נאצר לחם
    עיתונאי
    quote
    "מי שמחפש סיבות לצאת למלחמה לא יימצא אותם כאן, בתוכנית שלי. מי שמחפש רעיונות לאסטרטגיה קצרת-טווח, לא ימצא אותם פה. אנשים יימצאו כאן דברים שישנו אותם, שיהפכו אותם לאנשים אחראיים, למנהיגים"

    רקע

    מקום מגורים: מחנה הפליטים דהיישה נולד/ה ב: בית לחם שנת לידה: 1966 זהות: מוסלמי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: אמנות ותקשורת אתר: Maan News מקום עבודה חדשות מען, טלוויזיית בית-לחם מראיינת נהני ראוס תאריך הראיון 2005

    נאצר לַחַם נולד וגדל במחנה הפליטים דהיישה שליד בית לחם והוא העורך הראשי של סוכנות הידיעות 'מען' בבית לחם. הוא מנחה תוכנית חדשות יומית בטלוויזיה ובה הוא מתרגם לערבית, עבור קהלים פלסטיניים, את חדשות הערב בעברית. נאצר תומך ופועל למען סיקור אחראי של הקונפליקט באמצעי התקשורת באמצעות התייחסות אנושית לנושאים ולדמויות המופיעים בחדשות ודיווח על תגובות שני הצדדים לאירועים. נאצר ריצה כמה תקופות מאסר בכלא הישראלי בתקופת האינתיפאדה הראשונה, לפני שנהייה עיתונאי

    • ספר לי קצת על עצמך ועל המעורבות שלך.

      נולדתי במחנה פליטים דהיישה, כלומר באזור בית לחם, שם גדלתי ושם אני גר. במקור אני מאזור רמלה. גירשו את [תושבי] הכפר שלנו ב-1948. מצאתי את עצמי חי בעידן של מלחמות. נולדתי בשנת 1966 וקראו לי נאצר על שם גמאל עבד אל נאצר, המנהיג הערבי. כמה שנים אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואחר-כך הייתה המתקפה על נהר הליטני בדרום לבנון, ואחר-כך, בשנת 1982, מלחמת לבנון. בשנת 1982 נעצרתי לראשונה, כי הייתי חבר באש"ף. אסרו אותי חמש פעמים ובפעם האחרונה אסרו אותי לחמש שנים.

    • מדוע נאסרת?

      כי הייתי חבר באגודת הסטודנטים באוניברסיטת בית לחם. השתתפתי בהפגנות נגד הנשיא קרטר ונגד קמפ דיוויד. השתחררתי מהכלא בסוף 1990, בסוף האינתיפאדה הראשונה. הפסקתי את הפעילות באש"ף והלכתי ללמוד. סיימתי את לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטת בית לחם, אחר-כך התמחיתי בזכויות אדם בז'נבה, עבדתי ברדיו בהולנד, ואחר-כך סיימתי לימודי תעודה בתרגום עברית-ערבית. עבדתי ב'קול פלסטין' בין השנים 95-90'.

    • מדוע הפגנת נגד קמפ דיוויד?

      פלסטינים רבים, במיוחד באוניברסיטאות, הרגישו שבהסכם השלום בין מצרים לישראל רימו את הפלסטינים. הם הרגישו שהשאירו אותם לבדם, שנטשו אותם באוהלים, במחנות פליטים, ואף אחד לא טיפל בעניינם. זרקו את האנשים במחנות פליטים בסוריה, בדרום לבנון, בירדן, בעיראק ופה, בגדה וברצועת עזה. [הערבים] דיברו על השלום שיהיה בין מצרים וישראל כאילו שהייתה מלחמה בין ישראל למצרים - אבל עיקר הסכסוך היה עם הפלסטינים. ערפאת לא הכיר בהסכם קמפ דייויד וסאדאת הסתכסך איתו. אנחנו, הפלסטינים, היינו לבדנו ועברה עלינו תקופה קשה מאוד בין השנים 1978 ו-1987. היה קשה מאוד. אני קורא לזה אובדן פוליטי אבל בשטח קרה משהו אחר: התפשטה תופעת ההשתייכות לארגונים. זה בלט מאוד בקרב תלמידים צעירים בני 15-12. תגובת ישראל על כך הייתה טיפשית מאוד: עצרו תלמידים. הייתי בן 15 כשאסרו אותי בפעם הראשונה. לאחר מכן עצרו אותי ב- 1981, ב-1982, ב-1984 ובפעם האחרונה ב-1985, ואז נשארתי במאסר עד 1990. תגובת העם הפלסטיני להסכמי קמפ דייויד ולמלחמת לבנון הייתה האינתיפאדה הראשונה. חיפשו סוף ולא ראו סוף, לא ראו אור באופק. זה קשור להתייחסות של הפלסטינים לסכסוך ולאופן שבו העולם הערבי רואה את העניינים האלה.

    • אתה מתכוון להשקפה של העולם הערבי שמחוץ לשטחים?

      כן, העולם שבחוץ. מי שחי במחנה פליטים צריך שלום, יותר מאחרים. אומרים שעשירים עושים שלום כי יש להם כסף, ושעניים הם שיוצרים את הסכסוך. לדעתי, ההיפך הוא הנכון: העניים הם שזקוקים לשלום. אנשים במחנות הפליטים מחפשים שלום אבל לא יודעים איך, מתנהגים לפעמים בטיפשות, וזה נמשך ויימשך וזה טיפשי . חלק מהעבודה כעיתונאי היא ההתייחסות אל סוגיות שמדאיגות את העם כולו ולא רק למה שמעניין באופן אישי את העיתונאי. זה קשה, כי אם טעית אתה תטעה את העם; אתה חייב להיות אדם מתוחכם, אדם שקורא ושיודע. לפני שאומרים דברים לצופים, לפני שמבטאים אותם בקול, צריך להכין [את הידיעה] בראש. לא סתם לדבר אל המיקרופון. חשוב מאוד לעשות זאת בשקט ולחשוב על העם שלך ועל הילדים שלך. יש לי ארבעה ילדים; אני חושב על עתידם ועל עתידם של ילדי העם הפלסטיני. לא קורה שום דבר שלילי אם אני מדבר גם על העתיד של הילדים הישראלים או האירופאים או העיראקים. זה לא מזיק וזאת לא בושה; המלחמה היא הבושה, היא הפשע. יש אנשים שחושבים ששלום הוא פשע, אבל לדעתי שלום הוא זכות אדם, פשוט ככה. אין נקמה, זה סכסוך פוליטי. אנחנו חושבים על נקמה, אנחנו טיפשים. אני לא מתייחס לנקמה, כי לנקום זה כמו לפזר רעל במטבח שלך. אולי אחד הילדים שלך ייקח אותו וישים בפה. נקמה והסתה הם רעל. מי זה הטיפש שיפזר רעל וילך לעבודה? יש לנו ילדים קטנים; אני לא רוצה שהם ילמדו נקמה, שנאה או הסתה. אם הישראלים עושים את זה, לא איכפת לי - אני לא אחראי על החברה שלהם. כעיתונאי, כאבא, אני אחראי על הילדים שלי ועל החברה שלי. במקום ללמד אותם נקמה, אני מלמד אותם מתמטיקה. במקום ללמד אותם הסתה, אני מלמד אותם פיזיקה. במקום ללמד אותם איך להרוג, אני מחנך אותם שיילמדו באוניברסיטה. אני נותן להם חברה תרבותית, חברה יותר מתקדמת, וזה העיקר.בתוכנית שלי אני לא מתייחס לדברים כפי שאני מתייחס אליהם עכשיו, בראיון, אני לא מסביר באותה צורה. מהיום הראשון של האינתיפאדה השנייה, כל יום בין שמונה לתשע, אני מתרגם את חדשות ערוץ 2, חדשות ערוץ 10, ידיעות אחרונות, הארץ, מעריב וגלי צה"ל. והם מחכים לזה: הלוחמים מגדודי חללי אל-אקצה, אפילו הנשיא צופה בתוכנית שלי. אני יודע שכל אם, אב וילד צופים בתוכנית שלי כי הם רוצים לדעת מיהם הישראלים. פעם היינו אומרים, "אלה האויבים". עכשיו אם תשאלי אדם מבית לחם או מאזור אחר, הוא יגיד לך מה ההבדל בין אופיר פינס לאריה אלדד.

