עלי אבו-עוואד
    פעיל שלום ומייסד "אל טריק"
    quote
    "לא ידעתי מה לעשות עם הכאב ולא היה מוצא לצער. הפורום הוא דרך לעזור לעצמך וגם אמצעי מאבק. זו מהפכה מסוג שונה למען בני עמי. ככה אני רואה זאת. בסופו של דבר אתה נשאב לזה ומתחיל להאמין בעקרונות שעומדים ביסוד פעולותיך. כיום אני מרגיש שיש לי יכולת להתמודד עם כל אחד בכל וויכוח, לא משנה איזה כישורים רטוריים יש לו. כיום אני מאמין שזו הדרך להביא להכרה בזכויותינו"

    רקע

    מקום מגורים: בית אומר נולד/ה ב: חלחול שנת לידה: 1972 זהות: מוסלמי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס פעילות ישירה לא-אלימה אתר: Bereaved Families Forum מקום עבודה חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות, "אל טריק" (הדרך) מראיינת ג'ולין מחלוף תאריך הראיון 2005

    עלי אבו-עוואד גדל במשפחה פעילה פוליטית והשתתף במאבק נגד הכיבוש הישראלי באינתיפאדה הראשונה. הוא נעצר בשל פעילות זו אשר כללה יידוי אבנים, השתתפות בהפגנות והשתייכות לתנועה פוליטית, תנועת הפַתְח. עלי נידון לעשר שנות מאסר בכלא הישראלי אך שוחרר כעבור ארבע שנים בעקבות חתימת הסכמי אוסלו. במהלך האינתיפאדה השנייה נפגע עלי ברגלו מירי מתנחל ונסע לערב הסעודית לקבל טיפול רפואי. בעת שהותו שם קיבל את הידיעה כי חייל ישראלי ירה באחיו למוות במחסום שבכניסה לכפרם. בשלב מאוחר יותר הצטרפו עלי ואחרים מבני משפחתו לפורום המשפחות השכולות, שם הם פעילים בהפצת המסר של פיוס ואי-אלימות בקרב פלסטינים וישראלים. עלי אבו-עוואד משתתף בסרט "נקודת מוצא", לצפייה בסצנה בהשתתפותו נא לחצו כאן

    מאמרים ברשת

    No More Taking Sides, Audio interview with Ali Abu Awwad and Robi Damelin, on PRI's Speaking of Faith. February 14, 2008

    She's Israeli, he's an Arab. War has made them like mother and son, by Sarfraz Manzoor, The Guardian, May 10, 2009

    Ali Abu Awwad, Palestine, Creating social change through non-violent practice, Synergos

    Ali Abu Awwad and Robi Damelin Speak at Pangea Day, August 15, 2008

    Video of Ali Abu Awwad Preparing for the Sulha, Peace TV1

    A War with No Weapons (Translated from the Hebrew), Nahum Barnea, Yediot Aharonot

    • ספר לי על עצמך בבקשה.

      שמי עלי אבו עוואד. אני גר בכפר בית אוֹמָר, ליד חברון. אני בן למשפחת פליטים שחיה במקור בכפר ששמו  אלקֻבֵּיבֶּה, באזור בֵּית גִ'בְּרין, בין עזה לחברון. בשנת 1948 גורשה משפחתי מאדמותיה ולכן רובה מתגורר במחנות פליטים בירדן. אותו חלק של המשפחה שאני שייך אליו השתקע בכפר בית אומר. גדלתי בבית ספוג פוליטיקה. אמי הצטרפה לפתח בשנת 1978. בגלל שכילד ראיתי את אמי נעצרת, הקשר שלי לסכסוך נהיה יותר חזק מזה של כל ילד פלסטיני ממוצע אחר. אמי נעצרה פעמים רבות. אני הייתי פעיל באינתיפאדה הראשונה. השתתפתי בה ונעצרתי פעמיים, פעם אחת במקרה. הצבא פרץ לבית שלנו ועצר אותי כשהתכוננתי לבחינות סיום התיכון. 

    • למה אתה מתכוון כשאתה אומר שנעצרת במקרה?

      זה לא היה מעצר ממוקד. לא הייתי מבוקש על ידי שירותי הביטחון הישראלים מסיבה ספציפית כלשהי. הצבא פרץ לבית שלנו אחרי הפגנה ועצר אותי כשהתכוננתי לבחינה. נתנו לי שתי אפשרויות: או לשלם 1,500 ₪ קנס או לבלות שלושה חודשים בכלא. סירבתי לשלם את הקנס כי האמנתי בַּעיקרון שאסור לעזור לכיבוש בכל דרך שהיא.

    • מה הייתה ההאשמה בגינה הורשעת?

      טייס מסוק ישראלי טען שהוא ראה אותי מיידה אבנים. נהגתי ליידות אבנים אבל דווקא באותו יום לא עשיתי זאת. התכוננתי לבחינה. בתקופת המאסר שלי למדתי יותר על פתח. אני רואה בתקופת המאסר שלי הזדמנות שניתנה לי, להיות עם עצמי ולהיות חלק מהמערכת המאורגנת שיש לאסירים פלסטיניים בכלא הישראלי. ניצלתי את הזמן לקרוא ספרים וללמוד יותר על תנועת הפתח ועל פעילויותיה. אחי יוסף, שמת מות קדושים בשנת 2001, נעצר זמן קצר אחרי ועדיין היה בכלא כשהשתחררתי מן הכלא בנגב שלושה חודשים אחר-כך.

    • הוא נעצר מאותה סיבה שאתה נעצרת?

