עאיד מוראר
    מארגן קהילתי
    quote
    "הבחירה שלנו בהתנגדות בלתי־אלימה אינה נובעת מפחד או מכניעה. התנגדות בלתי־אלימה דורשת העזה גדולה יותר מהתנגדות אלימה."

    רקע

    מקום מגורים: בודרוס נולד/ה ב: בודרוס שנת לידה: 1962 זהות: פלסטיני תחום פעילות: פעילות ישירה לא-אלימה מקום עבודה מארגן קהילתי מראיינת ג'ולין מחלוף, רולא סלאמה תאריך הראיון 2006

    עאיד מוראר, ממנהיגי תנועת ההתנגדות הבלתי־אלימה בבודרוס, ארגן את הוועדה העממית הראשונה בגדה המערבית למאבק בגדר, שאיחדה את כל הפלגים הפוליטיים הפלסטיניים, כולל חמאס ופתח, וכן עודדה מאות ישראלים להיכנס לשטחים הפלסטיניים להפגנות תמיכה בכפר. כאשר בתו המתבגרת מאתגרת אותו בשאלת השתתפותן של הנשים, הוא מקדם בברכה נציגות של נשים שעד מהרה מגיעה לחזית המאבק. הסרט "בודרוס", מבית Just Vision, מציג את הישגיו של עאיד ואת המאבק העממי הבלתי־אלים.

    • ספר לנו מי אתה ומעט על פעילותך.

      אני עאיד מוראר מהכפר בודרוס, כפר קטן במחוז רמאללה. בשנת 2003 השתתפתי בייסוד הוועדה העממית למאבק בגדר, שיצאה נגד גדר האפרטהייד הישראלית. הוועדה העממית למאבק בגדר קמה לראשונה בבודרוס. היא קמה לאחר שהגדר הגיעה כבר לאורך של 170 ק"מ, התחילה מאזור ג'נין בצפון הגדה המערבית והגיעה עד הכפר שלנו. כשהחלו העבודות לבניית הגדר, נבהלו הפלסטינים ולא ידעו איך להיאבק בפעולה ישראלית זו. ב־2002, כאשר כבשה ישראל מחדש את הערים הפלסטיניות והחלה לבנות את הגדר, לא הייתה דוגמה של התנגדות יעילה [לגדר]. כאשר תוואי הגדר הגיע אלינו, החלטנו ביוזמה פשוטה ומקומית להיאבק בצורה שונה. במהלך הפגישה הראשונה לא חשבנו על שמות [לשיטה], אלא דיברנו על דרכים למאבק בגדר, וניסינו להקים מסגרת שתנהיג ותכוון את אופן פעילותנו. לפגישה הראשונה באו 70 איש שייצגו תשעה כפרים: בודרוס, דיר קדיס, ח'רבת'א, ניעלין, מידיה, קיביה, שבתין ובילעין. ההזמנה נשלחה לראשי המועצות המקומיות, לאישים פוליטיים ממפלגות שונות, כגון פתח וחמאס, למנהיגי ארגוני הנוער ולמנהיגי ארגוני התושבים המקומיים. דנו בנושא הגדר - כולנו חשבנו שהיא תגיע לאזור שלנו במוקדם או במאוחר, משום שאנחנו כפרי גבול הנמצאים על הקו הירוק. דנו בפיתוח שיטה יעילה למאבק והסכמנו על הקמת וועדה מצומצמת, שתיקרא הוועדה העממית. הוועדה כללה נציגים מארגוני התושבים המקומיים השונים. כמו כן הסכמנו על הקמת וועדה מקומית בכל כפר, בנוסף לארגון הרחב יותר, שיכלול מספר כפרים. ההשתתפות בוועדה העממית היא התנדבותית. היא כוללת עובדים או נציגים של המוסדות הנמצאים בכל כפר, המאמינים באותו רעיון ובאותה שיטה, של התנגדות בלתי־אלימה נגד הכיבוש בכלל, ונגד סכנה גדולה כמו הגדר בפרט. בנוסף לכך יש לה הנכונות והיכולת לפעול. בכפר בודרוס ובכפרים אחרים חברים בוועדה ראש מועצת הכפר או נציגו, או מנהל בית הספר או נציגו, או ראשי האגודות או נציגיהם. כמו כן הארגונים הפוליטיים הקיימים במקומות אלה מיוצגים בוועדה העממית, וכן כמובן אלו שרוצים בכך ויש להם היכולת והאמונה בהתנגדות בלתי־אלימה. מאז התחלנו לפעול נגד הגדר בשיטה של התנגדות עממית בלתי־אלימה. הצלחנו להציל אלפי דונמים של אדמות שהיו תחת איום של הפקעה למען הגדר. בכפר בודרוס בלבד הצלנו 400 דונם שהיו נטועים בהם אלפי עצי זית. בודרוס הוא כפר קטן, שמספר תושביו אינו עולה על 1,500, אבל לאחר חמישים וחמש הפגנות הצלחנו להציל את אדמתנו. אמנם המחיר היה כבד: אחד ממשתתפי התהלוכה נפל חלל, כ־300 איש נפצעו, ו־36 איש נעצרו לתקופות שנעו בין ארבעה לשמונה חודשים. זה היה המחיר והיינו צריכים להיות מוכנים לשלמו. עלינו להאמין שהחירות אינה באה בקלות, אלא תובעת מחיר שיש לשלמו, ולהמשיך להאמין בדרכנו - דרך ההתנגדות הבלתי־אלימה. במסגרת המאבק הבלתי־אלים נגד הגדר יצרנו קשרים עם פעילי סולידריות בינלאומיים שכמה מהם הפכו לחברים בוועדה שלנו. אנו גאים בקשר איתם ומעריכים את התפקיד החיובי והחשוב שהם ממלאים ואת התמיכה והסיוע שלהם בתהליך המאבק הבלתי־אלים שלנו נגד הכיבוש. כמו כן, ישנם פעילי סולידריות ישראלים, שמילאו תפקיד חשוב וגדול בהתנגדות הבלתי־אלימה בכמה היבטים, וקודם כול בהיבט התרבותי. הפלסטינים התרגלו לראות מולם את המתנחלים או את החיילים הישראלים, ואינם רגילים לראות את העם כפי שהוא. אנו יכולים, כחברה פלסטינית משכילה, להיות מודעים לכך שישנם ישראלים המאמינים בשלום ורוצים בו. לראשונה ניתנה לנו הזדמנות לראות את הפנים האחרות של הישראלים השואפים לבנות יחסים טובים עם העם הפלסטיני, המבוססים על שוויון ומתנגדים לכיבוש ולדיכוי שנוקטת ישראל נגד העם הפלסטיני. בנוסף לכך, פעילי הסולידריות הישראלים והבינלאומיים נהנים מיכולת רבה יותר להתנהל מול כלי התקשורת ולהשפיע על דעת הקהל בארצותיהם, משום שהם מסוגלים לפנות לעמים שלהם בנושא הגדר וללחוץ על ממשלותיהם, שינקטו עמדה בעלת השפעה כנגד בניית הגדר. אנחנו מאוד גאים בקשרים שלנו עם שותפינו הישראלים, השונים במהותם מנורמליזציה, לה גם אנחנו וגם הם מתנגדים, משום שלא ניתן להגיע לנורמליזציה תחת כיבוש. נורמליזציה, כמושג שאנחנו משתמשים בו, קשורה בכיבוש הישראלי [נורמליזציה של הכיבוש או של היחסים עם הישראלים תחת הכיבוש]. הפעילים הישראלים שמגיעים להיאבק בכיבוש מתנגדים לה, ולכן הם תומכים בנו. אנחנו רוצים לגייס את בני החורין בכל העולם, כולל הישראלים, לתמוך בנו נגד הכיבוש. אנו מתגאים בקשרים אלה. מכיוון שהוועדה העממית כוללת חברים מפתח, חמאס וכל הפלגים [הפוליטיים] הפלסטיניים, לא השארנו מקום לביקורת.