    • כשאתה אומר שצריך לחשוב לפני שאומרים דברים לעם שלך, למה הכוונה? מה תגיד או מה לא תגיד להם?

      חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שהעם שלי זקוק למידע, לדעת מה קורה. כמו שאומרים בעברית, "מי שלא קורא, לא יודע מה קורה". אנשים חייבים לקרוא ולדעת ואז הם יחליטו, לא אני. פעם חשבתי שאני זה שמחליט, וטעיתי. עכשיו אני חושב שהם [העם] צריכים להחליט. יש לי תוכנית בטלוויזיה ואני מתרגם מה שהישראלים אומרים, ונותן ל[אנשים] מידע כדי שהם יחליטו. אני מספר להם מה אמר מופז ומה אומר ח"כ אריה אלדד, שהוא ימני ומדבר על טרנספר לערבים, מה אומר פואד בן אליעזר ואני אומר להם שהוא יהודי עיראקי ומה הוא אומר. אני מספר להם שיש אנרכיסטים ושיש חיילים וקצינים [ישראליים] שמסרבים לתקוף את הפלסטינים. במקום מִספָּרים אני מספר את הסיפורים. אם הופכים את המִספָּרים לסיפורים זה נהייה יותר אנושי. איך? במקום לומר שנהרגו שלושה ישראלים, פושעים ציונים וכו', אני אומר שיוסי, רופא בן 28, נהרג בדרכו מחברון לירושלים מכדור פלסטיני, שהוא אב לשלושה ילדים והוא תמך בשלום. אני אומר שאייל הוא חייל מחיפה שהיה ברצועת עזה והוא נהרג. אימא שלו אומרת: "די למלחמה. אני לא רוצה אותו גיבור – אני רוצה שהוא יחזור!" אני רוצה שבחברה הפלסטינית יחשבו פעמיים. כי לא מדובר במספרים, העם הפלסטיני סובל והעם היהודי סבל, מדובר בקורבנות.

    • למה חשוב לך שהפלסטינים יבדילו בין הפוליטיקאים הישראלים?

      חשוב לי מאד! החיים הם בפרטים. אם אני שומע "אישה יהודיה", אולי מייד אשנא אותה, אבל אם שותים קפה יחד ומדברים על החיים... עיתונאים לא עושים שלום, עיתונאים יכולים לדבר על שלום. לפעמים אנשים מבקשים מאיתנו להיות פוליטיקאים ולעשות שלום, אבל אנחנו לא פוליטיקאים. אנחנו יכולים לדבר על שלום וגם - וזה מאוד מסוכן – אנחנו יכולים לדבר על מלחמה. אם [העיתונאים] ידברו על מלחמה, אוי ואבוי לנו, גם לחברה הפלסטינית וגם לחברה הישראלית.

    • מדוע זה בעייתי שעיתונאים ידברו על מלחמה?

      מפני שאנשים מאמינים לנו יותר מאשר לאנשי כוחות הביטחון, יותר מאשר לפוליטיקאים. אנשים נותנים בנו אמון וחושבים על כל מילה שאנחנו אומרים ולוקחים אותה ברצינות. זה חשוב מאוד.

    • האם התרגום משפיע גם על האופן שאתם משדרים חדשות בצד הפלסטיני?

      זה משפיע על שני הצדדים. מי שמחפש סיבות לצאת למלחמה לא יימצא אותם כאן, בתוכנית שלי. מי שמחפש רעיונות לאסטרטגיה קצרת-טווח, לא ימצא אותם פה. אנשים יימצאו כאן דברים שישנו אותם, שיהפכו אותם לאנשים אחראיים, למנהיגים. מיהו מנהיג? מי שיש לו מידע, הרבה מידע, ולכן יכול לקבל החלטות. לפני ששידרתי את התוכנית שלי כולם היו אזרחים פשוטים. כל אחד בחברה הפלסטינית ידע שכל קצין ביטחון או מנהיג פוליטי מקבל החלטות רבות יותר מהאזרח הפשוט. לדוגמא, בואי נניח שיש פגישה בין קצינים פלסטינים וקצינים ישראלים במחסום ארז. פעם המנהיג הפלסטיני היה מספר לעם: "אמרנו להם [לישראלים] להפסיק את הכיבוש, ואמרנו להם להפסיק את האלימות", והיינו מאמינים לו. אבל כיום אנשים יודעים שנאצר לחם מתרגם והוא יגיד להם מה אמרו שם. אם קצין ישראלי או [אפי] איתם הרוסי יגידו: "[אנשי הביטחון הפלסטינים] ביקשו מאיתנו אלות וגז מדמיע, וביקשו מאיתנו תעודות VIP", הקצינים [הפלסטינים] יפסיקו - או שיגידו את האמת או שישתקו. אני חושב שברגע האמת, יש בכל דבר טוב ורע. אני רק מתרגם; חשבתי שהעם שלי חייב לדעת הרבה פרטים וכך הוא יחליט, לא אדם אחד יחליט עבורם. אני חושב שמספר הכזבים והרמאויות יצטמצם.

    • היה פעם משהו שלא רצית לתרגם?

