לאה שקדיאל
    מורה
    quote
    "אפשר למצוא מקורות דתיים ומודלים לחיקוי ותקדימים שבהם הדת שימשה כלי חשוב בהשכנת שלום, דו־קיום, זכויות אדם וצדק חברתי. אנשים צריכים לחוש עוצמה"

    רקע

    מקום מגורים: ירוחם נולד/ה ב: ירושלים שנת לידה: 1951 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: זכויות אדם/ סנגור פעילות דתית אתר: Oz V'Shalom/Netivot Shalom Machsom Watch מקום עבודה מחסום Watch, עוז ושלום/נתיבות שלום, דרום לשלום, מרקם אזורי מראיינת נהני ראוס

    לאה שקדיאל גדלה בבית ציוני־דתי בישראל. לאחר התעניינות קצרה בתנועה שלימים הייתה לגוש אמונים, לאה עברה לירוחם יחד עם קבוצת אידאליסטים דתיים ושם היא מתגוררת עם משפחתה. לאה פעילה ביוזמות שונות שקשורות לסכסוך: עוז ושלום - החוג הרעיוני מדיני לציונות דתית ונתיבות שלום – התנועה לתורה, ציונות ושלום, מחסום watch, דרום לשלום ומרקם אזורי – ארגון שקם בירוחם ופועל לקידום זכויותיו של הכפר הבדואי רכמה הסמוך

    • ספרי לי בבקשה על הרקע שלך ואיך הגעת לפעילות שבה את מעורבת.

      נולדתי ב־1951 בישראל, אני צברית. הוריי היו ציונים דתיים, חלוצים דתיים שהגיעו מפולין בשנת 1934, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אבי עִבְרֵת את שם המשפחה ממנדלבאום לשקדיאל. המשפחה הייתה ציונית אידאולוגית והיא התגאתה שהם הדור הראשון שפועל להשגת מדינה לעם היהודי. זה היה סיפור חייהם - יציאה מגלות, שיבה, לימוד עברית ובניין הארץ. זה היה הרעיון המרכזי: הקמת מדינת היהודים. בשלב מסויים, אני חושבת שהסופר־אגו המופנם שלי דרש שגם אני אקדיש את חיי למטרה כלשהי. כשהבטתי סביבי אחרי מלחמת יום כיפור ב־1973, כשמפלגת העבודה התמוטטה והממשלה קרסה, אנשים מהדור שלי בעלי רקע דומה - אנשי הציונות הדתית - הקימו את גוש אמונים ואת התנועה ליישוב השטחים. כעבור זמן קצר הרגשתי שזה לא הכיוון הנכון משתי סיבות. ראשית, הם כאילו הניחו בצד את כל השאיפות הציוניות - קיבוץ גלויות, חינוך, צמצום פערים חברתיים וכדומה. בזמנו הם טענו שארץ ישראל היא הנושא הכי בוער ועם ישראל ובעיותיו יאלצו להמתין.

    • היית חלק מהתנועה בראשית דרכה?