      לא, היה לו עבר בטחוני. הוא אישית היה מבוקש על ידי המודיעין הישראלי .הם עצרו אותו בלילה. כשהשתחררתי מהכלא הרגשתי מוזר, כאילו שאני גיבור. אני לא יודע איך להסביר את ההרגשה הזאת, אבל אנשים מעריכים אותך יותר אם התנגדת לכיבוש וסבלת כתוצאה מכך. אני זוכר שכאשר החברים שלי ביקרו אותי אחרי שהשתחררתי וכשסיפרתי להם מה למדתי על הפתח, הם הופתעו מאוד ואמרו שאני כבר לא אותי עלי שהייתי.  לפני כן לא הבנתי לעומק את הרעיון מאחורי הפתח ואת האידיאולוגיה של התנועה. בגיל ההוא הייתי מלא מוטיבציה ולכן התחלתי לקרוא יותר ולהיות יותר מעורב בפוליטיקה. המשכתי את לימודיי [בתיכון] וכשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, שמונה חודשים אחר-כך, נעצרתי שוב ,והפעם דנו אותי לעשר שנות מאסר שמתוכם ישבתי ארבע שנים בכלא. באותו זמן גם אמי היתה עצורה. היא נעצרה כמה חודשים לפני וכשהייתי מבקר אותה, לא יכולתי לחבק אותה כי שנינו היינו אסירים והפרידו בינינו סורגים. אפילו הסוהרת שהיתה שם לא יכלה לעצור את הדמעות. בכלא היה לי תפקיד מרכזי. הייתי חבר בוועדה המרכזית שהנהיגה את האסירים. שוחררתי מהכלא בעקבות חתימת הסכמי אוסלו. אחרי השחרור נשלחנו ליריחו. בגלל שעל פי ההסכם יריחו ועזה היו שתי הערים הראשונות שהרשות הפלסטינית קיבלה שליטה עליהן, אסור היה לנו לצאת מיריחו. לא הייתי משוכנע בשלום הזה. מצד אחד, שחררו אסירים, אבל מצד שני לא יכולתי לחזור הביתה .איזה מין חופש זה? אני זוכר שהייתי מבקר בסתר בביתי, בבית אומר שליד חברון.

    • מה היו האישומים נגדך כאשר דנו אותך לעשר שנות מאסר?

      האשימו אותי בהרבה סעיפים. האשימו אותי בזריקת בקבוקי תבערה, יידוי אבנים, הנהגת חוליה וחברות בתא צבאי. לא היה לנו נשק ולא ירינו על אף אחד אבל הואשמתי בהנהגת תא צבאי בעיר. בכל מקרה, הסיבה העיקרית למאסר שלי היתה שסירבתי למסור כל מידע על אמי, שהייתה המושא העיקרי של החקירה. זו היתה בעיה בשבילי, שלא הרשו לי לחזור הביתה אחרי שהשתחררתי על פי תנאי הסכם השלום, אבל הבעיה הגדולה יותר היתה שההסכם הזה לא סיפק לצד הפלסטיני מה שהוא היה אמור. ההסכם לא הביא להקמת מדינה פלסטינית ולא הפסיק את ההתנחלויות. הסכם אוסלו גם לא הביא ביטחון לישראלים ולא הפסיק את הפעולות האלימות [של הפלסטינים] בישראל, ולכן הוא נכשל אצל שני הצדדים. ההסכם היה תוצר של עבודת הפוליטיקאים, לא העם. שני העמים לא היו מוכנים לשלם את המחיר - לפנות התנחלויות ולהחזיר אדמה לפלסטינים, והפלסטינים לא היו מוכנים לדון בעניין הפליטים. זה הוביל לאינתיפאדה השנייה, שהייתה אלימה יותר. הגישה בשני הצדדים הייתה שניסינו את השלום וזה לא עבד ולכן שלום עם הצד השני אינו אפשרי. הכעס באינתיפאדה השנייה היה עמוק יותר. באינתיפאדה הנוכחית נקשרתי לסכסוך באופן שונה. נפצעתי קשה ברגל מירי מתנחל, ואחי נהרג בידי חייל ישראלי בצורה לגמרי לא אנושית ובלי כל סיבה .החייל ירה בראשו של אחי ממרחק 70 ס"מ רק בגלל שהוא דיבר איתו. זאת בכלל לא התנהגות אנושית. באותו זמן, אחי יוסף לא ידע שהישראלים הוציאו תקנה חדשה .הוא לא ידע שאסור לו לפתוח את הפה. אנחנו אמורים לשתוק. אחי הפר את ההוראה ומאז החלטתי לא לשתוק יותר. כשאחי נהרג הייתי בערב הסעודית. הייתי בהלם כששמעתי על כך; הייתי מלא כעס ושנאה, ולא רציתי לראות את הצד השני או להיות באיזשהו קשר איתו. לא רציתי לחזור למחסומים ולראות את החיילים מתנהגים בדרך המכוערת שלהם. לא רציתי לראות את ההתנחלויות ואת העם שלי סובל. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו ושאין כל סיבה לחיות. אבל אי אפשר לחיות ככה. הגורל שלנו הוא לחיות אבל אנחנו קובעים איך נחייה, לא הגורל. יום אחד התקשרו אלי מארגון ישראלי ששמו פורום המשפחות השכולות. הם סיפרו לנו שגם הם איבדו את יקיריהם, אבל החליטו לאמץ את דרך השלום והפיוס ,לא את דרך הנקמה. הם ביקשו לבקר אותנו. הופתעתי מאוד כי לא תיארתי לעצמי שיכול להיות הורה שכול ישראלי או פלסטיני שרוצה להיפגש עם האויב. הזמנו אותם והתחלנו לדבר. הקבוצה כללה את יצחק פרנקנטל ואת רוני הירשנזון, שאיבד שני בנים. כשדיברנו, הם התחילו לדבר על זכויות הפלסטינים. הופתעתי מאוד. אמרתי שדרך האי-אלימות יכולה להניב פירות אמיתיים. אנחנו הורגים זה את זה כבר יותר משישים שנה, ללא תועלת. אם נרצה או לא, יש יותר מעשרה מיליון בני אדם, בשני הצדדים, שחיים על האדמה הזאת. זה גורלנו. אבל גורלנו איננו להרוג ככה זה את זה. אמי היתה הראשונה שהצטרפה לפורום; אחריה אני, אחי ח'אלד ואנשים נוספים.

    • ספר לי על תחילת הפעילות שלך בפורום.

      ההתחלה הייתה קשה אבל גם נעימה. זה היה קשה כי הרגשתי שאני מוותר על משהו, למרות שזה לא היה נכון. היינו רגילים לחשוב שלדבר עם האחר, עם הכובש, זו בגידה, נורמליזציה. כל מפגש נחשב מפגש נורמליזציה. זה לא קל לאדם שנאמן לעמו לעשות דבר כזה. אבל גיליתי שאלה לא היו מפגשי נורמליזציה .נורמליזציה מתרחשת בין מדינות. המפגשים האלה הם כדי להביע את סבלנו ולהגן על זכויותינו בדרך שונה. אפילו הקיצוניים מאמינים שהדרך שלהם תוביל לפתרון. באמצעות הפעילויות האלה אתה מתחיל להבין שאתה עושה דבר גדול. אתה מנטרל את התירוץ שיש להרג בני עמנו. הטרור הוא התירוץ להקמת החומה, ולשאר העניינים. אני לא יכול להרשות שיתייחסו אל המאבק של העם שלי כאל "טרור". הרגשות שלי היטלטלו בין הפחדים האלה לבין הצד החיובי שבמפגשים. אתה מגלה דרך לחיות עם הכאב שלך. לפני שהצטרפתי לפורום לא ידעתי מה לעשות עם הכאב שנכפה עלי. לא ידעתי מה לעשות עם הכאב ולא היה מוצא לצער. הפורום הוא דרך לעזור לעצמך וגם אמצעי מאבק. זו מהפכה מסוג שונה למען בני עמי. ככה אני רואה זאת. בסופו של דבר אתה נשאב לזה ומתחיל להאמין בעקרונות שעומדים ביסוד פעולותיך. כיום אני מרגיש שיש לי יכולת להתמודד עם כל אחד בכל וויכוח, לא משנה איזה כישורים רטוריים יש לו. כיום אני מאמין שזו הדרך להביא להכרה בזכויותינו .מה שהביא אותי לפורום בהתחלה היה החיפוש אחר דרך חדשה, ודרך לריפוי; היום מה שדוחף אותי להמשיך זה גם המחשבות שלי, ולא רק הרגשות שלי.

