם מיליוני בני אדם, אז מה אם חמישים אלף ימותו! ככה זה. אילו ארצות הברית הייתה רוצה לסיים את המלחמה היא הייתה מוצאת מזמן פתרון שמספק את שני הצדדים.

    • מה פירוש המילה 'שלום' עבורך?

      אני רוצה לחיות בשלום, אני רוצה את הזכויות שלי. קופחתי, אני אישה שסבלה, איך ארגיש שיש שלום? כשמשפילים אותי, איך אחיה בשלום? מה זה שלום? בשבילי שלום זה שקט. איך אחיה בשקט כשמסביבי טבח, הרג והרס? איך אחיה בשלום כשמשפחתי נקרעת לגזרים, אין לי עבודה ואני תחת מצור? אני רוצה להרגיש שיש שלום.

    • האם לדעתך נזכה לראות את השלום?

      במהלך חיינו לא. זו דעתי האישית, אני לא יודעת מה מישהו אחר היה אומר. אולי בחמישים השנים הבאות נרגיש משהו שנקרא שלום. אני חושבת שזה לא יקרה אפילו בחיי הילדים שלי. אולי בחיי הנכדים שלי.

    • יש תקווה?

      כמו שאמרנו קודם, זה תלוי באנשים. אנשים חייבים להבין שיכולה להיות להם השפעה חיובית על המדיניות הגבוהה. כל עוד אנשים ימשיכו לישון ויסמכו על הפוליטיקאים שימצאו פתרון, לא יהיה פתרון, כי אלימות הוא הפתרון היחיד שהפוליטיקאים מכירים.

    • מהן הפעילויות האחרונות שלך?

      הפעילויות האחרונות שלי הן במסגרת פרויקט הסולחה. הפרויקט הוא רעיון של גבריאל [מאיר] ואליאס [ג'אבור]. על פי המסורת הערבית שלנו, משמעות הסולחה היא שאחרי סולחה לא תהיה שום מחלוקת. למשל, אם היה סכסוך בין שתי משפחות שלוש מאות או ארבע מאות שנה והושגה סולחה, הן לעולם לא יריבו עוד. הפוליטיקאים והעמים משני הצדדים פועלים כל אחד בדרכו שלו. תפקידם של הפוליטיקאים הוא לחתום על הסכמים, אבל העמים הם שמיישמים אותם. כדי ליישם את ההסכמים, שני העמים צריכים להבין שלכל עם יש מסורת, מנהגים ותרבות משלו. כל עוד אנחנו לא מכירים את הצד השני יהיה מאוד קשה להבין ולקבל אותו. רעיון הסולחה הוא לאפשר מפגשים משותפים או סדנאות לימוד משותפות שמטרתם לאפשר לאנשים משני הצדדים להכיר זה את זה ולהבין מדוע הם כועסים, איך הם הושפעו, להבין את המניעים שלנו להילחם זה בזה. צריך להבין שזכויות מושגות ולא ניתנות, עלינו להבין שהחיים הם יותר מזריקת אבנים וירי. משמעות החיים, כפי שניתנו לנו על ידי אלוהים, היא שנחיה בשלום. מהו השלום עבור ערבים, יהודים, נוצרים, דרוזים, בודהיסטים או שאר האנשים בעולם? לכל אדם שלום ייחודי לו ותפיסה כללית של השלום. הפעילות השנייה שלי נקראת 'שביל הזהב'. מהטמה גנדי הוא ההשראה לשביל הזהב. גנדי שחרר את מולדתו הודו לא באלימות ובהרג אלא ברוח. מכאן מקור הרעיון שאם נצעד יחדיו בשביל הזהב ונבין שיש מקום בחלקת האדמה הזאת לישראלים ולפלסטינים גם יחד, נוכל לפתוח את הלב ולחיות מבלי שנהרוג זה את זה. על פי עקרונות הפעולה של גנדי, שרבים מאמינים בהם, אם נרצה נוכל לחיות יחד. האם דתי מונעת ממני להתקרב לאחותי היהודייה?