      כן, הרבה פעמים. למשל, פעם חשבתי שאתרגם דברים שקשורים למה שהגרמנים, הנאצים, עשו ליהודים. חשבתי על זה לפני שנתיים ואמרתי לחברים שלי, "מה זה יזיק? שהפלסטינים יידעו שגם היהודים סבלו, שהיטלר פשע נגדם מאוד." אמרו לי, "אתה יודע מה אתה אומר? שזה לא ייקרה?" זה לא ייקרה פה, חס וחלילה. חשבתי על העם שלי, אני גאה בו, אני גאה להיות ערבי מוסלמי, אני גאה להיות פלסטיני, אני גאה להיות פליט, לחיות במחנה פליטים דהיישה, אבל אני תומך בשלום. אמרתי שאנסה. התחלתי לתרגם והתחרטתי, כי אריאל שרון אמר לא לסלוח, שאין מחילה ואין סליחה. תרגמתי את מה שהוא אמר בכותל וב"יד ושם". רציתי לכתוב על זה בעיתון. למחרת באו אנשים ואמרו לי, "שמעת נאצר, שמעת? הם אמרו, 'לא נשכח ולא נסלח', אז אנחנו לא נשכח ולא נסלח להם". זה הפתיע אותי, שאנשים מקשיבים לכל מילה ומבינים כל מילה. עכשיו את מבינה למה חשוב לי לחשוב על כל מילה לפני שאני מדבר אל העם שלי, גם על שלום? מניסיון של חמש שנים, גיליתי שחשוב מאוד לדבר על אוצר מילים חדש בעזרת מילון חדש. גיליתי שהעם הפלסטיני מאוכזב מאוד מהמילה 'שלום' ולא רוצה לשמוע אותה; כי המילה קשורה למי שרימה אותו הרבה פעמים. העם הפלסטיני לא אוהב את המונח 'מפת הדרכים' כי הוא לא אוהב לשמוע ביטויים שפוליטיקאים השתמשו בהם ורק הסבו לו נזק. גיליתי שאנשים מעדיפים מילים חדשות, רגועות ולא גדולות. כשאני אומר, למשל, שכל ערבי וכל מוסלמי סולח, שגם אם אריאל שרון אמר, "לא סולחים", זאת לא בושה להגיד שאנחנו סולחים -אנשים פה יקבלו זאת, כי בתוך תוכם הם יודעים שהם לא בחרו בשרון, הוא לא המנהיג שלהם, הוא המנהיג של הישראלים, אז מה שהוא אומר לא יקבע מה הם יחשבו. במקרה ההוא, עם אריאל שרון, התחרטתי על מה שעשיתי ולא ידעתי מה להסביר לצופים שלי. הופתעתי. זו הפעם הראשונה שלקחתי ללב וחשבתי הרבה על מה שהישראלים אמרו ב"יד ושם". גם אני הופתעתי כשמשה קצב, אריאל שרון ובוגי [משה] יעלון אמרו, "לא נשכח ולא נסלח".

    • אבל הם אמרו את זה לגבי השואה.

      כן, אבל צריך להבין שהעם הפלסטיני חושב שמה שעושים נגדו זו שואה, אז הוא לוקח את [אמירות כאלה] ברצינות. אנחנו צריכים לחשוב על זה.

    • איך היית מצפה שיבינו את זה?

      אין לי הצעות למרות שיש לי מחשבות בעניין. אמרתי לך שעיתונאים יכולים רק לדבר על שלום אבל לא יכולים לעשות שלום. הם משוגעים אם הם חושבים שהם יכולים לעשות שלום. עיתונאי יכול לדבר על שלום, אבל מבחינתי זה לא פשוט. זה חשוב מאוד כי זה יוצר אוירה והאווירה הזאת יוצרת את ההגיון שמוביל למלחמה או לשלום.

    • מה היו התגובות ביום ההוא?

      הייתה לי אז תוכנית יומית. החדשות באותו יום היו שלוחמים פלסטינים ירו על גילֹה. כל העיתונים הישראלים כתבו למחרת על מה שקרה וגם דיברו הרבה על ה'תנזים' בבית לחם. נקבו בשמות ואמרו מי יורה ומי לא יורה. פתאום ראיתי שעיתון אחד פרסם את מספר הטלפון הנייד של מפקד התנזים בבית לחם! אמרו למתנחלים (העיתון הזה עדיין שמור אצלי): "אם אתם סובלים מיריות מבית לחם נגד גילה, בבקשה, הנה מספר הטלפון הנייד של מפקד התנזים בבית לחם. אפשר להתקשר אליו, קוראים לו עבדאללה אבו חדיד, אפשר לבקש ממנו שיפסיקו לירות". לא האמנתי! התקשרתי אליו וסיפרתי לו מה כתוב בעיתון.

    • באיזה עיתון זה פורסם?

      בידיעות אחרונות או במעריב. הוא אמר לי, "אתה צוחק", וכשאמרתי לו שלא, שאני רציני, הוא אמר לי, "נאצר, איך קרה דבר כזה? בעיתון כתבו את מספר הנייד שלי?! עכשיו אני מבין למה הרבה מתנחלים התקשרו אלי ואמרו לי להפסיק לירות. אמרתי להם שזה לא אני, והם אמרו לי, 'בחייך עבדאללה, תפסיק לירות!'" הוא התחיל להבין מה קרה. התקשרה אליו אימא ישראלית ואמרה לו שיתבייש, שיש לה בנות ובנים, והוא אמר לה שזה לא הוא שיורה. היא אמרה לו, "יאללה, בחייך, יודעים שזה אתה." בתור עיתונאי לא חשבתי שאפשר לעשות כזה דבר. הישראלים משוגעים כמו הפלסטינים, באמת, שני העמים דפוקים בראש. חברים הציעו לי לתרגם את זה כי זה היה סקופ. אמרו לי: "כמה זמן האינתיפאדה כבר תימשך? שבוע-שבועיים, חודש?" אמרתי שאני אתרגם את העיתונים הישראליים לערבית, כי כמה זה [האינתיפאדה] יימשך, יומיים או שלושה... יבוא ג'ורג' טנט ויגמור את העניין. הלכתי לאולפן ועשיתי את זה; סיפרתי מה כתבו בידיעות, במעריב וכו'. ההפתעה השנייה הייתה תגובות הצופים. צופים רבים התקשרו וביקשו שאמשיך לתרגם ככה. התקשרו מנהיגים מהשמאל וגם מהחמאס וביקשו ממני להמשיך לתרגם להם מה כותבים בישראל כי רוצים לדעת. גם מהפת"ח באו לאולפן ואמרו שאנשים רוצים לדעת מה הישראלים אומרים על הירי על גילה. תרגמתי את הידיעות לאותו היום, זה לקח 90 דקות. אנשים אמרו לי, "אל תשכח גם מחר!" ההפתעה השלישית באה מנהגי מוניות פלסטינים שאמרו לי שהם יודעים שאין לי אישור כניסה לישראל והציעו להשיג לי עיתונים מישראל, הציעו לנסוע אפילו להתנחלויות כדי לקנות לי עיתונים. שאלתי אותם למה, והם ענו: "כדי שתתרגם לנו!" חשבתי שזה יימשך שבועיים-שלושה, שיבוא ג'רג' טנט ויפסיק את האינתיפאדה, אבל ג'ורג' טנט הלך, פרס הלך, ברק הלך ואבו עלא [אחמד קריע] הלך. שרון הלך ונתניהו גם. זה נהיה רציני, לא חשבתי שזה יימשך חמש שנים.

    • מה היה ההבדל בסיקור החדשות בין הצד הישראלי לבין הצד הפלסטיני?