    • באיזה מובן יכולה הפעילות שלך בפורום להיות אמצעי למהפכה או לפתרון הסכסוך?

      בפורום אנחנו מדברים על הסבל שלנו, על המחסומים, על הכיבוש, על ההתנחלויות, על האנשים שמתו מות קדושים ועל הפצועים. אנחנו מדברים כפלסטינים. האם המסר על הסבל שלנו והצגתו בפני כל העולם היא מהפכה? אני חושב שכן. למה הקיצוניים מבצעים פעולות אלימות? הקיצונים מבצעים פיגועים מכיוון שהם רוצים לבטא את הסבל שלהם ולהראות שהוא כל-כך גדול עד שלחיים ולמוות יש אותו ערך. אנחנו מדברים כדי להשתמש בסבל שלנו בצורה יותר יעילה והפעילות שלנו מסוכנת יותר למדינת ישראל. גנרל ישראלי אמר שאי-אלימות היא הנשק המסוכן ביותר שיש בידי הפלסטינים, משום שהיא שומטת את הקרקע מתחת לכל התירוצים לכיבוש ואת הלגיטימציה שהם טוענים שיש להם כשהם הורסים בית או מחסלים מישהו. הישראלים טוענים שהם מציבים מחסומים כדי לתפוס מיליטנטים מבוקשים, אבל אם לא יהיו בכלל מיליטנטים מבוקשים? לא יהיה להם שום תירוץ. מלחמות מודרניות נשלטות על-ידי התקשורת. ברית המועצות לא נפלה בגלל מתקפה גרעינית אמריקאית אלא מסיבות כלכליות. סכסוכים אף פעם לא מסתיימים באמצעות מלחמות, כל המלחמות מסתיימות באמצעות משא ומתן; אנחנו לגמרי משוכנעים בכך. אנחנו מבינים את חוסר היכולת של המנהיגים שלנו להשפיע על המצב באמצעות משא ומתן משום שהמצב בשטח מאוד מורכב. אבו מאזן לא יכול לפנות התנחלויות או לסלק מחסומים, אבל אנחנו יכולים לפחות לנסות להשפיע על הצד השני לראות אותנו כאנשים בעלי זכויות. אני לא רואה איך לפוצץ אוטובוס מלא ילדים או אפילו מלא באנשים רגילים עוזר לנו בזירה הבינלאומית או במונחי התדמית שלנו בתקשורת, להפך, זה מזיק לנו.

    • ספר לי בבקשה על פעילותך בפורום.

      אנחנו מנסים לשרוד. אנחנו עוסקים בחינוך. כידוע, חינוך הוא גורם בכל סכסוך. אנחנו מנסים להסביר את המסרים שלנו לתלמידים ולסטודנטים. בדרך כלל מקבלים אותנו. לפעמים אנחנו שומעים דברים קשים אבל בסופו של דבר אתה מתחיל להבין ולנתח למה תלמיד מסוים מדבר בשנאה כזאת. התלמיד לא נולד עם השנאה הזאת אז למה הוא כזה עכשיו? אתה מתחיל להבין את העניין הזה, ומוצא את עצמך סניגור של רגשות אנושיים בקרב בני האדם. בנוסף, ילדים משני הצדדים גדלים על פי נקודות מבט שונות. אצל הציונים או היהודים, 1948 מציינת את הקמת המדינה הציונית או היהודית, אבל מבחינתנו זה האסון [הנכבה]. שני הצדדים צריכים להבין את מקור השנאה הזאת; באמצעות ההרצאות שלנו אנחנו מנסים להסביר את הסיבות לשנאה ולחוסר ההבנה ולהעביר את המסר שהאנשים בצד השני הםלא חיות, הם בני אדם. בנוסף, נושא התקשורת חשוב מאוד. יש לנו פעילויות שקשורות לתקשורת כמו ראיונות לטלביזיה ולעיתונים וכן מפגשים שבאמצעותם אנחנו מנסים להעביר מסר שעדיין יש כאן אנשים שרוצים לחיות בשלום. התקשורת הנגדית, שמושפעת עמוקות מהממשלה הישראלית, מציגה את המצב כמלחמה שבה משתתף הרוב, אבל האמת היא שאלה שנלחמים בפועל הם מיעוט קטן והרוב הם אנשים שסובלים. שני הצדדים סובלים. אחרי ההרצאות אנחנו גם מקיימים מפגשים בין התלמידים. המטרה במפגשים האלה היא שהתלמידים יוכלו להסביר זה לזה את המסרים שלהם כדי ששני הצדדים יקבלו זה את זה. במפגשים האלה הפלסטינים מנסים להסביר לישראלים שהם] הפלסטינים] אינם זרים באדמה הזאת ולמה הם תובעים מדינה פלסטינית. הפלסטינים גם מנסים להסביר לישראלים מדוע הם לא מוכנים לקבל את המתנחלים ורואים אותם כמתנחלים על אדמה פלסטינית, למרות שהמתנחלים רואים אותה כאדמתם. הפלסטינים מנסים להסביר לישראלים שכל עוד ייראו המתנחלים את פלסטין כולה כשייכת להם, הסכסוך יימשך; כדי לתמוך במדינת ישראל, בעם ישראל, על המתנחלים הישראלים לוותר על האמונה שכל פלסטין שייכת אך ורק להם. עמדה כזאת מובילה למצב שבו שני העמים יהיו יותר מוכנים לנהל משא ומתן זה עם זה, להבין את הצד השני ולשלם את מחיר השלום. זוהי המטרה שלנו, באופןכללי. בנוסף, אנחנו מקיימים מפגשי משפחות. הפורום כולל כחמש מאות משפחות משני הצדדים. אנחנו מארגנים מפגשים משותפים בין המשפחות כדי שישמרו על קשר משום שההתמדה בקשר חשובה ביותר להעברת מסר הפיוס. אנחנו דנים בעובדות ובמסקנות ומנסים להגיע להבנה משותפת בנוגע לעתיד. למרות המרחק והניתוק, אנחנו קוראים תגר על המצב ומנסים להיפגש בקביעות, ולגייס חברים חדשים לפורום ולהציג בפניהם את הצד השני. אנחנו גם מרצים בחו"ל ומוכנים לבוא לכלמקום שמזמינים אותנו. אנחנו מציגים את המסר שלנו כפורום המשפחות השכולות, מסר שסותר את זה של הפוליטיקאים, שטוענים שאין עם מי לדבר בצד השני. אנחנו אומרים שאם אנחנו - משפחות שכולות - מצליחים לשבת יחד ולנסות להגיע לעתיד טוב יותר, אז כל אחד יכול. אנחנו מנסים להסביר את המסר הזה לעולם. התחלנו להרצות אפילו בבתי ספר באירופה. אחרי שהמנהיגים הפוליטיים חזרו מקמפ דייויד בשנת 2000 והכריזו שהצד השני לא רוצה שלום, ניסינו להוכיח שההפך הוא הנכון. פתחנו מוקד טלפוני שאם מחייגים 6364*, מגיעים אליו. מפברואר 2002 ועד היום היו לנו 750,000 שיחות בין שני הצדדים ומעל 1.4 מליון דקות שיחה. אנחנו ארגון לא פוליטי שאינו משתייך לאף מפלגה פוליטית. אין לנו אפילומסר פוליטי; המסר שלנו הוא אנושי. אנחנו יוצרים קשר עם פוליטיקאים ועם אנשים חשובים משני הצדדים כדי לשכנע אותם שלמרות כל מה שקורה, אסור להזניח את נושא המשא ומתן. באמצעות כל התוכניות אנחנו מנסים לאפשר לאנשים לחיות עם הכאב שלהם. מהכאב אנחנו מנסים להוציא את הטוב, להוציא מתוק מעז, וזו מטלה מאוד קשה. זה אפילו קשה יותר לפלסטינים מאשר לישראלים כי קשה יותר להאמין בשלום ובפיוס כשאתה חי תחת כיבוש. אני משוכנע שעבור הישראלים שלום פירושו המשך החיים בצורה בטוחה או טובה יותר, כי יש להם את המדינה שלהם, כלכלה, חינוך, הכול. עבור הפלסטינים, שלום יהיה תחילת החיים שלהם. השאלה איך לפנות לשני הצדדים באותה שפה היא שאלה קשה ומורכבת אבל כשאתה מבין שזו הדרך היחידה, אתה ממציא שפה שתדבר אל כל האנשים. אני תמיד אומר שהפורום הזה הוא מכונת המצאות. עם כל אירוע חדש יש המצאה חדשה. הלוואי שפוליטיקאים היו יכולים להמציא פתרונות לבעיות מורכבות כמו שאנחנו עשינו באמצעות הפורום.