    • האם קבוצת הנשים מתמקדת גם היא בדת?

      באגודת המפגש הבין דתי יש קבוצת נוער וקבוצת דת שמורכבת משייח' מוסלמי ושייח' דרוזי, כומר ורב. הארבעה נפגשים על מנת להרחיב את מידת ההבנה של הדתות ולהוכיח שהדת לא מולידה אלימות ולא מעודדת הרג. יש מדיניות-על ויש דת. האם אפשר לבודד את הדת מהפוליטיקה? אנחנו דנים בסוגיות האלה פעם בחודש במפגשי הדיאלוג שלנו. אני חברה בקבוצת הנשים, יחד עם אילנה. במהלך ארבע השנים שאנחנו עובדות ביחד הפגשנו בין שייח'ית מוסלמית, שייח'ית דרוזית, נזירה נוצרייה ורבנית יהודייה והן דנו בנושאי דת והאם הדתות שלנו קוראות להרוג. הדיבר השישי הוא "לא תרצח". הקוראן מצווה לא להרוג נפש אשר אסר האל על הריגתה, אלא על פי הצדק. הקוראן חוזר על האיסור להרוג. בברית החדשה ישו מצווה להגיש את הלחי השנייה ולסלוח. הדת הדרוזית, וכן שאר הדתות שאינן שמימיות, נשענות על אותם עקרונות. כל הדתות נשענות על אותם עקרונות יסוד, אך לעיתים נבדלות בחוקיהן. השריעה האסלאמית שונה בחוקיה מחוקי דתם של אחינו הנוצרים והיהודים. הדתות לא שונות, מי שפירשו את הדת קבעו חוקים שאינם זהים לחוקים של הדתות האחרות. אנחנו לא מחויבים להרוג זה את זה אם יש שוני בהשקפות ובדעות שלנו. אם אני חולקת עליך בעניין מסוים, זה לא אומר שאת טועה. אם אני מכירה את ציוויי הדת שלך, עלי לכבד זאת ועלייך לכבד את החוקים שלי. החיים שלנו לא צריכים להתנהל כמו בג'ונגל. אורח החיים שלנו מחייב אותנו לשקול בכובד ראש כל פגיעה באחרים. למרות זאת אני חושבת שאנחנו חיים בג'ונגל. יש אינספור מוקדי סכסוך והרג ברחבי העולם. האדם רודף כוח משחר ההיסטוריה. אם אדם משיג כוח, הוא משתמש בו לרעה כדי לשלוט באחרים. אני לא יכולה לשלוט באירועים בינלאומיים. אני לא יכולה למנוע מבוּש לכבוש את עיראק, או משרון להכות בפלסטינים או מהפלסטינים לבצע פיגועים. אבל אני יכולה לשלוט בעצמי, כאבתסאם, ולנסות לחיות עם עצמי בשלום. אבל איך אני יכולה לחיות בשלום עם עצמי כל עוד יש סכסוך בחוץ? את עלולה לחשוב שאני משוגעת. דרך דיאלוג והבנת המצב והרצונות שלי אני יכולה להשיג שלום בתוכי. אם כל אחד יגיע לשלום עם עצמו נבנה חברה שיש לה עקרונות חדשים שרחוקים מהכמיהה לכוח ולשליטה. אבל אני לא יכולה לשלוט במאפיה, שמוכרת נשק וזורעת מתח במזרח התיכון כי היא צריכה להרוויח מיליוני דולרים על חשבונם של חפים מפשע שנהרגים ברחובות. האם יש לי שליטה על זה? כמובן שלא. השאלה היא האם יש לי שליטה על עצמי.

    • לאיזה מדינה לדעתך ההשפעה הרבה ביותר באזור?