      אני לא חושבת שהייתי חלק מהתנועה, למרות השתתפתי בצעדה הראשונה לסבסטיה. זאת הייתה צעדה עממית והאידאליזם הרשים אותי מאוד. בוודאי שהוא היה עדיף על פני השאיפות הבורגניות להתחתן ולגור בבית יפה. מאוד התרשמתי, אבל הטריד אותי זה שהם קצת שמו בצד את כל שאר האידאלים, וגם הוטרדתי מכך שהם דיברו על השם ועל ארץ ישראל כאילו שאין שם עם אחר, כאילו שהסוגייה הערבית, הסוגייה הפלסטינית, לא קיימת. האנשים האלה לא קיימים. יותר נכון: הם קיימים אבל אין לכך כל חשיבות. הנוף היה תנ"כי, הארץ שלנו והכול היה מאוד רומנטי. זה הטריד אותי. בירושלים באמצע שנות ה־70 התחלתי להשתתף במפגשים של אנשי רוח דתיים שדיברו על שלום. יותר מאוחר הבנתי שזו הייתה התגבשותה של קבוצה שלימים נקראה 'עוז ושלום', תנועת השלום הדתית. הרעיון היה ללמד את העם היהודי שיש יותר מדרך אחת לפרש את הכתבים הקדושים ושזו טעות להגיד שאנו מצווים לרשת את הארץ נקודה. הלכתי למפגשים. זה היה מאוד מעורר, חילקו ספרות, אנשים חשובים דיברו והיו גם עצומות והפגנות ודברים כאלה, אבל רציתי גם לעשות משהו עם החיים שלי, ולא רק לדבר. תראי, מבחינת מי שגדל בקהילה דתית, 'הגשמה' היא הגשמת האידאלים, הוצאתם אל הפועל, לעשות משהו בשטח. חשבתי שצריך לפתח קו אחר במעשה הציוני והפרקטיקה הזאת הייתה להתיישב בעיירות פיתוח בגלל הפערים החברתיים. לא רציתי ללכת לבד. באמצעות תנועת השלום הדתית מצאתי קבוצה קטנה של אנשים שרצו להתיישב בנגב, בתחומי הקו הירוק. בסוף הגענו לירוחם. ההחלטה ללכת לגור שם הייתה ההצהרה החשובה ביותר בחיי. הכל התפתח משם. העניין שלי בפוליטיקה, בעשייה חברתית, סוגיות של צדק חברתי, שלום, זכויות אדם, פמיניזם, הכל התפתח מזה.

    • מתי התחלת להיות מעורבת בפעילות משותפת של ישראלים ופלסטינים?

      זה מעניין. בשנות ה־70 תנועת השלום הייתה בחיתוליה. 'שלום עכשיו' נוסדה ב־1978, שלוש שנים לאחר תנועת השלום הדתית. אני חושבת שכולנו היינו מאוד מעורבים בדרמה היהודית־ישראלית. ובמילים אחרות, התווכחנו המון עם יהודים אחרים אזרחי ישראל - לא שלא היו ערבים בתנועת השלום, אבל הם היו די בשוליים - פרט למפלגה הקומוניסטית, אבל היא לא נחשבה ציונות בקרב המיינסטרים. אני חושבת שהערבים הראשונים שנכנסו לחיי בירוחם היו בדואים. ב־1983 או 1984 התערבתי בסוגיית הבדואים, כשנבחרת למועצת העיר. הייתה חברת המועצה הראשונה בתולדות ירוחם וחברי למועצה נתקלו בבעיה במערכת הביוב העירונית. למערכת נגרם נזק שיטתי מאבנים שזרקו לתוכה בדואים שכנים. הם רצו להציף אזורים מסויימים כדי להצמיח דשא כדי לרעות שם את העדרים שלהם. היה ברור שמדובר בעניין של מים, כי לא הוקצו להם מים בכלל. מישהו במועצה אמר, בואו נקרא לסיירת הירוקה, שזו חבורה עם רקע קרבי - קבוצה פשיסטית למחצה וסודית למדי שמפעיל משרד החקלאות. כששמעתי שמציעים להתמודד עם הבעיה עם הסיירת הירוקה, כדי שתטפל בבדואים, התחלתי לצרוח עליהם. אמרתי, אם להם יש בעיית מים זה ענייננו. שכנעתי אותם שמענייננו לנסות לסייע להם להשיג מים. גילינו ש[הבדואים] לא היו יכולים לקבל מים כי המדינה הכריזה עליהם שוהים בלתי חוקיים כי היא חמדה את האדמות שלהם ורצתה שהם יעברו ליישובי קבע. היו מלחמות אינסופיות בבתי משפט, עורכי הדין התעשרו, כלום לא קרה ובסוף היה ברור שהם תקועים. המדינה משתמשת בהם בתור תירוץ כי היא אומרת, "אם אתם רוצים להשתמש במים, עליכם לשלם עליהם. מאחר שאינכם תושבי אף ישוב קבע, אי אפשר ממש להכיר בכם כבעלי מד מים, שמודד את כמות המים שעליהם משלמים", וכו'. ראש העיר חשב שזה מטופש. לקחנו איש בדואי שעבד בעירייה באותה התקופה ואמרנו לו, "חסן, החשבון יצטרך להיות על שמך וזהו." סידרנו שיפתחו פתח בצינור מים שעובר בין ירוחם לדימונה וחסן שילם על המים. למיטב ידיעתנו, הוא מכר את המים לאחרים או אסף מהם כסף או משהו. בסוף גם עשינו את אותו הדבר בצדה השני של ירוחם. כמובן שזה נתפס כשערורייה. ככה יצרתי קשר עם האגודה לזכויות האזרח בנוגע לזכויותיהם של הבדואים וככה נכנסתי לעניין של פלסטינים אזרחי ישראל מסוג אחר, וגם ערבים בצפון. הקשר שלי עם פלסטינים שחיים מעברו השני של הקו הירוק החל ב־1986. באותו האביב הוזמנתי לוועידה שכללה הידברות שארגן צד שלישי. באותה התקופה היה אסור על־פי חוק לישראלים להפגש עם נציגי אש"ף. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בדיאלוג שכזה, בחו"ל, בחסות מוסד אקדמי. כל מה שקדם לאוסלו נערך במסגרת מפגשים סודיים ואסורים, בערוצים לא ממשלתיים. הייתי במושב האחורי של הדיונים האלה. היו גם קבוצות אחרות, בעיקר קבוצות נשים, וכך נוצרו קשרים עם פלסטינים. משם ואילך העניינים צברו תאוצה עם השנים.

