רקע

מקום מגורים: תל אביב נולד/ה ב: קיבוץ ברקאי שנת לידה: 1971 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: פעילות שטח פוליטית פעילות ישירה לא-אלימה אתר: Anarchists Against the Wall מקום עבודה אנרכיסטים נגד הגדר מראיינת נהני ראוס, ענת לנגר-גל ואיירין נאסר תאריך הראיון 2005

קובי סניץ פעיל בהפגנות סולידריות עם פלסטינים בגדה המערבית. הפעילות העיקרית שלו היא להצטרף, יחד עם ישראלים אחרים, לפעולות מחאה לא אלימות שמובילים פלסטינים בכפרים שמכשול ההפרדה, המתוכנן או הבנוי כבר, פוגע בהם. קובי נהייה פעיל פוליטית כשלמד בקנדה ובארצות הברית, שם השתתף בארגון איגוד לסטודנטים לתארים מתקדמים, והצטרף לתנועה האנטי-מלחמתית נגד הפלישה האמריקאית לעיראק

מאמרים ברשת

קובי סניץ
מתמטיקאי
quote
"גם עשרה ישראלים יכולים להשפיע בהפגנה. מהצהרות הצבא אנחנו יודעים שהוראות הפתיחה באש משתנות ברגע שהם חושבים שיש נוכחות ישראלית. לדוגמא, אסור להם לפתוח באש כשיש ישראלים ואסור לירות כדורי גומי לכיוון שהם חושבים שיש ישראלים בו"
ההקשר    
לקראת סוף שנת 2003 באתי בפעם הראשונה לפעולה ישירה במַסחָה. חתכנו את הגדר ופתחנו את השער, אירוע שהתפרסם כיוון שהצבא פתח עלינו באש חיה מטווח קצר. בחור אחד נפגע בשתי רגליו; הוא כמעט דימם למוות וכמעט איבד אחת מרגליו. עכשיו הוא בסדר. פעולות ישירות נהיו הרבה יותר מסוכנות מאז
ההקשר    
באותה תקופה היו הפגנות בבודרוס, כפר ממערב לרמאללה, סמוך לקו הירוק. במשך שישה חודשים היו שם קרוב לשישים הפגנות, והמתכננים החליטו להזיז את תוואי הגדר שם כמעט עד לקו הירוק. הגדר סוטה מהקו הירוק בנקודה אחת [אחרי השינוי]. החשיבות היא שכאן לא היתה פסיקה של בית משפט, ההפגנות עוררו דיון מחודש בתוואי הגדר
    חזון
בשנות התשעים הייתה תנועה גדולה של קבוצות דיאלוג ובתי קפה של שלום. אין לי התנגדות, אבל כמחווה, כי להיפגש, לשתות תה יחד ולאכול, לדעתי זה לא מרחיק לכת. אם זה כל מה שעושים, אני לא חושב שזה משנה משהו. לדעתי הבעיה אינה התנגשות בין תרבויות, אי הבנה ברמה האישית, או היעדר קשר אישי. אני חושב שיש סוגיות פוליטיות, ואם לא מתמודדים איתן, למחווה אין הרבה משמעות
    חזון
קודם כל יש נורמות תרבותיות שישראלים צריכים ללמוד כשהם בפלסטין. נשים חייבות ללבוש חולצות עם שרוולים ארוכים, או לפחות לא ללבוש גופיות. לא חצאיות [מיני], לא מכנסיים קצרים. לפעמים, באוטובוס, בדרך להפגנה, יוצא שאני שוטר אופנה. אנחנו לא נהנים מזה, אבל אם לא אומרים שום דבר עשויות להתעורר בעיות בכפר. זה לא בהכרח מפריע לאנשים שמכירים אותנו היטב, אבל הכפר גדול ולא כולם ממש שמחים לעבוד עם ישראלים, אז כשכמה ישראלים לא מכבדים את הנורמות התרבותיות, או בדרך כלל פשוט לא מכירים אותן, עלולה להיווצר בעיה
ההקשר    
