רקע

מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: ניו יורק שנת לידה: 1974 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: חינוך אתר: מקום עבודה מכה - ילדי המזרח התיכון מראיינת נהני ראוס תאריך הראיון 2005

עדינה שפירא גדלה בקהילה הדתית־לאומית בירושלים. לאחר שירות לאומי, עדינה לימדה עברית בבית הספר 'פרחי התקווה' בבית לחם. בהמשך יסדה עדינה את ארגון 'מֶכָה - ילדי המזרח התיכון'. במכה נפגשים מחנכים ישראלים ופלסטינים כדי להעצים, ללמוד ולשתף זה את זה במיומנויות ובלקחים שלמדו המחנכים וכדי לחפש דרכים לחנך, להעצים ולחשוף את הנרטיב של הצד השני ולהכין את הילדים בני שני העמים למפגש עם המציאות

מאמרים ברשת

Education as a Matter of Policy, Ghassan Abdullah and Adina Shapiro

Need for Mideast Reconciliation Draws Teachers Across a Divide, By Samuel G. Freedman, The New York Times. July 28, 2004

Woman breaks stereotype to found Israeli-Palestinian education group, By Zak Mazur, The Wisconsin Jewish Chronicle. May 11, 2001

Societies Emerging from Conflict - A Process of Reconciliation, Presentation by Adina Shapiro