    • האם אתה מרגיש שהפעילויות שלכם בפורום נושאות פרי?

      אין דבר שאינו נושא פרי, אפילו הרוע. התשובה לשאלה הזאת נקבעת על ידי מידת האמונה שלנו בעצמנו. כתוצאה מהסבל ומהייאוש הפסקנו להאמין בעצמנו וביכולתנו ליצור שינוי ולהשיג שלום. התחלנו לחשוב שלא משנה מה נעשה, העבודה שלנו לא תעזור. למרות המצב הנואש, אנחנו צריכים לזכור דבר אחד: אם לא נקיים פעילויות כאלה, המצב אפילו יחמיר. הפורום אולי לא יפתור את הסכסוך בין שני העמים אבל הוא יכול לפחות להציל חיים של אדם אחד או לשנותאת ההתנהגות של מישהו. בגלל הפורום כשאני מתעורר בבוקר אני מרגיש שיש משהו שאני יכול לעשות. רוב האנשים בשני העמים יושבים על הגדר: הם לא יודעים מה לעשות והם לא חלק ממעגל האלימות. המצב זקוק לפתרון ואנשים זקוקים לסיבה לחיות. אני חושב שלעבודה שלנו יש השפעה ברמה הפוליטית. כשאנשים בוחרים באדם כמו אבו-מאזן הם בעצם אומרים שאלימות אינה הפתרון. זה מאורע היסטורי גדול. זאת הפעם הראשונה שפלסטינים קוראים לאי-אלימות. זה לא שאין לנו זכות להתנגד או להתמרד. השאלה היא לגבי מהות המהפכה. אני מנסה לשכנע את הישראלים והפלסטינים להאמין בזה. נושא אחר הוא שהישראלים גם הם סובלים בגלל המצב. אני שואל למה הישראלים לא עושים מה שאני עושה. למה לישראלים אין מהפכה משלהם למען השלום, כמו שיש לנו? החברה הישראלית סובלת סבל רב בגלל הסכסוך; כשהבנים שלהם חוזרים הביתה הם מתאבדים, או עוזבים את הארץ, או מתנהגים באלימות כלפי המשפחה שלהם. יש להם בעיות אמיתיות. כתוצאה מהתנהגותה ומתמיכתה בכיבוש, ישראל כאומה משלמת מחיר בינלאומי ונחשבת מדינה בריונית. פינוי ההתנחלויות בגדה המערבית ובעזה על ידי ישראל לא היה חסר תקדים; היתה לכך סיבה. מכך אני מסיק שהפעילות שלנו משפיעה; הבמה מוכנה, אבל השאלה היא האם אנחנו מוכנים לעבוד. אנחנו צריכים לעבוד.

    • אמרת שהגישה שלך כלפי ישראלים ופלסטינים שונה ושאתה ממציא שפה חדשה משותפת. תוכל לתת דוגמא?

