יועאד שביטה
    quote
    "במחנה הרגשתי שאני גם נופלת פה וגם נופלת פה. תמיד הרגשתי שייכות לקבוצה הפלסטינית, אבל היו דברים שהקבוצה היהודית אמרה ושהבנתי, אבל הקבוצה הפלסטינית לא תבין אף פעם כי זה המפגש השני שלהן עם יהודים, והפעם הראשונה הייתה עם הצבא! מה אני מצפה שהן ירגישו?"

    רקע

    מקום מגורים: יפו נולד/ה ב: טירה שנת לידה: 1985 זהות: ישראלי, פלסטיני תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס אתר: Building Bridges for Peace מקום עבודה Building Bridges for Peace (בניית גשרים לשלום), רעות-סדאקה מראיינת נהני ראוס תאריך הראיון 2004

    יועאד שביטה פעילה בתוכניות לדו-קיום מכיתה ח'. בעת הראיון התגוררה יועד, במסגרת שירות לאומי, בדירת קומונה ביפו, עם שישה בני נוער יהודים ופלסטינים-ישראליים. היא מדריכה ומנחה בBuilding Bridges for Peace (בניית גשרים לשלום), תוכנית לנערות ישראליות ופלסטיניות, וחברה גם בתנועה המשותפת רעות-סדאקה למען דו-קיום בישראל

    • מאיפה את ואיך הגעת לפעילויות שלך עכשיו בתחום הזה?

      טוב, אני נולדתי כמובן בטירה. המשפחה שלי מצד אבי באה מכפר שתושביו נעקרו ב-1948, מכפר קטן, מִסְכֶּה, ליד טירה. אני חושבת שהכל התחיל שם. כלומר,בטח לא ידעתי בגיל שנה שאני בת למשפחת עקורים, אבל כשגדלתי התחלתי להבין את זה. גם המשפחה שלי התחילה לעסוק בזה, מהסיבות האלה. אני גם בת של שני אנשים שהם יחסית פעילים בנושא הזה. אימא שלי מאד פעילה. היא פעילה ב WILPF, ארגון בינלאומי של נשים למען שלום וחופש, וב Bridges For Peace (גשרים למען השלום). WILPF זה ארגון בינלאומי שעובד באזורי סכסוך ברחבי העולם. זו תנועה של נשים, פלסטיניות וישראליות, אבל יש נשים פעילות ברחבי העולם. 'גשרים למען השלום' זה ארגון פלסטיני-ישראלי נוסף. אני לא יודעת מה הם עושים כיום אבל אני יודעת שהיא הייתה פעילה שם. היא גם חברה במפלגה הקומוניסטית. היא הייתה מועמדת לכנסת מטעם חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון). התחלתי את זה ביסודי. זה היה השטויות שבתי הספר היהודיים עושים, ההיכרות בין בתי הספר, ערבים ויהודים, אבל זה ממש שטויות. 

    • למה מפגשי התלמידים היו שטויות?

      כי אני לא מאמינה במפגשים האלה. אני יודעת שהיינו מאד צעירים, אבל המפגשים האלה היו מסתיימים בלהזמין אחד את השני להתארח, לאכול אחד עם השני. אז הם הצליחו לעבוד עלינו, אבל עכשיו זה כבר לא עובד כי אני לא חושבת שזה פתרון לשום דבר. זה דווקא לפעמים הוסיף לשנאה בין שני הצדדים. התחלתי את הפעילות שלי בצורה רצינית בכיתה ח'. בגלל שאני בת למשפחה קומוניסטית הייתי פעילה בברית הנוער הקומוניסטי. בכיתה ח'התחלתי להגיע למפגשים של רעות-סדאקה.

    • מה זה רעות-סדאקה?

      רעות-סדאקה זו תנועה ערבית-יהודית שמאמינה בדו-קיום דרך דיאלוג. מה שהיא עושה בעצם, ושם אני מתנדבת, אלה  מפגשי דיאלוג. נניח, הקבוצה של טירה/כפר סבא נפגשת פעם בשבוע בצורה עקבית כי התנועה מאמינה שבמפגש אחד או שניים, או במפגשים חד-פעמיים, אין תועלת. יש בקבוצה מדריך ערבי ומדריך יהודי ובמשך השנה מדברים על רוב הנושאים; כמובן שאי אפשר לדבר על הכל! אנחנו בעיקר עובדים עם תיכוניסטים. הצטרפתי לשם כשהייתי מאד צעירה, בכיתה ח'. אבל אולי זה בגלל שאני ממשפחה כזאת, אולי בגלל שהגעתי מרצון, המשכתי להגיע למפגשים עד כיתה י"ב.

    • איזה דברים רציניים עולים במהלך הדיאלוג?

      למשל, נושא הפליטים, כל הבלגאן שיש עכשיו פה. או כשמדברים על הצבא - אפילו שאני גרה עכשיו עם יהודים, שאני גרה בסביבה אחרת- עד עכשיו אני לא מצליחה לעכל כשמישהו אומר לי, "אני מתגייס", עכשיו במצב הנוכחי. הפליטים והעניין של הצבא הם הדברים שאני תמיד הכי נקשרת אליהם. יכול להיות שהעניין שלי בנושא הפליטים הוא בגלל שיש לי קרובי משפחה פליטים וגם בגלל שזה עניין שעד עכשיו אף אחד לא מצא לו פתרון. אני זוכרת שבמפגש הראשון ובמפגש השני ישבתי ככה בצד, הסתכלתי. שמתי לב לזה שכולם מבוגרים ובהתחלה חשבתי, מה אני אגיד? בטח עכשיו אני אגיד שטויות; כל המבוגרים - תיכוניסטים - ואני סתם ילדה קטנה. אבל בינתיים אני אבוא, אני אסתכל, אני אשמע; אחרי זה ראיתי שאני כבר נכנסתי לעניינים. לא יכולתי יותר לשבת בצד ולהסתכל. זה היה הצעד הראשון. אימא שלי עודדה אותי; היא רצתה שאני אגיע לשם. בסוף, כשהגעתי לתיכון וכבר היו לי יותר מדי שיעורים ודברים שהייתי צריכה לוותר עליהם, זה היה בעדיפות ראשונה. הייתי מוכנה לוותר על הרבה דברים שאולי היו יותר חשובים אבל... החלטתי שאני מוותרת עליהם אבל על המפגשים האלה אני לא מוותרת, במיוחד כשראיתי הבדלים בין תחילת השנה לסוף השנה אצל חלק מהאנשים. אני לא ממש זוכרת מה היה בדיוק, אבל אני זוכרת שבשנה הראשונה שלי, או השנייה, היו אנשים שבאו בתחילת השנה עם דעות מסוימות ובסוף השנה השתנו המון דברים אצלם. מאז אני מאמינה שזה יכול באמת לשנות משהו. ואצלך?את מצליחה לזכור משהו שהשתנה אצלך בתהליך הדיאלוג? אצלי, זו שאלה ששואלים אותי המון.אני לא יודעת. בטח שהשתניתי המון! אבל אני לא מרגישה את זה. אני לא זוכרת את עצמי בכיתה ח', אם הייתי קיצונית... אני רק זוכרת שהייתה פעולה שאליה הגיעה רק יהודייה אחת והיינו חמישה-שישה ערבים; בפעולה ביקשו מאיתנו לצייר את המפה ולחלק אותה איך שאנחנו רוצים. כמובן שזאת עבודה חד-לאומית! הילדה היהודייה ישבה בצד וציירה את הגרסה שלה ואנחנו התווכחנו בינינו. כמה מהקבוצה רצו שתהיה רק מדינה פלסטינית ואני לא הסכמתי בשום פנים ואופן, ואני ועוד שניים-שלושה אמרנו, "טוב, נעשה את זה לבד". מה שעשינו לא היה מסיבות ממש חכמות! חילקנו את המפה לשני חלקים: דרומי וצפוני. שמנו את היהודים בחלק הדרומי, ואת הפלסטינים בחלק הצפוני. חזרתי הביתה וסיפרתי לאימא שלי על הפעילות, תמיד סיפרתי לה מה היה בקבוצה, והיא אמרה, "מה? למה?"התחלנו לדבר על זה. "למה שזו תהיה השאיפה שלך, שכל אחד יגור במקום אחר, אם כבר שהמקום הזה יהיה שייך לעם אחד וזהו. "ואז אני השתכנעתי. הייתי בכיתה י', אני חושבת, עדיין כמובן לא היו לי דעות הכי מגובשות. אז השתכנעתי ממה שהיא אמרה. הדבר הראשון שאמרתי במפגש הבא היה, "אני רוצה להגיד משהו בקשר למה שהיה במפגש שעבר; שיניתי את דעתי ועכשיו אני חושבת ככה". רציתי להגיד את זה מול הקבוצה.

