נור אל דין שחאדה
    quote
    "אני מתנגד לחלוטין לנורמליזציה ואני לא מוכן לשבת עם ישראלי כדי שהוא ייראה טוב בעיני העולם. אני מוכן לשבת עם ישראלים שמזדהים איתי ותומכים בסיום הכיבוש...קודם כול צריך לסיים את הכיבוש ואחר כך לבחון את שיתופי הפעולה והחיים המשותפים"

    רקע

    מקום מגורים: מחנה הפליטים טול כרם נולד/ה ב: מחנה הפליטים טול כרם שנת לידה: 1968 זהות: מוסלמי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס חינוך אתר: Combatants for Peace מקום עבודה לוחמים לשלום, אי־אלימות ודמוקרטיה – המזרח התיכון (MEND) מראיינת ג'ולין מחלוף ורולא סלאמה תאריך הראיון 2007

    נור אל דין שחאדה גדל במחנה הפליטים טול כרם ונאסר בשל השתתפותו באירועי האינתיפאדה הראשונה. בעקבות האירועים האלימים של האינתיפאדה השנייה שינה נור את השקפותיו והחל לחפש דרכים אחרות להתנגד לכיבוש. הוא הצטרף ל'אי־אלימות ודמוקרטיה - המזרח התיכון' (MEND) ומאוחר יותר ל'לוחמים לשלום', שני ארגונים אשר מתנגדים לכיבוש בדרכים לא אלימות ותומכים בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל

    • ספר לנו בבקשה על עצמך וכיצד הגעת לפעילותך כיום?

      שמי נור אל דין שחאדה, ואני ממחנה הפליטים טול כרם. נולדתי במחנה הזה וחייתי את חוויית הפליטות, את כל הקשיים והטרגדיות של המחנה, בדיוק כמו כל אדם אחר שחי כאן את הקשיים החברתיים והכלכליים. גדלתי בסמטאות המחנה והתחנכתי להיות בעל תודעה לאומית גבוהה, אדם שאוהב את המולדת שלו, מתנגד לכיבוש ולנסיבות החיים הקשות במחנה. תמיד הייתי שותף למאבק הלאומי להשתחרר מחיי המחנה שמעיקים על נפשותינו כמו סיוט. כשהייתי בן 14 הצטרפתי לארגון הסטודנטים הצעירים [של הפתח], התחלתי להיות מעורב בפעילויות שלהם ומאוחר יותר הפכתי לאחד המנהיגים. עם תחילת האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, ובמהלך השנים הבאות הייתי חבר בתנועת הפתח והתקדמתי להיות מנהיג מקומי. השתתפתי בפעולות של התנגדות אלימה נגד הכיבוש ששלל מאיתנו את כל החירויות שלנו. התנגדות כזאת היא זכותו של כל אדם בעולם וזכותנו ללאומיות ניתנה לנו על ידי אלוהים ועל ידי אמנות בינלאומיות. בזמן האינתיפאדה הראשונה הייתי מבוקש על ידי כוחות הכיבוש במשך שלוש שנים ובמהלך הזמן הזה נפצעתי מקליעים שנורו. התחתנתי כשעדיין הייתי מבוקש וזה היה קשה מאוד. לא הייתי כמו כל חתן אחר שיכול ליהנות מיום החתונה שלו, הייתי צריך לברוח מהמחנה כל הזמן. בשנת 1990 נתפסתי על ידי יחידת מסתערבים מיוחדת של הישראלים, יום לאחר הולדת בתי. הם אסרו אותי וישבתי חמש שנים בכלא. למרות הסכמי אוסלו, שבהם נקבע שחרורם של אסירים רבים, אני ריציתי את העונש שלי עד הסוף. לאחר חמש שנים השתחררתי וחלמתי להצטרף לרשות הפלסטינית שהיתה הישות הילידית העצמאית הראשונה שמשלה בעם הפלסטיני, וזו המטרה של המדינה הפלסטינית העתידית. הצטרפתי לכוחות הביטחון הפלסטינים ועבדתי שם עד לשנת 2000 ופריצתה של האינתיפאדה הנוכחית. עזבתי את העבודה בכוחות הביטחון הפלסטינים כדי להשתתף באינתיפאדה. המצב היה קשה, שונה מאוד מהאינתיפאדה הראשונה בכך שזה היה מאבק מזוין ולא מאבק עממי. האופי של האינתיפאדה, הצעירים הרבים שהפכו לשהידים, אובדן שטחים גדולים של אדמה ובניית החומה - גרמו לי לשקול יותר לעומק האם פתרון של שלום הוא אפשרי ולפתח נקודות ראות חדשות. העובדה שמספר מחבריי נהיו שהידים גרמה לי לחשוב ברצינות שאת הסכסוך צריך ליישב בדרכי שלום. זו הדרך היחידה להימנע ממלחמות נוספות, מהרס ומשפיכות דמים ולחסוך מילדינו את אובדן הוריהם ומאימהות את דמעותיהן. הצטרפתי ל'אי־אלימות ודמוקרטיה – המזרח התיכון' (MEND) שהציע דרך שונה. זו היתה נקודת מפנה במאבק שלי כיוון שהארגון מתנגד לאלימות.

