ראמי נסראללה
    quote
    "אם אתה אדריכל עליך לדעת איך להשתמש בכלים שעומדים לרשותך בכדי ליצור שינוי, ואם אתה עובד בתחום של תקשורת ומדיה, עליך לדעת כיצד להשתמש במקצוע שלך ככלי ליצירת שינוי. אותו הדבר תקף לכל שאר המקצועות"

    רקע

    מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: ירושלים שנת לידה: 1969 זהות: מוסלמי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: מחקר ופיתוח אתר: IPCC-Jerusalem מקום עבודה המרכז הבינלאומי לשלום ושיתוף פעולה - IPCC מראיינת ג'ולין מחלוף תאריך הראיון 2004

    ראמי נסראללה עוסק בחיזוק החברה האזרחית הפלסטינית ובהתמודדות עם השלכותיהם של הסכמים מדיניים על כל תחומי החיים של פלסטינים וישראלים, בדגש על ירושלים. ראמי עומד בראש המרכז הבינלאומי לשלום ושיתוף פעולה בירושלים, וגם חוקר שותף באוניברסיטת קיימברידג'. הוא מרצה לעיתים קרובות באירופה, ארצות הברית וקנדה. ראמי כתב וערך מספר ספרים אודות ירושלים

    • ספר לנו בקצרה על עצמך בבקשה.

      שמי ראמי נסראללה, אני בן 36. נולדתי בירושלים ואני חי כאן. אני עומד בראש מכון למחקרים מדיניים שנקרא המרכז הבינלאומי לשלום ושיתוף פעולה. בעבר הייתי ממונה על הקשרים הישראליים ב'אוריינט האוס' והייתי יועץ של פייסל חסייני לענייני ישראל במשך מספר שנים. התקרבתי למקבלי החלטות ישראלים ולפעילים חברתיים וכל מיני ארגונים וקבוצות אזרחיות. עיקר העבודה שלי היא במועצה המחוקקת הפלסטינית, אני מנהל את מחלקת ירושלים. לעבודה שלי הייתה השפעה מצטברת. אני כאן לא כי אין לי אפשרויות אחרות, יש לי אפשרויות רבות ואני עושה את העבודה הזאת כי אני מאמין במה שאני עושה. במרכז אנחנו מנסים, במידת האפשר, ליצור קשרים עם מוסדות ישראליים לשם למידה משותפת על הסכסוך, וכמו כן על תוצאותיו והשפעותיו על תחומים אחרים בחברה. אנחנו מנסים לנסח מדיניות בנושאים הנוגעים לחברה, כמו סוגיית ירושלים, כדי לבדוק כיצד להתייחס לסוגיות כמו הכלכלה, התשתיות, פיתוח קהילתי, תחבורה ותיירות. במכון אנחנו עוסקים בנושאים שנוגעים לשלום כדרך חיים. אני לא מבצע את העבודה שלי כי אני אוהב את השלום אלא כי יש לפלסטינים עניין בשלום. באמצעות השלום נוכל לשנות את מעמדנו כפלסטינים, נבנה חברה דמוקרטית וכלכלה חזקה שישמשו אבני היסוד למדינה פלסטינית. את זה אפשר להגשים רק באמצעות שלום. השלום בעיני הוא אמצעי להגשמת המטרה שלנו: חברה אזרחית מודרנית ודמוקרטית. את השלום צריך ליישם בתור דרך חיים שיוצרת שינוי ומשפרת את איכות חייהם של אנשים, וזה היעד שלנו.

    • ספר לי בבקשה על המרכז הבינלאומי לשלום ושיתוף פעולה.