    • מדוע בחרתם באי־אלימות כדרך המאבק שלכם נגד תוואי גדר ההפרדה בבודרוס?

      אנו מדברים על התנגדות בלתי־אלימה, כאשר באינתיפאדה השנייה אנחנו נמצאים במצב של אלימות הדדית. העם הפלסטיני מנסה שיטות אחרות של התנגדות, לאחר שהתייאש מהשגת הישג כלשהו באמצעות התנגדות לא־אלימה. לאורך ההיסטוריה נקט העם הפלסטיני בדרך ההתנגדות הבלתי־אלימה: בשנת 1929 הייתה זו התנגדות בלתי־אלימה נגד הכיבוש הבריטי, וכך היה גם במהלך האינתיפאדה הראשונה שפרצה בשנת 1987. רוב הפעולות במהלך האינתיפאדה הראשונה היו בלתי־אלימות, ויחד עם זה פלסטינים רבים שילמו על כך בתקופות מאסר ארוכות, בגין הנפת דגל פלסטין, כתיבת סיסמאות נגד הכיבוש או ארגון שביתה. כמעט 2,000 פלסטינים נהרגו מכוחות ישראלים בעוד לא יותר מ-70 ישראלים איבדו את חייהם. הכיבוש גבה מהעם הפלסטיני מחיר כבד ובמהלך האינתיפאדה השנייה חלק מהפלגים הפוליטיים חיפשו ערוצי פעולה חלופיים אני מאמין שזכותו של העם הפלסטיני להתנגד לכיבוש בכל אופן שהוא מוצא לנכון. התנגדות זו נחשבת לגיטימית ומקובלת לפי כל החוקים והאמנות הבינלאומיים, ועלינו לבחור את דרך ההתנגדות הנכונה עבורנו. הבחירה שלנו בהתנגדות בלתי־אלימה אינה נובעת מפחד או מכניעה. התנגדות בלתי־אלימה דורשת העזה גדולה יותר מהתנגדות אלימה. ישבתי בבתי הכלא הישראליים שבע שנים, נפצעתי פעמיים, השתמשתי בצורות שונות של התנגדות, עד שהבנתי סופית שההתנגדות הבלתי־אלימה היא הדרך היעילה ביותר שהפלסטינים משתמשים בה נגד הכיבוש.

    • יש כאלו שעשויים לשאול, איך ניתן להשתמש באמצעים אלימים במסגרת התנגדות בלתי־אלימה.

      אינני שופט אנשים העוסקים בהתנגדות. ציינתי קודם שלעמנו הזכות להתנגדות. מי שיכול לשפוט את הפעילות הוא מבצע הפעילות. אני אחראי כיום על הפעילות העממית והבלתי־אלימה. אינני פועל באופן אלים או בכוונה להרוג או לפגוע באזרחים או בלא־אזרחים. אנו מתנגדים להרג בכל צורותיו ואיננו פועלים באלימות; מי שפועל באלימות יכול להשיב על שאלה זו. אני מנסה להשיג את זכויותיי בדרכי שלום, בדרכים בלתי־אלימות, אך יש פלסטינים רבים שנטו לבחור בדרכים אחרות על מנת להגשים את חלום החירות שלהם. אני סבור שאפילו אלה שהשתמשו בפעולות ובשיטות אלימות, יפסיקו זאת מייד אם תינתן להם החירות שלהם והמדינה העצמאית שלהם. אבל כשאנו הולכים בדרך אי־האלימות, יש לנו יכולת גדולה יותר להציג את העניין שלנו לפני העולם ולהשיג תמיכה בינלאומית. כמו כן, רצוי שהעם הפלסטיני ישמור על דמותו כקרבן של הכיבוש, כאשר התעמולה הישראלית, השולטת ברוב כלי התקשורת הבינלאומיים, מנסה להפוך את התמונה ולהציג את הפלסטיני כפושע ואת ישראל כקרבן. כך הם הצליחו לשווק את מושג הטרור, בעוד העם הפלסטיני לא הצליח לשווק את מושג הכיבוש.

    • כיצד יכולה התנגדות בלתי־אלימה להשיג את מטרותיכם באופן מעשי?

