סמי עוואד
    מנכ"ל
    quote
    "אנחנו לא יכולים לחכות שמישהו יבוא וישחרר אותנו או ייתן לנו מדינה; אנחנו צריכים להילחם כדי להשיג את הדברים האלה. אם היית שואלת היום פלסטיני על המצב הנוכחי, התשובה הייתה קרוב לוודאי שאנחנו חיים בתקופה הקשה ביותר בהיסטוריה שלנו, והמצב לא יכול להיות יותר גרוע. אם היית שואלת את אותה שאלה שוב כעבור שישה חודשים, קרוב לוודאי שהיית מקבלת את אותה התשובה. הארגון שלנו מבקש להתגבר על התלונות האלה ועל הפסימיות ביחס למצב הקיים. השיטה שבה אנחנו משתמשים היא אי-אלימות, משום שאי-אלימות היא לא רק אמצעי התנגדות, אלא גם אמצעי להעצמה אישית, ומכאן גם להעצמה של החברה כך שתוכל ליטול יוזמה."

    רקע

    מקום מגורים: בית לחם נולד/ה ב: ארצות הברית שנת לידה: 1971 זהות: נוצרי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: פעילות ישירה לא-אלימה אתר: Holy Land Trust מקום עבודה Holy Land Trust מראיינת ג'ולין מחלוף ורולא סלאמה תאריך הראיון 2007

    בהשראת מנהיגותו של מובארק עוואד, דודו, להתנגדות פלסטינית לא-אלימה, יסד סמי עוואד ב-1988 את ה- 'Holy Land Trust', כדי לקדם התנגדות פלסטינית לא-אלימה כנגד הכיבוש הישראלי. יוזמות ה- Holy Land Trust כוללות סדנאות הכשרה, השתתפות בקמפיינים מקומיים לא-אלימים ובהרחבת הסיקור תקשורתי להתנגדות הלא-אלימה. Holy Land Trust מארגן גם תוכניות קיץ במסגרתם מתארחים מבקרים בינלאומיים בבתים מקומיים באזור בית לחם, לומדים ערבית ומתנדבים בארגונים פלסטינים.

    מאמרים ברשת

    Video Interview with the Global Oneness Project.

    • תוכל בבקשה להציג את עצמך ואת עבודתך, ולספר לנו איך הפכת למי שאתה היום?[

      שמי סמי עוואד. אני המנכ"ל ה- ''Holy Land Trust. נולדתי בארצות הברית להורים פלסטינים, אבל מגיל חצי שנה גדלתי בפלסטין. למדתי בבית הספר טליתא קומי בבית ג'אלה, והמשכתי בלימודים באוניברסיטה בארצות הברית, שם סיימתי תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני ביחסים בינלאומיים. חזרתי לפלסטין בשנת 1996. ב-1998 הקמתי את ה- 'Holy Land Trust'. הסיבה המרכזית למעורבותי בתחום היא הדוד שלי, מובארק עוואד, שחזר לפלסטין מארצות הברית בשנת 1984 והקים את המרכז הפלסטיני לחקר אי-אלימות. כנער נהגתי להשתתף בפעילויות שאורגנו על ידי דודי. עם פריצת האינתיפאדה הראשונה ב-1987, התברר שהעם הפלסטיני מתייחס ברצינות למסר שדודי ניסה להעביר, והמאבק הלא-אלים הפך לדרך פעולה מקובלת. ב- 1988 נעצר מובארק עוואד. זו הייתה נקודת מפנה בחיי. התמקדתי פחות בניסיון לעשות עבודה טובה, והתחלתי לשאול מדוע הצד השני פוחד מאי-אלימות, ומדוע הוא מתנגד לה. השאלות האלה גרמו לי להקדיש את חיי למחקרים ולעבודה בתחום הזה. הגירוש של מובארק עוואד שינה לגמרי את מהלך חיי, ואחריו מיקדתי את הלימודים שלי במדעי המדינה ויחסים כשחזרתי [לפלסטין] בשנת 1996, הגעתי באמצע תהליך העבודה על הסכם אוסלו ותהליך השלום. הנזקים שעמדו להיגרם לפלסטינים בשל יישום ההסכם היו ברורים לעין. בקרב קבוצות פלסטיניות רבות רווחה תחושה של אי שביעות רצון. הפגמים בתהליך השלום של אותה תקופה השתקפו בכתביו של אדוארד סעיד, שטען שההסכם לא יאריך ימים ושצריך לשנות אותו. אנחנו מצדנו התחלנו להיות מעורבים בתהליך השלום ובמשא ומתן, מתוך כוונה לחדש את המאבק הלא-אלים במקביל לשיחות השלום. מטרתנו הייתה לאותת לכיבוש שעל אף תמיכתנו בתהליך השלום, אנחנו מתנגדים לפעולות שישראל מבצעת – בעיקר להפקעת אדמות פלסטיניות ולבנייה בהתנחלויות, שהוכפלה בתקופת אוסלו. מסיבות אלו התחלתי לעבוד עם הארגון וחזרתי להיות פעיל במאבק הלא-אלים על אף ששיחות השלום נמשכו. בשנת 2000, עם פריצת האינתיפאדה השנייה, מילא הארגון שלנו תפקיד מרכזי לצד ארגונים רבים אחרים, שתמכו בהתנגדות לא-אלימה כמו זו שהתקיימה באינתיפאדה הראשונה. היו סיבות רבות לכך שהאינתיפאדה השנייה סטתה מדרך זו. העבודה שלנו התקיימה במתכונת חלקית בלבד עד שנת 2002 , שבה החלו הרבה אנשים לחשוב שצריך לשנות את המיקוד ממאבק אלים לפעילויות לא-אלימות וקהילתיות. בשנת 2002 אנחנו, כפלסטינים תחת כיבוש, חווינו את הפלישות ומעשי הטבח בג'נין ובשכם, את כיתור המתחם של הנשיא ערפאת ברמאללה ואת המצור על כנסיית המולד בבית לחם. עבור הפלסטינים החוויות האלה היו קריאת אזהרה. הן הבהירו שלא נוכל להשיג את מטרותינו באמצעות מאבק מזוין, והובילו רבים לשקול בצורה יותר רצינית ומציאותית את המאבק הלא-אלים. זה נכון במיוחד בנוגע לשנה הזאת ולשנה שעברה. אנחנו מתחילים להשאיר מאחור התנגדויות שעיכבו את הפעילויות שלנו, כמו חוסר הרצון "לנרמל" את הקשרים עם הצד השני, או לשאת ולתת עם האויב, לצד ויכוחים אחרים שליוו את רעיון אי-האלימות. כל זה כבר לא קיים. הגענו היום לדרגת מודעות שעל פיה העבודה שלנו מוגדרת כ"התנגדות לא-אלימה".