      את המרכז הקימה קבוצה של צעירים במטרה ליצור שינוי בסדר-יום הפלסטיני. תמיד ציפינו לקבל אדמה, כסף או סיוע אבל אף פעם לא צָפינו את צרכינו או את דרישותינו. משום שאנחנו מבינים את חשיבותה של ירושלים, אנחנו מתרכזים בה. לפני כן לא היה שום חזון פלסטיני מוגדר בנוגע לרצונות שלנו בירושלים ולא ידענו בכלל מה אנחנו רוצים. היינו צריכים להקים מכון מחקר שיעסוק בנושא של ירושלים ואפילו בשאלת היישימות של הידברות עם ישראל. הידברות עם ישראל צריכה להתבסס על האינטרסים הפלסטיניים. כשהישראלים יזמו פגישות באירופה במימון האירופאים, לעיתים הפלסטינים לא הבינו כלל את כוונת הפגישות ולא שאלנו את עצמנו את השאלות הנכונות בנוגע לקשרים עם הישראלים. למעשה נגררנו לשם, במלוא מובן המילה, וזה יצר תגובות שליליות מאוד. חלק מהאנשים הפכו ל'בוגדים' שפועלים לטובת ישראל, וחלק אחר הפך ללאומני ומתנגד לנורמליזציה. האם אפשר לשחרר משהו מידיה של ישראל אם לא אפגש עם ישראלים? אי אפשר. הרעיון שעמד בבסיס הקמת המרכז היה יצירת סדר יום פלסטיני בנושאים הנוגעים לשלום, לפיתוח ולניידות כלכלית וחברתית. רצינו לשנות את מבנה החברה אבל התמקדנו בנושא של ירושלים. במרכז שלנו, לראשונה, צוות פלסטיני התכנס והפיק מספר מחקרים בנושא ירושלים. לידע הזה יש חשיבות רבה. בלי ידע לא נוכל להציג עובדות בנוגע לסכסוך על גבי המפה. עלינו להעביר את המסר שלנו באופן יעיל. במערב לא חושבים שהסוגיה הפלסטינית צודקת והיסטורית ועלינו להיות מסוגלים להעביר את המסר הזה לעולם.

    • כיצד בחרתם שותפים ישראלים?

      השותף החשוב ביותר שלנו בנושא סוגיית ירושלים הוא מכון ירושלים לחקר ישראל כיוון שהוא מפרסם נתונים סטטיסטיים לגבי ירושלים ולכן יש לנו אינטרס לעבוד איתם. פנינו אליהם וביקשנו לעבוד איתם אבל הם השיבו שהם לא עובדים עם פלסטינים מירושלים. הם אמרו שהעיר היא תחת שלטון ישראלי ולכן אין מקום לפלסטינים כאן. בסופו של דבר הצלחנו לשכנע אותם לעבוד איתנו והדבר גרם לשינוי. התחלנו לדבר על ירושלים המזרחית והמערבית, ישראלית ופלסטינית. על פי התפישה הישראלית, הם [הישראלים] מציעים לתת לנו דברים כאשר למעשה אותם הדברים היו שלנו במקור. הישראלים לא עושים לנו טובה. הם צריכים להפנים שבכדי שישראל תמשיך להתקיים הפלסטינים צריכים להקים את המדינה שלהם על אדמתם, מדינה בת־קיימא ודמוקרטית ככל מדינה אחרת. ישראל לא שייכת לאירופה או לארצות הברית אלא למזרח התיכון. הישראלים ישתלבו במזרח התיכון רק אם תקום מדינה פלסטינית בת־קיימא. לא יהיה פתרון עד שהישראלים יפסיקו לראות בפלסטינים איום דמוגרפי שצריך להיפטר ממנו. הישראלים צריכים לוותר על מדינה יהודית טהורה ולהפסיק לנסות להיפטר משני מיליון וחצי פלסטינים שנחשבים איום למדינה. הפלסטינים הם חלק מהאזור הזה ושותפים, הם ממלאים תפקיד חשוב בעיצוב עתיד האזור.

    • ספר לי בבקשה על הפעילות שלך.