      קודם כל, ישראל כובשת והיא זו שמחליטה הן על התוכן והן על הפרטים בחיי הפלסטינים. למשל, מורה מבית ג'אלא התקשרה אלי וביקשה ממני שלא אטוס לחו"ל. שאלתי למה, והיא אמרה שבזכותי הם יודעים אם מתקיימים לימודים למחרת או לא. אם הישראלים מאיימים בעוצר אין לימודים למחרת. היא סיפרה שגם היא וגם התלמידות שלה מחכות לשמוע בתוכנית, למשל אם המתאבד הוא מבית לחם או לא, כי אם הוא מבית לחם אנשים יודעים ללכת לקנות סוכר ולחם, יודעים שהילדים יהיו רעבים בזמן העוצר. אנשים סומכים עלי שאדע פרטים שקשורים לחיים שלנו. אם רוצים לדעת אם הייתה מתקפה או לא, אם יש שלום או לא, אם יש הפסקת אש או לא, צריך לשמוע מה ישראל אומרת, בגלל שהיא הכובשת. מצד שני מגלים שם דברים, [בתקשורת הישראלית] מדברים וכותבים הרבה דברים שאנחנו לא. למשל, לא כותבים כאן מה קורה בזמן שיחות בין [מנהיגים] ישראלים ופלסטינים. כותבים שהישראלים אמרו כך וכך ושזה לא טוב. הישראלים מוסרים פרטים, הרבה פרטים, ומציינים שמות. אם מפרסמים שהיה פיגוע בתל אביב, אומרים שפלוני מטול-כרם, מהג'יהאד האסלאמי, עבר עם חבריו מטול-כרם לשכם. הם יודעים הרבה פרטים, השב"כ נותן להם הרבה פרטים, ולנו אין זרוע ביטחונית שתתן לנו שמות. גם אם יש להם, לא נותנים לנו, אז את הפרטים אנחנו מקבלים מהישראלים. לא זה מה שמשך אותי לתחום, כי אין לי עניין רק בהרבה שמות. משך אותי הצורך של העם הפלסטיני לדעת. העם חייב לדעת, זו זכותו, בין אם הוא מפת"ח או מהחמאס, בין אם הוא פליט או עירוני. אם הוא רוצה לדעת, זו זכותו. אם הוא לא רוצה, לא צריך.

    • למה בעיתונות הפלסטינית לא מפרטים באותה מידה?

      אני לא יודע, ככה זה בעולם הערבי. מידע הוא חלק מהירושה של השליט: היורש והזרוע הביטחונית שומרים אצלם את המידע. מידע הוא דבר חשוב מאוד, בגלל זה הערבים לא יכולים להחליט. תאמיני לי, לקחו לאנשים את הזכות לדעת. מי שלא יודע לא יכול להחליט. אני נותן להם את המידע והם יחליטו. הם יחליטו בסקרים, בבחירות הדמוקרטיות, בקלפיות לכן אני נותן להם מידע. אם הישראלים רוצים מידע, אני אתן להם אותו. יש לי הרבה חברים עיתונאים ישראלים וכשהם שואלים אותי שאלות, אני עונה להם. הם מאמינים לי, סומכים עלי שלא אשקר להם. למשל, הרגו אסיר לאחר שהוא נתפס. אמרו לי חברים ישראלים, "לא היה ולא נברא". אמרתי שיש לי הוכחות שזה נכון ומאוחר יותר גילו שזה אכן נכון. אם ישראלים רוצים מידע ויבקשו ממני, אתן להם מידע על העם הפלסטיני. הפלסטינים לא יודעים שמישהו לקח מהם את זכותם לחופש מידע. השאלה היא האם יש תוכנית בישראל העיתונות הפלסטינית.

    • האם יש תוכנית כזאת?

      צביקה יחזקאלי מהערוץ הראשון הוא חבר שלי. הוא דיבר על התוכנית שלי ועשו עליה תוכניות רבות. הוא אמר שזה חשוב מאוד. כבר שנה וחצי יש לו פינה בת שבע דקות שמוקדשת למה שקורה בעולם הערבי ואצל הפלסטינים. אבל מלכתחילה הוא מוגבל לשבע דקות וזה מחייב סינון. הוא בוחר מה שהוא רוצה ומדבר על זה. אני לוקח את הצופים מהדף הראשון עד הדף האחרון של העיתון. אני מתרגם הכל. אני יודע שאני לא אוהב את אפי איתם, אבל כשהוא מדבר אז, עם כל הכבוד, אני מתרגם את דבריו. כשהוא אומר בערוץ 10 או בערוץ 2 שהפלסטינים הם כאלה וכאלה, אני מתרגם ולא מתייחס להעדפות שלי. אם שואלים אותי מחוץ לתוכנית, אני אומר מה דעתי, אבל לא בתוכנית. אני רוצה שאבי ואמי המבוגרים, שהילדים שלי ושאשתי ידעו מה הוא אומר ולא מה אני חושב.

    • איך צבי יחזקאלי בוחר מה לסקר?

      אני לא יודע. שאלתי אותו והוא אמר לי: "לאט לאט. אנחנו מדברים דקה על סעודיה, דקה על לוב, שתי דקות על הפלסטינים. בישראל מחפשים רייטינג. כשיש לאיזה עניין רייטינג גבוה, מפרסמים אותו." אמרתי לו, "אבל זה סכסוך, אנחנו מאבדים את הנוער שלנו, יש הרוגים, זה דבר רציני." הוא אמר (ואני כתבתי על זה) שלא, שההנהלה של הטלוויזיה ושל כל עיתון ישראלי מחפשת רייטינג. אם אין רייטינג ואין צופים, אפילו אם זה עניין רציני, אם אין לו רייטינג, לא מדברים על זה. כמו נושא האיידס באפריקה; זה נושא חשוב אבל בטלוויזיה הישראלית לא מדברים עליו הרבה ובטלוויזיה הפלסטינית לא מדברים עליו בכלל. למה? כי זה לא מעניין.

    • האם גם בתחנת הטלוויזיה שלך צריך להתחשב ברייטינג?

      לא. המצב הכלכלי קשה וחמור מאוד. יש מחסומים ועוצר. יש 8,800 אסירים בכלא. אנחנו לא מחפשים רייטינג, אנחנו מחפשים חיים, אנחנו מחפשים חירות, לא רייטינג. זה לא בגלל שאנחנו טובים יותר מהישראלים, אלא בגלל שאנחנו במצב קשה ולכן לא חושבים על זה.

    • מאיפה מגיע המימון לערוץ הטלוויזיה?

      מפרסומות. ולשם כך, לא צריך להראות רייטינג גבוה? לתוכנית שלי יש הרייטינג הכי גבוה ועל פרסום במהלכה גובים את המחיר הכי גבוה. זאת אומרת שלא חייבים להיות לא רציניים כדי לזכות ברייטינג; גם אם אתה רציני, אתה יכול לקבל רייטינג גבוה. אם אתה משדר רקדנית בטן במקום לדבר על המצב הקשה זה לא יעבוד. אתה יכול לדבר בצורה מעניינית על מצב קשה וככה לקבל רייטינג.