    • תוכל בבקשה להציג את עצמך ואת עבודתך, ולספר לנו איך הפכת למי שאתה היום?[

      שמי סמי עוואד. אני המנכ"ל ה- ''Holy Land Trust. נולדתי בארצות הברית להורים פלסטינים, אבל מגיל חצי שנה גדלתי בפלסטין. למדתי בבית הספר טליתא קומי בבית ג'אלה, והמשכתי בלימודים באוניברסיטה בארצות הברית, שם סיימתי תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני ביחסים בינלאומיים. חזרתי לפלסטין בשנת 1996. ב-1998 הקמתי את ה- 'Holy Land Trust'. הסיבה המרכזית למעורבותי בתחום היא הדוד שלי, מובארק עוואד, שחזר לפלסטין מארצות הברית בשנת 1984 והקים את המרכז הפלסטיני לחקר אי-אלימות. כנער נהגתי להשתתף בפעילויות שאורגנו על ידי דודי. עם פריצת האינתיפאדה הראשונה ב-1987, התברר שהעם הפלסטיני מתייחס ברצינות למסר שדודי ניסה להעביר, והמאבק הלא-אלים הפך לדרך פעולה מקובלת. ב- 1988 נעצר מובארק עוואד. זו הייתה נקודת מפנה בחיי. התמקדתי פחות בניסיון לעשות עבודה טובה, והתחלתי לשאול מדוע הצד השני פוחד מאי-אלימות, ומדוע הוא מתנגד לה. השאלות האלה גרמו לי להקדיש את חיי למחקרים ולעבודה בתחום הזה. הגירוש של מובארק עוואד שינה לגמרי את מהלך חיי, ואחריו מיקדתי את הלימודים שלי במדעי המדינה ויחסים כשחזרתי [לפלסטין] בשנת 1996, הגעתי באמצע תהליך העבודה על הסכם אוסלו ותהליך השלום. הנזקים שעמדו להיגרם לפלסטינים בשל יישום ההסכם היו ברורים לעין. בקרב קבוצות פלסטיניות רבות רווחה תחושה של אי שביעות רצון. הפגמים בתהליך השלום של אותה תקופה השתקפו בכתביו של אדוארד סעיד, שטען שההסכם לא יאריך ימים ושצריך לשנות אותו. אנחנו מצדנו התחלנו להיות מעורבים בתהליך השלום ובמשא ומתן, מתוך כוונה לחדש את המאבק הלא-אלים במקביל לשיחות השלום. מטרתנו הייתה לאותת לכיבוש שעל אף תמיכתנו בתהליך השלום, אנחנו מתנגדים לפעולות שישראל מבצעת – בעיקר להפקעת אדמות פלסטיניות ולבנייה בהתנחלויות, שהוכפלה בתקופת אוסלו. מסיבות אלו התחלתי לעבוד עם הארגון וחזרתי להיות פעיל במאבק הלא-אלים על אף ששיחות השלום נמשכו. בשנת 2000, עם פריצת האינתיפאדה השנייה, מילא הארגון שלנו תפקיד מרכזי לצד ארגונים רבים אחרים, שתמכו בהתנגדות לא-אלימה כמו זו שהתקיימה באינתיפאדה הראשונה. היו סיבות רבות לכך שהאינתיפאדה השנייה סטתה מדרך זו. העבודה שלנו התקיימה במתכונת חלקית בלבד עד שנת 2002 , שבה החלו הרבה אנשים לחשוב שצריך לשנות את המיקוד ממאבק אלים לפעילויות לא-אלימות וקהילתיות. בשנת 2002 אנחנו, כפלסטינים תחת כיבוש, חווינו את הפלישות ומעשי הטבח בג'נין ובשכם, את כיתור המתחם של הנשיא ערפאת ברמאללה ואת המצור על כנסיית המולד בבית לחם. עבור הפלסטינים החוויות האלה היו קריאת אזהרה. הן הבהירו שלא נוכל להשיג את מטרותינו באמצעות מאבק מזוין, והובילו רבים לשקול בצורה יותר רצינית ומציאותית את המאבק הלא-אלים. זה נכון במיוחד בנוגע לשנה הזאת ולשנה שעברה. אנחנו מתחילים להשאיר מאחור התנגדויות שעיכבו את הפעילויות שלנו, כמו חוסר הרצון "לנרמל" את הקשרים עם הצד השני, או לשאת ולתת עם האויב, לצד ויכוחים אחרים שליוו את רעיון אי-האלימות. כל זה כבר לא קיים. הגענו היום לדרגת מודעות שעל פיה העבודה שלנו מוגדרת כ"התנגדות לא-אלימה".

    • תוכל בבקשה להציג את עצמך ואת עבודתך, ולספר לנו איך הפכת למי שאתה היום?