      אני אחד מהמייסדים של המכון הזה ויושב ראש מועצת המנהלים. יסדנו את המרכז הזה בעיקר כדי לנהל מערכת יחסים שוויונית ומקיפה עם הישראלים. כדי שנהיה שותפיהם של הישראלים עלינו להגיע לרמה אינטלקטואלית, מקצועית ותרבותית מסויימת. אני לא מוכן להיות חבר בארגון שהשלום הוא יעדו. אני מאמין שצריך לבנות את היכולות שלנו כפלסטינים כדי שיהיה שוויון בשותפות עם הישראלים. זו המטרה. אנחנו מתמקדים בעיצוב המדיניות שנוגעת לעתידה של ירושלים, ליחסים בין הפלסטינים והישראלים ולהשלכות של פתרון מדיני על חיי הפלסטינים והישראלים מבחינה חברתית, כלכלית, מדינית וסביבתית. השלום כביכול מוגבל אך ורק לנושא אחד – הסכם מדיני, אלא שהסכם מדיני לא יביא שלום. אפשר להשיג שלום באמצעות מערכת שתחולל שינוי חיובי בחייהם של אנשים. עצם החתימה על נייר שנקרא הסכם אוסלו או קמפ דייוויד או טאבה לא יביא שלום אלא רק הסכם בין פוליטיקאים. שלום אמיתי יבוא כתוצאה משינוי מהותי ויספק ביטחון לפלסטינים ויאפשר לישראלים ליהנות מפירות השלום, וזה לא הושג באוסלו. צריך להפריד בין הסכם לבין שלום אמיתי. עיקר הפעילות שלנו היא פיתוח מדיניות ותרחישים לקשרים אפשריים עם הישראלים. אנחנו לא ארגון שקיים כדי לקדם את השלום. אנחנו צוות חשיבה שעוסק בבעיות הנוגעות לירושלים מזווית פנים־פלסטינית בשיתוף עם הצד הישראלי וגם עם גורמים זרים. אנחנו עובדים על פרויקט בשיתוף אוניברסיטת קיימברידג' שעוסק באזורי החיץ והתפר בין ירושלים המזרחית והמערבית. אנחנו מנסים להתמקד בקשרים הדינמיים בין שני חלקי העיר. מרבית הפעילויות של הארגון מנסות לגבש תפישה חדשה לגבי המערכת יחסים הזאת. המטרה העיקרית מבחינתי היא ליצר תפישה שהשלום נחוץ לנו כמנוף. שותף חלש לא יכול להיות שותף לשלום ולכן צריך לחזק את הצד הפלסטיני כדי שהוא יהיה מסוגל להתמודד באופן שווה מול מדינה מודרנית ותרבותית כמו ישראל. אי אפשר לדבר על שלום צודק ובטוח, בלי שיהיו קשרים טובים עם הישראלים. אנחנו תמיד מפחדים מקשרים כי אנחנו לא מאמינים בנורמליזציה. אבל הישראלים הם שלא רוצים שום קשר עם הפלסטינים, ולראייה הגדר. הגדר היא גם אמצעי להפרדה מנטאלית, הם לא רוצים לראות את הפלסטינים. הישראלי שחי בכפר סבא לא רוצה לראות את מי שחי בקלקיליה, לכן הם בונים גדר שגובהה 8 מטרים. התפישה הישראלית מושתתת על לא לראות את הפלסטינים והפרדה היא עניין עקרוני מבחינתם. אנחנו הפלסטינים קשרנו את נושא הפתרון המדיני בהסכם. לא קיבלנו שום קשר עם הישראלים עד לאחר שיושג הסכם. זה מתקבל על הדעת אבל אסור להפסיק את הדיאלוג עם הצד הישראלי. ברגע שנפסיק את התקשורת עם הישראלים, לא נוכל לבנות גשרים להבנה איתם. לכן אנחנו צריכים להתכונן לשלב הבא, של שיתוף פעולה חיובי. אין לנו דרך לעשות זאת אלא על ידי מפגשים. למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, פלסטיני שלא ידע מילה בעברית. למדתי את השפה וסיימתי את לימודי הדוקטורט והתחלתי להבין מיהו האויב. בעבר חשבתי שהאויב הוא החייל שבודק לי את תעודת הזהות או המתנחלים. גיליתי את הצד האזרחי של הישראלים ואיתו אפשר להגיע להבנה. תקופת לימודיי שינתה את השקפתי לגבי מיהם הישראלים. אנחנו כפלסטינים לא יודעים בכלל מיהם הישראלים. אנחנו מכירים את החיילים במחסומים ואת הביטויים בעברית, אבל האם אנחנו מכירים את אורח החיים האזרחי בישראל? לא. זה מבחינתי היה המניע לבניית קשרים אזרחיים מקיפים.

    • מה החזון שלך לשלום כאן?