      הרציתי פעם במה שנקרא מכינה קדם-צבאית. היו שם מתנחלים, דתיים וקיצוניים, והיתה לי הרגשה שיש שם ייצוג לכל סוגי האלימות שיש בעולם .השותף שלי ניר הציג את עצמו כחבר בפורום שרוצה, כמוני, לדבר על שלום. אחד התלמידים קם ואמר: מה? אתה פלסטיני ואתה רוצה לדבר על שלום? לך מפה .אנחנו לא רוצים לשמוע אותך. היינו צריכים לגרש אתכם מכאן מזמן ולחסוך מעצמנו הרבה סבל. צחקתי, כי הוא היה ממש פתטי. אמרתי לו: כשאתה מציג את העם שלך כעם שלא מכיר את שפת השלום ולא מוכן להקשיב לה אז אני גאה להיות פלסטיני. אבל אני יודע שאתה לא מייצג את העם הישראלי, ולכן אני צוחק. אמרתי לו שאם הוא לא רוצה להקשיב לנו שייצא החוצה, כי אני בטוח שיש אחרים שרוצים לשמוע את מה שיש לנו לומר. היה מופתע ומבולבל, משום שהוא אף פעם לא נתקל בתשובה כזאת. הוא התיישב ואחרי ארבע שעות הרצאה הוא ניגש אלי ואמר ,על פי השלום שאתה מציע, אני אצטרך לעזוב את הבית שלי. אמרתי: לרוע המזל, זה נכון. למה אתה לא יכול לעזוב את הבית שלך? אני הייתי צריך לעזוב את הבית שלי לפני הרבה זמן! הוא השתכנע ואמר שהוא רוצה לבקר אותי יחד עם חבריו. יש שפה במקום שפת האלימות. אתה יכול לשכנע אנשים כשאתה מדבר אתם בהיגיון. אמרתי שאני מבין את הרגשות שלהם. אני לא מקבל את הרגשות האלה ואני לא מוכן לשלם על הרגשות האלה בחיים תחת כיבוש, אבל אני כן מבין שהם אנושיים. השפה הזאת אפקטיבית מאוד. אישה פלסטינית אמרה פעם שאני בוגד בעמי ושאני מנסה למנוע מהם להילחם. עניתי לה בשפה שלה ואמרתי לה, אם את חושבת שהטנקים והמטוסים הפלסטיניים נעולים במחסן ואני מחזיק במפתחות כדי למנוע ממך להשתמש בהם, את יכולה להרוג אותי. אמרתי לה שאני לא מונע ממנה להילחם. היא היתה מבולבלת. אני לא מונע מהפלסטינים להשתמש במטוסים או בטנקים שלהם, אני גם לא מבקש מהם להפסיק להפגיז את תל אביב! לא הייתי עונה לה כך אלמלא הייתי מעורב בפעילות הזאת. עלי שהייתי לפני שנה היה עונה לה אחרת. האמונה שלנו במה שאנחנו עושים מתגברת כתוצאה מעבודתנו ,ואנחנו באמת ממציאים שפה חדשה שאף פעם לא נשמעה כאן. אף פעם בעבר לא שמעתי ישראלי שאומר שאי אפשר לקבל את הכיבוש ושהישראלים הם אלה שצריכים להתנגד לו. לא שמעתי את זה מישראלים מן השורה, שמעתי את זה מישראלים שאיבדו את יקיריהם. זה גרם לי להאמין שיש שפה אחרת.

    • אנשים עלולים לחשוב שפלסטינים כמוך פועלים בדרך של אי-אלימות כמוצא אחרון, כיוון שאינם יכולים להתחרות בצבא הישראלי.

      אולי אנשים לא יבינו למה אני אומר את זה, אבל הלוואי שהיתה פורצת מלחמה והסכסוך היה מסתיים תוך שבוע. אני גם לא בטוח שאפילו אם היו לנו] לפלסטינים] מטוסים וטנקים, היינו יכולים לסיים את הסכסוך. אני לא בוחר לפעול בדרך של אי אלימות מפני שאני לא יכול לשאת נשק. אני יכול להשיג נשק ולהרוג מישהו, אבל כשאתה עונה למישהו אתה צריך לענות לו בשפה שלו. אם הייתי עונה לאישה שהאשימה אותי בבגידה שאנחנו צריכים להיות אנושיים ומוסריים, התשובה שלי לא היתה מדברת אליה ולא היתה מעניינת אותה. אני צריך להתאים את התשובה שלי לאדם שאני מדבר איתו. אם האישה הזו תתמוך בדרך שליבגלל העליונות הצבאית הישראלית, לא אכפת לי. בכלל לא חשוב למה היא תומכת בהשקפה שלי, מה שחשוב הוא שהיא מקבלת אותה. אחרי שהיא תקבל את ההשקפה שלי היא תהיה מוכנה לתמוך בדרך שלי. זה תהליך הדרגתי.

    • איך הגיבו חבריך לכך שהפכת מאסיר שנלחם בכיבוש לפעיל שלום?

      קודם כל, אני עדיין נאבק נגד הכיבוש. אני עדיין פעיל בתנועת הפתח וחלק מהחברים שלי לא מעלים את העניין הזה. אנחנו מדברים על כל הנושאים, אבל נמנעים מהנושא הזה. בעבר, אנשים היו שואלים אותי למה אני פעיל בתחום הזה למרות שהייתי לוחם בעבר. היום הם לא שואלים שאלות כאלה. אולי זה בגלל שהם מכבדים אותי; הם מרגישים שהם יכולים לבטוח בי. בנוסף, אנשים לא מעלים את הנושא בגלל שהם מרגישים שהוא לא חשוב, לכן אני נאלץ להעלות אותו בעצמי .פעם העליתי את הנושא בפני קבוצת צעירים שנהגה לזרוק אבנים. שאלתי אותם אםהם יודעים שיש ישראלים שמסרבים לשרת בצבא. הם אמרו שהם שמעו על זה אבל לא יודעים הרבה בנושא. הצעתי מפגש וארגנו מפגש בבית אומר והזמנו שלושה סרבנים. הפלסטינים היו המומים. הם אמרו שהם שמעו שיש סרבני גיוס, אבל אף פעם לא הכירו את הסיבות. הפלסטינים אמרו שהם חשבו שהסרבנים הישראלים פוחדים שהפלסטינים יהרגו אותם; הם לא ידעו שהסירוב שלהם הוא אידאולוגי ונובע מהסירוב שלהם להיות חלק מהכיבוש. הצעירים הפלסטינים שהשתתפו במפגש גילו מציאות חדשה. הבנו שרוב האנשים משני הצדדים שומעים על המצב, אבל לא באמת יודעים מה קורה. יש הבדל בין לשמוע על משהו לבין להבין אותו. לכן אנחנו דנים את השלום למוות לפני שאנחנו נותנים לו הזדמנות להתקיים. אנחנו שומעים על השלום ומחליטים שהוא לא יעזור, אבל אנחנו עושים זאת בלי לדעת מהו באמת השלום.

    • מה משמעות המילה 'שלום' עבורך?

      עבורי, למילה שלום יש משמעות מעורבת. שלום בשבילי פירושו מהפכה. המאבק בין התפיסות השונות והמנוגדות לפעמים של המילה שלום מוליד דבר חיובי. אני מגדיר את המושג מהפכה כמושג תאום למילה שלום ולא כמושג מנוגד. באופן אידיאלי, שלום פירושו לחיות בחירות ובביטחון, אבל בהקשר של הסכסוך שלנו פה, המשמעות בפועל שונה מאוד.