      אין ספק שארצות הברית. בעבר, ארצות הברית וברית המועצות היו שתי מעצמות העל. ידוע שארצות הברית מעוניינת בקיומה של מדינת ישראל כדי להגן על האינטרסים האמריקנים על חשבון העם הפלסטיני ובמחיר של המתיחות במזרח התיכון. האם לדעתך איכפת לארצות הברית מאיתנו? אילו היה להם איכפת מאיתנו, האם הם היו יוצאים למלחמה בעיראק ושוכחים שהעם הפלסטיני סובל כבר חמישים שנה? אילו ארצות הברית, אֵם העולם, הייתה מעוניינת שהילדים שלה לא יריבו, האם היא הייתה יוצאת למלחמות באפגניסטאן ובעיראק ושוכחת שיש עם שסובל למעלה מחמישים שנה?

    • מה תפקיד הדת בסכסוך?

      יש אנשים שאומרים שאני, אישה מוסלמית, ודאי יודעת שיש קבוצות פלסטיניות מוסלמיות, כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי, שתומכות בהרג. אני עונה שנכון שהג'יהאד האסלאמי וחמאס קיימים, אבל מי יצר אותם? כאשר הפתח הכריז שזכותם של הפלסטינים לשוב לאדמתם ושזכותם להשתמש באמצעים אלימים כפי שהופעלו כלפיהם כדי לממש את הזכות הזאת, ישראל הכריזה שיאסר ערפאת הוא מחבל ויצרה את הרעיון של תנועת החמאס. ישראל הקימה את חמאס כדי לפגוע בפתח. חמאס צמחה והתרחבה וישראל קיוותה שיפרוץ סכסוך פנים-פלסטיני שישרת את ישראל. כשהתקווה הזאת התבדתה, חמאס הפכה מתנועה פוליטית לארגון דתי. בן לאדן וארצות הברית הם סיפור דומה. כשארצות הברית השתמשה בבן לאדן במלחמה נגד הסובייטים, הוא היה בנה האהוב. כאשר ברית המועצות חדלה להיות מעצמת-על וארצות הברית נותרה לבדה במעמד הזה, הפך בן לאדן לטרוריסט מבוקש שצריך להרוג אותו. ישראל הקימה את חמאס, וכעת היא סובלת מהרוע שהיא זרעה באזור. ככה אני מבינה את הדת. אבל כדי להבין את הדת לא מספיק להקשיב לדרשת השייח' במסגד ביום שישי. הדתות מונחות על ידי התנ"ך והקוראן, אבל כשרב – כמו עובדיה יוסף - מכנה ערבים נחשים ומקקים זו התבטאות שלו ולא משהו שכתוב בתנ"ך. לכן אני לא מאשימה את התנ"ך. הרב הוא נציג הדת, אבל הוא גם מייצג את עצמו. הוא אחראי להתבטאויותיו ואני מאשימה אותו, את עובדיה יוסף, ולא את התנ"ך. זה נכון גם לגבי שיח' שמקלל אדם. הקוראן לא הורה לו לקלל. השייח' מייצג את עצמו, לא את הקוראן שלי. צריך להבדיל בין חוקי הקוראן, התנ"ך והברית החדשה לבין התבטאויותיהם של מי שמשתמשים בדת לתועלתם. אם אני מאמינה שהמלאך גבריאל ביקר אצל הנביא מוחמד, אני מאמינה. יש מוסלמים ויש מאמינים. המאמינים נוהגים לפי מורשתו של הנביא מוחמד וציוויי הקוראן. יש מאות מיליוני מוסלמים שעושים ככל העולה על רוחם.

    • מה משמעות המילה 'שלום' בשבילך, אישית?