      שמי סמי עוואד. אני המנכ"ל ה-'Holy Land Trust'. נולדתי בארצות הברית להורים פלסטינים, אבל מגיל חצי שנה גדלתי בפלסטין. למדתי בבית הספר טליתא קומי בבית ג'אלה, והמשכתי בלימודים באוניברסיטה בארצות הברית, שם סיימתי תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני ביחסים בינלאומיים. חזרתי לפלסטין בשנת 1996. ב-1998 הקמתי את ה- 'Holy Land Trust'. הסיבה המרכזית למעורבותי בתחום היא הדוד שלי, מובארק עוואד, שחזר לפלסטין מארצות הברית בשנת 1984 והקים את המרכז הפלסטיני לחקר אי-אלימות. כנער נהגתי להשתתף בפעילויות שאורגנו על ידי דודי. עם פריצת האינתיפאדה הראשונה ב-1987, התברר שהעם הפלסטיני מתייחס ברצינות למסר שדודי ניסה להעביר, והמאבק הלא-אלים הפך לדרך פעולה מקובלת. ב- 1988 נעצר מובארק עוואד. זו הייתה נקודת מפנה בחיי. התמקדתי פחות בניסיון לעשות עבודה טובה, והתחלתי לשאול מדוע הצד השני פוחד מאי-אלימות, ומדוע הוא מתנגד לה. השאלות האלה גרמו לי להקדיש את חיי למחקרים ולעבודה בתחום הזה. הגירוש של מובארק עוואד שינה לגמרי את מהלך חיי, ואחריו מיקדתי את למי ש הלימודים שלי במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים. כשחזרתי [לפלסטין] בשנת 1996, הגעתי באמצע תהליך העבודה על הסכם אוסלו ותהליך השלום. הנזקים שעמדו להיגרם לפלסטינים בשל יישום ההסכם היו ברורים לעין. בקרב קבוצות פלסטיניות רבות רווחה תחושה של אי שביעות רצון. הפגמים בתהליך השלום של אותה תקופה השתקפו בכתביו של אדוארד סעיד, שטען שההסכם לא יאריך ימים ושצריך לשנות אותו. אנחנו מצדנו התחלנו להיות מעורבים בתהליך השלום ובמשא ומתן, מתוך כוונה לחדש את המאבק הלא-אלים במקביל לשיחות השלום. מטרתנו הייתה לאותת לכיבוש שעל אף תמיכתנו בתהליך השלום, אנחנו מתנגדים לפעולות שישראל מבצעת – בעיקר להפקעת אדמות פלסטיניות ולבנייה בהתנחלויות, שהוכפלה בתקופת אוסלו. מסיבות אלו התחלתי לעבוד עם הארגון וחזרתי להיות פעיל במאבק הלא-אלים על אף ששיחות השלום נמשכו. בשנת 2000, עם פריצת האינתיפאדה השנייה, מילא הארגון שלנו תפקיד מרכזי לצד ארגונים רבים אחרים, שתמכו בהתנגדות לא-אלימה כמו זו שהתקיימה באינתיפאדה הראשונה. היו סיבות רבות לכך שהאינתיפאדה השנייה סטתה מדרך זו. העבודה שלנו התקיימה במתכונת חלקית בלבד עד שנת 2002 , שבה החלו הרבה אנשים לחשוב שצריך לשנות את המיקוד ממאבק אלים לפעילויות לא-אלימות וקהילתיות. בשנת 2002 אנחנו, כפלסטינים תחת כיבוש, חווינו את הפלישות ומעשי הטבח בג'נין ובשכם, את כיתור המתחם של הנשיא ערפאת ברמאללה ואת המצור על כנסיית המולד בבית לחם. עבור הפלסטינים החוויות האלה היו קריאת אזהרה. הן הבהירו שלא נוכל להשיג את מטרותינו באמצעות מאבק מזוין, והובילו רבים לשקול בצורה יותר רצינית ומציאותית את המאבק הלא-אלים. זה נכון במיוחד בנוגע לשנה הזאת ולשנה שעברה. אנחנו מתחילים להשאיר מאחור התנגדויות שעיכבו את הפעילויות שלנו, כמו חוסר הרצון "לנרמל" את הקשרים עם הצד השני, או לשאת ולתת עם האויב, לצד ויכוחים אחרים שליוו את רעיון אי-האלימות. כל זה כבר לא קיים. הגענו היום לדרגת מודעות שעל פיה העבודה שלנו מוגדרת כ"התנגדות לא-אלימה".

    • תספר לנו עוד על ה- 'Holy Land Trust' ועל הפעילויות שלכם.

      'Holy Land Trust' הוא ארגון שמטרתו לחזק את החברה למען העתיד. מאז שהתחלנו לעבוד בשנת 1998, ובמיוחד לאחרונה, הבחנו בכך שלעם הפלסטיני אין חזון לעתיד. בחיים הפוליטיים שלנו אנחנו נוטים יותר להתמקד בעבר. אנחנו מאוד גאים בעבר שלנו, אבל למרבה הצער אנחנו ממשיכים לחיות בו. אנחנו כל הזמן מתלוננים על ההווה ועל כל מה שקורה סביבנו, ואין לנו תכניות לעתיד. החברה שלנו הרגילה את עצמה לסוג מסוים של חשיבה, וקשה לה להשתנות. אנחנו לא יכולים לחכות שמישהו יבוא וישחרר אותנו או ייתן לנו מדינה; אנחנו צריכים להילחם כדי להשיג את הדברים האלה. אם היית שואלת היום פלסטיני על המצב הנוכחי, התשובה הייתה קרוב לוודאי שאנחנו חיים בתקופה הקשה ביותר בהיסטוריה שלנו, והמצב לא יכול להיות יותר גרוע. אם היית שואלת את אותה שאלה שוב כעבור שישה חודשים, קרוב לוודאי שהיית מקבלת את אותה התשובה. הארגון שלנו מבקש להתגבר על התלונות האלה ועל הפסימיות ביחס למצב הקיים. השיטה שבה אנחנו משתמשים היא אי-אלימות, משום שאי-אלימות היא לא רק אמצעי התנגדות, אלא גם אמצעי להעצמה אישית, ומכאן גם להעצמה של החברה כך שתוכל ליטול יוזמה. כדי להשיג את זה אנחנו מקיימים, בין השאר, הכשרות ופעילויות להכוונה תעסוקתית עבור נשים. בנוסף לחיזוק הקהילה, אנחנו משתתפים במאבק שהוא לא רק פוליטי, אלא גם חברתי וכלכלי. במישור החברתי אנחנו עובדים על גיבוש רעיון אי-האלימות בחברה, ואילו במישור הכלכלי המטרה שלנו היא להפוך לעצמאים לחלוטין מישראל. השאיפה שלנו היא לממש את העצמאות הכלכלית בעזרת חרם כלכלי רציני, שיהיה בעל משמעות מעבר לסתם דיבורים. בניסיון לבנות חברה בריאה ולכונן בסיס דמוקרטי, הארגון שלנו מנסה להתמודד עם שני אתגרים מרכזיים שניצבים בפני העם הפלסטיני. הראשון הוא הכיבוש והאמצעים להתנגד לו. האתגר השני, שלדעתי רוב האנשים אינם מודעים לו, הוא מה יקרה אחרי שהכיבוש ייגמר. הרבה אנשים חושבים שהבעיה היא רק הכיבוש, אבל אם הכיבוש היה נגמר מחר, אני חושב שהיינו עומדים בפני בעיות פנימיות חמורות. אנחנו לא נתעורר ונמצא את המדינה הדמוקרטית שחלמנו עליה, שמבוססת על חופש הפרט, הנשים והביטוי. אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל כבר עכשיו לזרוע את זרעי העתיד, כך שכאשר אנחנו מדברים על אי-אלימות כצורה של התנגדות, אנחנו גם רואים בה אמצעי לבניית החברה שלנו. קיים גם אתגר שלישי הניצב בפני הארגון, והוא האתגר הבינלאומי. בנוסף למאמצים הפלסטיניים הכבירים הדרושים כדי לסיים את הכיבוש, אנחנו זקוקים גם ללחץ בינלאומי על ישראל. יש שני פרויקטים שאנחנו עובדים עליהם במטרה להשיג זאת. הראשון קשור בטיולים ובידע, ובמסגרתו אנחנו מעודדים משלחות זרות שמבקרות בפלסטין ובארץ הקודש לערוך ביקור לא מסורתי. כאשר תיירים מערביים מבקרים בבית לחם, הם בדרך כלל הולכים לכנסיית המולד אחרי שהם עוברים במחסום הצבאי, ועוזבים אחרי רבע שעה, בלי לדעת כלום עלינו ועל חיינו, ובלי לדעת שהם ביקרו זה עתה באזור ערבי. במקרים רבים מלמדים אותם לפחד מהערבים שבביתם הם מבקרים, ומורים להם לא לדבר עם איש מהם. אנחנו רוצים שהתיירים ייכנסו לארץ הקודש ויבקרו בארגונים החברה האזרחית. אנחנו רוצים שהם יכירו את המציאות הפוליטית, את מחנות הפליטים ואת החומה שהולכת ונבנית. יתר על כן, אנחנו רוצים שהם יתחילו לפעול בקהילות, בכנסיות ובממשלות שלהם כשהם יחזרו הביתה. אנחנו לא רוצים שהם ירחמו עלינו ויתארו אותנו כאומללים ומסכנים, אלא שיספרו לכנסיות, למוסדות ולממשלות שלהם על מה שראו פה, כדי שאלה יתמכו בעניין הפלסטיני. אנחנו קוראים לפרויקט הזה תיירות 'אלטרנטיבית' או 'פוליטית'. הפרויקט השני שלנו נוגע לתקשורת. אנחנו עומדים בפני אתגרים רבים שמציבה לנו התקשורת המערבית, שלרוב תומכת בישראל, ולכן יש בה סיקור נרחב יותר של נקודת המבט הישראלית. לעתים קרובות זה מעורר תלונות בקרב הפלסטינים. רבים מהמקרים האלה מוצדקים, אבל כארגון אנחנו שואלים את עצמנו איך נוכל להתמודד עם התקשורת המערבית בצורה יעילה. זה הוביל אותנו בסופו של דבר להקים ב-1998 את רשת החדשות הפלסטינית, שהייתה הרשת הראשונה שנרשמה בפלסטין כרשת עצמאית, לא-ממשלתית ושאיננה למטרות רווח. מטרת הרשת היא לחשוף בפני העולם את האמת על מה שקורה בפלסטין, ולשפוך אור על נושאים שהתקשורת המערבית לא נוהגת לסקר. הרשת מתמקדת בנושאים שקשורים להתנגדות הלא-אלימה, לתנועות חברתיות או לחגיגות שמתקיימות בפלסטין, בניסיון להדגיש את הצד האנושי. קיבלנו הרבה תגובות חיוביות לעבודה שלנו לא רק מאנשים פרטיים, אלא מסוכנויות חדשות בינלאומיות שאיתן בנינו מערכת יחסים המבוססת על כנות ואמון. במקרים רבים הסוכנויות הללו משתמשות בכתבות שלנו כמקורות לסיקור שלהן.