    • מה היה הפתרון שלך לחלוקת המפה, אז בקבוצת הדיאלוג בתיכון?

      הפתרון שלי אז- לא ממש באתי וציירתי מפה.לא היו לי בראש גבולות,אבל בטח הפתרון היה גבולות 1967, שעכשיו אני גם מאמינה בו.מי שחולם ממש רחוק, חולם שתהיה מדינה אחת לשני העמים.אבל כמובן שזה חלום, ולהגשים אותו... ממש אי אפשר, לפי הראייה שלי את המצב.אני חושבת שהפתרון שלי היה גבולות 67'. אילו חייתי ב-1948 הייתי בעד שהמדינה הזאת תישאר פלסטינית ובעד מציאת פתרון חלופי ליהודים. אבל כרגע אני לא רואה פתרון אחר ליהודים. בגלל שאני לא רואה פתרון עכשיו ואני לא רוצה לגרש אותם כפי שהם גרשו אותנו, עדיף שנחיה יחד באותו מקום. אילו הייתה לנו ברירה בין זה שיהיו מדינה פלסטינית ומדינה ישראלית לבין מדינה אחת לשני העמים הייתי בוחרת במדינה אחת. בגלל שזה לא מעשי אני בוחרת בפתרון הבא, שתי מדינות לשני עמים.

    • מה המשפחה שלך חושבת על פתרון לסכסוך ומקום המגורים שלהם בתוך זה?

      אני מבחינתי אף פעם לא רציתי לגור במדינה חד-לאומית אפילו אם עכשיו תקום מדינה פלסטינית. לא ממש איכפת לי איפה אגור, אבל אני דווקא רוצה להישאר פה.להיכן שמשייכים את טירה - אני שם. אני לא מחליטה איפה לגור. אבל אם אני אשאר פה זה יהיה מצוין, אבל כמובן שלא ארצה להמשיך במצב הנוכחי כי אני לא ממש מרוצה מהמצב שלי כפלסטינית שגרה במדינת ישראל.

    • תוכלי לספר לי קצת על ההרגשה שלך בתור פלסטינית שגרה בישראל?

      בתור פלסטינית במדינה הזאת אני ממש לא מרגישה את האזרחות שלי במדינה. אני לא מרגישה שהמדינה נותנת לי את האזרחות שאני צריכה לקבל. בהתחלה, כשגרתי בבית [עם המשפחה בטירה] דיברתי על זה ולא ממש הרגשתי את זה.כמה פעמים היו מקרים ממש קשים, ובהם כן הרגשתי את זה. עכשיו כשאני נמצאת בתל-אביב אני חווה את זה כל יום. כל יום אני מבינה שבמדינה הזאת להיות ערבי או להיות פלסטיני זה...

    • יש לך דוגמא?

      יש לי דוגמא מלפני שהגעתי ליפו.בקיץ של 2002, בשנה הראשונה שנסעתי למחנה בארה"ב, המשפחה שלי נסעה לטיול עם חברים, עוד ארבע חמש משפחות, לחוף הים. זה טיול שלא עשינו כבר המון שנים, אני חושבת שמסיבות ביטחוניות, בגלל שלאף אחד אין כוח, ואין מצב רוח ללכת לטייל. אבל אז החלטנו שניסע לחוף הים, עושים על האש וככה. ישבנו שם הרבה זמן, אני הייתי הכי מבוגרת מבין הילדים. היה ממש כיף. בערך בשעה אחת-עשרה בלילה באה קבוצה של נערים, חמישה-עשר או עשרים נערים. אנחנו ישבנו על הדשא והיו איתנו ילדים ממש, ממש קטנים, בני שנה, שנה וחצי. אחד הבחורים שאל, מה, אתם ערבים? אימא שלי ענתה לו, כן. יש לך בעיה עם זה? ואז הם תקפו אותנו. זה היה בגבעת אולגה, וזאת לא פעם ראשונה שזה קורה שם. התוצאות היו חמורות. הקבוצה הסתלקה בסוף, כשהם ראו שאנחנו מגיבים, אבל לאיש שהיה איתנו נשברה היד; הוא היה עם גבס לארבעה חודשים בערך. את אבא שלי דקרו בבטן, ובנס זה לא היה משהו רציני, חוץ מהטראומה שנגרמה לילדים הקטנים שהיו איתנו. זה קורה... בגלל המצב הפוליטי אנשים כבר... זה קורה. אבל השאלה שלי היא - המשטרה, איפה היא? היא לא עשתה כלום. זה מקרה שקרה פעם אחת לפני שקרה לנו וקרה פעמיים אחר כך באותו מקום, ובטח זאת אותה כנופיה והמשטרה לא עשתה כלום. המשפחה שלי, בגלל שיש לה קצת קשרים אז זה הגיע לתקשורת קצת. אבל אם זה היה קורה למשפחה יהודית? זה היה עובר ככה בשקט? אני לא חושבת. למרות שהיו איתנו עורכי דין, האנשים שהיו איתנו היו אנשים שכן באמת התערבו בעניין. עורכי הדין ממש לחצו שיעשו משהו בעניין הזה, כי זה לא רק אנחנו. זה משהו שמסתובב פה. ועד עכשיו כלום לא קרה. המשטרה זימנה אותנו כמה פעמים לראות תמונות וכולי, אבל אני מאמינה שאם המשטרה הייתה רוצה למצוא אותם אז היא מזמן הייתה עושה את זה. זאת דוגמא אחת שאני תמיד נזכרת בה. לי זה עשה טראומה ממש חזקה. כל פעם שאני מתחילה לדבר על זה אני נזכרת דווקא בעניין הזה. אף פעם לא זכרתי דברים שקרו לפני שלוש-ארבע שנים, ממש איך הם קרו. אבל את זה אני ממש, ממש זוכרת. משיחת המשך בנובמבר 2004: התיק נסגר בלא מסקנות. חוץ מזה, כמו שסיפרתי לך, אני באה ממשפחת עקורים ואני הולכת לבקר בכפר שלנו מדי פעם. זה שאני רואה שהכפר הזה ממש הרוס, שלא עשו איתו כלום, סתם לקחו אותו וגרשו את האנשים משם, סתם; בשביל לקחת שם קצת פרדסים וזהו. זה נורא מכעיס אותי. כשהמשפחה שלי הגיעה לטירה, את יודעת איך אצלנו זה מתנהל, יש לאנשים אדמות והם בונים עליהם וככה ממשיכים החיים. עכשיו, האחים שלי גם צריכים מקום לבנות את הבתים שלהם. זה לא כמו לשכור דירה בתל אביב ובירושלים. למשפחה שלי יש עכשיו בעיה רצינית. זאת לא הסיבה היחידה שאני כועסת. אני נמצאת שם [במִסְכֶּה] ורואה את המקום, הוא ממש הרוס. אנשים באים לשם אני שומעת את סבתא שלי אומרת, גרתי פה, הבית שלי היה פה. זה נורא עצוב. הייתה נכבה [אסון] ב-48' ועכשיו אני רואה שבמקומות מסוימים זה היה בשביל כלום. אילו היה פליט מיפו שגר פעם איפה שגר השכן היהודי שלנו עכשיו לעולם לא הייתי אומרת לשכן העברי, כדי להחזיר את הפליט למקום שלו, כי גם לו אני לא רוצה לעשות עכשיו נכבה. אבל בכפרים ההרוסים, ארבע מאות ומשהו כפרים, רובם באותו המצב. גירשו את האנשים, ובשביל מה? לעזאזל! למה עשיתם את זה? מה רציתם? מה, סתם לגרש, סתם להרוג אנשים? מה, סתם לעשות נכבה נראה לי שמה שהכי הכי משפיע עלי זה הדברים האישיים. כשהגעתי לפה [ליפו] אז התחלתי לקחת את החיים בצורה קצת יותר קשה. בהתחלה רק ראיתי את הדברים האלה תיאורטית.עכשיו אני סובלת אותם מעשית.