    • מה גרם לך לרצות להשתתף במפגשים האלה?

      אני חושבת שזה היה מאותו מניע שבגללו פניתי לירוחם. כמובן שצריך תיאוריות בנוסף לפוליטיקה הרחבה, אבל את הדברים צריך גם לעשות בפועל. דברים צריכים לקרות בשטח בין אנשים, מחנכים, מי שלא יהיה. אני פשוט מוכרחה להיות שם, בשטח. זה חייב להיעשות. תולדות המשפחה שלי כוללות גם את רדיפת היהודים, וההיסטוריה שבעל־פה של החיים התורניים האדירים שהתנהלו במשפחה שלי נהרסה לחלוטין משני הצדדים בשואה. אבל הוריי השתייכו לדור חלוצי. הם היו חלוצים ואמרו, "יש לנו 'היסטוריה לקרימוסה' [בלדינו, היסטוריה בּוֹכִיָּה] אבל זו לא מהות חיינו. זה לא שאנחנו שוכחים - אנחנו לא. אבל בזמן שאנחנו שומרים על תולדותינו, אנחנו גם רוצים להשתתף בעבודה המעשית של בניית עתיד חי ומוחשי בארץ." תראי, למעשה הציונות הייתה הימור גדול! אי אפשר להגיד שמשהו הובטח מראש, זה היה הימור מאוד חשוב ואם רוצים שיהיה פה עתיד, אם נטה את מלוא משקלנו לכיוון אחד, זה יתגשם. מבחינתי זה טירוף מוחלט לצעוד צעד אחורה ולהוריד משקל מהכיוון הזה. אני חושבת שזה נוראי שאנשים יושבים בגוש קטיף וחוזרים על אותן המילים כאילו שעכשיו 1937 או אפילו 1957. קומו, עורו! אתם באיחור של דור, או אפילו שניים. אי אפשר לחזור על אותה הרטוריקה. מצבו של העם היהודי שונה משהיה אז. זה היה סיפור אחר, והאיזון הערכי השתנה.

    • מה השתנה?

      יש לנו מדינה. מבחינתי זה עניין מרכזי. אי אפשר להכחיש שיש לנו מדינה, ומדובר במדינה מוצלחת. אמנם אנחנו מתלוננים, ונכון שיש בה בעיות רבות ונושאים רבים שלא נפתרו. אבל זהו זה, היא בידנו, זו עובדה בשטח. אני לא יודעת אם זה המשך ישיר לשאלתך, אבל אני בכלל לא שואפת לסימטריה כאן. מאוד ברור לי שהפלסטינים הם ישות פוליטית ולאומית חדשה מאוד בעולם, ואין בכלל להשוות אותה למקום שלי כיהודיה.