      הישראלים עושים שימוש מושלם בנשקם הקטלני, הנחשב בין החזקים והחדישים בצבאות העולם: טנקים, מטוסים ואמצעי הרג הנחשבים למפותחים מאוד, והם יודעים היטב להשתמש בהם. אנחנו יכולים לנטרל כלי נשק אלה אם ננקוט בשיטה של התנגדות עממית. אני חושב שכיבוש זה, בדומה לכל כיבוש, עומד על שלושה עמודי תווך: כלכלי, שהוא חשוב, תקשורתי וצבאי. בנוגע לעמוד התווך בכלכלי, ההתנגדות העממית מתבטאת לדעתי בחרם על התוצרת הישראלית, לא משום שאנחנו רוצים למנוע מהיהודים פרנסה, אלא משום שאנחנו רוצים ללחוץ על הכיבוש, וזו אחת והדרכים היעילות ביותר להתנגדות, שהעם הפלסטיני עדיין לא הצליח להשתמש בה בצורה טובה. אם נצליח לעשות זאת, יהיה לכך חלק גדול בסיום הכיבוש. באשר לתקשורת, יש להם דומיננטיות רבה בכלי התקשורת בעולם. נסעתי לאמריקה והרציתי באוניברסיטאות ובמוסדות אמריקאיים, והופתעתי משאלות מסוימות על אודות פעולות ההקרבה־העצמית או ההתאבדות שמבצעים הפלסטינים. הייתי משיב על השאלה בשאלה: מי מכם יודע שבחמש השנים האחרונות נהרגו אלף ישראלים? כמעט כולם הרימו ידיים. אז הייתי שואל מי מכם יודע שלעומת זאת נהרגו באותה תקופה כארבעת אלפים פלסטינים? בערך חמישה או שישה אנשים היו מרימים את ידיהם. בארה"ב יש שתי תחנות ענקיות חשובות, סי.אן.אן. ואיי.בי.סי., שנוקטות מדיניות ברורה של תמיכה בכיבוש והסתרת העניין הפלסטיני. ניסינו את תחנת איי.בי.סי. בסיקור של אחת התהלוכות והפעולות שהתקיימו במהלך יום שלם בכפר ח'רבת'א אלחארת'יה, ובמהלך היום נפצעו חמישים פלסטינים. במהלך הפעילות של אותו יום קרה שצעיר פלסטיני עמד מול חייל ישראלי והיכה אותו ברגלו. איי.בי.סי. התעלמה מכל הפעילות באותו יום ומחמישים הפצועים, ושידרה רק את הקטע המראה את הצעיר הפלסטיני מכה את החייל פעם אחר פעם. באשר לתקשורת, יש להם דומיננטיות רבה בכלי התקשורת בעולם. נסעתי לאמריקה והרציתי באוניברסיטאות ובמוסדות אמריקאיים, והופתעתי משאלות מסוימות על אודות פעולות ההקרבה־העצמית או ההתאבדות שמבצעים הפלסטינים. הייתי משיב על השאלה בשאלה: מי מכם יודע שבחמש השנים האחרונות נהרגו אלף ישראלים? כמעט כולם הרימו ידיים. אז הייתי שואל מי מכם יודע שלעומת זאת נהרגו באותה תקופה כארבעת אלפים פלסטינים? בערך חמישה או שישה אנשים היו מרימים את ידיהם. בארה"ב יש שתי תחנות ענקיות חשובות, סי.אן.אן. ואיי.בי.סי., שנוקטות מדיניות ברורה של תמיכה בכיבוש והסתרת העניין הפלסטיני. ניסינו את תחנת איי.בי.סי. בסיקור של אחת התהלוכות והפעולות שהתקיימו במהלך יום שלם בכפר ח'רבת'א אלחארת'יה, ובמהלך היום נפצעו חמישים פלסטינים. במהלך הפעילות של אותו יום קרה שצעיר פלסטיני עמד מול חייל ישראלי והיכה אותו ברגלו. איי.בי.סי. התעלמה מכל הפעילות באותו יום ומחמישים הפצועים, ושידרה רק את הקטע המראה את הצעיר הפלסטיני מכה את החייל פעם אחר פעם. לעומת זאת, גילינו שהמצלמות הקטנות של פעילי הסולידריות הבינלאומיים הוכיחו את יעילותן לנוכח אמצעי התקשורת הענקיים שהכיבוש שולט בהם. אנחנו זקוקים למערכת תקשורתית כוללת, שתהיה מסוגלת להציג את התמונה האמיתית של הפלסטיני, מבלי להטיל אימה או לנפח, אלא כפי שהוא, קרבן של הכיבוש. כמו כן עליה להציג את התמונה האמיתית של הכיבוש. חשוב לנו להראות איך הכיבוש הורס את אדמתנו ואת בתינו ומונע אותנו מלהגשים את חלומנו להקים מדינה פלסטינית עצמאית. למשל, חלוקת הגדה המערבית לחלקים מסייעת להרוג את החלום הפלסטיני להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. ההתנחלות, הגדר והרס הבתים מהווים כולם חוליות בשרשרת אחת של הכיבוש. אנחנו מעוניינים בתקשורת על מנת לחשוף תכנית זו ולהפיץ את הרעיון, שהעם הפלסטיני נוקט התנגדות לגיטימית נגד הכיבוש על מנת להגיע לחירותו. אנו יכולים לנטרל את הכוח הצבאי הישראלי, על ידי כך שנשלול מהם את ההזדמנות להשתמש בו. נכון שבשיטות ההתנגדות העממיות והלא־אלימות לכיבוש נסבול יותר, אך לא נוכל להמשיך לטעון שהעולם כולו נגדנו. עלינו לחפש דרכים להשיג את תמיכת העולם בנו. הכיבוש אינו זקוק לשום תואנה על מנת להרוג פלסטינים - הוא רוצה ללכת לישון בלילה ולקום בבוקר ולא לראות שום פלסטיני על האדמה הפלסטינית. השאלה אם כן היא, מה תפקידנו ?

    • איך יישמתם את עקרונות ההתנגדות הבלתי־אלימה בבודרוס?