    • מה זה עושה לך, לדבר על הדברים האלה, כמו נושא הפליטים?

      תלוי. בהמון קבוצות הבעיה היא שלאנשים שמגיעים כבר יש מודעות.השנה במחנה שלBuilding Bridges for Peace  (בניית גשרים לשלום) היה קצת אחרת. כשסיפרתי להם הרגשתי שאני ממש מעבירה דברים. הגיעו שתי בנות דתיות [יהודיות] שלא ידעו כלום! הן מיבנה, ממקום שהן לא ידעו כלום חוץ מהדברים הכי קיצוניים שמעבירים להם. באיזה שהוא שלב הן התחילו לבכות ואמרו, "אנחנו רוצות הביתה, לא יכולות יותר. אנחנו שומעות יותר מדי דברים. גם מהבנות הפלסטיניות שגרות בארץ, גם מהבנות הפלסטיניות מהשטחים - דברים שאנחנו פעם ראשונה שומעות עליהם! אנחנו לא יודעות מה לעשות! זה כאילו שמתקיפים אותנו. ואז אני כן הבנתי אותן. אני כן יודעת מאיפה זה בא; זאת לא אשמתן, זה שמעבירים את זה ככה גם בתקשורת בסביבה שלהן. אבל גם לא היה לי קל להגיד להן, "זה בסדר ואני לא אספר לכן יותר" או, "אני לא רוצה שתשמעו יותר". זה חשוב לי להעביר דווקא לאנשים האלה את הדברים. זה נורא עצוב שאנחנו גרות במרחק שלשעתיים - שזה שטויות - והן לא יודעות איפה אני גרה, לא יודעות איך אני חיה. לפני שהן הגיעו למחנה, הן לא ידעו איך אנשים חיים פה ביפו או למה אנשים חיים פה ככה, בצורה כזאת; למה השכונה שאנחנו חיים בה כעת נראית ככה. זאת שכונה ממש מוזנחת. לפעמים [כשאני חושבת על קבוצת הדיאלוג] כן עושה לי ממש טוב... כשאני נזכרת בדברים זה מעציב נורא, אבל עכשיו אם אני משחזרת אז זה עושה לי נורא טוב, זה שהבנות האלה כבר נחשפו לדברים האלה. אחת מהן מתכוונת להמשיך איתנו השנה במחנה, והן השתתפו כל השנה במפגשים למרות שההורים שלהן לא רצו. היו להן בעיות בהתחלה עם ההורים אבל הן הבינו שהן לא יכולות יותר להישאר בבועה הזאת שבה הן היו. הן מוכרחות; קיימת בחוץ מציאות אחרת. לצערי הרב, אחת הבנות החליטה להתגייס אחרי התיכון. היא דתייה, אז היא לא חייבת להתגייס, והיא לא שקלה את זה בהתחלה. עכשיו היא חושבת שהיא כן רוצה להתגייס. מה זה קשור?אני אף פעם לא הצלחתי להבין, בגלל שזאת נקודה מאד רגישה מבחינתי. אף פעם לא יצא לי לדבר עם אנשים על העניין הזה של הצבא ולצאת עם תוצאה טובה. אני מקווה ש[קבוצת הדיאלוג] קצת תשנה לה את הדעה אחר כך.

    • ספרי לי קצת על המחנה.מה תעשי בקיץ?

      התחלתי במחנה בשנת 2002. הגעתי בגלל חברה יהודייה שלישהייתה פעילה ברעות-סדאקה, היא הייתה חניכה שם. בהתחלה מה שהבנתי זה שהולכות להיות בנות בארה"ב: פלסטיניות, פלסטיניות-ישראליות וישראליות. זה נשמע מגניב, שזה בארה"ב, שזה נושא שכבר התעסקתי בו. המחנה התחיל. התחילו הדברים הקשים. בשנה הראשונה שלי היו המון בעיות טכניות במחנה מבחינת תקציב - כסף - ולכן רוב הבנות היהודיות שהשתתפו כבר היו שם שנתיים-שלוש לפני זה. והמשלחת שלי, הפלסטיניות מישראל, לרובנו זאת הייתה הפעם ראשונה וגם למשלחת הפלסטינית, חוץ משתי בנות. בהתחלה כמובן מנסים לעשות את זה כיף, לשחק ולהכיר אחת את השנייה, ואז נכנסים לעניינים המאוד מאוד קשים. אני זוכרת שמה שהיה הכי קשה זה שהיו איתנו, גם איתי במשלחת שלי, בנות מאד קיצוניות, ובמשלחת היהודית לא היו בנות קיצוניות. היו בנות שהן לא הכי שמאלניות או שאני לא הכי מסכימה איתן, אבל לא היו ממש, ממש קיצוניות. זה היה נורא קשה! אני אמורה להתחבר עם הקבוצה הזאת, שזאת הקבוצה שאני שותפה לאמונות שלה. אני מהמשלחת ואני לא מוכנה לוותר עליה, אני לא מוכנה לוותר על איך שאני מגדירה את עצמי. פתאום אני רואה שאני מסכימה עם המון דברים שהקבוצה היהודית אומרת!יש כמה בנות מהמשלחת הפלסטינית... אני לא יכולה להתחבר לדברים שהן אומרות למרות שאני מבינה כל דבר שהן אומרות. אני מבינה כל דבר שבחורה מג'נין, למה היא אומרת את מה שהיא אומרת, למה היא אומרת להן את הדברים האלה, למה היא אומרת להן, "כשאני אהיה גדולה אני הולכת לפוצץ את עצמי באוטובוס". היה לי נורא קשה לשמוע את זה אבל אני ממש מבינה את זה.

    • על איזה דברים את זוכרת שהסכמת עם הקבוצה היהודית?