    • כיצד התחלת את הפעילות בארגון 'אי־אלימות ודמוקרטיה – המזרח התיכון' (MEND) ובאילו פעילויות אתה מעורב?

      התוודעתי לארגון באמצעות בחור ושמו פאדי ראדיה וחבר ושמו אבראהים אלח'אפי שסיפר לי על קורס שצפוי להתקיים בטול כרם. ביקשתי ממנו שיתן לי ארכה של כמה ימים כדי לחשוב, שכן בזמנו הייתי חבר התאחדות מועצת הסטודנטים של אוניברסיטת אלקֻדס הפתוחה. כעבור יומיים אמרתי לו שאני רוצה להשתתף בקורס. במהלך הקורס היה לי ויכוח חריף עם המנחה ואמרתי לו: "אתה מנסה שטיפת לשטוף לנו את המוח, אתה רוצה שננטוש את ההתנגדות." אבל מאוחר יותר, בהמשך, הלכתי והשתכנעתי בכך שלא נוכל להגיע לפתרון לגבי האדמה הזאת אלא בדרך מדינית. זה חוזר אל הפסוק בקוראן שאומר שאנחנו והיהודים נחיה על האדמה הזאת, קשורים זה בזה, עד ליום הדין. אין דבר צודק ואמין יותר מהקוראן והוא מאשר לנו את העובדה הזאת, שאנחנו צפויים לחיות יחד עד ליום הדין. אין אפשרות לפתרון אחר מלבד פתרון מדיני של שלום, כל פתרון אחר רק גורם לנו לדם ולהרג, לדמעות ולבכי. לארץ שלנו, פלסטין, יש מאפיינים גיאוגרפיים ייחודיים, היא קטנה ואין בה יערות וג'ונגלים שבהם אפשר לנהל מאבק ממושך. לכן, אין לנו אפשרות אחרת מלבד פתרון של שלום שיבטיח שתי מדינות שכנות שחיות בשלום ובביטחון ובהן נבנה את עתיד ילדינו, כדי שלא יפנו אלינו אצבע מאשימה בעתיד על כך שגרמנו להם סבל.

    • האם אתה מאמין באי־אלימות כאסטרטגיה או כאמצעי בהיעדר אפשרויות אחרות?

      אני אישית מאמין בעיקרון של אי־אלימות. בעיני, הבחירה באי־אלימות קשה הרבה יותר מהבחירה במאבק מזוין. הרבה יותר קל לקחת רובה אם־16. אחרי שבחרתי בדרך של אי־אלימות הותקפתי קשות בטול כרם. פורסם כרוז ובו נאמר: "ראו איך גדול הלוחמים בעיר נהיה פחדן ומובס." היה להם קשה לקבל זאת אבל עכשיו, לאחר ארבע או חמש שנים, המצב הזה השתנה וכיום עובדים איתי בהצלחה כ־500 מתנדבים על פעילות בלתי אלימה. ב־6 ביוני וב־7 ביוני התקיימו שתי עצרות בנושא שתי מדינות [לשני עמים] ונכחו שם פלסטינים בלבד כיוון שלישראלים לא התירו להיכנס. העצרת התקיימה בכפר נזלת עיסא שליד טול כרם והשתתפו בה כ־8,000 פלסטינים והראו בכך שהעם הפלסטיני מוכן לפתרון של שלום. למרבה הצער, הבעיה נמצאת בצד השני.