      משמעות ההתנגדות הבלתי־אלימה אינה שאנחנו נושאים שלטים ושרים וקוראים סיסמאות לפני החיילים הישראלים. בהתנגדות בלתי־אלימה אנחנו נמנעים מהרג, איננו מתכוונים להרוג, ואיננו משתמשים בשום אמצעי להרוג. הנשק וההרג אינם בין מטרותינו. מטרתנו היא לעצור את הדחפור בגופנו, העירום מכל נשק. בנוגע למושג של התנגדות בלתי־אלימה, חברות מערביות רבות מתארות לעצמן שהשיטה של גנדי היא השיטה הטובה ביותר להתנגדות עממית. אבל החברה הפלסטינית שונה לחלוטין מהחברה שבה חי גנדי, וגם התרבות הפלסטינית שונה מהתרבות ההודית. בחברה ההודית הייתה נטייה להאלהת המנהיג, כלומר להתייחס אליו כאל, והאופן בו הלכו אחר המנהיג היה שונה מזה שבעם הפלסטיני. לכן ההתנגדות הבלתי־אלימה אצל העם הפלסטיני אין משמעותה רק לצעוק סיסמאות ולעמוד מול החיילים ולתת להם שיעור במוסר. בהרבה תהלוכות שארגנו, דחפנו והשתמשנו בגופנו כדי להגיע למטרה שלנו, לעצור את הדחפור. הצלחנו וכמובן נמנענו מכל אמצעי הרג, על אף שהכוחות הישראלים השתמשו נגדנו באלימות לא סבירה.

    • איך שיטת המחאה הבלתי־אלימה יכולה להיות יעילה כשהיא נענית באלימות?

      הפגנה אחת הצריכה 130-120 חיילים ישראלים, ובאותו זמן התקיימו חמש הפגנות בכפרים שממערב לרמאללה. תאר לך שבחלק מסוים של נפה בודדת היו למעלה מחמש מאות חיילים, שכילו את כוחם, את האנרגיה שלהם, את המאמצים שלהם ואת המורל שלהם במאבק נגד אנשים חסרי אונים, בלתי חמושים. במקרים כאלה החיילים נאלצים לחשוב מחדש על התפיסה שלהם, שיש להם זכות להרוג אנשים על מנת לשמור על עמם ומולדתם. בהתנגדות העממית אין מי ששואף להרוג חיילים או לאיים על חייהם. המפגינים הם אנשים חסרי אונים, ילדים, נשים, זקנים וצעירים שבאו להגיד לחיילים שאין להם זכות לדכא את האנשים ולהפקיע את אדמתם. בהפגנה בנבי סאלח ראיתי איך חייל התמרד נגד המפקדים שלו, זרק את הקסדה שלו והלך לג'יפ. באמצעות פעולות אלה אנו מפריכים את הטענה הישראלית שהחייל הישראלי הוא קרבן משום שאנחנו מוכיחים שהוא התליין. עלינו לחזק את תדמית התליין אצל החייל הישראלי, כדי לעודד אותו לסרב לשירות צבאי. יש בערך שש מאות חיילים שסירבו לשירות בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, וזו תופעה שחשובה לנו ועלינו לעודד אותה. בהתנגדות העממית שלנו, אנחנו צריכים להיחלץ מאופן החשיבה הקודם שלנו ולהיכנס לנושא זה, לפתח את תורת המאבק שלנו שלוקחת בחשבון את העולם ואת התנאים הקיימים במיומנות ובאורח מודע. אני חושב שחובתו של העם לבחור את האמצעי הטוב ביותר להתנגדות לכיבוש. נכון, ההתנגדות העממית קשה יותר, אבל אנחנו רוצים, כאשר אנחנו מארגנים תהלוכה המונית, שישתתף בה המספר המירבי האפשרי של אנשים, למען אותה מטרה ובאותה שיטה. הפעולה הצבאית, לעומת זאת, אינה דורשת אלא שאיש אחד ישכנע איש אחר לבצע פעולה כלשהי, לתת לו נשק ושיעשה את זה. דבר זה אינו דורש תעוזה גדולה ולא מאמץ שכנוע גדול, בעוד שקשה לשכנע אלפי אנשים וביניהם נשים, ילדים וזקנים לצאת ולהשתתף בתהלוכה. אני מתאר לעצמי שאנחנו לא זקוקים ליותר ממחצית המספר של אלה היוצאים להלוויות של מתינו או לסגור את הכביש להתנחלות על מנת לפרק, לסלק או להזיז עמדה צבאית. באמצעות ההתנגדות העממית הצלחנו לעצור החלטות צבאיות להריסת בתים, או לדחות הריסה ליומיים-שלושה למרות הפקודות הצבאיות, ובעבר זה נחשב בלתי אפשרי. ב־2004 הצלחנו להסתער על העמדה הצבאית הגדולה ביותר, על העמדה בקלנדיה, בשיטה בלתי־אלימה ועממית. זה היה דבר שהאנשים חשבו לבלתי אפשרי, להזייה, שנצליח לתקוף עמדה צבאית גדולה כזאת, המחלקת את הגדה המערבית לשני חלקים. כמו כן הצלחנו להעביר מאות אנשים בלי שהם נאלצו לעבור את החיפוש המשפיל שהחיילים עושים.

    • מהו תפקידה של אי־האלימות בפוליטיקה הפנים־פלסטינית?

      לעם הפלסטיני יש יכולת אגדית להתמודד עם תוקפנות חיצונית, אך אנו חוששים מלחימה פנימית. מה שמדאיג את העם הפלסטיני הוא שהנשק ששימש את ההתנגדות הצבאית נגד הכיבוש ישמש ללחימה פנימית. משום שאנחנו התרגלנו לדרך ההתנגדות העממית, זו לעולם לא תשתמש בנשק בינינו לבין עצמנו. מלחמת האזרחים הרימה את ראשה בתקופה מסוימת ברצועת עזה, ואיימה להגיע לגדה המערבית. לדעתי למיליטריזציה של הרחוב ולחימושו יש השלכות שליליות, משום שהנשק אוהב כאוס ומהומה, עד שהוא מוצא את הכיוון שאליו יירה. אם לדבר על מלחמת אזרחים, לדעתי העם הפלסטיני יצר בתקופה האחרונה את התהליך הדמוקרטי הגדול ביותר במזרח התיכון. כאשר אנחנו מדברים על דמוקרטיה במזרח התיכון מדובר בגן או בפארק בשדה מוקשים, ולכן עלינו כעם פלסטיני לא לבזבז את החוויה הזאת ולא להרשות לנשק בלתי נשלט לאיים על הדמוקרטיה הזו שאנחנו גאים בה, ואסור שהנשק הפלסטיני ישמש למטרה אחרת מזו שנועד לה. גם אם הנשק הפלסטיני הועיל לנו הרי שהוא נשאר הגורם המתסיס הקבוע בלחימה הפנימית, אבל בכל אופן לדעתי ההתנגדות הבלתי־אלימה או ההתנגדות העממית היא הדרך היעילה ביותר להגשים את מטרותינו והדרך הקצרה והקלה ביותר להשגת מטרותיו של העם הפלסטיני.