      אני לא ממש זוכרת דברים ספציפיים,אני בדרך כלל לא יודעת למה אני לא זוכרת את הדברים שהסכמתי איתן! הדברים שלא הסכמתי איתן - שוב פעם העניין של הצבא, שגם על זה דיברנו המון, כי היו בנות שאמורות להתגייס בקיץ הבא או זה שאחריו. שוב פעם הוויכוח הזה על הפליטים... אף פעם כמובן לא מתווכחים על זה שתהיה מדינה בגבולות 1967. האנשים שמגיעים תמיד מסכימים על זה, אין להם בעיה עם זה. אבל כשנכנסים יותר לעומק לדברים האלה כמו, למשל, מה אתם רוצים שיהיה בתוך גבולות 67'? רוצים להמשיך כמו שעכשיו חיים או שאתם רוצים לשפר את איכות החיים של האנשים שכבר גרים פה, לגרום לאנשים להרגיש שהם בני אדם פה? מעבר ל-67, המדינה הפלסטינית, איך היא תקום? אתם חושבים שעכשיו אפילו אם הצבא יעזוב את כל השטחים אנשים יוכלו להקים מדינה? אני לא הייתי שם המון זמן; המון שנים שלא ביקרתי בשטחים. אבל לפחות אני יודעת; יש לי חברים שגרים שם, אני רואה את זה בטלוויזיה. אני רואה איך המצב שם ואני לא מאמינה שאי פעם תקום שם מדינה בלי שמישהו יעזור. ואנשים אומרים לך, "תקשיבי, למה שלא יערכו בחירות ויחליפו כבר את ראש הממשלה, את המנהיג שלהם"? לעזאזל! מה, כל מה שקורה שם זה בגלל המנהיג שלהם? איזה שטויות! כיתרו את המנהיג שלהם חודשיים בתוך המשרד שלו ומה אתם רוצים ממנו שייעשה? כשמגיעים לשם 'ערפאת' דברים מתפוצצים! אנשים דנים בדברים כאילו שמדובר רק בערפאת ושרון! כאילו שהם מבקשים מערפאת שעכשיו ימצא פתרון. "בואו, עכשיו נמצא פתרון. אנחנו רוצים עכשיו שערפאת ושרון יישבו יחד; זה לא קשור לשום צבא, לא קשור לאנשים שהרגו להם את המשפחות, שהרסו להם את הבתים, לא קשור לרגשות של אנשים. ערפאת שולח את האנשים שיתפוצצו וזאת אשמתו, והוא עכשיו צריך להפסיק את זה". זה מה שאנשים אומרים לי וזה מרגיז אותי מאד. הדברים האלה עלו כל הזמן במחנה בשנה הראשונה שלי. דברים שאני לא מבינה מה לעזאזל אתם רוצים ממני! על מה אתם מדברים? ויש לכם דוגמאות של בנות שבאו משם ובנות שחיות עם זה בכל יום, ומישהי באה ואומרת לכם, "זאת התקווה שלי, להיות יותר מבוגרת ולפוצץ את עצמי" - מה אתם רוצים שהיא תעשה? אלה דברים שעלו כל הזמן; למרות שלפעמים אני מרגישה ש... במחנה הרגשתי שאני גם נופלת פה וגם נופלת פה. תמיד הרגשתי שייכות לקבוצה הפלסטינית, אבל היו דברים שהקבוצה היהודית אמרה ושהבנתי, כאלה שהקבוצה הפלסטינית לא יכולה להבין כי להן זה המפגש השני עם יהודים, והפעם הראשונה הייתה עם הצבא! מה אני מצפה שהן ירגישו?

    • איזו מין הרגשה זאת - שאת שייכת גם לפה וגם לשם?

      אני מרגישה כאילו אין פה את הקבוצה הפלסטינית שגרה במדינת ישראל, כאילו שאין לנו בעיות משלנו, כאילו שאנחנו חיים במצב טוב: אנחנו הפלסטינים שחיים במצב הטוב. פליטים לא חיים במצב טוב, פלסטינים בגדה ובעזה גם לא חיים במצב טוב, אבל אנחנו כן! אבל בחיי היום יום שלי אני לא מרגישה את זה באמת. זה גם לא נכון! גם לנו יש בעיות; אולי הן פחות בולטות. מעשית, לא כל יום באים והורסים לנו בתים. עושים את זה - זה לא שלא עושים את זה. אבל זה לא באמת המצב כמו עכשיו ברפיח, נגיד. אבל תמיד הבנתי מאיפה זה בא ולמה אני תמיד משתייכת לקבוצה הפלסטינית, למרות שמבחינה תיאורטית אני לא גרה איתן. דווקא גרה עם הבנות היהודיות ואולי יש לי אינטרס להשתייך אליהן, כי אני גרה איתן! אם מישהו יכול לעזור לי, זה הן. אבל אף פעם לא חשבתי ככה, שאני רוצה להיות ככה. אף פעם לא חשבתי שאני רוצה ללכת לפי האינטרס שלי. זה נורא קשה להתחבר עם דברים שהן אמרו, לא להתחבר עם הדברים שהבנות הפלסטיניות אומרות, דברים שהן חוות, שגם אני חווה, אבל אולי בצורה קצת אחרת. תמיד קרה שהתגבשנו יחד, הקבוצה של הפלסטיניות והקבוצה של הפלסטיניות ממדינת ישראל. אנחנו מתלכדות, או לפחות כך רוב הקבוצה. והקבוצה היהודית כבר מרגישה שהיא יותר אשמה, או שהיא מופלית. אולי בגלל זה, חוץ מהשנתיים שהשתתפתי, תמיד הייתה גם קבוצה אמריקאית במחנה. נראה לי שזה הקל לרוב על הבנות היהודיות כי בטח יהיו שם גם בנות שהדעות שלהן אחרות ולא הדעות שלנו. אנשים שרואים מה קורה דרך CNN, דרך התקשורת לדעתי התקשורת לא משדרת בצורה הכי נכונה שיש. לדעתי, בגלל זה יש את הקבוצה ההיא עכשיו במחנה, ורק בשנתיים האלה היא לא השתתפה. בשנה השנייה שלי היה קצת אחרת. היו אצלנו בנות שהצליחו יותר להתחבר לקבוצה הישראלית. אני כבר הייתי במהלך ההכשרה לקראת הדרכה אז עזרתי למדריכים וזה היה קשה. זאת הייתה עבורי השנה השנייה שלי במחנה, אני והילדה שאמרה שהיא הולכת לפוצץ את עצמה בג'נין, שגם היא עמדה להדריך במחנה בשנה ההיא; שמעתי איך המון דברים חוזרים על עצמם. אלה אותם הדברים ששמעתי בשנה שעברה מאנשים אחרים. היה מקרה ממש מסובך; כל שנה ארגנו לנו שלוש פעילויות; כל קבוצה הלכה לפעילות אחרת. כמובן לקחו את הקבוצה הישראלית [וגם את הבנות הפלסטיניות שגרות בישראל] למוזיאון השואה, את זה עשו איתנו גם בשנה הראשונה. באותה שנה אחת הבנות הפלסטיניות, ד., כתבה בערבית, "שימותו כל היהודים". יש שם ספר אורחים בסוף המוזיאון והיא כתבה שם "שימותו כל היהודים ולא איכפת לי, מה שאיכפת לי זה שהמון תמונות שאני רואה פה אני רואה גם בחיים שלי, מראות שחוזרים על עצמם מלפני חמישים, שישים שנה". אז ילדה יהודייה שהבינה ערבית קראה את זה. עד שגילינו שהיא קראה את זה היא כבר הפיצה את זה לכולם. "תקשיבו, הבחורה ההיא כתבה ככה וככה ואסור לשתוק על זה". המחנה שלנו היה בניו-ג'רזי ואנחנו היינו בוושינגטון, אז זה לקח קצת זמן עד שזה עלה. כשהגענו למחנה היה מאד מאוחר; הילדה היהודייה שקראה את זה היא דתייה עם דעות כל כך מוזרות שאני ממש לא מצליחה להבין אותן עד עכשיו. היא החליטה שהיא תדבר עם הילדה שכתבה את זה. הילדה השנייה בהתחלה אמרה, "אני אשתוק, אני לא אגיב על זה"; ואז היא אמרה, "תקשיבי, ככה אני מרגישה ואני רוצה להגיד את זה אפילו אם אתן איתנו כאן". איכשהו זה נפתח לדיון וכולנו ישבנו בחדר. זה היה ממש מאוחר בלילה, באותו יום התעוררנו באיזה חמש בבוקר והיה אחת או שתיים בלילה עד שסיימנו. צוות המדריכים שלנו שם את עצמו בצד, אנחנו ישבנו והתחלנו לדבר על זה. בהתחלה זה היה בין שתיים או שלוש בנות ואז הבנו שזה קשור לכולן. אני לא כתבתי את זה אבל גם לי היה מה להגיד על זה. כיוון שהיינו המון בנות היינו צריכות מישהי שתנחה את הדיון, אז ג'ולין הנחתה את הדיון. בהתחלה זה היה ויכוח בין שתי הבנות, "למה כתבת את זה?" כאילו שהיא כתבה את זה ספציפית עליה, וזאת אמרה, "אני מאד כועסת". בשלב מסוים נורא התעצבנתי! אמרתי לה, "תקשיבי,אני יודעת למה את מעוצבנת ואני מבינה... גם אני לא הייתי מוכנה להגיד את המשפט הזה אבל אני יודעת של-ד. יש מה להגיד על זה. ואני יודעת של-ד. יש המון סיפורים אישיים שהיא לא מספרת ושמשהו גרם לה להגיד את זה". לפני זה כולן כבר בכו, הן לא יכלו לסבול את זה. אז אמרתי,"תנו ל-ד. להתבטא קצת כי כל המחנה היא לא אמרה כלום, לא סיפרה שום סיפור אישי למרות שאני יודעת שיש לה המון מה לספר. בואו קודם נבין למה היא עשתה את זה ואולי אז תבינו מאיפה זה בא. ואז היא התחילה לספר סיפור אישי שלה; חודש לפני שהיא הגיעה, חייל ירה בדוד שלה והוא נפטר. אחרי זה הכיוון של הדיון ממש השתנה. האנשים לקחו דברים פחות אישית כי התחילו לדבר על זה בצורה רצינית. היה להן ממש קשה להמשיך עם הילדה הזאת. אפילו בנות כמו א. שעברה הכשרה יחד איתה והייתה איתנו במחנה. היה לה ממש קשה איתה, למרות ש-א. היא בן אדם שדווקא ממש אפשר לזרום איתה וקל לה להתחבר אל הדברים והיא מבינה את רוב הדברים שאומרים. אף פעם היא לא מתנגדת למשהו מסוים והיה לה ממש קשה עם ד.אחרי יומיים המדריכות של המחנה ראו שממש אי אפשר להמשיך ככה. מלודי [פלדמן] שהיא אחראית על כל המחנה, אמרה בצורה מאד חריפה,"תקשיבו, אנחנו לא יכולות להמשיך במחנה הזה ככה. אתן לא מספיק מדברות על הדברים שצריך לדבר עליהם. אנחנו נותנות לכן זמן החופשי לא בשביל לשבת ולשחק אלא בשביל לפתור את הדברים האלה! אתן נמצאות פה סך הכל לשבועיים, ייתכן שחלק מכן לא תחזורנה לפה יותר אז תנצלו את זה!" היאנ תנה לנו שעתיים: זה היה הזמן החופשי הכי ארוך שהיה לי בחיים. "אני רוצה לראות שאתן מנצלות את זה עכשיו. אני לא מחלקת אתכן לקבוצות, לא נותנת לכן הנחיות אבל אני רוצה להגיד לכן שהצוות לא יכול לעבוד ככה. אתן לא מדברות בכנות, אתן ממש לא נפתחות לדברים חדשים, וממש לא בשביל זה באתן לפה". ומה שקרה זה שכל אחת תפסה מישהי שהיא מכירה, שהיא רוצה לדבר איתה. זה היה נורא יפה. כולנו התחלקנו לזוגות או לשלשות בלי שאף אחד חילק אותנו. זה היה ערב מאד מיוחד; יהיה לי קשה ממש לשכוח אותו. אני חושבת שזה היה קורה במוקדם או במאוחר, ואם זה לא היה קורה, הבנות היו חוזרות בלי לעשות את מה שלשמו הן באו, לדבר באמת ובכנות. אחרי זה יצא שהילדה הפלסטינית הזאת לא הגיעה יותר למפגשים במשך השנה. דיברתי איתה כמה פעמים, ואז פתאום היא הגיעה למפגש והיה כל כך מוזר כי אני לא יודעת אם היא שינתה את הדעות שלה או שהיא חשבה על זה שוב פעם וראתה שמה שהיא עושה זה טעות. היא גם הגישה מועמדות כדי להגיע להכשרת מדריכים השנה. בסוף היא לא התקבלה אבל זה היה צעד נורא חשוב.