    • מה זאת אומרת, שאת לא שואפת לסימטריה?

      מחד, יש את העם שלי, העם היהודי, עם עתיק ובעל זהות מובהקת, ואנחנו נבדלים משאר עמי העולם מבחינת דת, שפה, מהבחינה שיש לנו תרבות עתיקת יומין, ספרות עשירה, מסורות, היסטוריה. אנחנו יכולים להתגאות בהישגים מוסריים וערכיים רבים, וזוהי אדמתנו. מאידך, ישנה ישות שנוצרה באותה הארץ בדיוק באחרונה כתוצאה מנסיבות היסטוריות באזור הזה: המעצמות האירופיות התערבו וחילוקו את הארץ. איך כל זה קרה, זה סיפור מרתק. ומדובר בסיפור שהוא די חדש.

    • תארי לי בבקשה את הפעילויות השונות שבהן את מעורבת ליישוב הסכסוך.

      קודם כל, 'מחסום watch' (מחסום ווטש). קבוצת הפעילות בדרום היא שונה. אני חושבת שזה נובע משילוב של שני גורמים. בשליפה מהירה, נשים בדרום נוטות להיות יותר ציוניות - אולי בגלל זה הן גרות כאן מלכתחילה - בהשוואה לנשות מחסום ווטש במרכז הארץ. ויש סכסוך בעניין הזה. הנושא השני הוא שמציאות המחסומים בדרום לא נוראית כמו נניח בקלנדיה או בחווארה, ליד שכם. כנראה שזה קשור לכך שמאז שפרצה האינתיפאדה השנייה אין ביכולתנו לעשות שום עבודת מחסומים ברצועת עזה, הצבא לא מרשה. אני מניחה שאילו היינו שם, זה היה נורא לראות שלא מתירים לאנשים לצאת מהרצועה ולהגיע לעבודה. מה שאנחנו רואות באזור דרום הר חברון גם לא איום כל כך, אבל מספיק נורא. משום שאנחנו ציוניות כאן בדרום, אנחנו תומכות בטיעון שלישראל יש בעיית ביטחון. רבות מנשות [מחסום ווטש] במקומות אחרים באמת ותמים מאמינות שאין צורך במחסומים, והיחס שלהן כלפי החיילים נגזר מהתפיסה הזו. כאילו שלא משנה באיזה הומאניות [החיילים] מבצעים את מלאכתם, אם הם עומדים במחסום זה פשע בפני עצמו. הגישה שלנו שונה. אנחנו נותנות לחיילים חיזוקים חיוביים על מעמדם המסוכן - הם באמת צריכים לסנן [ולעצור] איומים בטחוניים. בגדול, אני חייבת לציין שבמקרים רבים יוצא לנו להחמיא לחיילים. הם צעירים מאוד, ורבים מהם באמת משתדלים למזער את החיכוך.

    • מה אתן מנסות להשיג על ידי נוכחותכן במחסומים?

      [אנחנו שם] כדי להבטיח שיש מי שמשגיח. אני חושבת שמאוד חשוב שהחברה האזרחית תפקח על הצבא - זה נכון בכל דמוקרטיה. זה אמנם תפקידם של הפוליטיקאים שיושבים למעלה, אבל הפוליטיקאים לא יכולים לבצע את המלאכה בשטח ביומיום וזהו תפקידם של אזרחים, אנשים מן השורה שמתנדבים בזמנם הפנוי. אנחנו לא עושים את זה מספיק. לעיתים קרובות אנחנו פוגשות פלסטינים שמספרים לנו, "לפני שעה כך וכך קרה", "איפה הייתן אתמול?" אנחנו אומרות שאנחנו מתנדבות ולא מסוגלות לאייש את כל המחסומים 24 שעות ביממה. אנחנו עושות מה שביכולתנו. נשים רבות כבר יצאו לפנסיה ואילו רבות אחרות – כמוני למשל – לוקחות חופש כשהן יכולות. אני חושבת שיש חשיבות רבה לכך שהחיילים רואים שיש חברה אזרחית שלמענה הם עושים את הדברים, חברה אזרחית שיודעת ושאיכפת לה. חשוב שאנשים יבואו ויראו מה קורה. חשוב מאוד שהפלסטינים יראו שיש יהודים ישראלים שאיכפת להם.