      השלום בשבילי הוא שקט. יש בתוכי סכסוכים רבים. אני חושבת שקודם כול אני צריכה לחיות בשלום עם בני ובתי. אני שואלת את עצמי, "האם נתתי לבתי אותן זכויות שנתתי לבני?" אני האישה הערבייה היחידה ששלחה את בתה לגור לבדה בבאר שבע, מבלי לדאוג לענייני מסורת וכבוד כי אני יודעת שחינכתי אותה היטב. אילו לא הרשיתי לבת שלי ללמוד, היא הייתה שואלת אותי למה הרשיתי לאחיה ללמוד ולהתחתן בגיל 25 ואותה הכרחתי להינשא בכיתה ט'. צריך להתחיל לתקן את דרכנו אצלנו בבית. אם אתקן את דרכי בביתי תחילה ואת תתקני את תפיסותייך ותהיי פתוחה לרעיונות חדשים שיוצגו בצורה נאותה, היקום כולו ישתנה. אני האישה הראשונה בפוריידיס שהתמודדה בבחירות המקומיות, מאז שהכפר נוסד לפני 120 שנה. ידוע שבכפרים ובעיירות הערביות הבחירות הן שבטיות. האם זכותי הדתית, הפוליטית והחברתית כאישה להתמודד בבחירות? במשך שנתיים לפני הבחירות ערכתי סקרים בכפר בעניין התמודדותה של אישה בבחירות המקומיות. התגובה הראשונה הייתה: "מי המשוגעת שתעשה את זה?" מי מוכנה לעמוד אל מול הזרם ואל מול השיח' שקורא לנשים להישאר בבית? מי תהיה מוכנה להתייצב מול חברה גברית? מי שתהיה מוכנה להתמודד עם השאלות האלה חייבת להיות חזקה מאוד, מישהי שבוטחת בעצמה ויכולה לחולל שינוי לטובה. לא השתמשתי באלימות ולא הכרחתי אנשים לבחור בי. ערכתי חוגי בית ובהם שאלתי את בני המשפחה: "מדוע אין לנשים תפקיד פוליטי?" אנשים חושבים בטעות שמקומן של נשים הוא במטבח. אלוהים נתן לנשים ולגברים את אותו השכל. יש נשים משכילות, מנהלות בתי ספר, מנהלות מפעלים, רופאות, עורכות דין ואסטרונומיות. יש מקומות שבהן ראש הממשלה היא אישה. מדוע יש חברות קונגרס, חברות כנסת ובירדן יש חברות בפרלמנט, אבל בכפר שלי אין? האם הדת הירדנית שונה מהדת שלנו? האם האסלאם במצרים ובמדינות ערב שונה מהאסלאם שלנו? אנחנו בורים וחייבים להתעורר. חלק מהאנשים בכפר שלי מעוניינים להישאר בורים, משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שהם מעוניינים שהנשים יישארו כמו עדר, ואני מתנצלת על השימוש במילה הזאת לתיאור בנות הכפר שלי. ביום הבחירות הגברים נותנים לנשים שלהם ביד פתקים של מועמד ואומרים להן להצביע עבורו וכך עושות הנשים. נשים ערביות לא יקבלו יותר מזה מהגברים. האם זה צודק שנשים נאלצות להישבע בקוראן שהן הצביעו למועמד שבעליהן מעדיפים? האם זה שיפור במעמד האישה? האם הדת מצווה עלינו לנהוג כך? אם הדת לא מצווה על כך אני מבקשת מהשיח' שידבר בזכות שיפור מעמד האישה על פי האסלאם. השיח' אומר שנשים נהגו להילחם עם הנביא מוחמד, לעבוד כאחיות וגם לייעץ לנביא. כאן חוזרים לעניין חוסר המודעות של נשים. נשים מוסלמיות צריכות לדעת שיש להן זכויות על פי הדת ושהן צריכות לממש את הזכויות האלה. זה יקרה כשהן ידעו יותר ולכן חובה לחנך נשים. שנתיים התמקדתי בנושא המודעות. אחר כך פניתי להתמודד עם האתגר של השתתפות בבחירות. העניין הזה סיקרן אנשים בכפר והם התחילו לשאול זה את זה מה אני כאישה רוצה להשיג בבחירות. לא התמודדתי בבחירות בשביל המושב; השתתפתי כדי להעביר מסר שיש לי זכות ואני רוצה לממש אותה. רק הפחד ימנע ממני לממש את הזכות הזאת. אם כיום אני אישה בת 45 שלא מפחדת, שמעיזה ונתמכת על ידי בני משפחתה ושכניה, אנחנו מתחילים להבין את מעמד האישה בחברה. אם נכדה שלי או כל אישה אחרת תעמוד בראשות בכפר אני אתגאה ואומר שסללתי עבורה את הדרך הזאת. ראש המועצה אמר שהוא לא ייזכר בהיסטוריה של הכפר פוריידיס ומי שתיזכר היא אבתסאם, האישה הראשונה בהיסטוריה של הכפר שהתמודדה בבחירות. האם התמודדתי בבחירות כדי להיכנס לספרי ההיסטוריה?