    • את זוכרת משהו שנאמר באותו לילה באופן מיוחד?

      אני זוכרת ש-ד. דיברה בחידות, אבל באותו לילה הצלחנו לגרום לה להיפתח ולספר על הכל. היא סיפרה על מה שהביא אותה לכתוב משפט כזה, היא סיפרה לנו מה קרה לדוד שלה. אני לא זוכרת פרטים אבל היא סיפרה שהוא נהרג על ידי הצבא הישראלי כמה חודשים לפני שהיא באה למחנה. לפני כן הגישה שלה הייתה שהישראלים הם האויב ושהיא שונאת אותם ולא מוכנה לדבר איתם. אבל באותו לילה גרמנו לה לדבר כי אני והיא יודעות איך היא מרגישה אבל הן לא יודעות כלום ואנחנו מוכרחות לגרום להן להבין. אחרי שהיא נפתחה אני חושבת של קבוצה נעשה קל יותר להבין למה היא מתנהגת ככה. היא הייתה בקבוצה עם א. וכל הזמן היו להן בעיות אחת עם השנייה, אבל אחרי אותו לילה הדברים השתפרו, אפילו לה נהיה יותר נוח. אחרי שנתיים אני מאמינה שמשהו בה השתנה אבל נראה לי שהיא פוחדת לבטא את זה.

    • למישהו שלא מכיר את המצב, איך תסבירי מדוע דו-שיח זה דבר כל כך חשוב? למה את עושה את זה?

      אני עושה את מה שאני עושה כי אני רוצה; בשבילי ובשביל העם שלי, בגלל שאני חושבת שאלה דברים שיום אחד הולכים לשפר משהו, לעשות משהו. אני לא מאמינה שאם אני אשב בבית ואלמד, אקבל תואר, אפילו של פרופסור, ואני רק אעבוד בתחום שלי ולא אעשה כלום זה ישנה משהו. בגלל זה כשהייתה לי בגרות והייתה הפגנה חשבתי על זה עשר פעמים. "ללכת להפגנה או לשבת ללמוד לבגרות?" למרות שאימא שלי תמיד אמרה: "זה מה שיעזור לך בחיים: לקבל עכשיו את תעודת הבגרות, לעשות את העבודה שלך דרך ההשכלה שלך". עכשיו אני מבינה את זה, עכשיו אני מבינה על מה היא דיברה. אבל אז זה היה ממש קשה לעכל את זה - בטבח שהיה בג'נין, "תקשיבי, האנשים הולכים להפגין ואת רוצה שאני אשב ללמוד לבגרות? איזה אוירה יש כשאני לומדת לבגרות?" עכשיו אני כן מבינה. אני מתחרטת על המון דברים שהיו, למרות שיש לי דווקא ציונים טובים. אני חושבת שמה שאני עושה עכשיו אני...עושה את זה בשביל עצמי, בגלל שאני מבינה ורואה שיש אנשים שלא איכפת להם ממה שקורה פה, או שלא איכפת להם לשנות, כבר נמאס להם, כמו רוב האנשים שגרים פה ביפו. אנחנו עובדים איתם כבר שלוש או ארבע שנים, אנחנו נמצאים פה ובקושי אנשים מכירים אותנו. השכנים שלנו פה בקושי מכירים אותנו.

    • מה אתם עושים עם האנשים בשכונה ביפו?