    • מהי לדעתך הסיבה להצלחת המאבק הבלתי־אלים נגד הגדר בבודרוס?

      מה שקובע את ההצלחה הוא המוטיבציה וההתנהגות בשטח. בכפר בודרוס יצרנו דוגמא חיובית של יישום הרעיונות שהועלו בפגישה: הופתענו מהנשים, שבפעם הראשונה בכפר גילו התלהבות והיו פעילות במסגרת הפעולה העממית, לעתים יותר מהגברים. גם חלק גדול מהילדים השתתפו. בתהלוכות השתתפו כחמש מאות מתושבי הכפר, שמספרם הכולל הוא כאלף ושלוש מאות, כאשר בין המשתתפים היו נשים, תלמידים וזקנים. הצלחנו להעמיד מופת שמקומות אחרים ילמדו ממנו.

    • אין ניתן ליישם את ההצלחה שהשיג בודרוס במאבקים אחרים?

      אנו חותרים להפיץ את הסוג הזה של התנגדות בין הפלסטינים ולהביא להשתתפות המספר הגדול ביותר של אנשים. תוך שימוש בדוגמה שלנו של המאבק בגדר, אנחנו מנסים להשקיע מאמצים דומים בתחומים אחרים, כגון המחסומים הצבאיים הישראליים למשל. בנוסף לגדר אנחנו מנסים למצוא מנגנון לגייס את הסטודנטים באוניברסיטאות להתנגדות לצורות נוספות של הכיבוש, כמו המחסומים הצבאיים. לכן ארגנו שתי תהלוכות סטודנטים לכיוון מחסום עטארה. קשה לארגן פעילות שישתתף בה מספר גדול של אנשים, בייחוד כשרוב מנגנוני ההתנגדות כיום בפלסטין עוסקים בהתנגדות מזוינת. אנחנו זקוקים ליותר תמיכה בינלאומית וכיסוי תקשורתי, משום שאירועי הדמים בדרך כלל מושכים את אמצעי התקשורת ואנחנו צריכם לעודד אותם לכסות סוג כזה של התנגדות. לא ציפינו שהשיטה שלנו תתפשט בצורה כזאת כאשר התחלנו בה, אבל אני גאה בתוצאות. על מנת לפתח את הדוגמא שהתחלנו בה, יש צורך במאמצים גדולים ובעבודה קשה, אבל אנחנו עדיין סומכים על ההתנגדות הלא־אלימה ומאמינים בשלום. לאחר מכן כל הכפרים שנפגעו מהגדר הלכו בעקבות מה שעשינו בבודרוס והכירו את הדרך שבחרנו בה ואת האמצעים בהם נקטנו בהתנגדות לגדר. בסוף 2003 ותחילת 2004 הייתה מעין אינתיפאדה עממית, כשכל יום התארגנו בערך עשרים או עשרים וחמש הפגנות בלתי־אלימות בכפרים שונים כגון בילעין, דיר קדיס, בידו, ח'רבת'א ובית סוריק וכפרים אחרים באותה שיטה. בכל כפר הוקמו ועדות. זו הייתה יוזמה מקומית בכפר בודרוס אבל היא הפכה למופת שלאורו הלכו כל הכפרים שהגדר עברה בהם. בכל כפר הוקמה וועדה מקומית ובכל אזור הכולל קבוצת כפרים הוקמה וועדה עליונה, ובכל מחוז מונו מתאמים מטעם ועדות האזורים וברמה של המולדת כולה הייתה וועדה שטיפלה בנושא הזה. הזכרתי קודם שסוג זה של התנגדות דורש מאמץ גדול, משום שהמנהיג הפלסטיני אינו יכול להנהיג את הציבור שלו כשהוא יושב במשרד. קל למפקדים הצבאיים ולמנהיגים האחרים לאמץ את ההתנגדות המזוינת, כי הדבר אינו דורש מהם לרדת מכסאותיהם ולהילחם, משום שמספיקים ארבעה או חמישה אנשים מאזור זה ושלושה-ארבעה מאזור אחר שימלאו את המשימה, בעוד שבהתנגדות העממית אנחנו זקוקים לכוחות גדולים, ועל המפקד להיות בראש ההמונים.

    • ציינת קודם שלפעילי הסולידריות יש יכולת גדולה יותר ליצור קשר עם העולם, מדוע לדעתך?

      כאשר מדבר גורם שנחשב כקשור לכיבוש, ואומר לעולם שהכיבוש רע, דבריו נשמעים יותר מאשר אלו של הצד השני, שגיבש את דעתו על הכיבוש מראש. חשוב למצוא מבין היריבים עד שיעמוד לצדך. בכן אנו נותנים הזדמנות לעולם להיות עד ראייה. אנחנו לא רוצים תעמולה, רק להעביר את האמת ואת המציאות, לא יותר. הם ממלאים את התפקיד של עדי ראייה לעובדות, כלומר למה שעושה הגדר לחברה הפלסטינית, איך היא נוטלת ממנה את פת לחמה, איך היא מַגְלה אותה ומגרשת אותה. הם היו עדים ומשקפים את התמונה הזאת עבור החברה שלהם. אולי אם האמריקאי ישמע זאת, יאמר שהפלסטיני הוא נגד הישראלי ונגד האמריקאי בכל צורה ותנאי, אבל כשהוא שומע מישהו אמריקאי או ישראלי בעצמו שאומר את דעתו, הדבר שונה. כאשר הלכתי לארה"ב והרציתי שם, היה אתי ישראלי, והוא דיבר והציג את דעתו על הכיבוש. הוא אמר שאדם חופשי לא מוכן לעשות זאת בעצמו - כפי שהוא לא מסכים להיות תחת כיבוש, הוא גם לא רוצה להיות בתפקיד הכובש, או שהכיבוש יהיה על מישהו אחר.