    • מדוע, לדעתך, אנשים סביבך סברו בהתחלה שאדם שתומך בפעילות לא אלימה הוא פחדן וכנוע? מדוע הם שינו את דעתם?

      למרבה הצער, אנחנו עם שחסרה לו השכלה ולכן הבעיה טמונה בבורות של האנשים. הם חושבים שמי שתומך בפעילות לא אלימה איבד את התודעה הלאומית שלו. זה כמובן לא נכון, אנחנו לוחמים בכיבוש ומתנגדים לו בדרכים אחרות, וצריך לכבד את הבחירות של כל אחד. כשאנשים ראו מה אני עושה והבינו שאני לא משתף פעולה עם שירותי הביטחון הישראלים, שאני אוהב את העם שלי ופועל לסיום הכיבוש אבל בדרכים אחרות, הם התחילו להבין שאני צודק. התראיינתי לטלוויזיה בטול כרם מספר פעמים ודברתי ברדיו, ובעקבות הראיונות האלה, עבודה קהילתית, כרוזים ופרסומים בנושא אי-אלימות, אנשים במחנה התחילו להתעניין. הסקרנות שהתעוררה יצרה עניין באי־אלימות. ב־30 במרץ [2007] ארגנתי הפגנה מוצלחת נגד הגדר שבה השתתפו כ־3,000 פלסטינים וישראלים, וזה היה סימן שאנשים זקוקים רק למודעות ולהשכלה כדי להבין יותר טוב את מצבם.

    • כיצד הצטרפת ל'לוחמים לשלום'?

      הצטרפתי אליהם דרך חבר שלי - אוּסאמה אבו־כרש, שסיפר לי על הארגון לפני שנתיים. בהתחלה לא האמנתי לו שיש חיילים שמסרבים לשרת בצבא. חשבתי לעצמי שוודאי מדובר באנשים מבוגרים, שאחרי שכבר עשו מה שעשו לעם הפלסטיני, עכשיו הם מתחרטים ורוצים להקל על תחושת האשמה. אבל כאשר פגשתי אותם גיליתי שמדובר בבחורים צעירים בני 30 ושהם רציניים בכוונותיהם ובגישתם לשלום, שלא מדובר במבוגרים שהתחרטו על מה שעשו, כפי שחשבתי קודם. האמנתי שעבודה עם חיילים שמסרבים לשרת בגדה המערבית וברצועת עזה היא סוג של התנגדות כיוון שכאשר אני פועל יחד איתם אני מגן על העם שלי ומונע פגיעות והרג של בני עמי שכן אותם חיילים לא משרתים בצבא. לכן גם זה סוג של התנגדות.

    • האם יש לך קווים אדומים בפעילות משותפת עם הישראלים, כולל עם התומכים בשלום?

      כן, הקווים האדומים שלי נוגעים לנורמליזציה. אני מתנגד לחלוטין לנורמליזציה ואני לא מוכן לשבת עם ישראלי כדי שהוא ייראה טוב בעיני העולם. אני מוכן לשבת עם ישראלים שמזדהים איתי ותומכים בסיום הכיבוש, אבל לא עם אנשים ממרכז פרס לשלום, למשל, שעורכים תחרויות כדורגל משותפות כדי לשפר את תדמיתה של ישראל ולהראות שישראל חיה בשלום עם הערבים. כל עוד הכיבוש - לב הבעיה – נמשך, אנחנו לא יכולים לחיות יחד. לכן צריך קודם כול לסיים את הכיבוש ואחר כך לבחון את שיתופי הפעולה והחיים המשותפים.

    • למה אתה מתכוון כשאתה אומר נורמליזציה?