    • אילו פעילויות אתם מקיימים מלבד הפגנות, ומי משתתף בהן?

      כארגון שמאמין במאבק לא-אלים, אנחנו מוכרחים לעבוד עם אנשים ששותפים לאותן אמונות, אחרת לא תהיה לקיום שלנו שום משמעות. אנחנו מעבירים הכשרות לאנשים שחיים בכפרים שעומדים להיפגע מבניית חומת ההפרדה והתנחלויות. אחרי ההכשרות, אנחנו מקווים להיות מוכנים ונכונים לעמוד לצדם. יש הבדל גדול בין תיאוריה לפרקטיקה כאשר מתמודדים עם הכיבוש ועם המתנחלים במציאות. אנחנו לא מארגנים הפגנות בעצמנו, אלא משתתפים בפעילויות של ארגונים אחרים. הם מזמינים אותנו להשתתף בהכשרות ובפעילויות שלהם. כרגע אנחנו ממקדים את מאמצינו בכפרים שנמצאים דרומית לבית לחם. יש בערך תשעה כפרים כאלה, והם עומדים לאבד קרוב ל-70% מהאדמות החקלאיות שלהם לטובת חומת ההפרדה. אנחנו משתתפים בפעילויות שמתקיימות שם מדי יום שישי, ולפעמים פעמיים או שלוש בשבוע. אני יכול לומר בגאווה שהפעילויות הללו הן התגלמות אידיאל ההתנגדות הלא-אלימה. הביטוי, המוטיבציה והמחויבות שמעורבים בהן מדהימים. בזמן הפעילויות הללו לא נעשה שימוש ולו באמצעי אלים אחד, ולכן לא ניתנת לכוחות הכיבוש אף סיבה לדכא אותנו. בדרך כלל הכיבוש אינו דורש סיבה, אבל בכל זאת אנחנו מנסים לגרום לכך שלא יהיה להם שום תירוץ. בפרויקט הזה אנחנו מצליחים להשיג זאת בצורה נפלאה.

    • האם יש השתתפות ישראלית?

      כן, יש השתתפות ישראלית ובינלאומית. יש מספר ארגונים ישראליים שנענים להזמנות מהכפרים עצמם. בזכות סדנאות ההכשרה שלנו, כל מקום חופשי לקבוע את המדיניות שלו, כך שאם כפר מעוניין בהשתתפות ישראלית, אנחנו מכבדים זאת. חלק מהארגונים מתנגדים לכל השתתפות ישראלית, ומעמידים את היעדרות הישראלים כתנאי להשתתפות שלהם עצמם בפעילויות, אבל למען האמת אני חושב שרבים מהם רק מחפשים סיבה לא להגיע. אנחנו משתתפים בין אם הישראלים מוזמנים ובין אם לא. בהשתתפות הישראלית בפעילויות כאלה תמיד יש משהו חזק, כי המשתתפים בהן מציבים את עצמם בחזית ומוכנים להיעצר למען הפלסטינים. הישראלים יודעים שהם לא ייעצרו ליותר מכמה שעות או יומיים-שלושה, בעוד שהפלסטינים לעומתם יכולים להיות מוחזקים במעצר למשך שישה חודשים. אף אחד לא יכול לצפות מראש איך יתייחסו אליו, אבל בהחלט יש הבדל בין היחס כלפי ישראלים לבין היחס כלפי פלסטינים.

    • מה חשיבות העבודה עם הישראלים בתחום הזה בפרט?

      בהקשר של מאבק לא-אלים או עממי, גם אם נצליח להביא מאה אלף איש לפעילויות שלנו, עלינו להיות מודעים לכך שלא נסלק את החומה או את ההתנחלויות באמצעות אי-האלימות. באמצעות המאבק הלא-אלים אנחנו מנסים להביא להכרה בקרב החברה הישראלית שהמעשים שלה הם לא חוקיים ולא מוצדקים ושאין תירוץ לנוכחות החומה וההתנחלויות על האדמה הפלסטינית. אנחנו מדברים על כך שאלימות מייצרת עוד אלימות, אבל באותה מידה אי-אלימות מייצרת אי-אלימות. המטרה שלנו צריכה להיות לסלק את חומת הפחד שהממשלה הישראלית והימין הישראלי בנו במשך השנים, את הרעיון שהשרישו אצל הישראלים שהפלסטינים רוצים להרוג את כל היהודים ולזרוק אותם לים, ושהמעשים של הממשלה הישראלית נועדו להגן עליהם. התירוצים האלה הופכים לחסרי משמעות אם מספיק אנשים מתקוממים ואומרים לממשלה שלהם שהם מסרבים שדברים כאלה ייעשו בשמם. זה קרה בזמן האינתיפאדה הראשונה, שאחריה הממשלה הישראלית נאלצה להכיר בעם הפלסטיני ובאש"ף. זה לא הושג רק באמצעות פעילויות לא-אלימות; המודעות בקרב החברה הישראלית נוצרה מכיוון שהייתה תנועה שדחתה את הכיבוש ואת הפעולות הצבאיות שבניה ובנותיה ביצעו נגד החברה הפלסטינית. לכן אני אומר שנוכחות ישראלית בהפגנות עוזרת, כי לפי דעתי המטרה היא לא רק שהם ייקחו חלק בפעילויות, אלא גם שישתפו בחוויה את החברים והמשפחה, יספרו להם על הפעילויות שלנו, וינסו לגייס אחרים. אילו היינו מגבילים את העבודה שלנו להפגנות בלבד, לא היינו מצליחים.