      אני לא עושה את העבודה הזאת לטובת האינטרס הישראלי אלא למען הפלסטינים. קיומה של מדינה פלסטינית דמוקרטית בת־קיימא הוא אינטרס פלסטיני ואינטרס ישראלי בו־בזמן. אני פועל למען האינטרס הפלסטיני. על פי רוב סקרי דעת הקהל הפלסטינים, רוב הפלסטינים, 75%-80%, תומכים בשלום למרות מדיניות העוצר, שפיכות הדמים, הסגר, ההשפלות במחסומים, המצב הכלכלי הקשה והפגיעה בפרנסה. למרות כל זאת, הפלסטינים עדיין תומכים בשלום. שיעור התמיכה בשלום בקרב הישראלים דומה, למרות התפיסות הגזעניות שקוראות להפרדה, למרות שהמדינה סובלת מטרור ממסדי. הישראלים עדיין תומכים בשלום אבל בין האמונה בשלום לבין הגשמתו יש פער גדול. אנחנו לא מאמינים בשלום כתפיסה רומנטית אלא מתאמצים למצוא פתרונות מעשיים שיביאו להגשמת היתרונות ויבנו גשרים לשלום. צריך לנהל דיון פנים־פלסטיני בנושא הזה כדי לבנות חברה אזרחית חזקה שתשיג את השלום. ואת זה לא ניתן להגשים ללא חברה אזרחית חזקה, כלכלה חופשית, אוניברסיטאות חזקות, מחקר וטכנולוגיה וחיים נורמליים.אנחנו והישראלים נחשבים שכנים אבל אחד גר בווילה מפוארת עם בריכת שחיה ושומרים, והאחר גר בלול תרנגולות. ההכנסה השנתית הממוצעת לנפש של הישראלים היא כ־15,000 דולר ואילו של הפלסטינים לא יותר מ־1,700 דולר. במצב כזה, השכן העני מנסה תמיד לגנוב משהו משכנו העשיר. במצב כזה לא יהיה כאן שלום. אם הפלסטינים לא יחיו באותה רמה בה חיים הישראלים, לא יהיה כאן שלום. באמצעות העבודה שלי אני שואף לחזק את הצד הפלסטיני בכל הרמות. כשהתחלנו לעבוד בירושלים על הקשרים בין הפלסטינים לישראלים, פגשנו אנשים שהרגישו שהם נחותים מהישראלים. אנחנו מרגישים שהישראלים מעסיקים את הפלסטינים בתור עובדי קבלן. פעילי השלום הישראלים מתייחסים לשלום כמו אל טיפול פסיכולוגי. הם אומרים, "אה, זה פלסטיני טוב." אני מאמין שכל הפלסטינים רוצים שלום, יציבות ובטחון וגם שהישראלים רוצים שלום ויציבות ובטחון. לא מדובר במקרה של כוחות האור וכוחות הרשע. רוב הפלסטינים מואשמים כיום בטרור, ואני ביניהם. כשאני מגיע למחסום מתייחסים אלי כאל טרוריסט ולא אדם שרוצה שלום. המצב הזה חייב להשתנות. אנחנו מנסים להתייחס לסכסוך מנקודת מוצא שונה ומנסים לא לעסוק בסכסוך האתני־לאומי אלא בוחנים את המרקם התרבותי האנושי ואת אורחות החיים אשר קשורים בסכסוך. אנחנו מנסים להתמקד פחות בסיבות לסכסוך ומציעים רעיונות עתידיים להתמודדות עם המכשולים שמונעים מאיתנו להגיע לשלום. יש חשיבות עליונה למנוע מהמכשולים האלה להשתלט על התהליך כולו. חתימת הסכם מדיני איננה השגת שלום. במכון אנחנו מנסים לשתף את החברה הפלסטינית בתהליך הלמידה כדי שבאמצעותו הם יבינו את תפקידם ואת החלק שלהם בניידות חברתית, כלכלית ופוליטית. אנחנו מנסים להעצים אותם כדי שהחברה תהיה דמוקרטית אבל אי אפשר ללמד דמוקרטיה. אם אתה אדריכל עליך לדעת איך להשתמש בכלים שעומדים לרשותך בכדי ליצור שינוי, ואם אתה עובד בתחום של תקשורת ומדיה, עליך לדעת כיצד להשתמש במקצוע שלך ככלי ליצירת שינוי. אותו הדבר תקף לכל שאר המקצועות. אנחנו מנסים לאחד את כל הפלסטינים הצעירים כדי שהם יגבשו לעצמם סדר יום שיביא שינוי. העם הוא שמביא את השינוי אבל בלי גיבוש היכולת להגשמת השינוי, לא יתרחש דבר. אנחנו משתמשים בשיטות מדעיות מקצועיות כמו בניית תרחישים כדי להגדיר תרחישים טובים וגרועים ולנסות לפתח אסטרטגיות שונות של התערבות. אם אנחנו רוצים לשנות את המצב של הפלסטינים עלינו לשוב ולבחון מה השלום תורם לסוגיה הפלסטינית. עלינו לבחון שוב את אופן הפעולה של ההנהגה שלנו ולהיות ביקורתיים יותר. לא צריך להתקיף את המנהיגים אלא עלינו לתרום תפישות ודעות חדשות שיבואו מתוך החברה הפלסטינית ולא ייכפו בידי אנשים מחוצה לה. צריך להתרשם מהמכלול, כל ההיבטים של השלום – הכלכלה, הפוליטיקה, החברה, התרבות. ניסיון לעבוד עם הסוגיות האלה ומציאת פתרונות מעשיים יתרמו לבניית השלום. אני מבחין בין מה שנקרא 'בניית שלום' לבין 'עשיית שלום'. המונח 'עשיית שלום' מתייחס לחתימת הסכם עם האליטה של החברה בעוד ש'בניית שלום' הוא שיתוף הרוב משני הצדדים כך שיפיקו תועלת מהשלום ברמת הכלל וברמת הפרט.