    • במה המילה שלום שונה בהקשר הזה?

      היא שונה מאחר שהמושג שלום נהיה מושג מסובך בגלל מורכבות הסכסוך. הסכסוך שלנו מסובך מאוד. זה לא מצב שבו מדינה אחת כובשת מדינה אחרת .לפלסטינים אין צבא שנלחם בצבא הישראלי. הסכסוך שלנו מורכב ביותר וכנראה יחיד במינו. לכן, השלום צריך להיות מורכב באותה מידה כדי להיות אפקטיבי כי אם לא אני חושב שאי אפשר יהיה לפתור את הסכסוך הזה באמצעות משא ומתן. ניסינו הסכם והוא נכשל. הוא נכשל בגלל שהוא לא התייחס לסכסוך מורכב. ההסכם היה תוצאה של ניסיון לפתור סכסוך בין שני צדדים. אנחנו לא שני צדדים .לפעמים אנחנו עשרה צדדים ולפעמים רק אחד. לדוגמא, אילו סאדאם חוסיין היה משגר טיל כימי על תל אביב, הטיל היה משמיד אותנו יחד עם הישראלים. הסכסוך שלנו מורכב מאוד ולכן אנחנו צריכים לחפש שלום מורכב. ייתכן שמה שאני מנסה לומר מבלבל וקשה להבנה אבל אני מנסה לומר שני דברים: בדרך כלל אנשים מבקשים שלום עבור עצמם. אנחנו צריכים לבקש שלום עבור אחרים. הצעד הראשון הוא שהישראלים יעמדו בתל אביב ויכריזו שהם רוצים שלום עבור הפלסטינים, לפני שיכריזו שהם רוצים שלום עבור הישראלים .הפלסטינים צריכים לעשות אותו הדבר. הסיבה לכך היא שכל צבאות העולם לא יכולים לעצור את הפעולות הצבאיות [של הפלסטינים], וכל הפעולות המיליטנטיות שבעולם לא יובילו בהכרח להקמת מדינה פלסטינית משוחררת. אבל לישראלי אחד בעל כוונות טובות יש כוח להשפיע על אנשים, שבתורם יכולים לבנות הנהגה בעלת כוונות טובות. כך גם בצד הפלסטיני; אבל לא כל פלסטיני יכול לעשות זאת. זה צריך להיות פלסטיני שלחם והקריב, פלסטיני שמבין את משמעות השלום. העניין השני הוא המצב בשטח. מה שקורה בשטח, החומה וההתנחלויות למשל ,מסבך את המצב. אפילו המנטאליות של האנשים סיבכה את המצב. אנחנו נדרשים להשיג שלום כשדברים לא ברורים בשטח, את יכולה לתאר לעצמך? כל הסכמי השלום בין מדינות יושמו בשטח וזה מה ששכנע את האנשים. מה אני יכול להגיד לפלסטינים? אני יכול להבטיח להם שמחר לא יהיו שום מחסומים? אני לא יכול. הפלסטינים צריכים להאמין בשלום בכל ליבם ולאמץ אותו כשליחות כדי שהוא ייושם בשטח. זה סיבוך וזה לא עניין פשוט. אני לא יכול להבטיח לישראלים שלא יהיו יותר פיגועי התאבדות מחר אבל אם יהיה פיגוע, אני רוצה שהישראלים יימחו קודם נגד הממשלה שלהם ולא יחגגו בכל פעם שפלסטיני נהרג. מגייסים את הישראלים לצבא ומכריחים אותם להרוג פלסטינים ולכן הם צריכים להיות הראשונים שמוחים. לכן השלום הוא עניין מסובך ביותר. אנחנו רגילים להאשיםאת הפוליטיקאים שהם לא מביאים שלום, אבל במידה מסוימת אני מבין את מורכבות הבעיה.

    • מדוע נכשלו תהליכי השלום הקודמים?

      אציג את הדעה האישית שלי. כל הסכם שלום שלא מיושם בשטח נדון להיכשל. הסכם אוסלו לא יושם בשטח. ההסכם קבע הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 אבל לא קמה כל מדינה פלסטינית. ההסכם היה אמור להבטיח לפלסטינים קיום פלסטיני בפועל, פוליטי ואדמיניסטרטיבי. זה לא קרה, אין כל קיום פלסטיני כזה. אף אחד לא יכול לטעון כיום שיש לנו מדינה, או אפילו ממשלה. יש רשות פלסטינית. זה שונה ממדינה כי ממשלה מייצגת מדינה אבל רשות מייצגת אומה. לא היינו זכאים למדינה אפילו במונחי השם, אז אין פלא שההסכם נכשל. ההסכם לא יצר גבולות. אני לא רואה שום גבולות. הסכם שלום אמור להיות מיושם בשטח. אני חושב שהצד החזק אחראי ליישם את הסכם השלום בשטח. אבו מאזן לא יכול לקבוע את הגבולות הפלסטיניים. גם אם הוא היה קובע גבולות ומשרטט אותם על המפה אלף פעמים, לא היתה לכך שום משמעות. אני חושב שהממשלה הישראלית צריכה לפעול ברצינות להשגת הסכם צודק שישכנע את הפלסטינים שיש שלום. הסיבה לכישלון של הסכמי השלום הקודמים היא שהם לא יושמו אף פעם ולא בגלל שהפלסטינים לא רוצים שלום. כל הפלסטינים רוצים שלום, אפילו אלה שמבצעים פיגועי התאבדות. אני בטוח שהם רוצים שלום, אבל הם הגיעו למצב שבו החיים שלהם חסרי ערך. אני חושב שזה בגלל שאין שלום. אילו היה שלום, לחיים היו ערך ואנשים לא היו מוכנים לוותר עליהם בכזאת קלות. היו משחקים לילדים, תעסוקה והזדמנויות; כל עוד אין שלום, אין חיים.

    • מהו פתרון אידיאלי לדעתך?