    • כשדנים באמצעים לא-אלימים ובכך שהאינתיפאדה הראשונה התאפיינה באי-אלימות, מתעורר ויכוח חריף האם זריקת אבנים יכולה להיחשב כחלק ממאבק לא-אלים. איך אתה מגדיר אמצעים לא-אלימים?

      כשאני מדבר על אי-אלימות, אני תמיד מתייחס להגדרה. לכל מקום שבו אנו פועלים יש העדפות אסטרטגיות וטקטיות. לדעתי קיימות שתי הגדרות בסיסיות של אי-אלימות: ההגדרה העקרונית, וההגדרה המקובלת. על-פי ההגדרה המקובלת, כל מעשה שאינו גורם נזק לאדם בצד השני של המתרס יכול להיחשב לא-אלים. הרבה אנשים מדברים על זריקת אבנים. אם למשל נזרקות אבנים על קבוצה מרוחקת של חיילים כאשר ברור שהן לא יגיעו אליהם, זהו מעשה סמלי ונחשב לא-אלים. כך גם לגבי בקבוקי תבערה. לעומת זאת, השימוש בנשק כדי להרוס את התשתית הכלכלית של האויב – כמו למשל פסי רכבת וחוטי חשמל ושנאים שמספקים חשמל להתנחלויות – זהו ויכוח פילוסופי עמוק. דעתי, שעשויה אולי להיראות קצת פילוסופית, היא שמה שקובע אם פעולה נתפסת כאלימה או לא-אלימה היא הפרשנות של הצד השני, ולא הפרשנות שלי. אם חייל ישראלי רואה באבן שנזרקת עליו סיבה לשימוש באלימות כדי להגן על עצמו, מפני שהוא חש שהוא נתון בסכנה, או אם הוא משתמש בה כתירוץ לשימוש באלימות כדי להגן על עצמו, מפני אלימות שלא בהכרח קיימת, הרי שהפסדנו במאבק. אני מדגיש שזו דעתי האישית והפילוסופית. אנחנו משתדלים לא לספק לצבא תירוץ להשתמש באלימות כפעולת תגמול, אפילו אם מדובר בהרמת ידיים לשם הגנה עצמית, שיכולה להיתפס על ידי הצד השני כניסיון תקיפה. כמובן שהפילוסופיה שונה מהמציאות, אבל המטרה העיקרית שלנו היא להתייחס לתפיסה של היריב ולדרך שבה הוא מפרש מהי אלימות או אי-אלימות. מה שחשוב הוא לא הפרשנות שלי אלא שלו, ומה שחשוב עוד יותר היא התמונה שמגיעה לקהילה הבינלאומית והישראלית. אם התקשורת מציגה את האירוע כאירוע אלים, לא נותר מקום לפרשנות והוא נתפס כאירוע אלים בבסיסו, בין אם יש לו או אין לו הסבר נוסף.

    • חשבת פעם לעסוק בעבודה אחרת?

      כשהייתי צעיר, ולפני שהדוד שלי חזר מרצות הברית, חלמתי להיות טייס. זה היה החלום שלי כילד, אבל הוא השתנה בגיל ארבע-עשרה כשבחרתי בתחום הזה, ומאז הקדשתי לו את חיי.

    • ספר לנו בבקשה על התפקיד של התקשורת במאבק ועל ההשפעה שלה על ההתנגדות.

      הסיקור התקשורתי הוא חיוני, וחייב להיות תיעוד של מה שאנחנו עושים. לדוגמא, אם כלי תקשרת זר עצמאי נוכח בהפגנה ובחור צעיר נהרג לאחר שנמנע מאלימות, ישראל לא יכולה להמציא תירוצים. התקשורת הישראלית יודעת טוב מאוד לשכנע את העולם בצדקתה, ויכולה תמיד לטעון שהבחור נהרג משום שהייתה בידו סכין. במקרה כזה אנחנו נהיה במגננה, ונכחיש את טענתם. לכן על התקשורת להיות נוכחת בכל פעילות על מנת לתעד ולאמת את האירועים, ומה שחשוב יותר, להעביר את המסר הלאה. ללא התקשורת אני לא רואה טעם לקיים פעילויות לא-אלימות.

    • מי קהל היעד של המסר הזה?