    • מהן הפעילויות העתידיות שלכם במכון?

      הפעילויות העתידיות קשורות לניסיון שלנו להפנות את תשומת הלב לנושא הצעירים כסוכני שינוי. החברה הפלסטינית מתחלקת לשלושה דורות. הדור הראשון הוא הדור של המנהיגים הלאומיים המסורתיים שעדיין מחזיק בתרבות מהפכנית. הדור הזה לא מסוגל לבנות חברה אזרחית שתסייע לנו כפלסטינים לבנות את החברה שלנו מבחינה כלכלית ודמוקרטית. הדור השני חי תחת הכיבוש הישראלי. הדור הזה מודע לערכי הדמוקרטיה אבל עדיין מושפע מההנהגה המסורתית, וזאת בגלל שאין פתרון מדיני. הם דורכים [במקום] בגלל חוסר היכולת למצוא פתרון מדיני לסכסוך וזה גורם להם להישאר תקועים ולא לעבור מתפישה מהפכנית לתפישה אזרחית יותר, והם תלויים בין התנועה הלאומית לבין בניית המדינה. הדור הזה הוא הדור שמשתמש לעיתים באלימות על מנת להצדיק את ההנהגה שלו. בגלל שיש מאבק וכיבוש, הלחימה בכיבוש נתפשת כצודקת בקרב הפלסטינים. הגישה הזאת קשורה לתפישה המהפכנית. אני חושש שהדור השלישי ילך בעקבות הראשון והשני. אני פוחד שהוא לא יהיה מסוגל לחשוב על העתיד וישתמש באותן שיטות כמו הדורות הקודמים וצריך למנוע את זה. אנחנו צריכים לתת להם את הכלים המתאימים כדי שישתמשו בכוח שלהם בצורה חיובית ולא שלילית. אנחנו יכולים להילחם ולהרוג את הישראלים וגם הם יכולים להרוג אותנו אבל זה לא יעזור להקמת המדינה שלנו או לבניית חברה דמוקרטית. בנוסף, התחלנו לקיים מעין דיאלוג עם ישראלים שלא שייכים לשמאל אלא למרכז על איך לשנות את העיר לבירתה של שתי המדינות. בעתיד לא צריכה לעבור גדר שמחלקת אותה לשתי ערים. לעולם לא תהיה הכרה בינלאומית בחשיבות של ירושלים ללא הבירה הפלסטינית. ככל שנבנה יותר קשרים חיוביים בין שני הצדדים, כך יגבר התפקיד הבינלאומי בירושלים כי לעיר הזאת חשיבות עבור העולם הנוצרי, היהודי והמוסלמי, וגם עבור כל העולם המערבי ובכלל. אנחנו גם עוסקים בתפקידם של אמצעי התקשורת ביצירת דמותו של האחר. כיצד יכולה התקשורת למלא תפקיד חיובי בהגשמת השינוי? זה נוגע לארגון של הסדר יום הכללי של הפלסטינים. הסכסוך הפך אותנו לחברה שלא מסוגלת לארגן לעצמה את סדר יומה שלה ולא להגדיר את סדר העדיפויות. כיוון שאנחנו לא מצליחים להגדיר את האג'נדה הפנימית שלנו, כל שנותר לנו הוא להאשים את הכיבוש ולקשור בו כל דבר. אמנם לכיבוש יש חלק בזה אבל הוא איננו חזות הכול ואת זה אנחנו מנסים להאיר באמצעות אמצעי התקשורת.אנחנו גם בוחנים כיצד רואים כאן את המערב, את ישראל או כל אחד שמוגדר 'אחר'. אנחנו שוקדים על פתרון לסכסוך במובן שעלינו להכיר בכך שהסכסוך איננו סכסוך מדיני בלבד אלא גם חברתי, כלכלי, תרבותי, אזורי ומקומי. עלינו לדעת איך להתמודד עם כל הסכסוכים במסגרת אחת. אולי אפשר לפתור את הסכסוך המדיני אבל עדיין יישאר הסכסוך התרבותי והרעיוני, ולכן, האזור הזה צריך להיות מתואם עד כמה שניתן על מנת להגיע לפתרון. אנחנו עוסקים בעיקר בחברה האזרחית ומשתפים פעולה עם ארגונים רבים בחברה הפלסטינית כדי לגבש את החזון של החברה הפלסטינית ולהעלות תרחישים שיביאו לשינוי. העיסוק המרכזי שלנו הוא בשאלת התפקיד שלנו כפלסטינים כשייפסק הכיבוש וההיערכות ליום שאחרי הכיבוש.