    • ספרי לי בבקשה קצת על מכון אריק.

      יצחק פרנקנטל, אביו של אריק ז"ל הוא בולדוזר אמיתי. פגשתי אותו לפני כמה שנים, מיד לאחר שבנו נהרג בידי חמאס. הוא החליט להקדיש משאבים וזמן למאמץ השלום, והוא הפך למזכיר תנועת השלום הדתית. ככה פגשתי אותו לראשונה. נסענו יחד לכמה כנסים - בעקבה שבירדן ובדנמרק - עם מחנכים פלסטינים ומחנכים ממדינות ערב אחרות. העבודה שלו תמיד הרשימה אותי. אני חושבת שהוא איש אמיץ, המוכן להוציא אל הפועל רעיונות לא שגרתיים ולהסתכן כדי לקדם דברים. הוא ערך סמינר לאנשים משני הצדדים וביקש ממני שאפתח את התפיסה של חינוך לשלום במסגרת הסמינר, וכך היה. אני מגלה שהכי חשוב שנעשה את הדברים בתור יהודים דתיים. ההשפעה מאוד חשובה כי זה כל כך שונה מאיך שפלסטינים תופסים יהודים דתיים. ליהדות הדתית אין שם כל כך טוב מבחינת מערכת היחסים בין שתי הקהילות [יהודים ופלסטינים] וחשוב מאוד שנתערב שם. אותו הדבר נכון לפרויקט שבו התחלתי לעבוד, 'מעגלי דעת', באוניברסיטת בן גוריון. במקרה יש מימון והם מסוגלים לשלם לי, כך שבשנתיים הקרובות אני יכולה להתחייב למסגרת קבועה, אולי יום בשבוע, כי הם משלמים לי. אני חושבת שיש ייחודיות במה שנעשה בעבודה עם מורי תיכון בזרם הציוני־דתי - מורים בישיבות תיכוניות ובאולפנות. זה מגזר שקשה מאוד להחדיר אליו תכנים שעוסקים בשלום. המטרה היא לגרום להם להבין שהם לא יודעים מספיק על הפלסטינים ולהציע מידע שיגרום להם להבין מה קורה. הכוונה איננה לתקוף אותם ישירות - לומר להם לשנות את הפוליטיקה שלהם. אני חושבת שזו עומדת להיות חוויה קשה מבחינתי. מנסיון, אני יודעת מהי נקודת המוצא כשעובדים עם אנשים ימנים.

    • מה תפקידך בפרויקט?