      בעיקרון, רוב העבודה שלנו היא לא ביפו.אנחנו מתנדבים בכל מיני מסגרות. אנחנו מנסים להשתלב בעבודות קהילתיות במסגרות שיש פה, זה לא כל כך הרבה מסגרות. עכשיו אנחנו מתכננים מחנה עבודה בהתנדבות כמו זה שהיה לפני שנתיים ביפו. בשנה שעברה זה היה בכפר [בדואי] לא מוכר בנגב, והשנה החלטנו לעשות את זה כאן, בשכונה שלנו, בגלל שזאת שכונה שמצבה ממש לא טוב וגם בגלל שרוצים לשמור על המשכיות. עבודה של שבועיים לא יכולה לשנות את הכל, אבל אנחנו רוצים להרגיש שייכות למקום הזה... את מחנה העבודה ההתנדבותי הזה עושים כל שנה בסוף השנה. אני מטירה, ששם המצב לא כל כך טוב, ואני מגיעה ליפו ורואה שפה המצב פי מיליון יותר גרוע ואני באה לשפר להם את איכות החיים. זה נורא מצחיק! אני באה ממקום שבמצב גרוע. אני באה לשפר את המצב של אנשים פה?! אני מבינה שיהודים באים לעשות את זה. אבל למה יש איתי סטודנט, מאלה שגרים איתי, והוא מוכן לוותר על המון שיעורים שלו כדי לעשות את העבודה שאנחנו עושים פה, זה נורא מוזר. הוא מכפר מנדא, כפר שכל הזמן מסומן בקו אדום, מבחינת המדינה זה הכפר שאנשים בו מעורבים בטרור...זה כפר שמותקף, כמו רוב הכפרים הערביים והערים הערביות פה.

    • אז מדוע החלטת לגור כאן בקומונה של יהודים ופלסטינים?

      דווקא כי אנחנו אלה שחווים את הדברים, דווקא אנחנו חושבים שצריך לעשות את זה. אנחנו חווים את הדברים האלו ואנחנו רוצים לשנות! זה נשמע אולי מוזר. למה אני לא מנסה לשפר משהו בטירה במקום לבוא לפה. אני לא יודעת מה אני יכולה לשפר בטירה, אין לי את המסגרת הזאת שם.

    • ספרי לי איך זה לחיות ביחד בבית של רעות-סדאקה.

      אנחנו גרים פה בקומונה ששייכת לתנועת רעות-סדאקה. גרים כאן יחד שבעה מתנדבים, בדרך כלל זה אנשים אחרי תיכון. היהודים שמתגייסים בדרך כלל דוחים בשנה את הצבא או יש כאלה שלא מתגייסים. זה נכון לגבי כל היהודים שיש כאן עכשיו. [מבדיקה בנובמבר 2004: כולם סרבו לשרת בצבא, חלקם דחו את השירות אבל בסוף סרבו לשרת.] זאת שנה שאנשים משקיעים מהחיים שלהם ועובדים במה שהם מאמינים. אנחנו ארבעה ערבים ושלושה יהודים. אלה חיים נורא קשים. מבחינתי זה נורא קשה, אני משקיעה אותה שנה שמישהו יהודי משקיע אבל לי זה הרבה יותר קשה להשקיע שנה כי אני יודעת שבשנה הבאה אני רוצה ללכת ללמוד והיהודים שאיתנו לא חושבים על זה. זה לא מטריד אותם כי הם כן יכולים לחיות את החיים שלהם בלי... הם כן רוצים ללמוד מאוחר יותר, ללכת ללמוד, אבל לא איכפת להם מתי, כי מה זה חשוב להם? יותר חשוב להם עכשיו לעבוד בעבודה הזאת, לעשות מה שהם מאמינים בו וככה להמשיך את החיים שלהם, ככה רגוע. אני לא יכולה.

    • מה ההבדל בין החוויה שלך לבין החוויה של החברים היהודים בשנת השירות?

      ההבדל שאני, כמיעוט, כפלסטינית במדינה הזאת, לא יכולה להתקדם בלי ללמוד. קשה לי להתקבל לאוניברסיטה, האוניברסיטה... זה כבר סיפור אחר... וזה נורא חשוב לי. למדינה עצמה לא חשוב לתת לי השכלה גבוהה, לא רוצה באמת שאני אתקבל ללימודים, ואני כן רוצה לעשות את זה. אני כן רוצה לעשות את השינוי הזה. אני חושבת שאם אני אמשיך בעבודה התנדבותית כל החיים שלי, או אפילו לא התנדבותית, לא אשכיל ואני לא אהיה משהו. אני חושבת שכל מי שהוא במצב כמו שלי גם יחשוב באותה הצורה. קודם כל צריך לקבל את הכלים כדי לשנות את המצב. השנה אני באמת מתחילה להבין את זה, לפני זה לא באמת הבנתי. בשביל זה אני נמצאת פה, גם כשאני צריכה לשפר ציונים כי אני רוצה ללמוד משהו שבאמת אני רוצה וממש קשה לי להגיע לאוניברסיטה בגלל כל הקשיים, ללמוד לפסיכומטרי - שזה הבעיה הכי גדולה שיש לנו - ואלה דברים שרק אני צריכה לעשות, שעושים רק לי חיים קשים עכשיו - השותפה שלי לחדר, זה לא מטריד אותה. זה שאני עכשיו לחוצה וחושבת, "מה אני אלמד או לא אלמד בשנה הבאה? לאן אני אתקבל? מה יהיה איתי? "אני אהיה נורא עצובה אם אני לא אתקבל ללימודים לשנה הבאה. לשותפה שלי אין מחשבות כאלה. היא חושבת לעצמה, "אני רוצה עכשיו לעבוד השנה, לעבוד בשנה הבאה, ובשנה שאחריה ללכת ללמוד אמנות!" אני גם חשבתי ללמוד מוזיקה כי אני מנגנת בכינור, כבר שמונה שנים. אבל מה אני באמת יכולה לעשות עם מוזיקה? יש ממילא דברים שמגבילים אותי אז אני צריכה ללכת לתחומים שממש יכולים לקדם אותי. ממש לא קל להתקבל ללימודים שממש יכולים לקדם אותי. אז יש לי כבר הגבלות על מה ללמוד. זה נורא עצוב, זה נורא מלחיץ. יותר משזה עצוב, זה מכעיס. גם כאן אני לא יכולה לבחור במה שאני רוצה, איך אני רוצה להמשיך את החיים שלי; מה, אני לא יכולה להחליט מה יהיה איתי? זה עצוב ומעצבן ואני לא יודעת מה לעשות עם זה כי עכשיו אני נמצאת במצב הזה של  "אני כן אתקבל,ל א אתקבל, כן אלמד, לא אלמד". ההורים שלי מצד אחד נורא לוחצים שאני אלמד בשנה הבאה, מצד שני גם אני רוצה להתחיל, ואלה דברים שאני חייבת לשלב בשנה הזאת.

    • מה חשבת ללמוד?

      אני באמת רוצה ללמודאדריכלות;אם כן אגיע לזהאו לא אגיע לזה אני לא יודעת.לא מזמן גם הגשתי בקשה למלגה דרך קרן החינוך 'עץ הזית' (Olive Tree Educational Trust) שזו מלגה ללימודים ב- City University בלונדון, אנגליה. הם מעניקים עשר מלגות לפלסטינים ועשר מלגות לישראלים. זאת מלגה מעניינת ועד עכשיו לא החלטתי אם אני מעונינת ללמוד בחו"ל. אתמול הודיעו לי באי-מייל שעברתי את השלב הראשון ושהולך להיות לי ראיון. נרשמתי שם לתחומים שמאד מעניינים אותי. נרשמתי להנדסה, לא נרשמתי לזה פה כי אני בטוחה שלא אתקבל פה. אני יותר בקטע של מספרים ופחות בקטע של מילים. את זה אני לא אוהבת. אימא שלי רצתה שאני ארשם למשפטים אבל בסוף שמתי את זה באופציה השלישית. יכול להיות שאני אתקבל, אם עברתי את השלב הראשון מבחינת ציונים...אני באמת לא יודעת אם אני רוצה ללמוד בחו"ל. [נובמבר 2004: יועד לא קיבלה את המלגה. היא מתכוננת השנה לבחינה הפסיכומטרית כדי להתקבל לאוניברסיטה. היא שוקלת ללמוד הנדסה. כשתסיים את לימודיה היא רוצה ללמוד מוזיקה באופן מקצועי.]  

    • למה את לא בטוחה שאת רוצה ללמוד בחו"ל?