    • סיפרת לי על קבוצה שייסדת ובה נשים פלסטיניות וישראליות שפועלות יחדיו. ספרי לי על הקבוצה.

      לקבוצה הזאת קוראים 'אנואר'. ד"ר אסתר הרצוג חברה בקבוצה הזאת, והיא הישראלית הראשונה שניסתה להקים מפלגת נשים בכנסת. שבע חברות המפלגה היו אמורות להיות נשים. היא נתקלה באותם דפוסי התנגדות בחברה הישראלית שאני פגשתי בכפר שלי. החברה הישראלית לא קיבלה רשימה בראשות אישה, ולא קיבלו שתים או שלוש חברות כנסת מאותה מפלגה. ד"ר הרצוג רצתה להקים מפלגת נשים בכנסת. בחברה הישראלית לא הייתה מספיק מודעות לקבל רשימה כזאת. היא ניסתה להניח אבן פינה, כמו שאני עשיתי בכפר פוריידיס. ייסדתי תנועת נשים ועמדתי בראשה. אילו הצטרפתי למפלגה והתחריתי על המקום השני ברשימה שמונהגת על ידי גבר, יכול מאוד להיות שהיום הייתי חברה במועצה המקומית. הגברים מקבלים אותי כחברה במפלגה אבל קשה להם לקבל אותי כמנהיגה. כאן נולד הרעיון של 'אנואר'.

    • למה הכוונה "מפלגה"?

      הכוונה למפלגה פוליטית שמונהגת על ידי אישה ולא על ידי יוסי שריד, שמעון פרס או אריאל שרון. וכאן היא נתקלה בקשיים ולא הצליחה בבחירות. ראשית, משום שלא היה לה מימון; שנית, משום שהחברה הישראלית הייתה פרימיטיבית מדי למפלגה שבראשותה אישה. שתינו סבלנו מאותה בעיה. כיום יש חברות כנסת ושרות מטעם מפלגת שינוי ומפלגת העבודה, אולם נשים מקבלות רק תפקיד אחד מכל עשרה תפקידי שרים. אפילו החברה הישראלית, שמתיימרת להיות יותר מתקדמת מהחברה הערבית, ממנה רק שרה יחידה. אין שוויון. ברמה הבינלאומית הייתה ראש ממשלה שכונתה 'אשת הברזל'. ברמה הבינלאומית יש נשים שמנהיגות, אך ברמת השכונה עדיין אין לנו ועדי נשים. כיום, הוועד בבית הספר מכונה ועד אבות ולא ועד הורים. כאשר התמודדתי בבחירות רציתי להיבחר ולשנות את שם הוועד מוועד אבות לוועד הורים. האם היא שמגדלת את הילד ומלווה אותו לכיתה א' כשהאב בעבודה, ועוזרת לילד להכין שיעורי בית. הצטרפתי לוועד ההורים ומוניתי לראש הוועד. כשבני סיים את לימודיו, לא יכולתי להמשיך בתפקיד. אחרי לא הייתה עוד אישה שאמרה: "אני רוצה להיות חברה בוועד, כמו אבתסאם". זה מעציב אותי. אני מקווה שהוועד יישאר ועד הורים ולא יחזור להיות ועד אבות. כאן אנחנו חוזרים לאנואר. העיקרון של אנואר הוא להאיר לחברה הערבית והישראלית שלנשים יש זכות להנהיג את עצמן, לבחור, לחשוב ולחיות. סוף