    • מה הם האתגרים הגדולים ביותר שניצבים מולכם?

      האתגר הגדול ביותר הוא ההתניידות היומיומית וההתמודדות עם הכובש. קשה להתמודד עם הכיבוש על בסיס יומיומי ולראות את כוחו. מתעוררת השאלה, למה אני עושה את זה כשחייל בן 19 יכול לסגור פתאום מחסום ולהעניש מאות אנשים? מציאות הכיבוש היא הדבר הקשה ביותר שאני מתמודד איתו בחיי היומיום.

    • האם היו לך ספקות לגבי העבודה שלך או ספקות האם מה שאתה עושה זה הדבר הנכון לעשות?

      אין לי ספקות בנוגע לעבודה שלי אבל היו לי ספקות לגבי התזמון. לפעמים אני מרגיש שאנחנו, הפלסטינים והישראלים, עדיין לא מוכנים לפתרון היסטורי. כל צד, ובייחוד הישראלים, יש לו אינטרס ובו הוא מתמקד לפני ההגעה להסכם. הם מפחדים מהדמוגרפיה למרות שהם רוצים להישאר על האדמה הכבושה. הגישה הזאת, של הצבת חומות וחיסול איומים, לא תוביל לשלום. הם רואים בנו איום דמוגרפי וטרוריסטים. הם מאשימים אותנו בכך שאיננו שייכים לאזור. הפתרון שלהם הוא בניית גדר. או שנבחר להקים מדינה דמוקרטית ראויה לחיים בשטחים הכבושים של 4 ביוני 1967 או שנמשיך בלחימה ונהרוג אחד את השני במשך מאה או מאתיים שנים נוספות.

    • האם בני משפחתך וחברים התפלאו שאתה עובד עם ישראלים? מה חושבים על כך בקהילה שלך?