      להתגרש. שני העמים נשואים, אבל אלה לא נישואים מוצלחים. אנחנו לא מסוגלים לחיות יחד באותו בית ולנהל יחסים של שלום. אנחנו צריכים להיפרד, לחיות בבתים נפרדים, להירגע ולהימנע מקשר זה עם זה. אבל מאוחר יותר נצטרך להתחתן שוב. נצטרך להתחתן משום שאנחנו חולקים אדמה, כלכלה וחיים. אנחנו לא יכולים אף פעם לעצום את העיניים שלנו ולחשוב שאנחנו יכולים להיפרד היפרדות מוחלטת ולתמיד. כשיגיע הזמן לכך, אנחנו צריכים להתחתן שוב, כשני צדדים חופשיים ועצמאיים. אנחנו צריכים לקיים יחסים טובים ומכבדים בין שתי מדינות לא בין עם לכובש שלו. הפתרון הוא ליצור שתי מדינות. זה הפתרון. הפתרון כעת הוא ששני העמים ישבו ויחליטו שדי לכיבוש ולהרג. העמים צריכים להחליט על כך ולא הממשלות, הממשלות לא יכולות לכפות עלינו משהו שאיננו רוצים. אנחנו צריכים לשכנע זה את זה, כל אחד לגבי הצד שלו. ככה אנשים מתחתנים. הם אוהבים זה את זה ומשכנעים זה אתה זה לפני הנישואים; הם לא יכולים להתחתן כשהם אויבים.

    • מהם הקשיים והאתגרים העיקריים שאתה מתמודד איתם?

      העניין המרכזי הוא שאני פלסטיני תחת כיבוש. אני חייב לבקש אישורים לפעילויות שלי ומעכבים אותי שעות במחסומים כשהחיילים בודקים אותי. אפילו כשרציתי לבקר משפחה בג'נין שתרמה את איברי ילדתם הייתי צריך לנסוע שבע שעות למרות שזה אמור לקחת רק שעה וחצי. למרות כל זאת, אני עדיין מנסה להאמין שיש תקווה. קיצוניות היא בעיה, אבל אני לא רואה אותה כמחסום בדרך שלי. כשאתה מזיז סלע שחוסם את הדרך, זה לא חכם לנסות ולדחוף אותו הצידה כשאין לו שם מקום. קיצוניות היא כמו סלע שחוסם את הדרך. אני חושב שאנחנו צריכים לחפור בור בשביל הסלע ורק אז לקבור בו את הסלע, לעבור מעליו ולהמשיך במסע שלנו. סכסוכים לא נפתרים אף פעם באמצעות אלימות. הכיבוש שמנסה לדכא את העם הפלסטיני ולשלוט עליו, לא יצליח. הפלסטינים הם לא כיתה של ילדים שישבו בשקט כשהמורה צועק עליהם. עוד קושי הוא התגובות הלא חכמות .לנו כפלסטינים יש מטרה נעלה וצודקת אבל חלקינו סניגורים רעים. הגישה האלימה של חלק מהפלסטינים עלולה לעלות לנו בהפסד המאבק שלנו, זו בעיה. הבעיה השלישית היא החינוך בצד הישראלי. הישראלים בכלל לא מבינים את המצב .בשבילם הוא כמו אשליה. הם אומרים, אתה פלסטיני טוב, אבל אין הרבה פלסטינים כמוך. אני לא רוצה להיות פלסטיני טוב אם אתם דנים את עמי למוות. אם אתם אומרים שהעם שלי ברברי ומקבלים את פני בפרחים, אני אסרב לקבל את הפרחים שלכם. אני מעדיף להיות פלסטיני רע אם ההתייחסות לטוב ול'רע היא אישית או בהכללה. אני חלק מהעם הזה והעובדה שיש רבים כמוני בעם מוכיחה זאת: אני תוצר של החברה שלי. איך יכולים הישראלים לצפות שיהיו עוד רבים כמוני כשהעם שלי חי תחת כיבוש? לישראלים יש חיים נוחים אז זה לא מפתיע שיש הרבה ישראלים טובים שרוצים שלום, אבל איך יכולים הפלסטינים להפיק מתוכם אנשים כמוני? למרות שיש הרבה אנשים כמוני, הישראלים לא מכירים אותם. בורות היא בעיה שאיתה מתמודדים שני צדדים; אנחנו מאמינים שאנחנו חייבים להכיר את האחר על מנת להבין איך הצד השני חושב ועל מנת שנוכל לשכנע זה את זה. בעיות אחרות קשורות למצב הכללי. המצב מאוד קשה, אפילו יותר לפלסטינים. אלה הבעיות העיקריות שאנחנו מתמודדים איתם.

    • אמרת שאתם מנסים להעביר מסר לקהילה הבינלאומית. למה?

      התקשורת והפוליטיקאים הם אלה שמציגים את הסכסוך לעולם. לא התקשורת ולא הפוליטיקאים הישראלים יכולים להציג אותי לקהילה הבינלאומית בדרך הנכונה .אני מעוניין להציג את עצמי לפני העולם ולספר את האמת לגבי מה שקורה .בנוסף, אני לא רוצה שהנשיא האמריקני יכריז שאלוהים ביקר אותו בשנתו וציווה עליו לצאת למלחמה בעיראק ובאפגניסטן על מנת להגן על העולם ולתת לפלסטינים מדינה. הוא אמר זאת לפני חודש. אפילו בחזון של הפתרון הוא לא הציג אותנו בצורה נכונה. הוא קורא לבין לאדן לעוד סיבוב של אלימות. הוא אמר שאלוהים קרא לו בחלומו לצאת למלחמה בעיראק. אני בטוח שבוש הוא לא האדם הנכון לייצג את האמונה הנוצרית, ושאפילו אם היה, אלוהים לא היה בוחר להתגלות בפניו. אני גם בטוח שהנוצרים לא רואים את בוש כנביאם. בנוסף, כפלסטיני אני מסרב לקבל שבוש ראה בחלום את הפתרון לעניין שלי; עדיין אני מקווה שהוא יפתור באמת את הסכסוך, אפילו כתוצאה מהחלום שלו...העולם מתייחס אלינו באלימות או שהוא מתעלם מאתנו. הוא תומך בישראל באספקת נשק או בהגבלת הסכסוך ליהודים ולמוסלמים או לישראלים ולפלסטינים. אני רוצה שכל העולם יכריז שיש שני עמים שיש להם זכות לחיות בכבוד, בחירות ובמדינות שלהם. המסר של הפורום לעולם הוא שאם אנחנו יכולים לשבת ביחד ולדבר, אז כולם יכולים, כולל פוליטיקאים. אנחנו זקוקים בדחיפות למימון וזקוקים לתמיכת העולם. אנחנו לא מקבלים כסף על עבודתנו בפורום, אבל אני לא יכול לפעול מעבר לתרומה האישית שלי.

    • מה אתה מקבל מפעילותך בפורום?