    • דיברת על חלק מההישגים של הוועדות העממיות למאבק בגדר. האם לדעתך דרך אי־האלימות היא שיטה מועילה ונושאת פירות כשיטה להתנגדות לכיבוש?

      כן, יש השפעה מועילה לטווח הארוך ואף לטווח הקצר. בטווח הקצר הצלחנו להציל אלפי דונמים שהיו תחת איום של הפקעה - ולא תחת איום בלבד, אלא היו כבר החלטות להפקיע אותן, החלטות ש[השלטונות הישראלים] נסוגו מהן בשל ההתנגדות העממית הבלתי־אלימה. לטווח הארוך, לו היית שואל פלסטינים או ישראלים, שני הצדדים אומרים שהם רוצים בשלום בין שני הצדדים, כשכל אחד יש לו את התפיסה שלו של שלום, ואיך לבנות שלום. אבל איך ייתכן ששני הצדדים יישכחו מאה שנות הרג ואלפי הרוגים בין שני הצדדים, איך נוכל לגרום להם לשכוח זאת כדי שנגיע לשלום? כשנגיע לשלום, אנחנו רוצים שהשלום יהיה מתוך לבותינו ולא שלום שבנוי על אינטרסים מסוימים ועל מאזן כוחות. אנחנו רוצים שהדורות הבאים שלנו יחיו עם הדורות הבאים שלהם בשלום, ולכל אחד יהיו חירותו וזכויותיו והוא יחיה בשלום בעתיד ויישכח את כל ההיסטוריה הזאת. מכיוון שההרג והדיכוי דוחים את התהליך של הפגישה ביניהם והבנת הצד השני, ככל שגובר ההרג גוברת העוינות בין הצדדים ומתארכת התקופה הנחוצה לשכחת העבר.

    • איך ניתן לשכנע את הפלסטיני החי תחת כיבוש לאמץ גישת האי־האלימות?

      אני יכול לשכנע את הפלסטיני אם מצאתי עידוד או חיזוק כללי מהעולם כולו, שדוחף אותי או מניע אותי להרגיש שאני יכול להשיג תוצאות בשיטה זו. כיום מאשימים אותנו הפלסטינים באלימות. אם נדחה את האלימות ונפנה להתנגדות בלתי־אלימה, האם תוכל ארה"ב ללחוץ על ישראל לסיים את הכיבוש ולתת לנו את זכויותינו? אם הדבר יתאפשר, הם יעזרו לנו בכך, כי מדובר בגלגלי שיניים שיש לשלבם יחד על מנת למלא את המשימה. לאחר מכן יהיה קל לשכנע את העם הפלסטיני. אין ספק שהוא יסבול יותר ויעבור תלאות גדולות יותר, אבל לעומת זאת יחוש שאינו נאבק לבדו.

    • מהיכן באה השקפתך בדבר אי־האלימות?

      לא פצעתי או הרגתי ישראלי אף פעם. באינתיפאדה הראשונה היו מכניסים פלסטיני לכלא למשך שלוש שנים רק בגלל שהניף דגל, ארגן שביתה כללית, כתב סיסמה או הפיץ כרוז ברחוב. הייתי אחראי על הפעולות של תנועת פתח באזור המערבי של נפת רמאללה במהלך האינתיפאדה הראשונה, וזו האשמה שבגללה נכלאתי לשבע שנים. עם זאת לא השתמשתי אף פעם בהתנגדות אלימה. האסירים הפלסטינים מתאפיינים בהשכלה רחבה ובארגון טוב, והם מסוגלים לעיין בדברים ולחנך את עצמם. התקופה שביליתי בכלא מילאה תפקיד גדול בכינונה של צורת החשיבה שלי ובהתפתחותה. כמו כן היא סייעה לי להפיץ את רעיונותיי בנוגע להתנגדות הבלתי־אלימה. לולא הייתי בעבר אסיר, היו כאלה שהיו מאשימים אותי שפניתי להתנגדות בלתי־אלימה משום שאין לי אומץ לעשות משהו אחר, אבל משום שאנשים יודעים שסבלתי וששילמתי מחיר כבד בכלא, איש אינו מעז להאשים אותי בפחדנות.

    • מהו הקושי הגדול ביותר שהפעילות מציבה בפניך?

      קודם כל הדיכוי מצד הכיבוש, שאינו מצטמצם לדיכוי ההפגנות. בהפגנה אחת בה משתתפים כ־500 איש יש 70 פצועים מכדורי גומי, שהם בעצם כדורי מתכת מצופים בגומי. בהפגנה בלתי־אלימה ביום אחד, בכפר בידו ב־2004, נפלו חמישה חללים! הם לא השתמשו בטילים או חומרי נפץ ולא נשאו חגורות נפץ, אלא הפגינו כשנשקם היחיד הוא גופם החשוף, וניסו לעצור באמצעותו את הדחפור העוקר את עציהם ומחריב את אדמותיהם. הדיכוי הישראלי הוא אחד הקשיים הגדולים ביותר שעמדנו בפניהם. אחד המכשולים הוא גם השגרה הפלסטינית. אבל אני רוצה להגיד בכנות: אני אדם שאוהב תמיד להציג את התמונה כפי שהיא, גם בצד הפלסטיני וגם בצד הישראלי. באחת הפעמים קיימנו תהלוכה לפני הממשלה הפלסטינית על מנת לבקש את תמיכתם ועזרתם, ודרשנו מהם לנקוט עמדה פוליטית מכריעה וברורה ביחס להתנגדות לגדר ותמיכה מוסרית בעם הפשוט הסובל במהלך בנייתה, משום שכאשר הפלסטינים רואים חבר פרלמנט או שר שעומד לצידם הדבר מעניק להם מוטיבציה, אבל כאשר מישהו מרגיש שהוא מת בהגנה על אדמתו ולחברי הפרלמנט זה לא מזיז. הדבר גורם לו לחשוב שיש איזו הסכמה בעניין בין שתי הממשלות [של ישראל ושל הרשות], וזה מרפה את ידיו וגורם לו לייאוש. הכסף מזיק לתנועה העממית, משום שהאנשים הרגילים שאנחנו נזקקים לתמיכה ולאמון שלהם, האמון שלהם במי שאחראי עליהם עלול להתערער אם יש גורם שתומך כספית, או שניתן לפרש את הפעולה שלו כאילו מטרתה להשיג כסף. ההתשה הכספית משפיעה על הפעילות שלנו. למשל אני, כאחראי על הוועדות העממיות להתנגדות לגדר באזור רמאללה, וכפקיד ממשלה שלא קיבל את המשכורת שלו מזה שמונה חודשים, לא יכולתי במקרים רבים ללכת להשתתף בתהלוכה בכפר בילעין משום שלא יכולתי לשלם במקרים רבים את דמי הנסיעה, על אף שאני כאחראי אמור להיות איתם. כל זה משפיע על מהלך עבודתנו.