      אני חושב שזו שאלה טיפשית כיוון שכל עוד אתה שייך לחברה אתה משרת אותה. אני לא עושה את העבודה הזאת בתור אדם זר בחברה. השאלה שלך בנויה כך שהיא רומזת שמה שאני עושה הוא פשע ולא מקובל על החברה. כבר בנוסח השאלה יש שיפוטיות. אני עוסק במאות דברים ובבסיס העניין, ולפני כל דבר אני מתעניין בעם שלי ולא בישראלים. אנחנו עובדים יחד עם הישראלים ועם הקהילה הבינלאומית ויש לנו שותפים בינלאומיים רבים מארצות הברית ואירופה, מארגונים בלתי ממשלתיים ומארגונים פוליטיים. יש מסגרת רחבה של שיתוף פעולה שבה השותפות עם הישראלים היא לא הדבר המרכזי. השלום לא תלוי אך ורק בצד הישראלי אלא במידה רבה גם בקהילה הבינלאומית.

    • מה למדת מהניסיון שצברת?

      אני חושב שעלינו להתמודד עם הסכסוך בהתבסס על שיקולי עלות־תועלת, וגם להעריך את ההתמודדות שלנו עם הסכסוך ויישובו. אנחנו מביאים בחשבון את האינטרסים שלנו כפלסטינים, והם לא מנוגדים לאינטרסים של הישראלים. האינטרסים שלנו תואמים את הצרכים שלנו כפלסטינים ולא את הצרכים של הישראלים. השלום צריך להתבסס על האינטרסים האמיתיים של הישראלים ושל הפלסטינים עד היום, סדר היום של תהליך השלום מוכתב על ידי הישראלים. אוסלו כולו נסמך על זה שישראל הייתה קבלן בטחוני והייתה למעשה בירוקרטיה כפולה. כשהיית מגיע למעבר הגבול ומוסר את הדרכון שלך למשטרה הפלסטינית, סמכותה הייתה למסור את הדרכון לרשויות הישראליות מאחורי הקלעים והם שהחליטו האם להתיר לך לעבור או לא. זה לא שלום. עלינו להיות מסוגלים להחליט בנוגע לזהות המדינית שלנו ולא לעבוד בשרות הכיבוש הישראלי. התוצאה היא שכיום הרשות הפלסטינית, במהלך הכיבוש מחדש של השטחים הפלסטינים, לא מכריחה את ישראל לשאת באחריות למתן השירותים לעם. הכיבוש הפך להיות חופשי לגמרי, הם יכולים להיכנס לערים פלסטיניות כדי לכבוש אותן ולהרוג בהן מבלי לשאת באחריות לשום דבר! את זה הם משאירים לרשות הפלסטינית – עליה לשלם על שירותי הבריאות, החינוך וכל שאר השירותים בעוד שאנחנו חיים תחת הכיבוש. זה כיבוש פתוח והוא תוצאה של הסכם אוסלו.

    • מדוע בחרת לפעול בעצמך ולא סמכת על ההנהגה שתטפל בבעיות?