      אני מקבל הרבה דברים. אני לא מרוויח כסף. הרווח הכי גדול מעבודתי בפורום הוא ההזדמנות לסייע לבני עמי, זה מה שמניע את העבודה שלי שם. אני עוזר לפלסטינים לפני הישראלים כי אני קודם כל דואג לעם שלי. אני מאמין שאני מוביל מהפכה. אני בטוח שישראלים רבים שונאים אותי בגלל זה משום שהם רוצים להמשיך ולטעון שהפלסטינים טרוריסטים ולהציג אותם בעולם ככאלה. אני לא רוצה שהפלסטינים יוצגו בעולם כטרוריסטים.

    • אילו לקחים חשובים למדת מפעילותך בפורום, ומה היית עושה אחרת, לו יכולת?

      למרות שאני שונא פוליטיקה, אולי הפעילויות של הפורום היו צריכות להיות יותר פוליטיות והייתי צריך לקשור את הפורום יותר למציאות בשטח. אני לא רוצה שהפורום יהיה קשור למפלגה פוליטית מסוימת, אבל הייתי רוצה שהוא יהיה בעל אופי פוליטי יותר. הייתי רוצה לארגן מפגש פיוס במחסום כי למחסומים יש השפעה גדולה על הפלסטינים ואפילו על החיילים שמשרתים שם. אם הפוליטיקאים לא מסוגלים לשנות את המציאות שבשטח, אני מקווה שארגונים הומניטריים וארגוני שלום ינסו ליצור את השינוי הזה בעצמם. אנחנו משנים את המציאות שבראשם של אנשים, אבל גם המציאות בשטח צריכה להשתנות. צריכה להיות לנו עמדה ואנחנו צריכים לפעול פוליטית בעניין החומה ואפילו בעניין הפיגועים. אין זה פסול לפעול פוליטית בעניין פיגועי ההתאבדות, אבל פעולה כזאת צריכה לבוא משני הצדדים, אני לא רוצה להישמע אנוכי. צריכה להיות פוליטיזציה גדולה יותר של הפעילות שלנו. אני מבין את העמדה הנוכחית של הפורום ואני בטוח שהפורום מתנגד לחומה ולכיבוש, אבל אני חושב שהפורום צריך להיות מחובר יותר למציאות בשטח. בנוסף לכך אני מקווה שנשלב את נושא הפיוס בחינוך. אני רוצה שכל חבר ישראלי או פלסטיני יציגו בפני אנשים מסר חזק. אני מקווה ליצור חינוך שמטפח לפיוס. אילו יכולתי להחזיר את הזמן אחורה, הייתי רוצה שכל האנשים שאיבדו את חייהם יהיו אתנו היום, כי בסופו של דבר זה הכי חשוב.

    • איזו תפיסה ביחס לסכסוך ככלל הכי מוטעית בעינך?

      שהסכסוך הוא בין שתי מדינות או בין שני צבאות. זה חוסר הבנה, כמובן. עוד תפישה מוטעית היא שאין פתרון. היהודים משוכנעים שזאת הארץ המובטחת שלהם והפלסטינים משוכנעים שזאת אדמתם שלהם ושהיהודים זרים כאן. בלי קשר לדברים האלה, מה הפתרון? יש פה 11 מיליון בני אדם. איך הם הולכים לחיות יחד? אני לא מדבר על האמונות של כל צד; אני מדבר על פתרון סביר, כי אם נפעל על פי אמונותינו, לא נגיע לפתרון. אנחנו צריכים לשנות את האמונות שלנו, אם נרצה או לא.

    • מהם שורשי הסכסוך?

      שורש הסכסוך הוא האדמה. הסכסוך איננו אידיאולוגי או דתי; שורש הסכסוך הוא האדמה. לכן אני מציע גירושים שבהם כל צד יקבל חלק אדמה משלו ויסכים לחלוקה, אפילו אם הוא מאמין שיתר האדמה גם שלו.

    • איך אתה מציע לחלק את האדמה?

      האדמה כבר מחולקת בהחלטות בינלאומיות כמו 242, 194 ו 338. יש קו ירוק ואפשרות לחילופי שטחים. יש אפשרויות רבות לפתרון אם אנשים יהיו מוכנים לקבל אותן. לרוע המזל, אנשים לא מוכנים לבצע אפילו את החלק הקטן ביותר של הפתרון וזה מחריף אפילו יותר את הבעיה. אני לא רוצה להיות יותר מדי אופטימי, אבל אני חושב ששני הצדדים יותר מוכנים עכשיו לפתרון. שרון הבטיח לחסל את האינתיפאדה תוך מאה ימים; אנחנו בשנתה השישית. פעולות צבאיות פלסטיניות לא השיגו כלום למען הפלסטינים; להפך, הם הביאו לנו את החומה והתרחבות של ההתנחלויות. שני הצדדים הבינו שהם לא ישיגו שום דבר בכוח, אבל אין מי שיראה להם את הדרך.

    • לדעתך, האם הפחד ממלא תפקיד בסכסוך?

      בוודאי - בחיי היום-יום כמו בפוליטיקה, הפחד מן העתיד הורס את ההווה. אם יש לנו ביטחון היום, נבנה מחר טוב. בגלל שאנחנו מפחדים מהעתיד אנחנו הורסים את ההווה ומחבלים במאמצים לבנות עתיד. גם לעבר יש תפקיד מרכזי. עברנו שותת דם ובמהלכו שילמנו מחיר כבד, וזה מה שגורם לנו לפחד היום .אנחנו פוחדים אפילו להכיר אחרים; אנחנו פוחדים שיאשימו אותנו [בבגידה] פוחדים ש"הם" ישכנעו אותנו, פוחדים שלא נהיה מסוגלים להתמודד "איתם", ש"הם" יערערו אותנו.

    • האם צריך לסבול כדי להיות מסוגלים לומר שמאמינים בדרך אחרת?

      לא, בכלל לא. אם מסתכלים במפלגות פוליטיות משני הצדדים שתומכות בשלום רואים שרוב האנשים החברים בהן אינם הורים שכולים, הם לא אנשים שסבלו ככה. יש הרבה אנשים שמקימים תנועות שלום והם לא ממשפחות שכולות, ואנחנו רק אחד מתוך מאות ארגונים. למרות שאני יכול לומר בבירור שכל הפלסטינים רוצים שלום, אין אפילו פלסטיני אחד שחי בשלום. אנחנו לא חיים בשלום ולכן אין שלום.

    • לדעתך, האם הדת ממלאה תפקיד בסכסוך?

      אני חושב שהדת ממלאה תפקיד, אבל הבעיה איננה הדת עצמה אלא השימוש שנעשה בה. האיסלאם קורא להימנע מהרג זקנים, נשים וילדים. בבסיסה, הדת שלנו טובה. סוף