    • לאיזו תמיכה אתם זקוקים מהעמים?

      ההתנגדות העממית סובלת ממחסור בתמיכה כספית. כאשר נפצע אחד המפגינים במהלך תהלוכה הוא זקוק לסיוע כספי. כמו כן הפעילים שלנו עצמם זקוקים לכיסוי כספי, ואין לנו כלום מבחינה כספית. אני פונה לכל בני החורין בעולם, אם הם אמריקאים או אחרים, המאמינים בהתנגדות עממית, ואני מתכוון להתנגדות בלתי־אלימה, להשתתף בתמיכה בנושא הפלסטיני ובהתנגדות הבלתי־אלימה נגד הכובש. אפילו באשר לעורף האסטרטגי הערבי שלנו, יש הרבה קשרים בינלאומיים שלוחצים עליהם ומגבילים את השתתפותם בהתנגדות הפלסטינית, אבל עלינו כעם להבין את הלחצים, הקשרים וההסכמים האלה בינם לבין עצמם, וכן גם עם השוליים של ההשתתפות של העמים הערביים והבינלאומיים בהתנגדות בדרכי שלום. איש אינו יכול לנקוט התנגדות אלימה מחוץ לפלסטין, אבל הוא יכול להחרים את הסחורות של ההתנחלויות ויכול ללחוץ כלכלית ותקשורתית, חברתית ומדינית על הכיבוש. אם ילדה קטנה בת ארבע למשל, בין אם היא בארה"ב או בצרפת או בדרום אפריקה או בכל מקום בעולם, נמנעת מלקנות ממתקים שיוצרו בהתנחלויות הישראליות, היא נאבקת בכיבוש. כשאנחנו נוקטים בשיטות ההתנגדות הבלתי־אלימות אנחנו יכולים להכריח את הכיבוש לוותר על הפרוייקט הנפסד הזה ולתת לנו את זכויותינו הטבעיות.

    • איך לדעתך יראה הפתרון?

      המדיניות במזרח התיכון מבוססת על תגובות ולא על אסטרטגיות עקביות, לכן כל משוגע או כל אדם חשוב יכול ליצור אירוע ולהכריח את העולם להגיב עליו בצורה מסוימת, וכך לגרור את כל האזור אל התהום. מצד שני, אם ניצור ממשלת אחדות לאומית ונדרוש שהתוקפנות הישראלית נגד עזה תיפסק, ונשב לשולחן המשא ומתן ונסכים על פתרון, זה יכול לקרות. כל האפשרויות להסכם פתוחות. העם הפלסטיני ובני החורין בעולם לא איבדו את התקווה והאמונה באללה ישתבח שמו ויתעלה. אנחנו משוכנעים שהעושק הזה לא יהיה לנצח ולא יימשך וכל בעל זכות יקבל את זכותו, וזכותו של העם הפלסטיני לחיות בשלום ובשלווה כמו שזכותו של העם הישראלי לחיות בשלום ובשלווה, אבל קודם כל על העם הפלסטיני להשיג את חירותו. אני סבור שהפלסטינים זקוקים לישראלים, כפי שהישראלים זקוקים לפלסטינים. שני העמים חיים על כברת אדמה בעלת חשיבות רבה במישור האזורי, הבינלאומי, הפוליטי והגיאוגרפי. זהו אינטרס של שני הצדדים לשמור על היחסים ביניהם ולשפר אותם, אבל אני מדגיש שוב שהיחסים האלו צריכים להיות מבוססים על צדק ושוויון. אנחנו הפלסטינים לא יכולים לשכוח שיפו או חיפה הן פלסטיניות, אבל עלינו להיות מציאותיים מבחינה מדינית: כל המוסדות הלגיטימיים הבינלאומיים, כגון מועצת הביטחון ועצרת האו"ם וכל העולם אומרים שהזכות המינימלית של הפלסטינים למדינתם היא בגבולות 1967, ואנחנו דורשים את המינימום של זכויותינו - לבנות את מדינתנו בגבולות 1967, ואפילו המינימום הזה שבו אנחנו זוכים לתמיכת כל העולם - אפילו אותו אנחנו לא יכולים לקבל ולהשיג את החירות והריבונות שלנו ולבנות את העתיד שלנו ואת המדינה שלנו על מה שנשאר מאדמתנו. לכן העם הפלסטיני אינו יכול בשום תנאי להתמקח על המינימום של זכויותיו, שהן הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים שנכבשו ב־1967, שבירתה ירושלים, ואנחנו קרובים ביותר למטרה זו. די לשחק בנפשות האנשים. במוקדם או במאוחר יימצא פתרון וייכפה אלינו אם לא נכפה אותו על עצמנו, ולכן אין סיבה לאלפים של חללים והרוגים משני הצדדים. לו ישבנו בישיבה פתוחה בינינו לבין עצמנו, היינו מגלים שכל אלפי הנפשות האלה הלכו לשווא, ומותן מעכיר את האווירה בין שני השכנים, ומפריע ליצור יחסים מכובדים בעתיד. כשהיה שמעון פרס ראש הממשלה ונשאל "מדוע אתה רוצה לעשות שלום עם הערבים?" הוא השיב: "אני רוצה לשחק כדורגל בליגה הערבית." ברגע הראשון אתה חושב שהוא טיפש, שהוא רוצה לעשות שלום על מנת לשחק כדורגל, אבל במציאות המטרה שלו היא להפוך לחלק מהמולדת הערבית, ולהיות חלק רצוי מהמולדת הערבית, ובאופן טבעי ורגיל אפילו בכדורגל, בדמוקרטיה ובכלכלה ובכל הנושאים - להיות חלק מהמזרח התיכון. ישראל אינה יכולה להיכנס למזרח התיכון מבלי לפתור את בעיית העם הפלסטיני, משום שהיא זקוקה לפלסטינים כדי להשיג מטרה זו. באותו זמן הפלסטינים צריכים לפתח את הכלכלה שלהם אחרי שישיגו את עצמאותם, ולנצל את הישראלים להתקדמות טכנולוגית, כלכלית ודמוקרטית. כך כל צד זקוק לצד השני, אבל כל צד צריך גם להבין את הצד השני, וכמו שאנחנו מבינים שהם זקוקים לביטחון, עליהם גם להבין שאנחנו זקוקים לחירות.