    • יש ישראלים שעובדים בתחנת הטלוויזיה בבית לחם?

      כשאני צריך תמונות מהכנסת, יש [צלמים] ישראלים שמעבירים לנו. אנחנו אולי העמותה הפלסטינית הראשונה שעושה זאת, כי אנחנו מתייחסים לעיתונאים כאל עיתונאים. אנחנו מתייחסים אליהם בכבוד רב ומכירים בכך שהם מקצועיים, שהם מכבדים את עצמם, מכבדים את העם שלהם, מדברים על אינטרסים של העם שלהם, אבל בעבודה הם מקצועיים, ויש כאלה [עיתונאים ישראליים] שאני עובד איתם. אין לי בעיה. יש לי בעיה לעבוד עם אדם ששונא עם אחר. אם עיתונאי לא שונא עם אחר, מגיע לו כל הכבוד וכל האפשרות לעבוד ולהתפרנס. אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל כשבאו אלי עיתונאים ישראלים למשרד, לעיתים קרובות המצב הביטחוני היה קשה מאוד. התקשרתי אל גדודי חללי אל-אקצה וביקשתי מהם שיאבטחו מישהו, אורח שלי, עיתונאי ישראלי יהודי, אפילו אם הוא ימני. מדובר בשמות גדולים, עיתונאים שכותבים בעמודים הראשונים של העיתונים בישראל. צה"ל לא נתן להם להיכנס לבית לחם, אז אמרתי לאורח שלי, לעורך, שלא יפחד מהחבר'ה האלה עם הנשקים, אלה החמושים ברובי אם-16. [העיתונאי] הלך אל מאחורי המחסום, אספו אותו והביאו אותו לכאן. הוא צילם אותם, ראיין אותם ופרסם את הכתבה. הם שמרו עליו והלכו. זה היה בשנת 2001. מ-2002 עד 2005 זה המשיך ככה. אם צריך, אני מתקשר לגדודי אל-אקצה ומבקש שמירה. הם אומרים, "בסדר", הם הולכים עם נשק ומביאים אותו, שומרים עליו, מתראיינים, מחזירים אותו למחסום ומאחלים לו בהצלחה.

    • זה היה למען שלומו של העיתונאי או כדי שהוא יראיין אותם?

      הם חייבים לדעת ממני שיש יהודי פה, במקרה שמישהו יחשוד שאיש שב"כ מסתובב בשטח. הם מכבדים אותי, הייתי איתם בכלא ואני מכיר אותם. אז אני אומר להם, בצדק, שיש אורח ישראלי שמגיע אלי למשרד, ומבקש שיכבדו אותו. הם מכבדים את הבקשה שלי, שומרים עליו, מתראיינים, מצטלמים לבקשתו והולכים. בפעם הראשונה זה מאוד הפתיע את העיתונאים הישראלים, אבל אחר-כך הם התקשרו ורצו לחזור. בהתחלה רק השמאלנים הסכימו לבוא ורק אחר-כך באו כולם והבינו שהלוחמים של העם שלנו הם קורבנות, הם היו קציני ביטחון וחיילים. חשוב שתדעי, גם אנשים פה חשבו שהאינתיפאדה תימשך שלושה או ארבעה ימים ואז יבוא ג'ורג' טנט ויפסיק אותה, והם עדיין מחכים. עדיין. אף אחד לא חשב שזה יימשך חמש שנים. למה אני מסכים להסתכן ולארח עיתונאים ישראלים? כי אני רוצה שהם יראו את המקור, שהם יראו אותנו, את מי שהם כותבים עליו; שיפגשו את המבוקשים, את היתומים, את הנשים, את המנהיגים. שידברו על הרע ועל הטוב. אף פעם לא אמרתי לא לראיין מישהו. יש עיתונאי ישראלי גדול שכתבותיו מתפרסמות בעמוד השער של עיתון ישראלי. אחרי שליוו ושמרו עליו ככה הוא הזמין אותי לירושלים. הוא אמר לי שהוא יכול לשמור עלי. אמרתי לו, "מה פתאום! חס חלילה. אני יכול לשמור עליך במחנה פליטים, אבל אם יבואו חיילי משמר הגבול לעצור אותי בירושלים אתה תסתכל מהצד והם ייקחו אותי למגרש הרוסים." הוא חשב רגע ואז אמר לי שאני צודק. הוא לא האמין שאני, תחת כיבוש, יכול לשמור עליו, אבל הוא, עיתונאי במדינה דמוקרטית, לא יכול לשמור עלי. הוא דיבר עם ילדיי ובתי סיפרה לו שהיא אף פעם לא ראתה את הים, כי אסור לנו לצאת מפה. הוא אמר לי שאביא אותה ונלך לים. אמרתי לו שיעצרו אותי ושהוא יוכל רק להסתכל מהצד עלי ועל הבת שלי ולא יוכל לעזור לי. אני רוצה שגם העם הפלסטיני יראה מהו אוטובוס, מהו בית ספר. מוחמד דחלאן אמר ש- 90% מתושבי עזה לא יצאו מעולם משטחי הרצועה ולא מכירים אנשים מעם אחר. 90% לא יודעים מה זה אוטובוס, בית ספר, רמזור, לא מכירים את ראשון לציון, חדרה, מה קרה בדולפינריום, לא יודעים מה זה יהודי! הם מכירים רק את המתנחל, הממזר המניאק שיורה עליהם כל יום. הם מכירים רק טנקים ישראלים, אפילו לא את פרצופי החיילים שיורים עליהם פגזים. זהו. אני פונה אל אנשים כאלה ואני מסביר להם, כי אני לא חי בלונדון, או בחדרה או בבני ברק. אני משדר בשביל אנשים כאלה, שמאז האינתיפאדה הראשונה לא יצאו מהכלא - מהבתים שלהם.

    • אתה מטיל לפעמים ספק בדרך שבחרת?

      אם מישהו חי תחת כיבוש, מה הטעם לכתוב על דברים שקשורים לחיים נורמאליים? אני לא מחפש חיים נורמאליים, אני מחפש את האמת; אני לא איש שלום, אני עיתונאי. אני מחפש את האמת וחפץ אמת. האמת כואבת אבל אני ממשיך. אני רוצה לדעת את האמת, האם הישראלים רוצים שלום או לא. אני רוצה לדעת, כמו שהצופים רוצים לדעת. אין מפלגת רוב והם [הישראלים] לא יכולים להחליט, גם הם הלכו לאיבוד, מבחינה פוליטית. בעיני, יש שלוש ממשלות בישראל: הראשונה והחזקה ביותר - המאפיה; השנייה - המתנחלים; השלישית - הממשלה.

    • למה כוונתך כשאתה אומר "המאפיה"?