      יש שלושה קהלים עיקריים. הראשון הוא פלסטיני. אסור לתקשורת לכוון את מסר האי-אלימות רק לקהל הבינלאומי, היא צריכה להפנות אותו גם לפלסטינים. הם צריכים לדעת שאנחנו עושים עבודה רצינית ועקשנית, ושחובתו של כל פלסטיני לקחת בה חלק. הפעילויות שלנו גם עוזרות לשכך את הפסימיות שאנו שרויים בה כרגע. אנחנו מקבלים הרבה פניות מאנשים וארגונים מבית לחם ששואלים על הפעילויות שלנו בעיר, ואצל רבים מהם זו הפעם הראשונה שהם מביעים עניין בתחום ובפעילויות שלנו. נראה שהפעילויות שלנו מציעות להם דרך להשתחרר ממשהו שמעיק עליהם, ולמרבה ההפתעה, חלק מאלה שמשתתפים בפעם הראשונה, אף על פי שהם מבית לחם, מעולם לא היו במקומות שבהם הפעילויות עצמן מתרחשות, אף שהמקומות האלה מרוחקים מהם לא יותר מעשרה קילומטרים. 60-70% מהאנשים בבית לחם לא רק שמעולם לא היו במקומות האלה, אלא גם מעולם לא שמעו עליהם. אנחנו רואים עכשיו אנשים שבגלל התקשורת משתתפים בפעילויות במקומות שהם לא היו בהם מעולם. הפעילויות והתהלוכות שמתקיימות משדרות לפלסטינים לא לפחד להתעמת עם הכיבוש ומציבות דוגמא ותקדים לפעילויות. מכיוון שהן רציניות ומאורגנות, הן מצליחות ומאפשרות לנו להשמיע את קולנו, וכולם חוזרים הביתה בשלום בסוף היום. אמנם יש אנשים שנעצרים, אבל זה תלוי מאוד באופי הפעילות האינדיבידואלית. בפעילויות מסוימות שבהן סביר שיהיה עימות ישיר עם [כוחות הביטחון] הישראלים נבחרת קבוצה קטנה שמוכנה לכל תגובה מצדם, כולל תגובה שתוביל לפציעה או אפילו למוות על קידוש המטרה. הקבוצות האלה בדרך כלל כוללות קבוצה גדולה של תומכים שאינם פלסטינים. לפעילויות אחרות יש אופי שונה והן כוללות בעיקר צעדות מחאה. בפעילויות האלה משתתפים בדרך כלל יותר אנשים, ואנחנו מנסים להימנע מעימות ישיר עם החיילים הישראלים. אנחנו מקיימים מחאה בכפר אחד או שאנחנו צועדים מכפר אחד לשני ומנסים כל הזמן להתחמק מהצבא הישראלי. לפעמים משתתפים בפעילויות שלנו קרוב לאלף איש. התקשורת צריכה להיות חזקה כי היא מכשיר בעל עוצמה שאפשר להשתמש בו כדי להעביר מסר לחברה, אבל למרבה הצער התקשורת הפלסטינית עצמה אימצה את ההרגלים המסורתיים של התקשורת המערבית והיא מתמקדת בדברים אלימים, כמו טילים וכדורים, במקום במאבק הלא-אלים ובפעילויות כמו שלנו. למרות זאת, לאחרונה התחלנו לזהות סימנים להתקדמות בכיוון הנכון. הקהל העיקרי השני הוא החברה הישראלית. קשה לפנות לחברה הישראלית דרך התקשורת, כיוון שהיא נשלטת על ידי הממשלה הישראלית, שמסרבת להציג לציבור את האמת על מה שנעשה לפלסטינים. אין לי תשובה לשאלה למה אנחנו לא מצליחים להעביר מסר לחברה הישראלית, או איך נוכל לעשות זאת. אני חושב שהתנועה שלנו כל הזמן מתפתחת, וככל שהיא תתפתח יותר ברמה הלאומית, כך התקשורת תיאלץ להקדיש לה יותר תשומת לב, בדיוק כמו באינתיפאדה הראשונה. התנועה שלנו עדיין בחיתוליה, ותידרש עוד עבודה רבה לפני שתהפוך לתנועה לאומית עממית. הקהל השלישי הוא הקהילה הבינלאומית. התקשורת צריכה להעביר את המסר לקהל הבינלאומי כדי להשיב לגינויים שישראל מגנה את העם הפלסטיני בתקשורת המערבית.

    • איך אתם מתמודדים עם דעות קדומות בקרב ישראלים, פלסטינים ומתנדבים בינלאומיים שאיתם אתם עובדים?

      הבעיה איננה הדעות הקדומות, אלא העובדה שלכל אחד יש אג'נדה אישית משלו. צעיר אמריקאי, למשל, יכול לבוא לכאן מתוך אהדה לפלסטינים ולהגיע לשדה התעופה בלי גרוש. אולי הוא ילווה כסף מההורים כדי להגיע לכאן ויחכה בשדה התעופה שארגון זה או אחר יבוא לאסוף אותו. אחרי שאוספים אותו, הארגון בדרך כלל לוקח אותו לבית פלסטיני שבו הוא שוהה במשך כל הביקור שלו. אחרי כמה ימים בלי פעילות או עימות, אולי הוא יציע איזושהי פעילות, כי הוא רוצה לפעול בסולידריות, בזמן שבו ייתכן שדווקא עדיף לכפר לא לעסוק בפעילות. אחרי שהוא עוזב, הכפר ישלם את המחיר על הפעילויות שנעשו בזמן השהות שלו. זה קורה לא פעם עם תומכים בינלאומיים שבאים לכאן כדי להשיג משהו, אבל למעשה משאירים את הכפרים שבהם ביקרו במצב יותר גרוע מזה שבו היו קודם לכן. בעיה נוספת מתעוררת עם פעילים בינלאומיים שחושבים שהאדמה הפלסטינית היא מגרש משחקים לעימותים בינלאומיים גדולים. הם מגיעים מוכנים להילחם בתוקפנות האמריקאית, בגלובליזציה, בבוש או בבלייר, ולא בכיבוש. נדמה להם שפלסטין היא שדה קרב בין מעצמות עולמיות, והם מגיעים לכאן עם תפיסת העולם שלהם, וחושבים שזה המקום שבו הם יכולים לשחרר קצת קיטור. בעיה נוספת שאנחנו מתמודדים איתה היא האופי האלים של חלק מהתומכים הבינלאומיים והישראלים שלנו. תוך כדי הפעילויות, הבחנו בכך שהפלסטינים נוקטים אי-אלימות בצורה טובה יותר מאשר התומכים, שלפעמים מגיבים לאלימות באלימות. אם חייל ישראלי מכה אחד מהם, הוא עלול להכות אותו בחזרה, והסיבה לכך היא בדרך כלל חוסר הכשרה לאי-אלימות. אנחנו מצפים מהם להיות בקיאים באי-אלימות אבל לרבים מהם אין מספיק ניסיון בתחום.

    • תוכל לספר לנו על הישג שהייתה לו השפעה על המציאות בשטח?

      היו לנו כמה הישגים, אבל אנחנו לא מחפשים הישגים קטנים. המטרה העיקרית שלנו היא לשתף מספר גדול ככל האפשר של פלסטינים במאבק הלא-אלים. ככל שהמספר גדול יותר, כך ההישג גדול יותר. לפני יומיים התבשרנו מהכפר אום סלמונה שהתקבלה החלטה להזיז את החומה עד לגבול עם ההתנחלות הסמוכה. במקור החומה הייתה אמורה להיבנות על יד גבעה סמוכה, אבל בסוף התוואי הוזז רחוק יותר מאחוריה. זה קרה בעקבות הפעילויות שלנו במקום, ואפילו הם מודים בזה. אנחנו רואים בזה הישג, אבל הוועדה העממית של כפרי הדרום החליטה לא להודיע על זה, מפחד שישתלטו להם על כברת אדמה אחרת בתמורה לזאת שהצלחנו להציל. היעד שלנו הוא סילוקה המוחלט של החומה ופירוק ההתנחלויות, ולכן נמשיך במאבק ולא נתמקד בהישגים קטנים כמו הזזת החומה בכמה מטרים. היעד שלנו הוא לערב כמה שיותר פלסטינים בהתנגדות לכיבוש. אין סיבה שכל הפעילויות יהיו מאותו סוג. ההתנגדות יכולה להתבטא בתהלוכות, אבל גם בדמות חרם על מוצרים ישראליים. אנחנו מבקשים מארגונים בינלאומיים, כנסיות ואוניברסיטאות בריטיות להחרים את ישראל, אבל אנחנו בעצמנו ממשיכים לצרוך מוצרים ישראליים. מן הראוי שתהיה לנו מספיק מודעות עצמית כדי להחרים מוצרים ישראליים ולהיות מוביליו של המהלך הזה, לפני שאנחנו דורשים זאת מאחרים. זה דבר שאנחנו יכולים לעשות מהבית וללא חשש מפני מעצרים. אם כל בית פלסטיני יחרים מוצרים ישראליים זה יהיה הישג כביר.