      נורמליזציה היא העבודה המשותפת בצל הכיבוש שנועדה להסיח את הדעת מעצם הכיבוש. הכוונה להתנהלות כאילו שאין כיבוש. זה שונה לגמרי כאשר אני מעביר את המסר שלי לעולם באמצעים לא אלימים ומבקש את עזרת העולם בסיום הכיבוש.

    • האם תוכל לספר לנו על פעילותך בלוחמים לשלום?

      השתתפתי בפעילות שהתקיימה ב־7 ביוני בנזלת עיסא והיתה מוצלחת מאוד. זו היתה עצרת וחלק מסדרת אירועים שהחלו בענאתא ונמשכו בטנטור ואחר כך בטול כרם. העצרות האלה התמקדו בסיום הכיבוש והקמת שתי מדינות, ישראל ופלסטין. יצירת שתי מדינות היא שתביא ביטחון לישראלים ולא בניית הגדר.

    • מה לדעתך אפשר להשיג באמצעות הפעילויות האלה?

      כשמדברים על עצרת שבה השתתפו, על פי ההערכות של רשת אלג'זירה, כ־8,000 בני אדם, זה אומר שאנשים מתחילים לתמוך יותר בשלום. הצלחת העצרת טמונה במספר המשתתפים, למרות שהיתה התנגדות, והיא מוכיחה שלאנשים יש תפיסות בנוגע לשלום.

    • איך מתייחסת דעת הקהל לפעילותכם? האם היא תומכת או מתנגדת?

      אנשים רבים תומכים במה שאנחנו עושים. ביקרתי באזורים רבים ונפגשתי עם אנשים רבים שתומכים בשלום ורבים רוצים להיפגש עם ישראלים שמסרבים לשרת, הם רוצים להזמין אותם לעיירות ולכפרים. נפגשתי גם עם נערים חמושים מגדודי אלאקצה ודומיהם משכם, מג'נין ומטול כרם. כשסיפרתי להם על החיילים שמסרבים לשרת, הם הביעו תמיכה ברעיון הזה ואמרו שהם מוכנים לתמוך בו.

    • האם תוכל לספר לנו כיצד התרחש השינוי מלוחם לפעיל בדרכים לא אלימות וכיצד קיבלו במשפחתך ובמחנה את השינוי הזה?

      אנחנו משפחה ידועה מאוד לאורך ההיסטוריה כמשפחה ששייכת להתנגדות. יש לי אח שהיה עצור 15 שנה. הוא נפצע קשה אבל הגורל שלו היה להישאר בחיים. אנחנו ידועים כיוזמי האינתיפאדה הנוכחית. לכן, איך יכול להיות שנור יצא מהבית הזה שונה כל כך מאחיו? מעולם לא הסתכסכתי עם אחיי שפועלים בצד השני. נהפוך הוא, הם תמיד תמכו בי וחשבו שהפעילות שלי נכונה. הנשק שלהם לא מכוון להרג ישראלים או לשפיכות דמים אלא להשבת האדמה וסיום הכיבוש, כלומר ההתנגדות שלהם מתמקדת בתוך גבולות 67' ולכן זו זכות לגיטימית.

    • מהם האתגרים הקשים ביותר במסגרת הפעילות שלך?

      הקושי היה בהתחלה, אחרי שייסדנו את הארגון 'אי-אלימות ודמוקרטיה –המזרח התיכון'. ארבעה מתוך שבעת המייסדים פרשו בגלל דברים שאמרו עליהם. המשכנו לעבוד והפעילות שלנו נמשכה - הפקת פרסומים, הכשרות בנושא אי-אלימות וסדנאות אחרות. נאמתי באוניברסיטה כשהייתי בהתאחדות מועצת הסטודנטים והיה לי תפקיד חשוב בשכנוע הצעירים שיש לנו מטרה ברורה. הצלחנו והצטרפו אלינו תומכים רבים.

    • תאר לי בבקשה את ההכשרות שאתם עורכים.