    • מהם שורשי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי?

      הסכסוך ביסודו הוא על אדמה, שום דבר פרט לאדמה, משום שלפני הכיבוש, במהלך ההיסטוריה לא היו שום בעיות בין ערבים ליהודים, ולא היה ביניהם סכסוך אלא על האדמה. בזמן הנביא, כלומר לפני 1,400 שנה, היו כמה חיכוכים, ואז המאבק הוכרע והסתיים. אין שום מאבק דתי בינינו, אין בינינו שום סכסוך אידאולוגי או אחר, הסכסוך האמיתי והבסיסי נבע מהכיבוש הישראלי של פלסטין. כשאנחנו מדברים על הכיבוש אנחנו מוצאים במקומות רבים את המילה יהודים, המילה ישראלים, המילה ציונים והמילה כיבוש. לנו, בהתנגדות העממית, אין שום בעיה עם היהדות כדת ולא עם הישראלים כעם. הבעיה שלנו היא רק עם הכיבוש.

    • מה אומרת לך המילה שלום?

      משמעותה שלווה לי ולילדיי. חיינו בתנאים שחשבנו שהם לפי היכולת שלנו ואלו החיים שלנו. מה שלא השגנו לעצמנו אנו חולמים להשיג עבור ילדינו. אני, כפלסטיני, והישראלי שחי כאן, חולמים תמיד שהילדים שלנו יגשימו את חלומותיהם. הישראלי רוצה להשיג לבן שלו את השלווה שהוא לא השיג. השלום משמעותו שאני אגדל את ילדיי ואחנך אותם.

    • מה המצב היום בכפר בודרוס, בינואר 2010, שנתיים מאז הריאיון הראשון?

      היום יום שלישי, ה- 5 בינואר. ביום ראשון, ה- 3 בינואר 2010, נעדרתי מעבודתי במשרד הפנים הפלסטיני, מכיוון שהפגנה מאולתרת, שהחלה בשלוש לפנות בוקר באותו יום, בתגובה על התנכלויות הצבא הישראלי, מנעה מאיתנו לישון. הצבא החל לזרוק רימוני הלם על בתי התושבים הפלסטינים בשתיים אחר חצות, תוך כדי קריאות ברמקולים מתוך רכבים צבאיים שהסתובבו בכפר: "עליכם למנוע מהילדים ללכת לגדר, אחרת תקבלו מאיתנו הטרדות ליליות כאלה." הצבא נכנס עם המכוניות האלה כשהוא זורק רימוני הלם לתוך הבתים השלווים, על מנת להפחיד את תושביהם - ילדים, זקנים ונשים... כתגובה לאירוע זה, התאספו תושבי הכפר והלכו לכיוון הגדר והפגינו. ירו עליהם רימוני הלם ורימוני גז כאילו זה היה לאור יום.

    • לאחר הקרנת הסרט בודרוס במסגרת פסטיבל הקולנוע של דובאי, כיצד אתה מעריך את הסרט, ומהו הרושם שלך מתגובת הצופים? האם כיסוי תקשורתי מרוכז יכול לדחוף את המאבק?

      שמחתי מאוד על תגובת הקהל לסרט. הקהל היה גדול מאוד והתגובה שלו לסרט הייתה מרשימה. שמחתי בנוכחותם של אנשי תקשורת ואמנות מהעולם הערבי וכן אנשי אמנות זרים, כמו גם בתגובת הקהל לאחר סוף הסרט. חוזקן וחומן של מחיאות הכפיים שבאו בעקבותיו מעודדות. אני סבור שבעזרת האל, ההתנגדות העממית תהיה משהו אחר לאחר הסרט. הסרט משלים את המטרה שהצבנו לעצמנו ליצור מופת של התנגדות עממית. כבר קודם לכן האמנו שלא די בדיבורים, נאומים והרצאות על אודות ההתנגדות העממית. יש ליצור דוגמה חיה בשטח, שהאנשים ילכו אחריה. הסרט "בודרוס" מסביר על תחילתו של המאבק, על האסטרטגיה, ההנהגה, הצורה, המטרות והתוצאה. אני בטוח שהסרט הזה ימלא תפקיד חשוב בהתפשטות ההתנגדות העממית ברחבי פלסטין. זהו המופת שאנחנו רואים בו את הדרך הקלה ביותר להגיע למטרות הלאומיות המתבטאות בחירות ובהקמת מדינה עצמאית. לדעתי העניין אינו עניין של התנגדות עממית, אלא הוא עניין של חירות. ההתנגדות העממית אינה מטרה לעם הפלסטיני אלא היא אמצעי להגיע למטרה. אנחנו בהתנגדות העממית חשים כי זהו האמצעי הקל ביותר והטוב ביותר להגיע למטרה הלאומית, שהיא חירות. התפשטות ההתנגדות העממית בעולם אינה מטרה כשלעצמה. המטרה היא לשכנע את העולם בנכונות המסר הפלסטיני שההתנגדות העממית נושאת עימה. המסר של ההתנגדות העממית לעולם כולו הוא שהפלסטינים הם עם החי על אדמתו וזכותו להתנגד, וזכותו לבנות את חייו בעצמאות ובחירות כמו כל עם בעולם. אנחנו נוקטים התנגדות עממית למען השגת חירויות והקמת מדינה, וזכותנו לתת לילדינו את התקווה שהם ייהנו משלום, מחופש ומביטחון, כמו עמים אחרים החיים על כוכב זה. סוף