      אני מתכוון לעולם הפשע. אני יכול לקנות עכשיו נשק מהמאפיה, וכל השב"כ, המוסד והחיילים לא יוכלו לעצור בעדי כי מדובר בכסף. אמרנו את זה בתחילת האינתיפאדה ואף ישראלי לא האמין לנו. אמרו את זה בפסגה הערבית בבירות; הנשיא התימני עלי עבדאללה סלאח אמר: "תנו לפלסטינים כסף והם יוכלו לעבוד עם המאפיה הישראלית." הישראלים לא רוצים לדעת. הממשלה הכי חזקה בישראל היא המאפיה. הממשלה השנייה היא המתנחלים, הם מרביצים ויורקים בפרצופם של חיילים בחברון. הישראלים מתעלמים מזה ולא רוצים לפרסם את הדברים האלה. העם הישראלי והילדים הישראלים לא יודעים שבעוד שיש חיילים ישראלים ששומרים על המתנחלים בחברון, המתנחלים מתנכלים ומרביצים לאותם חיילים שמגינים עליהם. אתם לא רוצים לפרסם זאת. הממשלה הכי חלשה בישראל היא הממשלה הישראלית. פתחנו במשא ומתן גלוי עם הממשלה השלישית, החלשה, אבל יש משא ומתן סמוי עם הממשלה הראשונה בישראל.

    • מה למדת על העם הישראלי באמצעות העבודה שלך?

      למדתי שהוא זקוק לעזרה. אני באמת מאמין שהעם הישראלי הוא קורבן, קורבן של הרצל ושל בן גוריון, כי הם סיפרו לו שישראל היא המקום הכי בטוח עבורו בכל העולם. כשהביאו אותם לפה, הם קלקלו ולכלכו פה. עכשיו זה המקום הכי מסוכן בעולם ליהודים. ישראל היא ההיפך מציונות. העם הישראלי זקוק כעת לעזרה מהעם הפלסטיני; אם נגיד שאנחנו סולחים להם, העולם יסלח להם, לא בגלל שאנחנו הכי חשובים אלא כי אנחנו הכי חלשים ומסכנים. אנחנו עם קטן מאוד, כמו הישראלים. הישראלים רוצים לצאת מהמעגל הזה אבל לא מסוגלים כי הגנרלים הם אלה שמחליטים. מה ההבדל בינך לבין מישהו בעזה או בחאן יונס? מה ההבדל בינך לבין אדם מסכן במחנה הפליטים דהיישה? למה שהוא יפוצץ מטען נגדך או נגד בעלך? אין שום סיבה. כשאני אומר לפלסטינים שיש גברת ישראלית שאומרת ככה, הם אומרים, "כל הכבוד". הישראלים רוצים לצאת מהמעגל הזה, והם ניסו פעם, פעמיים ושלוש ונכשלו; הכישלון נובע מכך שלמישהו יש אינטרס שתהיה פה מלחמה. בואי נגיד שכאשר פליטים פלסטינים רואים שכל מתנחל קיבל חצי מליון ולהם אין מה לאכול, מה הם אמורים לחשוב על עצמם ועל העולם? העם הפלסטיני זקוק לעזרה, אבל העם הישראלי זקוק לכך אפילו יותר.

    • אמרת שאינך "איש שלום" אלא שאתה מחפש את האמת, אבל יש בוודאי סיבה לכך שאתה מבקש את האמת...

      הסיבה היא שלום. אני לא מציג את עצמי כשייך למחנה השלום, לא קורא לעצמי מרטין לותר קינג או אורי אבנרי, אני לא מובארק עוואד [מייסד "המרכז הפלסטיני לאי-אלימות"], לא המלך חוסיין. אני אדם פשוט, עיתונאי; אני חי בדהיישה, אבל אני חשוב יותר מהאנשים שהזכרתי קודם כי אנשים כאן מאמינים לי. אנשים יודעים שאני מתוכם, יודעים שהילדים שלי חיים ביניהם, מאמינים לי כי אני מאמין להם. אני מחפש הזדמנות לצאת מהמעגל הזה. אני אעשה זאת. אני מחפש דרך לעזור לעם שלי.

    • איך אתה יכול לעזור לעם שלך ואיך אתה יכול לקדם את השלום?

      אני מסייע בכך שאני אומר להם את האמת. אני לא פוחד מהאמת, אני חושב שההנהגה הישראלית כן פוחדת אבל העם לא. אני חושב שהעם הישראלי חשוב יותר מקופי ענאן ומהאו"ם. התעוררה בעיה גדולה בחברה הישראלית, אצל האנשים בה, כשקרה הלינץ' ברמאללה. זו הייתה טעות.

    • סיקרת את האירוע הזה?

      בטח. אמרתי בטלוויזיה הפלסטינית: "טעינו." נכון, טעינו והפסדנו. הפסדנו את העם הישראלי, אבל אני חושב שזאת לא סוף הדרך. מלחמה היא מלחמה. אנחנו סופגים את עיקר הנזק, אבל בלינץ' ברמאללה נפגע הקשר והאמון בין העמים, הישראלי והפלסטיני. הנזק הכי משמעותי שהעם הישראלי הסב לעם הפלסטיני היה ברפיח. איך שהרסו את רפיח, זה משגע אותי. אין פה שאלות רבות, רק שאלה אחת: האם להמשיך או להפסיק? זה פשוט. בתוך תוכי אני בטוח שהישראלים מחפשים חיים, מחפשים לעצמם שקט ושכנות. אבל השאלה היא איך? לא עם פגזים, לא עם מטוסים, לא עם דן חלוץ, ממש לא עם דן חלוץ! הישראלים שכחו את חיים נחמן ביאליק: "קומו, תועי מִדבר, צאו מִתוך השממה; עוד הדרך רב, עוד רבה המִלחמה." שכחתם? לכל עם יש משאלות, לכל עם יש אמונות. לכל עם יש תרבות ורגישות. כמו לישראלים, גם לנו יש. לישראלים יש את המשורר חיים נחמן ביאליק, ולנו יש את המשורר מחמוד דרוויש. אז מה קרה? אנשים איבדו את הראש. האם מי שהורג הכי הרבה ילדים הוא הכי גיבור?

    • כיצד השתנו חייך מאז שהתחלת בפעילות הזאת?

      מאז שיש לי ילדים, מאז שנהייתי אבא, אני אדם אחר. כשהבן שלי אמר לי, "אבא" הבנתי שכל אדם שיש לו ילדים רוצה שהם יהיו בטוחים. כשנהייתי אבא נהייתי בן אדם. אני מקווה שכל בני האדם יחיו בשלום ובשלווה.

    • התכוונתי לשאול האם חייך השתנו מאז שהתחלת לתרגם בתוכנית?