      תלוי במימון, בשנה הראשונה נערוך מפגש עם מורים אחת לשבוע או שבועיים. המפגשים יהיו לצורך לימוד וסדנאות שיתמקדו בשני נושאים: לימוד על ערבים, פלסטינים ואיסלאם, והיכרות עם מגוון הדעות ביהדות בנוגע להתייחסות לאחר, כדי שהם לא ישארו מקובעים בהשקפות פנאטיות ובהשקפת עולם קיצונית שהאחר הוא אויב ותו לא, אלא יראו שישנן אפשרויות נוספות. לדוגמה, אתמול בבית הכנסת חבר קהילה שחושב כמוני הראה לי קטע מתוך ספר שהוא קורא. זו עבודה אקדמית על כתביו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב הראשי בתקופת המנדט. הרב צבי יהודה היה המנהיג הרוחני של גוש אמונים. הספר מראה שהגישה השגורה והמקובלת ביהדות הייתה שאיסלאם - בניגוד לנצרות - אינה עבודת אלילים, ולכך יש השלכות מעניינות מאוד. כשמבינים שהמוסלמים אינם עובדי אלילים, המשמעות היא שאם יש בבעלותם אדמות בארץ ישראל הקדושה - ואכן יש בבעלותם אדמות - אין עילה דתית לעקור אותם, כי הם אינם עובדי אלילים. לפי ההלכה, הם נחשבים גר תושב, אנשים שחיים בארץ ואנו מצווים לשמור ולהגן עליהם. מעניין שהרב קוק האב הסכים בעניין הזה, פחות או יותר. הוא טען שהמוסלמים אינם עובדי אלילים, אבל מה עשה בנו? כדי לטעון שצריך לעקור אותם, בנו טען שהערבים השתנו ועכשיו הם עובדי אלילים. זה מגוחך. העניין הוא שיותר מדי אנשים כיום - אנשים שנחשבים רבנים מכובדים בעיני המאמינים - מטיפים ומלמדים את זה ולשם הם הולכים, בזה הם מאמינים! אומרים להם שיש מיליון פלסטינים ורבע או מיליון ושליש ברצועת עזה, המקום הצפוף ביותר עלי אדמות, ושאנשים חיים שם בתנאים מחפירים. תשובתם היחידה היא, "למה הם שם מלכתחילה?" כשחופרים קצת אפשר לשאול, "על מה מסתמך הרב הנערץ צבי יהודה? איך בדיוק הוא עיבד מחדש את מה שאביו לימד? למה לא שמתם לב שאביו אמר את ההיפך הגמור, ויש לכך השלכות שונות מהנקודה שבה אתם נמצאים כעת?" כדי להתיר את הקשר הזה, קודם כל צריך בקיאות ברזי הדת. צריך להיות מומחה במקורות, צריך לזמן את המומחים ולמפות אסטרטגיה חינוכית לפתיחת הלבבות של האנשים האלה כדי שיפתחו לרעיון שאולי עד עכשיו הם לא הכירו. אבל למעשה הרב קוק האב, שנחשב יותר קדוש מבנו, ממש הסכים עם מקורות קדומים שהמוסלמים אינם עובדי אלילים. שחור על גבי לבן! האם אפשר להיפתח ולדעת את זה? גם בפני עצמו, זה דרמטי.

    • זאת הייתה דוגמה, אבל האם הרחבת התנחלות ובעלות על קרקע מעוגנות באיסור שהאדמות [בארץ ישראל] יהיו בבעלותם של עובדי אלילים?

      בואי נגיד שזו דוגמה קלאסית של דיסוננס קוגניטיבי. כאשר ליהודים לא הייתה מדינה, הרעיון היה "זו ארצנו", כמו בסרט "אקסודוס". כעבור מספר דורות, זה כבר לא הנושא המרכזי. עכשיו עלינו להחזיק בחלק מסוים בארצנו ההיסטורית, אבל הבעיה היא שכל סנטימטר חשוב. אי אפשר להסתפק בחלק ולהגיד, "כאן תחומה הריבונות שלנו." אם יודעים שיש עוד חלק, והוא קטן בהרבה ממה שברשותנו (רוב הישראלים לא יודעים שהשטחים שנכבשו ב־1967 הם 22% משטחי ארץ ישראל של ימי המנדט הבריטי, בעוד ישראל מחזיקה ב־78%), החלק הנוסף מוכרח להיות בידנו כי כל סנטימטר צריך להיות אצלנו. עכשיו נוסף טיעון חוץ־דתי שקובע שזה בעייתי. קודם הטיעון היה שאין לנו ריבונות. עכשיו יש לנו ריבונות, ולכן הוויכוח הוא שהסנטימטר הנוסף מהווה בעיה. הסיסמה הבולטת [בתקופת ההתנתקות] היא "יהודי לא מגרש יהודי". לא משנה כמה פעמים חוזרים על הסיסמה הזאת, אי אפשר לקרוא לזה גירוש. כשמדינת ישראל קובעת שהגבול לא יהיה שם אלא כאן ולכן עליך לחזור הביתה, זה לא גירוש. הם חושבים שמדובר בגירוש ואומרים לשמאל, "אתם מתנגדים כל כך לטרנספר! כשאנחנו מנסים לעשות טרנספר למשפחה פלסטינית אחת אתם לא שותקים, מה קורה כשעושים טרנספר למתנחלים?" כמובן זו דמגוגיה ימנית פאשיסטית קלאסית. לוקחים טיעון והופכים אותו - הפוך על הפוך. כמובן שהם מבינים שיש מדינה ריבונית, אבל כדי לטעון ש"כשמעבירים אותי מפה לשם זה טרנספר" צריך להשתמש בטיעון דתי, כי כבר אי אפשר להשתמש בטיעון של ריבונות.