A Matter of Policy, By Adina Shapiro, Bitterlemons.org. August 18, 2003

עדינה שפירא
חינוך, משפטים
quote
"במיוחד לאור האינתיפאדה, אני מגלה שיותר ויותר מורים באים אלינו כי הם מבולבלים. הם פונים אלינו לא בהכרח משום שהם פעילי שלום, אלא משום שעולות אצלם שאלות כמו איך ללמד ערכים, איך להמשיך להיות חיוביים ולשמור על תקווה גם כשהמצב כל כך קשה. מורים רבים מתמודדים עם הקושי הזה, וזה חוצה גבולות פוליטיים. מורים משני הצדדים מתמודדים עם הקושי הזה"
  סיפור אישי  
אין לי מושג מה חשבתי. זה לא שלא חשבתי שיש פלסטינים בגדה המערבית, אבל זה פשוט לא היה במודעות שלי. במאמר מוסגר, פעם שוחחתי עם מנהל התיכון שבו למדתי, תיכון חורב, והוא אמר לי, "את יודעת, אנחנו לא מחנכים לשנאה, אנחנו לא מחנכים את הבנות לשנאה." התעמתתי איתו בעניין הזה ואמרתי לו, אתה יכול להגיד את זה למישהו אחר אבל לא למישהי שהתחנכה בבית הספר. בדיעבד אני חושבת שבאמת לא לימדו אותי לשנוא, פשוט הפלסטינים כאילו לא היו קיימים ולא חשבתי על זה, זו לא הייתה אחת האפשרויות. ובטח שלא נהגתי לנסוע לבית לחם, אלא אם כן נסעתי לגוש עציון ברכב ממוגן או משהו. זה משהו שלא נהגנו לעשות
 מכשולים ואתגרים   
אני נתפסת בתור מדכאת, או בתור דמות דומיננטית. כשיש לי חמישה עשר רעיונות שונים, בראש שלי מדובר ברעיונות טובים ואולי הפלסטינים שאיתם אני עובדת יקבלו את כולם, אבל זה חזק מדי בהתחשב באקלים שבו אנחנו חיים, כשהישראלים שולטים בפלסטינים. כך שאני זהירה יותר ואיטית יותר במסגרת התהליך, כדי שיהיה יותר זמן לשותפים שלי לקחת על עצמם תפקיד [בפעילות]
 מכשולים ואתגרים   
לפני האינתיפאדה הרגשנו בשטח שהמצב מעורער. חשנו צורך להוסיף גם מפגשים חד־לאומיים [בנוסף למפגשים דו־לאומיים] כי היו סוגיות שהצריכו דיון ולא היה נוח לדון בהן במסגרת הקבוצה הדו־לאומית. אחרי שהחלה האלימות והיה יותר קשה להיפגש, המפגשים החד־לאומיים הפכו למרכיב מובנה מאוד, אולי כי זה היה המרכיב הוודאי ביותר. יש לנו גם מפגשים דו־לאומיים, פחות ממה שחלק מהאנשים היו רוצים, וזה מרכיב קריטי בתהליך. המפגש עם הצד השני והדיון בסוגיות הכרחיים כדי שהמורים יוכלו להתמודד ואפילו להדגים לתלמידים מה הם חוו, גם אם [המורים] לא מספרים לתלמידים במישרין על החוויה. [המורים] צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם דו־משמעות, עם הסכסוך, לשמוע דברים שאיתם הם לא מסכימים ושקשה להם לשמוע ועדיין להיות מסוגלים לומר שיש תקווה, [ללמד] ביקורת עצמית - גם כשלא מקבלים את כל הביקורת שמקבלים. זה כלי חשוב לילדים, אבל המורים יכולים להיות מורים ביקורתיים רק אם הם יחוו את הדברים בעצמם, וזה קשה
 מכשולים ואתגרים   
בתוך הארגון שלנו יש קבוצת אנשים שנקראים עמיתי למידה [...] בפגישה אחד מהם אמר, "נראה לי שהבעיה שלכם היא שיום־יום אתם מתעוררים ומופתעים שהארגון שלכם עדיין קיים." וכשחשבתי על זה, הבנתי שאנחנו מתמחים בהתמודדות עם חוסר ודאות. אנחנו מתמודדים היטב עם הפתעות ועם משברים כי זו הכשרתנו וכי זה מה שעשינו עד כה. ייתכן שאנחנו מנווטים את עצמנו הרחק ממקומות רגועים, ושהדברים מאורגנים יותר טוב משום שאנחנו מתמודדים היטב עם המשברים. זו תובנה שהייתה לי. כרגע אנחנו בתהליך של תכנון אסטרטגי ובנקודה שבה אנחנו לוקחים פסק זמן כדי לחשוב על מה אנחנו עושים, ומה אנחנו רוצים להשיג. בעוד כמה שנים אני אוכל להביט אחורה ולראות מה עשינו
    חזון