      עכשיו יש בי כאב, יש בי תסכול. אני מדוכא כי אחרי חמש שנים שאני קורא כל יום עיתונים ישראלים ורואה טלוויזיה ישראלית ושומע גלי צה"ל שש שעות ביום (באוטו, בבית בטלוויזיה, במשרד) גיליתי שאני כבר לא מאמין ב[פתרון של] 'שתי מדינות'. החברים שלי אמרו לי שהשתניתי. שאלתי אותם באיזה מובן? אמרו לי שהפסקתי לדבר על 'שתי מדינות לשני עמים'. לא שמתי לב. בשנה הרביעית שאלו אותי אם אני מאמין בפתרון שתי מדינות לשני עמים ואמרתי, "אי אפשר". אחרי שדיברתי עם אשתי ועם חבריי הגעתי למסקנה שבגלל הטלוויזיה הישראלית והחדשות בישראל אני לא מאמין בפתרון של שתי מדינות. יש לתקשורת, לטלוויזיה, כזאת השפעה על אנשים וככה הבנתי למה ישראלים לא רוצים מדינה פלסטינית. אני שומע כל יום כל מה אומרים בכלי התקשורת בישראל. הפסקתי לחלום כי גיליתי שזה בלתי אפשרי. החברים שלי כעסו מאוד כי הם יודעים שהאמנתי פעם ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. אמרתי להם, "אי אפשר. אתם חולמים." כששאלו אותי מה קרה לי, אמרתי להם שחבר הכנסת אריה אלדד אמר ככה, שחבר הכנסת אפי איתם אמר ככה, שז'בוטינסקי אמר ככה, שנתניהו בספר שלו אמר ככה, ושמנחם בגין אמר ככה. שאלו אותי מה זה קשור? אמרתי שככה אי אפשר. זה גורם לי לכאב לב. אני לא רוצה את ההבנה הזאת, אני רוצה להמשיך לחלום.

    • מה אתה רוצה שיהיה פה? מה החזון שלך?

      אני לא יודע. פעם היה לי חזון אבל עכשיו כבר אין לי. בושה לומר שאני לא יודע? אני לא יודע. הלוואי וידעתי, אז הייתי יכול להסביר לילדים שלי. השאלות הקשות באות מהילדים שלי. יש לי תאומים בני 13 והם שואלים, "אבא, ומה עם ישראל?" אני שותק כמו חמור, לא יכול להסביר להם כי זה כואב לי. אני לא יודע מה להגיד לבן שלי - שימשיך ויקים משפחה או שיפסיק; שיש תקווה שהעם הישראלי יחליט או שהגנרלים ימשיכו להחליט; דן חלוץ יחליט או שאת תחליטי, או החברים שלי בחברה הישראלית, העיתונאים. אני לא יודע. לפעמים אני חושב שכבר אין לי מה להסביר לעם שלי. אני מקווה שהתקופה הזאת תחלוף במהירות כדי שאני אחזור לעצמי, שאדע מה אני חושב ומה העם שלי מחפש. אחרי הגדר [מכשול ההפרדה] אני לא יודע ... אבל אני חש שטילי קסאם בדרך לכאן, לגדה המערבית. אני רואה אותם בצורה מוחשית, ממש כמו שאני רואה אותך. אני רואה טילי קסאם נופלים על כפר סבא, על הכנסת, על תל אביב ועל בן-גוריון ועל ירושלים, בכל מקום. אני חושב שעדיין לא התחילה המלחמה. אם תשאלי אותי מי יכול להפסיק או למנוע את זה, אני אענה: אבו מאזן. אני סומך עליו אבל לא על המצב. אני מרגיש שהוא חולה ולא יחזיק מעמד הרבה חודשים או שנים.

    • אתה מתכוון לבריאות שלו?

      כן, אני מרגיש שהוא חולה, אני יודע שהוא חולה לב. אחרי זמנו של אבו מאזן נתגעגע אליו מאוד. הישראלים אולי לא מתגעגעים לערפאת, אבל אנחנו מתגעגעים אליו מאוד כי הוא היה כמו סבא. אני חושב שאין לי מה להסביר, אין לי תשובות על השאלות הקשות. דיברתי עם עיתונאי ישראלי, חבר שלי, וסיפרתי לו את הסיפור שלי: "תשמע, זה מה שקרה לי. לפני חמש שנים האמנתי לכל מילה והייתי אופטימי. קודם העיניים שלי צחקו ועכשיו אני ככה". הוא אמר לי: "לא קל, נאצר, מה שעבר עליך. אני זוכר שפעם היו יורים במחנה הפליטים דהיישה ואתה בכית על המוות ועל הילדים שלך כי הם היו זורקים אבנים. לא קל מה שעבר עליך ואתה גם חי כל יום וכל דקה את המלחמה. אתה חי את המלחמה ומדבר על נשק ועל אויבים, על שני צדדים אויבים שרוצים להרוג את עצמם ואת הצד השני. חמש שנים, יום אחרי יום." שאלתי אותו: "מה לעשות?" הוא אמר לי לנסוע לחו"ל לחודשיים ולעזוב את זה. אני לא יודע אם זה נכון או לא. כולנו חייבים לדעת ולספק לילדים שלנו תשובות, אחרת אוי ואבוי לנו. לי אין תשובות. אם אני אתן תשובה ואצדיק אותה והבן שלי יאמין לה ואחר כך המצב ישתנה, הילד שלי יחשוב שאבא שלו שיקר לו. אני לא מוכן למצב כזה. אני לא רוצה לומר לו שיהיה שלום ואז שלא יהיה שלום. אני אומר לו, "יש מלחמה ויהיה שלום", אני לא רוצה להמר.

    • מה נדרש מאדם כדי לגלות מנהיגות במצב כזה?

      צריך לומר את האמת וצריך יכולת לקבל החלטות, החלטות בין חיים למוות, בין עתיד לעבר, בין נשק לפרחים, בין ילדים לכסף. אם אתה יכול לקבל החלטה, ולא כל אחד יכול לעשות זאת, ואם אתה דובר אמת ולא מרוויח כסף מהדברים שאתה מפרסם, אנשים יכולים להאמין בך.

    • מהי אמת מבחינתך?

      אין אמת מוחלטת אחת ויחידה, אבל יש הבדל בין אמת לבין הסוגיות שמתמקדים בהן כאן. כולנו, התקשורת הישראלית והפלסטינית, מדברים על סוגיות ואף אחד לא מדבר על האמת, ואם כבר מדברים על האמת, טוענים שהיא שייכת רק לצד אחד. זה מצחיק כי האמת הישראלית והאמת הפלסטינית שונות. אם הישראלים רוצים שלום ואם הפלסטינים רוצים להקים מדינה ורוצים שלום, צריך לנהל משא ומתן בתקשורת, בשידור ישיר. צריך עשר דקות בשידור ישיר ולא בדרך של שמעון פרס, בצורה סמויה. במשא ומתן הזה, ראש הוועדה הישראלית ישאל את הפלסטינים: "האם אתם מוכנים להפסיק את האלימות מיד, כן או לא?" אם הם יענו שכן, בסדר. ואז, ראש הוועדה הפלסטינית במשא ומתן ישאל את הישראלים: "אתם מוכנים לנסיגה לגבולות 1967 ולהקמת מדינה פלסטינית מיד?" אם הם ישיבו בחיוב, זה יהיה השלום. לשם כך לא צריך יותר מעשר דקות. לא צריך ללכת ללוקסמבורג, לאוסלו או ללונדון. אני לא יודע למה מחפשים מקום לדבר בכל פינה. זה צריך להיות גלוי. רוצים או לא רוצים? אם רוצים אז שיגידו שהם לא רוצים עוד מלחמה, והעם הישראלי והעם הפלסטיני יבינו זאת, זכותם להבין. אם התשובה היא שלא רוצים, אולי אנשים לא ירצו לחיות פה, אולי הם ירצו לקחת את הילדים וללכת למקום אחר, לכן זכותם לדעת.