    • איך אתה יכול לשכנע את העם הפלסטיני הנתון תחת כיבוש להניח את נשקו ולאמץ את אי-האלימות? האם זה לא כמו לומר "תפנו את הלחי השנייה"?

      מאמצי השכנוע שלנו יוצאים מנקודת מבט אסטרטגית. דרושה בחברה הפלסטינית בחינה מדוקדקת של המאבק החמוש, במיוחד בעת האינתיפאדה השנייה. עלינו לנתח את ההישגים בשטח ולהחליט אם המאבק המזוין הצליח או נכשל. כשאנחנו פונים לאנשים, אנחנו לא מגנים את ההתנגדות החמושה, מפני שמדובר בהתנגדות לכיבוש ולעוול. אנחנו מבססים את הגינוי או התמיכה שלנו על הכישלון או ההצלחה של בחירות אסטרטגיות. אנחנו רוצים שהציבור הפלסטיני ישקול אם הצלחנו או נכשלנו, ואם נכשלנו אז מדוע, כיצד אפשר לשפר את האסטרטגיה שלנו ומה אפשר לקוות להשיג. מאז 2002 אנחנו מקבלים לא מעט תגובות חיוביות. ב-2002 בית לחם נכבשה מחדש תוך שש שעות, בעוד שב-1967 זה לקח שישה ימים. לפני הכיבוש מחדש הלוחמים הכריזו שהם ימנעו מהישראלים להשתלט על העיר גם אם זה יהיה על גופתם המתה. הם הכינו את עצמם מראש, אבל בכל זאת לא הצליחו למנוע מהצבא להשתלט על העיר תוך שש שעות. הציבור היה מודע לזה היטב והיה משוכנע שבשלב הזה, ובשימוש בשיטה הזאת, נכשלנו. כרגע אנחנו מזהים בקרב הפלסטינים רצון ברור ללמוד להכיר את הרעיון והאסטרטגיה של אי-האלימות.

    • הזכרת קודם שהסכם אוסלו השפיע לרעה על העם הפלסטיני. תוכל בבקשה להרחיב על זה?

      בזמנים של כיבוש ובאינתיפאדה הראשונה, הפלסטינים חיו במצב טוב יותר מאשר בתקופת אוסלו. חלק מהדברים שהופיעו בהסכם אוסלו לא היו קיימים קודם לכן. למשל המחסומים הצבאיים, שלא היו קיימים בצורתם הנוכחית לפני 1993. קודם היו "מחסומים ניידים", שהוצבו באופן זמני לכמה שעות באזור מסוים כשהתקבל מידע או כשרצו לערוך חיפוש. אחרי אוסלו, המחסומים הזמניים האלה נעשו רשמיים והפכו למעברי גבול קבועים. נושא אחר הוא האישורים, שלא היו קיימים לפני אוסלו. אִמי היא במקור מעזה והמשפחה שלה עדיין מתגוררת שם. לפני אוסלו יכולנו לבקר אותם בקלות רבה. פשוט נכנסנו למכונית ונסענו לעזה, ואכלנו שם דגים על החוף וחזרנו הביתה באותו יום. אחרי אוסלו היה צריך לקבל אישור גם עבור אנשים וגם עבור כלי רכב. מאוחר יותר ביטלו את האישורים לכלי רכב, ותוקף האישורים לאנשים קוצר משנה לשישה חודשים, ולבסוף לחודש אחד. זה יצר מצב שאדם צריך לשאת את האישור כמעין תעודת זהות. הם [הישראלים] הצליחו לשחק עם הפלסטינים פסיכולוגית בחכמה, בכך שיצרו מצב שבו כל מה שהדאיג את הפלסטינים היה איך לקבל אישור. מנהיגים פלסטינים קיבלו אישורי VIP מיוחדים להם ולמכוניות שלהם, מה שגרם להם להיות כפופים לישראלים מפחד לאבד את זכויות היתר היקרות שלהם. אני חושב שזה אחד המשחקים הפסיכולוגיים הגדולים ביותר ששיחקו אתנו עד עכשיו. המצב נעשה כל כך גרוע שאנשים פה בבית לחם נאלצו למעשה לשכוח מירושלים בגלל ההגבלות במתן האישורים. הם כאילו שמו אותנו במעגל גדול, שבו יכלו להגביר את הלחץ ולהקל עליו כרצונם. כתוצאה מכך נאלצנו לכוון את החיים שלנו יותר לרמאללה, וכל פעם לנחש כמה זמן תארך הנסיעה – שעה או חצי שעה או שלוש שעות? כל זה אחרי שנהגנו לנסוע במכוניות לירושלים יום-יום בקלות. מספר המתנחלים וכמות האדמה שהופקעה על מנת ליישב את ההתנחלויות הוכפלו מאז שנחתם הסכם אוסלו. הפקעת האדמות לא התבצעה רק למטרת בניית התנחלויות. האסון הגדול עוד יותר היה ההשתלטות על אדמות כדי לבנות כבישים עוקפים שנועדו לשימוש המתנחלים בלבד. המנהיגים שלנו אפשרו את בניית הכבישים העוקפים האלה, שנועדו לישראלים בלבד בדרכם להתנחלויות. הכבישים האלה ניתקו ופיצלו אדמות פלסטיניות, תודות לאוסלו. אני חושב שההשפעה המצטברת של כל הנושאים האלה הובילה לכישלון המשא ומתן בינינו לבין הישראלים באוסלו, כי היה ברור שישראל לא שואפת לשלום הוגן ובונה עם העם הפלסטיני, שלום שמבוסס על שוויון וצדק.

    • אתה מאמין שיש צורך בצד שלישי, או שהישראלים והפלסטינים מסוגלים לפתור את הסכסוך בעצמם?