      אנחנו מקיימים מפגשים בנושא אי־אלימות והגדרתה ובמהלך הקורסים המשתתפים לומדים על משמעות הסכסוך ועל דרכים שונות לפתרונו, דרכים חיוביות או שליליות. יש מספר דרכים ליישב סכסוכים, אנחנו מציגים את כולן והמשתתף בוחר בדרכו. אנחנו מציגים את האפשרויות השונות ואת ההשפעות על החברה, איזו דרך תסב את הנזק הרב ביותר ואיזו תביא לתוצאה הטובה ביותר. אנחנו לא מכתיבים לאף אחד באיזו עמדה לתמוך. אנחנו נותנים דוגמאות, כמו גנדי בהודו וכמו המהפכה באיראן, באוקראינה ובקרואטיה ומקרים אחרים שבהם היה מאבק לא אלים והתוצאות הסבו נזק מינימלי לחברה. מספר המשתתפים שהמשיכו איתנו היה גדול ממספר המשתתפים שעזבו. לדוגמה, באחד הקורסים השתתפו בסביבות 20 אנשים, שלושה מהם פרשו והשאר המשיכו.

    • כפליט ממחנה הפליטים טול כרם, כיצד השתכנעת ברעיון של שתי מדינות בגבולות 67'? מה בנוגע לחלום שיבת הפליטים לארצם?

      מובן שגם אני חולם על השיבה, ואמונתי בפתרון של שתי מדינות לא מבטלת את זכות השיבה שהוכרה בהחלטות שהתקבלו באו"ם - 194, 242, 338 וגם תוכנית החלוקה - וקיבלו כולן הכרה בינלאומית. הפתרון חייב להיות כוללני ולא חלקי כפי שהיה באוסלו ולכן נכשל. לא יפריע לי לחיות בישראל ולהיות בעל אזרחות ישראלית, הרי יש פלסטינים שחיים בישראל. אבל לו מדינת ישראל היתה אמיתית בכוונותיה, היא היתה מאפשרת לי לשוב לעירי. אין לי בעיה לחיות בישראל. על פי סיפורי הזקנים, לפני 1948 היהודים חיו לצדנו בשלום. בעיני, אין בעיה לחלק את האדמה ולחיות יחד כפי שהיינו בעבר. אני רואה את הפתרון ואת השלום בכך שנחלוק את האדמה.

    • למה לדעתך נכשלו הסכמי אוסלו והתהליכים הקודמים?

      ישראל היא שהכשילה את אוסלו, היא האחראית לכישלון בגלל מדיניות הסחבת שנקטה. התוכנית קבעה שלאחר חמש שנים של אוטונומיה צריך לעבור לשלב של פתרון קבע ונראה שישראל לא רצתה בו. הם ניסו להפעיל לחץ על אבו עמאר ]יאסר ערפאת[ בקמפ דייוויד וכאשר הוא סירב הם הטילו עליו מצור. ישראל היתה מעוניינת בפרוץ האינתיפאדה השנייה. ישראל אחראית לכישלון כל הניסיונות להגיע לשלום, ולא הפלסטינים.

    • מהו הפתרון האידיאלי בעיניך?

      הפתרון האידיאלי הוא שיהיו שתי מדינות וזכות השיבה לפליטים. מה מונע את האפשרות שפלסטיני יוכל להיות גם אזרח ישראלי וגם אזרח פלסטיני? בישראל לאנשים רבים יש אזרחות כפולה ואפילו משולשת. יש אנשים עם אזרחות גרמנית או אמריקאית ואזרחות ישראלית או אפילו כאלה שמחזיקים באזרחות צרפתית, בריטית וישראלית גם יחד. אם כן, מה מונע מאיתנו להיות בעלי אזרחות ישראלית ואזרחות פלסטינית?

    • מהם שורשי הסכסוך לדעתך?

      שורשי הסכסוך טמונים בוויכוח על האדמה. ידוע שליהודים אין מולדת והצהרת בלפור היא שנתנה להם את האישור להקים מולדת. מדינת ישראל קיבלה תעודת לידה מהאו"ם כדי לקום על האדמה הזאת.