      מצד אחד אני חושבת שיהיה לי קל לעזוב את המצב הזה ויהיה לי שמח לעזוב את המצב הזה, במיוחד שאני בטוחה שאני אחזור לפה. להשתחרר מהמצב הזה לכמה שנים... ומצד שני נורא קשה לי לעזוב את כל זה ככה. אני לא יודעת אם זה יתאים לי או לא יתאים לי. אני מכירה מישהו, מאד קרוב אלי, שהלך ללמוד בחו"ל וזה לא התאים לו והוא חזר. זה נטע בי פחד. גם זה שאימא שלי כל הזמן אמרה ש"אף אחד מכם לא הולך ללמוד תואר ראשון בחו"ל". היא ואבא שלי סיכמו שכולנו לומדים תואר ראשון פה - אני והאחים שלי; תואר שני ודוקטורט "תעשו איך שאתם רוצים, איפה שאתם רוצים". אבל המלגה הזאת – היא סיפרה לי עליה!

    • מה ההורים שלך חושבים על העבודה שאת עושה ברעות-סדאקה?

      היה להם קשה בתחילת השנה,במיוחד לאבא שלי בגלל שאני הכי קטנה בבית ואני הבת היחידה.היה לו נורא קשה שעזבתי את הבית: "מה, עכשיו תגורי שנה מחוץ לבית?" זה היה הדבר היחיד שממש הפריע לו ולאימא שלי. אני לא מדברת איתם כל הזמן על זה, אבל אני חושבת שהם כן שמחים על מה שאני עושה. הם דחפו אותי לעשות את זה. אימא שלי דחפה אותי להתחיל עם רעות-סדאקה בכתה ח'. היא גרמה לי להגיע למצב הזה.

    • והחברים שלך בטירה וחברים של המשפחה, מה הם חושבים על מה שאת עושה כאן?

      החברות הקרובות אלי תומכות בי אבל אנשים שאני מכירה מרחוק,המון אנשים אומרים, "למה את עושה את זה? למה לא הלכת ישר לעבוד ולחסוך כסף בשביל ללמוד בשנה הבאה? למה לא לשבת ולהשקיע יותר בפסיכומטרי כדי להגיע לציון שתוכלי להתקבל למה שאת רוצה?" זה מה שרוב האנשים חושבים! לפעמים גם אני חשבתי ככה, "למה לעזאזל עשיתי את זה? למה לא החלטתי להישאר בבית וללמוד ולעבוד? כשאני פה אני לא חוסכת שקל..." ובהרבה מצבים אני חושבת, "לא. מה שאני עושה זה כן חשוב. לאנשים קשה להבין את זה כי זה לא הכי טבעי מבחינתם, ולי זה כן. אני מבינה מאיפה זה בא להם. אני מבינה שצריך לעבוד, לקבל ציונים טובים וללכת ללמוד. זאת האופציה היחידה שיש לנו. ואיכשהו אני יכולתי לשנות את האופציה הזאת. אם לא הייתי מכריחה את עצמי לעבוד כל-כך קשה עכשיו, הייתי מאבדת גם את האופציה של לימודים בשנה הבאה. אבל הם יום אחד יבינו את זה, למרות שיש אנשים שלא מכירים אותי טוב ולא יודעים מה אני עושה, ואחרי שאני מספרת להם הם אומרים, "יפה". מישהו שסיפרתי לו החליט שהוא גם רוצה לעזור לנו, אז סיפרתי לו שבשנה הבאה יש לנו עוד מחזור - כל שנה הקבוצה מתחלפת. שאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף לקבוצה והוא אמר, "לא, אני לא יכול להשקיע שנה שלמה". זה נכון!

    • מה החברים שלך מטירה חושבים על דו-קיום, על רעות-סדאקה, על מחנה הקיץ?

      נראה לי שבסך הכול הם מקבלים את זה בצורה ממש רגילה. הם מקבלים את זה - לא נורא קל להם - הם לא אוהבים במיוחד לשמוע על זה, במיוחד אנשים שאין להם מספיק מודעות למציאות העצובה ולכך שצריך לשנות אותה. מבחינתם, אני עובדת עם יהודים, אני כן נתקלת בדברים קשים ובדברים שאני לא יכולה לקבל, אבל בסדר! אני עובדת עם יהודים, אני מסוגלת להתרגל למצב. אלה דברים שלי קשה לשמוע, יש להם ויכוח עם הדברים שאני מדברת עליהם, עם מה שאני מרגישה ויודעת. אני מבינה דברים שהרוב הגדול פה לא מבין. אחרי אירועי אוקטובר 2000, בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי) ארגנה כל זמן הפגנות, עצרות, משמרות ברחוב, זה נורא עצוב לי שלא כל 24,000 תושבי טירה היו ברחוב. זה נוגע לי וגם נוגע להם, אולי להם זה נוגע הרבה יותר,ל חלק מהאנשים. אבל הכול עניין של מודעות, הכול עניין של מה הממשלה והמדינה רוצות לשדר להם, מה התקשורת משדרת. יש אנשים שמפחדים לצאת ולומר דברים כאלה וזה משהו שהמדינה עבדה ממש קשה כדי להשיג. המדינה רצתה להגיע למצב הזה. נורא עצוב לי לשמוע אנשים שמדברים ככה אבל... עכשיו אני עובדת על זה. אני מדריכה את הקבוצה בחיפה, ששם אמורים להיות גם ערבים וגם יהודים שחיים יחד. בתחילת השנה רציתי לשמוע מהם, "מה אתם חושבים על החיים שלכם כאן?" רוב הערבים אמרו, "אנחנו חיים בדו-קיום בחיפה... הכל מצוין פה... אנחנו חיים הכי טוב, אנחנו חיים הכי טוב במדינה".ואז הם מתחילים לגלות במשך המפגשים שהמציאות אחרת. אפילו בדברים הכי קטנים, השילוט, השפה, המצב של השפה הערבית במדינה. אז שאלתי אותם, "תגידו חברֶה, בתחילת השנה אמרתם שהחיים טובים פה. בואו נספור כמה שלטים בערבית יש בחיפה, שזאת העיר המעורבת כביכול...". הם התחילו לחשוב על זה באמת, איפה הדברים האלה, איפה הם עומדים. לי יש את המודעות הזאת; אולי בגלל שזה מהבית, אולי זה מהדברים שאני עכשיו עוברת. נורא חשוב לי להבין ולהגיע לאנשים בשביל להעביר את הדברים האלה הלאה.

    • מה הכי חשוב לך להשיג בשביל עצמך,בשביל הדורות הבאים?

      הכי חשוב לי להשיג שינוי במצב החיים שלנו. לקבל את הזכויות שמנעו מאיתנו במשך כל השנים שהמדינה הזאת הייתה פה...להפסיק את הדברים שקורים פה! העניינים כאן הולכים ומסתבכים, למרות שהיית מצפה שאנשים ילמדו משהו אחרי חמישים ושש שנים ממה שהיה. וזה לא קורה! זה אף פעם לא קורה. הממשלה לא לומדת, האזרחים לא לומדים ממה שהם עושים וממה שקורה פה. המצב הולך ומתדרדר ואף אחד לא יכול לעצור את זה. האימא של העולם, ארה"ב, גם מתדרדרת ומדרדרת את כל המצב. המצב בעולם משפיע מאד, כי אני רואה את המצב ככה שארה"ב שולטת בעולם, ארה"ב שולטת בבת המפונקת שלה, ישראל. ארה"ב מפעילה טרור על כל העולם. היא התחילה באפגניסטן, בעיראק, תכף בכל העולם. אם היה מי שיכול לעצור את ישראל, זה ארה"ב. המדינה והממשלה שם בכלל לא רוצה את זה, שזה אומר שהמצב הזה, לא יודעים מתי הוא ייגמר. זה הולך ומתדרדר, אף פעם לא נשאר קבוע. קשה לי להגיד את הדברים האלה כי מה שאני עושה פה זה בשביל לשנות את המצב פה. מצד אחד, אני עובדת מאד קשה כדי לשנות את זה, ומצד שני, אני אומרת במפורש שאני לא יודעת אם זה כן באמת ישנה משהו או לא.