אני חושבת שאנחנו כנים, אני מאמינה שאנחנו עובדים לטובת הילדים. אני פועלת למען הילדים הישראלים ולא למען הילדים הפלסטינים, והפלסטינים פועלים למען הילדים הפלסטינים, למרות שאחת המטרות היא שמצבם של הילדים משני הצדדים ישתפר, כי בטווח הארוך תהיה לכך השפעה. יש לנו אינטרס לספק לילדים כלים שיאפשרו להם להתמודד עם המציאות הקשה ולקחת אחריות במקום להאשים, לאבד את התקווה ולהתייאש. לשני הצדדים יש אינטרס [שהילדים] יוכלו לראות מציאות מורכבת, כך שבעינינו, ואת זה אנחנו מדגישים, מדובר בתוכנית שמשרתת את האינטרסים של שני הצדדים. עם זאת, תמיד יש היבטים חתרניים בהקשר הזה כשמדברים עם הצד השני ולדעתי אי אפשר להתעלם מכך. לדעתי יש השפעה רבה על מה שקורה, במיוחד במפגש בין שני הצדדים כשכולם מרגישים חובה לשמור על נאמנות
 מכשולים ואתגרים   
האתגרים בתוכנית הלימודים של הישראלים שונים מהאתגרים בתוכנית הלימודים של הפלסטינים, ואני אומרת זאת בלי לקבוע בהכרח מה עדיף ומה גרוע. הן בשלב אחר של התפתחות, תוכנית הלימודים הישראלית קיימת כבר חמישים שנים ואילו את התוכנית של הפלסטינים מפתחים בימים אלה. אי אפשר למצוא בסיס להשוואה, ובטח שאי אפשר לעבוד עליהן בתור פעילות משותפת בנוגע לתוכניות ולומר, "בואו נשב ונכתוב תוכנית לימודים ביחד." לדעתי זה ייתפס בתור צד אחד שמנסה לכפות את התוכנית שלו על הצד השני. לכן אני חושבת שהמטרה היא לעבוד במסגרת התוכניות הקיימות, בתקווה שכשיתחילו להכניס שינויים בתוכניות, הדברים שאנחנו עושים ישפיעו על השינויים האלה. המורים שאיתם אנחנו עובדים יוכלו ללמד גם את התוכנית לאחר השינויים כי במקרים רבים הבעיה איננה בתוכנית הלימודים. תוכנית הלימודים משקפת בעיקר את מה שרוב האנשים אומרים, ואין בה חידושים
   אי אלימות 
אני גם חושבת שהקהילה שלי הצליחה לקבל ולשמוע את ההשקפה השונה הזאת שבאה מתוכה, וזה בטח נבע מכך שלא באתי בגישה מתעמתת. יש לי ביקורת כלפי הקהילה שלי, כמו שיש לי ביקורת כלפי דברים רבים אחרים, אבל לא הייתי מישהי מבחוץ, לא באתי ואמרתי שהכל פה נורא. קיבלתי הרבה, ואני מעריכה ומכבדת מאוד את הקהילה שלי, ואני חושבת שזה מורגש. ישנם חילוקי דעות, וישנם אנשים שאומרים שהם שמחים שעשיתי מה שעשיתי כי זה נותן להם לגיטימציה בקהילה לדעה שונה
ההקשר    
מבחינה פוליטית אני לא אמנם מסכימה עם המתנחלים אבל יש לי זיקה אליהם. למדתי עם האנשים האלה, הם היו המורים שלי, יש לי קרובים שם... זה לא מנותק ממני. אני מכבדת דברים מסוימים שהם עושים וחולקת על דברים אחרים. אבל לפעמים כשאני שומעת איך מתייחסים אליהם או מכפישים אותם, ההכשפה דומה לדברים אחרים שמטרידים אותי
    חזון
אם נגיד שכישורי מנהיגות כוללים את היכולת לראות מציאות רחבה יותר ממה שעומד לנגד עינייך, מנהיג זקוק לכישורים האלה, וגם מורים זקוקים לכישורים האלה. בנוסף, הם זקוקים ליכולת להתמודד עם הזמנים שמשתנים, עם ההשקפות השונות, ועם המסרים שחייבים להעביר, לא המסרים הפוליטיים [....] חוץ מידע, צריך גם כישורים כדי להצליח לעשות משהו עם הידע, וכישורים בתחום התקשורת כדי להעביר את המסר. לדעתי זו משימה חשובה של מנהיג, ובוודאי של מורה ושל מי שעובדים עם נוער. אנחנו מסוגלים לראות את העתיד, אפשר לפתח חזון. עוד יבואו ימים ויהיה פה שונה, לנו כאנשים, לאזור, לכם כילדים, לנו כישראלים או פלסטינים
    חזון
הייתי רוצה שבית הספר יהווה מקום שמעודד ומחנך אזרחים אחראים שרואים בעצמם אנשים שתורמים לבניית החברה. [אני רוצה] שיהיה לזה תפקיד מרכזי במשא ומתן שמתנהל בנועם, ובסופו של דבר יחלחל לעמים ויאפשר לנו לחיות ללא אלימות זה לצד זה. אני חושבת שמוסדות החינוך יכולים לספק הדרכה לדור הבא בהתמודדות עם האתגרים שניצבים בפניהם בעת הזאת, כשהכול משתנה. את הדברים האלה הייתי רוצה לראות, וכמובן שהייתי רוצה שתהיה הכרה בדברים האלה גם ברמה הממשלתית