אחרי שאנשים נעצרים [בהפגנה], כשחיילים שומרים עליהם, תמיד יש דיאלוג קולח בין השומרים ומי שנעצר, בעיקר כשנעצרים ישראלים. אני חושב שמבחינה פסיכולוגית, יש קונפליקט ואז נפילת המתח יוצרת סוג של קירבה. אני מאוד מתנגד לדיבור כזה. לדעתי שיחה עם החיילים במצב כזה נותנת להם תמיכה פסיכולוגית. הם מרגישים שהעוינות כלפיהם פוחתת ושאנחנו לא מסתייגים מהנוכחות שלהם שם, ואז התמיכה הפסיכולוגית שהם מקבלים מכך גוברת על ההשפעה של המסר הפוליטי שאפשר להעביר להם
   אי אלימות 
כמעט בכל מקום, הוועדות המארגנות - במיוחד כשהן מזמינות אותנו - מתחייבות להפגנות לא אלימות. כלומר, צועדים ובדרך כלל מנסים להגיע לאתר בנייה ולהתיישב לפני הדחפורים כדי למנוע את הבנייה. המחויבות לאי-אלימות אין פירושה שהם משגיחים על החבר'ה הצעירים עד כדי כך שהם [הצעירים] לא משיבים להתגרויות הצבא. הם לא מתחייבים להיות שלוחה של המשטרה שרודפת אחריהם כדי למנוע מהם להגיב להתגרות הצבא. בדרך כלל הם כן מעודדים את החבר'ה לא לזרוק אבנים, לא לסכן את עצמם ככה ולא להגיב להתגרות של הצבא
   אי אלימות 
מחויבות לאי אלימות לא חייבת להיות מוחלטת. המחויבות יכולה להגיע עד שלב מסוים, כמו עד מספר מסוים של אבדות. התשובה לשאלתך היא שאני חושב שהפגנה היא לא אלימה גם אם לא כל המשתתפים מתעלים ולא מגיבים להתגרות. בהקשר להפגנות בפלסטין, החבר'ה שזורקים אבנים הם לא בדיוק חלק מההפגנה. יש להם שיטות משלהם והם פועלים לרוב בנפרד מההפגנה, ואפילו הצבא פחות או יותר מבין את ההבחנה
   אי אלימות 
גם עשרה ישראלים יכולים להשפיע בהפגנה. מהצהרות הצבא אנחנו יודעים שהוראות הפתיחה באש משתנות ברגע שהם חושבים שיש נוכחות ישראלית. לדוגמא, אסור להם לפתוח באש כשיש ישראלים ואסור לירות כדורי גומי לכיוון שהם חושבים שיש ישראלים בו. אז אפילו למעט ישראלים יש השפעה, וכמובן שלהרבה ישראלים יש השפעה גדולה
    חזון
[האנרכיסטים] מתנגדים בכלל לקיומה של מדינה – מדינת ישראל, ובעצם גם מדינה פלסטינית. אלא שמבחינת המאבק היומיומי זה לא משנה [...] אני מעדיף שחברות יתארגנו אחרת. אבל זה כמעט לא רלוונטי כעת מבחינת פעולות פוליטיות או סדר עדיפויות פוליטי. לפני שנדבר איך להיפטר ממדינות, יש עוד דרך מאוד מאוד ארוכה של התארגנות ושל פירוק הכיבוש והגדר
ההקשר    
אני חושב שאפילו בסיקור הכי עוין יש מידה מסוימת של מציאות שאי אפשר להדחיק. העובדה שיש ישראלים שמתנגדים [למכשול ההפרדה], שמפגינים יחד עם פלסטינים, שנעצרים ונפצעים. גם אם מתארים אותנו כמטורפים - וזה יותר ויותר קשה ככל שיותר ישראלים מצטרפים להפגנות - אפילו במצב כזה חלק מהמציאות עדיין עובר
ההקשר    
לא צריך להיות אנרכיסט כדי להתנגד למדינה יהודית. אנשים רבים מתנגדים למדינה נוצרית בארה"ב והם לא אנרכיסטים. יש לי ציטוט של בן גוריון ובו הוא מתנגד למדינה יהודית. הוא לא אנרכיסט וכולם רואים אותו כציוני. הוא נחשב ציוני כשהוא אמר את הדברים האלה. בן גוריון מתאר מדינה דו-לאומית, מדינה עם אוטונומיה תרבותית וחינוכית ליהודים ולפלסטינים, ממשל שמבוסס על שני בתי-נבחרים באופן שמונע מקבוצה אחת להשתלט על האחרת, ומערכת פוליטית שבה יהודים לא ישתלטו על פלסטינים ופלסטינים לא ישתלטו על יהודים. כך אמר בן גוריון, וכאמור, הוא לא היה אנרכיסט ונחשב ציוני כשהוא אמר את הדברים האלו