    • כחברת הקהילה הדתית בארץ, האם נתקלת בהתנגדות לפעילות שלך?

      כמובן. יש כאן שני דברים שצורמים. אם את דתיה, את אמורה להיות ימנית. אם את שמאלנית, את אמורה להיות חילונית. עכשיו, זה לא רק באשמת הדתיים שפנו ימינה בצורה כל כך דרמטית, לדעתי זו גם אשמתם של ישראלים חילונים שחושבים פתאום שאפשר להיפטר מהזהות היהודית ומהתרבות היהודית שלהם. זה מגוחך. אני מרגיזה את חבריי החילונים ומעל כל במה אפשרית אני אומרת להם שאם הם לא רואים בעצמם יהודים, הם אימפריאליסטים, קולוניאליסטים בלי שום זכות להיות כאן. צריך להשאיר את הארץ לתושביה הילידיים - הפלסטינים. אתה כאן כי אתה יהודי! הוריך או סביך באו, או אתה באת בצעירותך. אתה לא זוכר? באת משום שאתה יהודי ולא משום סיבה אחרת. הקושי להבחין בכך שלהיות יהודי כרוך במטען דתי, היסטוריה, זהות אתנית ודת מטריף אותי. אפשר להיות יהודי חילוני, אפשר להיות מה שרוצים, זה לא משנה, אבל אי אפשר להיפטר מהיותך יהודי.

    • אמרת שאין לאנשים מבחוץ שום זכות להיות כאן - שהם קולוניאליסטים, אימפריאליסטים - אלא אם הם יהודים. כיצד יהדותם מצדיקה נוכחות שאחרת היית רואה בו אימפריאליזם וקולוניאליזם?

      יש פלסטינים והם חולקים את המאבק שאנחנו טוענים שאנחנו מקדמים - שוויון בפני החוק, שוויון זכויות, זכויות אדם, זכויות אזרח בתור אזרחי מדינת ישראל. הם עושים את זה בתור פלסטינים שחיים בצד הישראלי של הקו הירוק, ואתה עושה את זה בתור מה? זה משגע אותי. זה שהדתיים נדבקים כל כך לפוליטיקה ימנית קשור גם לכך שהשמאלנים לא טורחים הרבה בעניין הזהות היהודית, ונוצרת הפרדה חותכת שמגבילה אנשים. מי אתה? שוחר שלום או יהודי? ההפרדה החותכת, כאילו שבלתי אפשר להיות גם שוחר שלום וגם יהודי טוב, היא דבר נוראי. אני חושבת ששני הצדדים פחות או יותר משתתפים בשימור הטפשות הזאת שלא מובילה לשום מקום, כי אם לא נצרף למחנה השלום יהודים שמגדירים את עצמם יהודים, לא נגיע לשום מקום. החילונים הם במיעוט וכדי שמחנה השלום יגדל, צריך לגייס את מי שאני מכנה יהודים שמזדהים כיהודים - דתיים או שומרי מסורת - כי אין מספיק יהודים לא דתיים שמזדהים כיהודים. לדעתי זה מה שאני עושה.

    • איך את מתנהלת בתוך ההפרדה החותכת?