    • חשבת פעם לעזוב? לגור במקום אחר?

      הרבה פעמים, אבל אני לא יכול, אני לא יודע למה. נסעתי לאמריקה וראיתי ששם אוהבים כסף ואוכל. אני לא אוהב לא כסף ולא אוכל, אז חזרתי מיד. באמת, הם מדברים הרבה על כסף ועל אוכל ואני לא אוהב לדבר על כסף ואוכל. חשבתי על זה ואני מעדיף את הכיבוש הישראלי על כסף ואוכל. נסעתי לכל מיני מקומות באירופה. את יודעת, כשכתבתי את ספרי החדש, "תל אביב, עיר ללא סודות", גיליתי שאני לא אוהב את תל אביב. אני אוהב את דמשק, אני אוהב את רבת עמון, את בגדד (ביקרתי שם כשהייתי קטן). אני אוהב את בגדד ואני אוהב את ביירות. אבל אני לא אוהב את תל אביב, כי בכל פינה מחפשים אותי ונותנים לי פקודות, להרים את הידיים, להוריד את המכנסיים, לא יודע למה. אין שם כבוד. בבגדד יש כבוד, אני אוהב את רבת עמון מאוד, בכל בירה פה באזור יש כבוד, חוץ מתל אביב.

    • מהם לדעתך שורשי הסכסוך?

      המערב השתמש בישראלים נגדנו. אתם, עם ישראל, כמונו, מסכנים, מחכים לחיים. תאמיני לי, הישראלים אינם אירופאים, הם כמונו. השתמשו בהם נגדנו וכדאי שהם יבינו שאולי יום אחד ישמשו בעם אחר נגדם. היהודים ראו את המוות. למרות האלימות שחוו - השתמשו בכלבים נגדם - עכשיו צה"ל משתמש בכלבים נגדנו. במחנות הריכוז שמו טלאי על כל יהודי; עכשיו בגוש קטיף ובכנסת שמים לפועלים הפלסטינים בד על היד, כמו אצל הנאצים. כל דבר שעשו נגד היהודים הם עושים לנו. זה היה לפני 60 שנה וכבר שכחו? זה קרה לילדים ולנשים שלהם, ולתינוקות. אל תעשו לנו את זה, זה אסור. בתורה לא אמרו לעשות את זה ובקוראן לא אמרו לעשות את זה. 60 שנה זה לא כל כך הרבה זמן.

    • אבל צה"ל לא משמיד בגז את העם הפלסטיני.

      זה נכון, אבל לא בטוח שלא ישתמשו [בגז]. בסכסוך - 'במלחמה כמו במלחמה' - נכון? אני גם לא יודע אם לוחמים פלסטינים לא ישתמשו בגז נגדכם. אחד יגיד לאחרים לעשות זאת והם יעשו.

    • דיברת קודם על המילה 'שלום' ואמרת שאנשים מאוכזבים ממנה. מדוע?

      אני מחפש מילה אחרת. המילה 'שלום' היא כמו שרמוטה [זונה], היא כבר שייכת לכולם. אני מחפש מילה בשבילי, בשביל העם שלי, וגם בשביל העם הישראלי. אני לא שונא את המילה 'שלום' אבל גיליתי שהעם שלי לא מאמין בה, והעם הישראלי לא מאמין כשאומרים אותה. תלכי בדיזנגוף ותשאלי את האנשים מה זה 'שלום'. או שהם יצחקו, או שהם יריבו, או שהם יפרצו בבכי. לכי לרחוב עמאר מוכתר בעזה, תגידי לאנשים שם: "בוקר טוב, מה זה 'שלום'?" הם יצחקו או יבכו או יריבו. זו כבר לא מילה יפה; שומעים את המילה והיא מילה מכאיבה ומרמזת על שלום נוסח אמריקה, שלום של [הסכם] אוסלו. אני מחפש מילה כמו שחיפשו מילה שתחליף את הביטוי 'הפסקת אש'; מצאו במקומה את המילה 'תַהְדִאַה' שפירושה רגיעה. אנשים רוצים מלים חדשות, אנשים מחפשים אוצר מילים חדש, אז אני חייב לחפש להם מילים חדשות. אם יהיה פה שלום אני אחפש מילה אחרת, אני לא אשתמש במילה 'שלום' כי אני לא רוצה אותה תוצאה.

    • יש עוד משהו שאתה רוצה לדבר עליו?

      אם מישהו קורא את זה, אני רוצה להגיד שאילו הייתי ישראלי, הייתי חושב פעמיים על התקשורת הישראלית, כי זה חבל, במיוחד על הילדים שלכם. נכון שהיה לי קשה לתרגם מעברית לערבית, לחפש דרך שתסביר לעמי את המידע שהתקשורת הישראלית מפרסמת. זה היה קשה. הכי פשוט לדבר על הגיבורים שלנו וזהו, אז גם אני אהיה גיבור. אסור להמשיך בתקשורת הישראלית ככה. הישראלים חייבים לדעת מה קורה. כשאומרים שנהרג מחבל ברפיח, הישראלים מוכרחים לדעת שהוא היה בן 13 והיה עם תיק בית-ספר על הגב שלו, שקראו לו מוחמד, שהוא היה הבן הבכור של אימא שלו ושהיא בכתה ובכתה. כשהורסים פה בית זה לוקח לדחפור עשר דקות, אבל לי ייקח עשר שנים להפסיק את מעגל הנקמה. אני צריך לבזבז עשר שנים כדי להסביר לאנשים שאנחנו אומרים לא לנקמה. עשר שנים עבודה בגלל עשר דקות. עולה 35,000 דולר לבנות בית. אדם מרוויח אולי 200 דולר בחודש; כמה זמן ייקח לו לבנות בית? לוקח לי עשר שנים לשכנע אנשים שביתם נהרס לא לעשות שום דבר. אני אומר להם שהם [הישראלים?] טעו והרסו את הבית ומבקש מאנשים, "אל תטעו ותהרסו לעצמכם את החיים." מופז אמר, "נפסיק להרוס בתים", אני שואל: "מתי?" אמרנו בתחילת האינתיפאדה: "אל תהרסו בתים." אנחנו לא כמו הישראלים, אין לנו בניינים אחרים. הרסת בית, הרסת חיים. אם ייתנו לפלסטינים לבחור בין חיים למוות הם יפסיקו להתאבד, אבל צריכים לתת לנו, אפילו רק הבדל אחד. אמרתי לחבר עיתונאי שלי שיש עוצר. הוא אמר לי שבתל אביב לא יודעים מה זה עוצר. אני חושב שאין ברירה, חייבים להטיל עוצר על תל אביב כדי שיבינו שם מה זה עוצר. תנו לאנשים הבדל אחד בין חיים לבין מוות והם יבחרו בחיים, אני בטוח.