    • האם לדת יש לדעתך תפקיד בסכסוך?

      לא, בכלל לא. כמוסלמי עליי להאמין בכל הדתות השמימיות כדי להיות מוסלמי אמיתי. אם אני לא מאמין במשה ובישו – אני לא מוסלמי, כי האמונה בכל הנביאים היא מיסודות האסלאם. זו דת האסלאם אבל יש קנאים שמנסים לזרוע שנאה בין העמים.

    • האם, לדעתך, למעורבותו של צד שלישי או של הקהילה הבינלאומית יש תפקיד בסכסוך?

      ברור שלמאזני הכוחות הבינלאומיים יש תפקיד בסכסוך והנטייה של רוב הקהילה הבינלאומית לטובת ישראל מלבה את הסכסוך. אילו הקהילה הבינלאומית היתה רוצה ליישב את הסכסוך היה בידה לעשות זאת ואם אמריקה היתה מעוניינת בפתרון היא היתה יכולה לקבוע פתרון. בעירק היה לארצות הברית תפקיד פעיל, מדוע היא לא פועלת לסיום הסכסוך בפלסטין? הסחבת של העולם בפתרון הסכסוך ותמיכתה של הקהילה הבינלאומית בישראל הם גורמים המחמירים את הסכסוך ומעצימים אותו. ככל שהסכסוך נמשך, הדברים הולכים ונעשים יותר מסובכים ומורכבים.

    • מהו תפקיד הקהילה הבינלאומית בעיניך, כיצד היית רוצה שהיא תפעל?

      אני מצפה שהקהילה הבינלאומית תהיה הוגנת בנוגע לכוונותיה לגבי שלום ותפעל להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. אני קורא לקהילה הבינלאומית להפעיל לחץ על ישראל שתסיים את הכיבוש, תיסוג לגבולות ה־4 ביוני 1967 ותכיר בזכותו של העם הפלסטיני למדינה שנהנית מעצמאות מוחלטת.

    • מהו הלקח החשוב ביותר שלמדת מניסיונך?

      השיעור החשוב ביותר הוא להתייחס לאנושיותם של אנשים אחרים, לא משנה מי הם. צריך לכבד אנשים אחרים בלי קשר לעמדות שלהם, גם אם הן שונות מהעמדות שלנו. הלקח הגדול והחשוב הוא שכל עמי העולם צריכים לחיות בשלום כמשפחה בינלאומית מאוחדת, לא רק העם הפלסטיני והעם הישראלי, כי אין אלטרנטיבה לשלום. כשאני טס במטוס אני לא צריך לפחד שהוא יתפוצץ. הערבים והמוסלמים לא אחראים לפיצוצים, היו פיצוצים שהתרחשו לאחרונה בספרד ולערבים או למוסלמים אין קשר לכך, וכך גם בארצות הברית. לא תמיד הערבים או המוסלמים הם האחראים לאלימות ולטרור. כל הפחד הזה צריך להיעלם כדי שנחיה בשלום כולנו, כמשפחה בינלאומית, וכפלסטינים וישראלים. צריך שנגיד לעצמנו ש־60 שנות שפיכות דמים וסבל הספיקו לשני העמים. אנחנו צריכים לשבור את הראש ולחשוב מהי הדרך הנכונה, שתימָנע מהקשיים האלה, וללכת בה באמון. הכוונות שלנו צריכות להיות אמיתיות וחשוב שתמיד נשאף לשלום.

    • האם לדעתך לפחד יש תפקיד?

      אנשים שמפחדים מנסים תמיד להתרחק ממה שהם מפחדים ממנו ובאופן אוטומטי הם פועלים כנגדו. אני מפחד מהכיבוש ולכן באופן טבעי אני חושב לעצמי איך אני יכול להיפטר ממנו. החשיבה הזאת לא מודעת ולא מחושבת כי היא נובעת מהפחד שבי ולכן היא לא בריאה. אם העם הפלסטיני ישתחרר ויחיה ביציבות ובשקט אני חושב שהתפיסה שלו לגבי העתיד תהיה חיובית וזה הדבר החשוב ביותר. סוף