רקע

מקום מגורים: באר שבע נולד/ה ב: חיפה שנת לידה: 1938 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: חינוך אתר: PRIME מקום עבודה PRIME המכון לחקר השלום במזרח התיכון מראיינת נהני ראוס תאריך הראיון 2004

פרופסור דן בר-און (ז"ל) החל את פעילותו בהידברות וביישוב סכסוכים בעבודה עם ילדים של ניצולי שואה וילדים של פושעים נאצים. בשנות התשעים החל להיפגש עם קבוצה של אקדמאים פלסטינים וישראלים ויחד הם הקימו את ארגון 'פריים', המכון לחקר השלום במזרח התיכון. בפריים יצרה קבוצת מורים והיסטוריונים טקסט היסטורי המיועד לבתי ספר תיכוניים ומציג את הנרטיבים ההיסטוריים – של הצד הישראלי ושל הצד הפלסטיני - זה לצד זה. פרופסור בר-און הלך לעולמו בספטמבר 2008 והותיר מורשת של מחקר חדשני וחזון של שותפות ישראלית-פלסטינית. אנושיותו וחוכמתו תלווה את מי שמבקשים שלום המבוסס על שוויון והבנה הדדית בין ישראלים ופלסטינים

פרופ' דן בר-און ז"ל
פסיכולוג, מרצה באוניברסיטת בן גוריון
quote
"אני חושב שכאשר יתחדש הדיאלוג בדרג הפוליטי, חינוך יהיה אחד הנושאים שיעלו לסדר היום. שני הצדדים מודעים כיום לחשיבות בשינוי החינוך. זה נושא שהוזנח באוסלו. זה היה דבר בעייתי באוסלו, ואפילו ביוזמת ג'נבה אין פרק שעוסק בחינוך. אנחנו סבורים שחינוך צריך להיות נושא מרכזי בכל הסכם שלום עתידי"
  סיפור אישי  
ב 1985 התחלתי בפרויקט החלוצי שלי בגרמניה, במסגרתו ראיינתי ילדים של נאצים לאורך תקופה של שלוש שנים. ראיינתי בערך 90 אנשים בגרמניה. כתוצאה מהראיונות שערכתי התגבשה קבוצה של מרואיינים. משהו כמו 10 או 12 אנשים נפגשו במסגרת קבוצת תמיכה במשך ארבע שנים, בין 1992-1988. בשנת 92 (נראה לי שלאהיה לי אומץ לעשות את זה לפני כן), שאלתי אותם אם הם יהיו מוכנים להיפגש עם קבוצה של ילדים של ניצולי שואה. הם הסכימו, והעליתי את הנושא בפני סטודנטים שלי בבאר שבע וקולגות בבוסטון ובניו-יורק. הקבוצה נקראת TRT ופירושה 'להתבונן ולתת אמון'; היא החלה במפגשיה ביוני 1992 ומאז נפגשת כל שנה. ב 1998 הזמנתי אנשי מקצוע שקשורים לקונפליקטים אקטואליים, כמו צפון אירלנד, דרום אפריקה, ופלסטינים וישראלים, לקבוצה כדי לבדוק האם הפעילות שלנו רלוונטית לקונפליקטים עכשוויים. היה לנו ברור שמדובר במצבים שונים בתכלית אבל רצינו לבדוק את מידת הרלוונטיות שלהם. פיתחנו שיטה של סיפור שחשבנו שאולי תתאים
ההקשר    
ההשוואה בין מה שקורה כיום בין ישראלים לפלסטינים לבין מה שקרה בשואה לא מוצאת חן בעיני. אני חושב שזה פשטני מדי; זה גס, זה ולגרי בעיני ואני לא אוהב את ההשוואות האלה. עם זאת, העבודה שלי בתחום הסכסוך ההוא תרמה להבנתי את המצב שלנו. למשל, נתתי סמינר בו סטודנטים שלי ראיינו ניצולי שואה וילדים של ניצולי שואה. הם הביאו את הראיונות לכיתה ודיברנו עליהם. כיום אני עובד עם קבוצה של יהודים וערבים ישראלים, והם מראיינים אנשים מדור ההורים ומדור הסבים. הם מביאים אתה ראיונות לכיתה ואנחנו דנים בהם. למדתי לתרגם פעילויות מהסכסוך ההוא לסכסוך הנוכחי
ההקשר    
הפרויקט הראשון הוא פיתוח ספר לימוד עבור בתי ספר, בשיתוף עם מורים פלסטינים ישראלים ושני היסטוריונים. הצענו לבדוק תאריכים מתולדות הסכסוך... בתחילה בחרנו שלושה תאריכים: 1917 – הצהרת בלפור, 1948 והאינתיפאדה הראשונה (1987). כל מורה היה אמור לכתוב את הנרטיב הלאומי שלו לגבי התאריכים, אחר כך הם קראו את הנרטיבים אחד של השני, העירו הערות ושאלו שאלות. בסוף, הדברים נכתבו בתור שני נרטיבים נפרדים. על כל מורה מוטל ללמד את שני הנרטיבים בשפה שלו, כדי להעלות את המודעות בקרב התלמידים וכדי לגרום לתלמידים להכיר בעובדה שיש נרטיבים שונים ולכבדם, וללמד שאין גרסה אחת שהיא נכונה ולגיטימית. זה לא שאחד הוא העובדות והשני הוא תעמולה, כפי שהציבור סבור. יש שתי פרספקטיבות, שתי תפיסות של המאורעות בתולדות הסכסוך
    חזון