      אני משתגעת. אני פוסלת אותה על הסף. אני טוענת שזה בלתי אפשרי. אני אומרת שאפשר למצוא מקורות דתיים ומודלים לחיקוי ותקדימים שבהם הדת שימשה כלי חשוב בהשכנת שלום, דו־קיום, זכויות אדם וצדק חברתי. אנשים צריכים לחוש עוצמה, שלא מדובר במשחק סכום אפס. תפקידנו לספק את הכוח המזין כדי שאנשים יחושו עוצמה - באר או מעין שנובע מהם או מהקהילה שלהם. את המקורות אני מגלה בתוך המסורת שלי ובתרבות שלי ואני מרגישה שאני צומחת כשאני עוסקת בגילויים האלה. אני לא מרגישה שאני מצטמצמת, נהפוך הוא. אני מרגישה אמיצה יותר, שמחה יותר, חיובית יותר. אני מרגישה שיש לי יותר כעת. מימד חדש נוסף לחיי, חשוב לעשות את זה וצריך לטפח [את השינוי] מבחינה תרבותית, ואני חושבת שזה מה שאני משתדלת לעשות.

    • איך את עושה את זה?

      בהוראה. כשאני מלמדת אני אוהבת לטוות יחד היסטוריה, טקסטים, פרשנות מחודשת, תמונות, אני אוהבת להעשיר את החומר. אני נהנית לחפש מקבילות בתרבות הערבית או בהיסטוריה הפלסטינית שפותחות צוהר לחשיבה מחודשת על הוריי ומספרת על כך לעם שלי כדי לשתף אנשים בסיפור שלי. אני רוצה לשתף בצורה שתשקף את חוויותיהם של אנשים - שהם יהדהדו בסיפור הזה. אני גוזרת קטעים מעיתונים, מקליטה סרטים בווידאו, משתמשת בשירים, בטקסטים, בספרי ילדים. אני חושבת שחשוב להמשיך ולמצוא קשרים חדשים. זה כמו תמליל־על שבו צריך לשחות וליצור קישורים. זו דעתי.

    • מה הכי חשוב לך להשיג במסגרת הפעילות שלך?

      אני בת 53. אני רוצה להיות עדה לפתרון שתי המדינות לפני מותי. הוריי יסדו את המדינה היהודית. ב־1947 הפלסטינים לא הבינו שאין להם סיכוי אחרי השואה. מדינה יהודית עמדה לקום כך או אחרת כי אירופה ואמריקה כבר לא רצו כמויות גדולות של יהודים וכולם הבינו שאת היהודים האלה צריך להשליך בפלסטינה־א"י. זה עמד לקרות כך או כך, והפלסטינים לא הבינו את זה בזמנו, וזה הצריך הקזת עוד דם. אם אזכה לראות מדינה פלסטינית זה יהיה הישג כביר, כי פירושו של עניין כיוון חדש למדינת ישראל, וזה חייב היה לקרות. קיבוץ גלויות, ניסיונות מעניינים ביישוב המדבר, בניית צבא, ואז צריך לשנות כיוון ולהסתדר כך שעל אותה פיסת ארץ תקום מדינה נוספת. זה כביר.

    • ביולי 2009 לאה שלחה עדכון אודות פעילותה:

      אני ממשיכה לפעול במסגת מחסום ווטש. מתברר יותר ויותר שהמתנחלים הם הבעיה. הם ממשיכים להכתיב את המדיניות הן לממשלה והן לכוחות הבטחון, וכפועל יוצא נוהגים באלימות כלפי הפלסטינים ופעילי שלום כמונו. במבצע עופרת יצוקה נעצרתי עם 5 אנשים נוספים כשהפגנתי עם 'דרום לשלום' (קבוצה יהודית־ערבית בנגב למען דו־קיום) נגד ההרג משני הצדדים, פעילות שעל פי חוק אינה מצריכה רשיון מהמשטרה. השוטרים הפגינו פטריוטיות בזה שהם עצרו אותנו. האגודה לזכויות האזרח ייצגה אותנו מול הפרקליטות וביקשה לבטל את האישומים. הפרקליטות סגרה את התיקים מחוסר עניין לציבור, אך המשיכה בהליך נגד אחד הסטודנטים (שנעצר פעמיים באופן לא חוקי במהלך מבצע עופרת יצוקה) כי במקרה שלו כנראה שהיה עניין לציבור. מאז אני פעילה בנושא חופש הביטוי. אני מנטרת ומבקרת פעילות ומדיניות צבאית ובטחונית. סוף