      ההנהגה לא מסוגלת לחשוב באופן יצירתי כיצד ליצור שלום צודק. למרות שהם יודעים היטב מה הם דורשים, הם לא יודעים כיצד לבנות את מערכת שתשיג שלום זה חלק מחובתנו לחשוב על מערכת שכזאת. השלום הוא מערכת הוליסטית. הכול צריך לעבוד בצורה משולבת – הכלכלה, החינוך, הדמוקרטיה, התרבות, המסחר, התשתיות וכד', בצורה מתואמת ולא כחלק מהסכם שלום. המנהיגים אחראים על חתימת ההסכמים ועלינו למצוא את הדרכים ליישם אותם. הסכמי שלום לא מנחים אותנו כיצד לעשות זאת אלא רק קובעים את חלקת האדמה שאנחנו מקבלים. אני מניח שכשנקבל את מה שאנחנו דורשים נשאל "מה נעשה עם כל מה שהשגנו?" אני רוצה להשיב על השאלה הזאת מראש, לא משנה מתי הישראלים יעזבו אותנו נייסד מדינה עצמאית בכל השטחים שנכבשו בשנת 1967. אם נהיה חברה חזקה עם כלכלה חזקה נהיה חלק מהמשוואה, ואם לא, לא נוכל. נמשכתי ללמוד מהישראלים כיצד עלינו לבנות ולשפר את המאמצים המשותפים שלנו על ידי שיתוף החוכמה והכישורים ואיך נתמודד עם הבעיות שלנו לא בהתבסס על שיקולים רגשיים. השיבה שלהם [הישראלים] אל הארץ הזאת לא התבססה רק על רגשות, הייתה תוכנית כוללנית. אם אני מתעלם מהאופן שבו התוכנית הזאת פגעה בי והמיטה אסון על הפלסטינים, אני יכול לומר בהחלט שזו הייתה תוכנית יעילה. אם אנחנו רוצים להתמודד עם הישראלים כשווים, עלינו להכיר היטב את הצד הישראלי. הזדמן לי ללמוד באוניברסיטה העברית ולעבוד עם ישראלים. אני מעודכן בדינמיקה הכלכלית, המדינית והחברתית בחברה הישראלית. הרגשתי שאני צריך להציג את הדברים האלה למנהיגים ולפוליטיקאים הפלסטינים. האופן שבו אנחנו רואים את הישראלים לא תמיד מדויק. לפעמים אנחנו רואים בפיגועים בישראל חלק משחרור פלסטין. אבל הישראלים לא רואים כך את הדברים. הם רואים בפיגועים בתל אביב איום על עצם קיומם ולא פעולה לשחרור ירושלים, רמאללה או עזה. חשוב שנשכיל להבין את הפחדים, האינטרסים והגישה של הישראלים. חשוב גם שנבין את השיקולים של הישראלים בזמן קבלת החלטות כך נוכל להתמודד עם ההחלטות הללו בצורה טובה יותר ולא על בסיס תגובות ומניעים רגשיים שלא תורמים דבר. השינוי שחוויתי הוא הבנת הצד השני. החברה הישראלית אינה חומה בצורה, היא כמו כל חברה אנושית אחרת בעולם. מדובר בחברה שבנתה את עצמה במהירות שיא והציבה את עצמה על המפה האזורית בדרך שלא תיאמן. אנחנו צריכים ללמוד מהישראלים איך בונים חברה, מדינה וכלכלה. הכלכלה הישראלית נאמדת בכ־120 מיליארד דולר. זה סכום שעולה על כלכלות המדינות הערביות כולן גם יחד! אפשר להשתמש בסכסוך כאמצעי לחיזוק עצמי.

    • איך אפשר להשתמש בסכסוך כדי להתחזק?

      מדובר בסכסוך מתמשך, ועלינו לבסס את עצמנו ולחזק את עצמנו כעם מבחינה כלכלית וחברתית. לא נוכל לבנות תנועה לאומית ללא מוסדות. למוסדות הפלסטיניים הקיימים אין קשר עם האנשים. הרשות או הממשלה מנותקת לחלוטין ממה שקורה בשטח. לא הצלחנו לבנות משהו שמאחד את הפלסטינים. הכלכלה קרסה לגמרי ב־10 השנים האחרונות ואנחנו לא מצליחים להתמקד באופן שבו נוכל להתחזק. התמקדנו רק בהתמודדות עם ישראל באמצעות משא ומתן. בלי עוצמה מדינית, כלכלית וחברתית אין שום תקווה למדינה פלסטינית.

    • תרצה להוסיף משהו?

      אנחנו עוסקים בתכנון ופיתוח העיר ירושלים כבירתן של שתי מדינות. ערכנו מספר פגישות עם האנשים ופעלנו כדי לערב אותם והייתה גישה שיתופית בנוגע לתכנון. אנחנו צריכים לעבוד יותר על הפצת המידע וגיבוש התודעה הציבורית בקרב החברה הפלסטינית. היינו צריכים לעבוד לא רק ברמה של קביעת מדיניות, הצעת חלופות ובניית תרחישים עבור מקבלי ההחלטות או הקהילייה הבינלאומית או התורמים ואחרים, אנחנו צריכים לעבוד עם האנשים. זה השינוי שעשינו בזמן האחרון, מתוך ניסיון שלנו ליצור קשר עם האנשים. לא כל האנשים יודעים קרוא וכתוב ולכן יש בעיה סביב אופן שיתוף האנשים. האנשים הקשו את ליבם ואיבדו את התקווה ולכן כשאנחנו מגישים להם חוברת לקרוא הם אומרים: "עזבו אותנו לנפשנו, אנחנו רוצים קודם כל לדאוג לאוכל". זהו כשלונה של החברה כולה.