הרעיון שלנו היה לבנות שני נרטיבים שיהיו רווחים בציבור לאורך זמן, הרבה אחרי שיהיו פה שתי מדינות. אנחנו דוגלים ברעיון של שתי מדינות. הרעיון היה להכין את התלמידים לקבל את זה שיש שתי גישות למה שקרה כאן. למשל, עבור הפלסטינים, הצהרת בלפור היא הפעם הראשונה שבה אין הכרה בזכויות שלהם. עבור היהודים הישראלים, זו הפעם הראשונה שהקהילה הבינלאומית הכירה בזכותם לבית לאומי כאן. הדברים האלה לא ישתנו גם אם יהיה פתרון פוליטי
    חזון
אנחנו סבורים ששלום אמיתי פירושו הכרה בכך שהאחר שונה ולא שהאחר דומה. גישור בין נרטיבים הוא יצירת דמיון משותף, איננו מבקשים ליצור אשליה של דמיון משותף; אנחנו סבורים שזה לא יקרה, בכל אופן לא בעתיד הקרוב. קודם כל צריך להכיר בכך שהאחר חושב בדרך שונה ממך.
ההקשר    
באופן כללי, אפשר למצוא דברים טיפוסיים למצבי סכסוך בספרי הלימוד הפלסטינים והישראלים, כאשר מטרת ספרי הלימוד היא לתמוך ולהצדיק את הצד שלך בסכסוך ולעשות דה-לגיטימציה של הצד השני. את זה מוצאים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, וזה טיפוסי מאד גם במקומות אחרים שבהם היה סכסוך מתמשך קשה לפתרון
ההקשר    
[לפני שמשרד החינוך יכיר בספר הלימוד שלנו] אני חושב שנדרש שינוי במצב הפוליטי. כאשר יתחדש הדיאלוג בדרג הפוליטי אני חושב שחינוך זה אחד הנושאים שיעלו לסדר היום. שני הצדדים מודעים כיום לחשיבות בשינוי החינוך. זה נושא שהוזנח באוסלו. זה היה דבר בעייתי באוסלו, ואפילו ביוזמת ג'נבה אין פרק שעוסק בחינוך. אנחנו סבורים שחינוך צריך להוות נושא מרכזי בכל הסכם שלום עתידי
 מכשולים ואתגרים   
הפחד היה שהצד השני יבטל את הלגיטימציה של העמדה שלך... החוויות שלהם, רגשות שלהם... לדעתי זה היה הפחד המרכזי בקרב שתי הקבוצות. ההצלחה הייתה שהם הצליחו להקשיב אחד לשני ולא לבטל את הלגיטימציה של אף אחד מנקודות המבט. מאד קשה להכיל את שני הסיפורים
ההקשר    
מנקודת מבט פסיכולוגית, נושא הפליטים הפלסטינים הוזנח יותר מכל הסוגיות האחרות. שאר הסוגיות נבחנו במידה שונה, אבל יש הכחשה ודיכוי מוחלטת ביחס לבעיית הפליטים הפלסטיניים  [...]היא דורשת מהישראלים להכיר באחריות מסוימת למצב, והישראלים פוחדים שהכרה כזאת עלולה לגרום דה-לגיטימציה של הקיום של ישראל פה
    חזון
גם ברגעים הכי חשוכים, כשלא הייתה בכלל תקווה. אנחנו מאמינים שיבוא היום שאחרי וכשזה יקרה כדאי מאד שנהיה מוכנים עם החומרים. זאת הייתה התפיסהא .ני חושב שהפוליטיקאים צריכים ללמוד את מה שהמורים שלנו למדו: להקשיב לנרטיב השני, לשאול שאלות, להסביר לצד השני אילו מינוחים מעליבים אות םולראות כיצד הנרטיבים יצטרכו להתאים בכדי שכל מורה ירגיש את היכולת ללמד אותם בכיתה
ההקשר    
ברור לנו שחלק מהבעיה [סוגיית הפליטים הפלסטינים] הוא המספרים הגדולים שמדכאים את כולם ומצריכים מציאת פתרון כוללני. אנחנו מאמינים שדווקא ההיפך הוא הנכון, שצריך לפרק את הנושא לגורמים... להתייחס אליו ברמה המקומית... לראות שמצב הפליטים בלבנון הוא הכי גרוע ולכן להם צריך לעזור קודם
   אי אלימות 
אנשים מבחוץ יכולים לסייע בעירבון מוגבל. היינו עדים לכך בסמינרים שלנו; כשהבאנו צד שלישי, כמה שרצה לעזור, תחילה היה עליו להבין את הניואנסים של המצב. נוצר גם מצב בו כל צד רוצה לנכס את הצד השלישי אליו וזה ממש מפריע לתהליך. אז לפעמים עדיף להוציא את הצד השלישי ולהתקדם רק עם שני הצדדים. צד שלישי לא תמיד יודע איך לבצע את שמוטל עליו
    חזון
כמחצית מחיי אני חי פה בחברה שמנקודת מבטי תמיד בוחרת ללכת בכיוון הלא נכון. זה קשה מאד. צריך למצוא דרך לחיות עם זה מבלי לפתח שנאה עצמית או שנאה כלפי החברה שלך. צריך להבין כמה קשה לאנשים, אבל גם לנסות להניע אותם להתקדם קצת. למדתי הרבה על תהליכי שינוי ועל המגבלות שלנו, במובן של כמה אפשר לגרום לאנשים להתקדם – מתי ואיך – ושאסור לנו לוותר לעולם או לומר שמה שלא עבד אתמול אולי גם לא יצליח מחר. תמיד צריך לחפש אפשרויות חדשות כדי לנסות דברים. לפעמים אפשר לדעת אם אנשים מוכנים או לא רק בעזרת ניסוי וטעייה