      בהרבה מקרים במשא ומתן עוזר שיש צד שלישי שרוחשים לו אמון ושיכול להשפיע על שני הצדדים. למרבה הצער, עד עכשיו ישראל לא כיבדה אף צד שלישי ולא חשה מחויבת למלא את בקשותיו. אפילו אם ארצות הברית הייתה מפעילה לחץ על ישראל, ישראל פשוט הייתה מתעלמת ממנה בגלל הכוח וההשפעה שיש לה בקונגרס ובחברה האמריקאית. אם היה צד שלישי אמין ובעל השפעה אמיתית שיכול היה לקרב בין שני הצדדים, היינו מקבלים זאת בברכה. צריך למצוא צד שלישי, ואני חושב שהוא יכול להימצא בעולם המערבי. עם זאת, נצטרך להפעיל לחץ על הממשל האמריקאי כדי שיהפוך לשותף ניטרלי לשלום. המאבק של השחורים נגד הלבנים בדרום אפריקה הוא דוגמא טובה לכך. המאבק שלהם עורר אהדה בחברה האירופאית והאמריקאית, וארצות הברית, שקודם לכן תמכה במשטר האפרטהייד, נאלצה להפסיק את התמיכה שלה בשלטון הלבן ולהפוך לניטרלית בשל הלחץ שהופעל עליה מבית. במקרה שלנו, התפקיד של ארצות הברית כצד שלישי חדל להיות יעיל. חווינו את התיווך שלהם באוסלו, שנגמר בכישלון. אותו הדבר יקרה עם מדינות אירופה, כיוון שישראל בעיקרו של דבר מתעלמת מהן, ואם הן היו מנסות לגלות מעורבות בסכסוך כמתווכות, ישראל הייתה מסרבת וממהרת להזכיר להן את מה שקרה ליהודים באירופה.

    • אתה חושב שאי-האלימות יכולה להוביל לפתרון או להביא שלום?

      כן. אם לא הייתי מאמין באי-אלימות לא הייתי הולך בדרך הזאת. כפי שהזכרתי קודם, זאת דרך ארוכה וקשה, ואולי אי-האלימות לא תסיים את הכיבוש ולא תסלק את החומה וההתנחלויות, אבל היא יכולה להמריץ את החברה הבינלאומית והחברה הישראלית להפעיל לחץ על הממשלות שלהן כדי שיסיימו את הכיבוש. אני חושב שהמטרה מספר אחת של פוליטיקאי במערב היא להיבחר בשנית. לכן אם האנשים במדינה או במחוז של הפוליטיקאי היו תומכים במאבק הפלסטיני, והיו אומרים למועמד שלהם שהם לא יבחרו בו אם הוא לא יצדד בעניין הפלסטיני, המועמד היה עושה הכול כדי להשביע את רצון בוחריו, אפילו אם קודם לכן הוא היה תומך נלהב של התנועה הציונית ושל ישראל. המאבק נגד האפרטהייד הצליח בדרך הזאת, אז השאלה היא איך אנחנו יכולים לפעול באותה צורה ולהשפיע על הציבור האמריקאי. זה דורש הרבה מאמץ והפעלה של האסטרטגיות הנכונות, אבל צריך גם דמות פוליטית כמו נלסון מנדלה, שהצליח להעביר את המסר לעם האמריקאי בעודו יושב בכלא, באמצעות תוכנית טלוויזיה פופולארית. האם יש לנו אדם שיכול להעביר מסר בצורה כזאת? אני חושב שיש לנו סיכויים להצליח, אבל דרושה לנו אסטרטגיה ברורה להעברת המסר.

    • מהן התכונות שצריכות להיות למנהיג פלסטיני שיוכל להעביר את המסר?

      למנהיג כזה אין מערך מוגדר של תכונות, אבל צריך שיהיו לו כריזמה, אופי חזק והבנה של המציאות שבה אנחנו חיים, וגם הבנה של המנטאליות האמריקאית והדרך להשפיע עליה. מה שחשוב יותר הוא, שעליו להיות מקובל על בני עמו, ולא להיות רק מישהו שיודע לנאום נאום ולטעון טענה. זה צריך להיות חלק מאסטרטגיה רחבה יותר, שאסור שתהיה תלויה לגמרי בדמויות כריזמטיות. ובכל זאת, אנשים כאלה בהחלט יעזרו לנו להציג את הצד שלנו.

    • מהו לדעתך הפתרון האידיאלי, או מהי הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך?

      באופן אישי, וכמייסד הארגון הזה, אין לנו חזון של פתרון פוליטי. באמצעות העבודה שלנו אנחנו שואפים להגיע להתחלות של פתרון, ואני תמיד אומר, "אם נגיע לשלב הזה אני אסגור את הארגון". ההתחלה של הפתרון מבוססת על הכרה הדדית בזכויות ובשוויון על אדמת פלסטין. יש זכויות פלסטיניות שישראל צריכה להכיר בהן, בנוסף להכרה, שאליה כולנו צריכים להגיע, בשוויון בין אנשי הארץ הזאת. אין ארץ מובטחת שאלוהים נתן לעם אחד כדי שייקח אותה מעם אחר, אלא ישנם שני עמים שצריכים ליהנות מהכרה מלאה ושלמה בזכויותיהם. אנחנו מציאותיים ואנחנו לא מבקשים שהיהודים יחזרו לאירופה. אנחנו מבינים שישנם שני עמים שחיים על האדמה הזאת. נהוג לומר "כל אדם מקבל קול אחד". אחרי שנגיע להכרה הדדית ושוויון, אולי נגלה יצירתיות ונציע פתרונות כמו פתרון שתי המדינות, קונפדרציה או משהו אחר שאפילו עוד לא חשבנו עליו. אי אפשר לנסח אף פתרון בלי שתהיה קודם כול הכרה הדדית בין שני הצדדים. אפילו אם הפלסטינים היו זוכים בשליטה על אדמות 1967 כולל ירושלים ועזה, הכיבוש והדיכוי לא יסתיימו עד שתשרור תחושה של שוויון שחיונית לפתרון אמיתי בין שני השכנים. אני חושב שתחושה של שוויון והכרה בזכויות ההדדיות הן תחילת הדרך לקראת פתרון רשמי.

    • אם הייתה ניתנת לך ההזדמנות לייסד את 'Holy Land Trust' מחדש, מה היית עושה אחרת? האם היו טעויות שלמדת מהן, ומהם הלקחים שהפקת לאורך הדרך?

      אין לי כוונה לטעון שהכול כשורה. אין ספק שלפעמים סטינו קצת מהמטרה הבסיסית שלנו לסיים את הכיבוש, בגלל עניינים פלסטיניים פנימיים כמו בעיות חברתיות, מלחמות פנימיות ועימותים בין מפלגות. הצירוף של הגורמים האלה הוביל אותנו לצעוד בקו לא-רציף, ועיכב את התקדמותנו לעבר מטרתנו העיקרית. בכל הנוגע לפעילויות שלנו, היו לנו פעילויות מאוד מוצלחות, בעוד שאחרות התבררו כניסיונות וניסויים. זה דבר טבעי בתחום, ועל ארגונים להיות מודעים לעובדה שהם פועלים בתוך מעבדת ניסויים לפעילויות, מבצעים ורעיונות, שכל אחד מהם טומן בחובו אפשרות של הצלחה או כישלון. אני לא מתחרט על שום דבר שעשינו. אבל עדיין יש לי רצון להשיג יותר במסגרת המסע שבו תמיד האמנתי.