    • מה צריך כדי שהמצב ישתפר?

      אני לא יודעת. בעבר יכולתי להגיד שזה עניין של זמן, אבל זה לא. אילו זה היה עניין של זמן - עברו מספיק שנים, קרו מספיק דברים שאפשר היה ללמוד מהם, זה לא עניין של זמן.זה לא נכון. זה עניין של, אנשים, תתעוררו! עובדה שאחרי כל מה שקורה פה עולה ראש ממשלה כמו שרון... זאת הצבעה של העם, וזאת הצבעה של רוב העם! אני לא יודעת מה אני יכולה לצפות מהעם הזה שיעשה! הם יודעים מה זה שרון. שרון זה לא מישהו שככה סתם צץ או נהיה ראש ממשלה ואז התחלנו לגלות מיהו ומה הוא עושה. ידוע מה הוא עשה עם סברה ושתילה, וגם כל מעשי הטבח שהוא עשה; קשה לי גם להגיד שהוא בן אדם. ובסוף, רוב העם החליט שהוא עולה, אחרי כל כך הרבה שנים. צריך ללמוד מההיסטוריה. לא רק מההיסטוריה של המדינה, אלא גם מההיסטוריה של העם: העם היהודי חווה יותר מדי דברים. חוויתם את ההיסטוריה! למה אתם מנסים להעביר את זה לעוד עם?הרי סבלתם מזה, וגם אני, נורא קשה לי לשמוע כשמדברים על השואה. אבל קשה לי לשמוע מישהו שאומר לי "אני התגייסתי" ובא ומספר לי על השואה. מה אתה רוצה ממני? הרי אתה עושה אותו דבר; מה אתה חושב?! שאתה יותר טוב מהחייל הנאצי שהיה שם? "אני, מכריחים אותי". זאת התשובה שהוא עונה לי. החייל הנאצי שהיה שם - לא הכריחו אותו לעשות את מה שהוא עשה? אבל לך אין היטלר שהורג אותך אם אתה לא מתגייס. נורא קשה לי להתחבר אל המון דברים פה. למה זה קורה... אין לי מושג איך באמת נוכל להגיע למצב יותר טוב, או למצב שאני רוצה להגיע אליו. אני כן רוצה להגיע למצב כזה, ולכן אני לא יושבת בבית ולא עובדת ולומדת לפסיכומטרי. אני רוצה שהמצב הזה ישתנה. אני בסך הכל בת תשע-עשרה; סבתא שלי בת שמונים והיא חוותה את הנכבה כולה.וסבתא שלי עדיין מוכנה לקבל את מה שאני עושה. אולי לא את זה שאנחנו גרים בנים ובנות, ואת זה שאני גרה מחוץ לבית, אבל כן זה שאנחנו עובדים בעניין הזה, שיש יהודים שמגיעים אלינו הביתה, שהולכים להפגנות; היא בת שמונים, גרשו אותה מהכפר שלה והיא יכולה לקבל את זה! "תעשו את זה", ככה היא. היו לה אפילו חברים [יהודים] ב-48' ועד היום הם חברים; הייתה משפחה שעזרה למשפחה שלה ולכפר בהמון דברים לפני 48' ועד היום אנחנו בקשר איתם. מצד שני, אני עובדת עכשיו במקדונלד'ס בגלל שאין לי ברירה אחרת. עוד משהו, בתל-אביב אמורות להיות המון אפשרויות לעבוד, ובסוף איפה אני יכולה לעבוד? מקדונלד'ס. אני נכנסת למקדונלד'ס ויש שם רק עובדים רוסים וערבים. כל הערבים עובדים במקדונלד'ס! למה? בגלל שכשאני נכנסת לחנות נעליים שואלים אותי, "את אחרי צבא? זה דבר שהוא לא רק בתל-אביב, זה בכל המדינה. עכשיו אני עובדת במקדונלד'ס. פעם נכנסה אישה זקנה ושמעה שני עובדים מדברים בערבית, לפני שהיא גילתה שאני ערבייה. היא באה אלי ואמרה, "תגידי לי, עובדים כאן גם ערבים?" אמרתי, "בטח". אז היא אמרה, "תתביישו לכם! הם מחסלים אותנו ואתם נותנים להם עבודה!" לא עניתי לה. לא ידעתי מה לענות לה! מה להגיד לה! להתווכח איתה? לריב איתה? לא ידעתי מה לעשות! היא אישה זקנה ואני בטוחה שגם היא חיה בתקופת השואה. למה? למה אתם חושבים ככה? ודווקא העם הזה אמור ללמוד מהדברים, עם שאולי עבר דברים יותר מכול העמים האחרים. זה נורא עצוב, זהכאילו שאנשים לא לומדים כלום! אחי לומד במכללת תל-אביב ומרצה נכנס אליהם לכתה... אני לא יודעת איך הם הגיעו לזה, איך בשיעור הנדסת חשמל ואלקטרוניקה הוא הגיע לזה ש"כל הפלסטינים הם חיות". אז אח שלי פנה למנהל המכללה. והמנהל התחיל לסדר את זה ודיברו עם המרצה ואז המרצה אמר לאח שלי, "אני בן של ניצולי שואה ואני דווקא מבין את מה שאתה אומר". את זה הוא אומר לאח שלי, ואח שלי ענה לו, "בגלל זה אני לא מבין למה אתה מדבר ככה. מה גורם לך להיות ככה? הרי אתה צריך ללמוד מזה. לא בכל פעם שאני נכנסת לוויכוחים אני מעלה את העניין הזה של השואה. להמון אנשים נורא כואב לדבר על זה. אפילו בקבוצה שאני גרה בה עכשיו, יש לנו מפגשים שבועיים, ישיבות קומונה, ומתישהו העלנו את הנושא הזה - איזה שואות היו בעולם. התחלנו לזרוק דברים, איזה מאה דברים. גם הקבוצה היהודית בהתחלה זרקה רעיונות איתנו. אחר-כך הסתכלנו על מה שעשינו. אחד הדברים שנורא עיצבנו אותנו זה התגובה שלהם למשהו שהעלנו, אני ועוד אחד שגר איתנו, ערבי -אמרנו שהאינתיפאדה, מה שקורה עכשיו בשטחים, מבחינתי ומבחינתו זה סוג של שואה. זה נורא עיצבן אותם! אני כן מבינה אותם,מאיפה זה בא, אבל מצד שני...אני כן באמת חושבת שזה ככה. אני יודעת שבשואה לא הייתה סוג ההתנגדות הזאת כי זה היה מצב שונה. אני מבינה את זה. אני יודעת שאי אפשר להשוות בין דברים; אי אפשר להגיד על שום דבר שהוא בדיוק כמו משהו אחר. אבל מבחינתי זה דבר נורא ואיום, אפילו יותר נורא ממה שהיה בשואה, כי בשואה אני לא חושבת שלגרמנים הייתה היסטוריה שהם היו אמורים ללמוד ממנה. אבל עכשיו, יש פה את העם שחווה דברים והיה אמור ללמוד מהם והוא לא עשה את זה, אז מבחינתי זה הרבה יותר גרוע ממה שהיה קודם.

    • מדוע נכשלו תהליכי שלום בעבר?

      אני לא יודעת מאיזה צד זה בא, אבל אחד הצדדים או שני הצדדים לא באמת רצו את זה, או לא באמת עבדו על זה. אני לא הכי טובה בהיסטוריה. אני לא זוכרת תאריכים,אני זוכרת את מפת הדרכים. ניסיתי בעצמי, החלטתי שאת זה אני רוצה ללמוד, רציתי לקרוא אותה ולראות מה קורה שם. קראתי את ההסכם ומצאתי בו המון דברים שלא הסכמתי איתם. אם אני הייתי המנהיג הפלסטיני לא הייתי מסכימה למפה; ההתעלמות מהפליטים,ההתעלמות מהעניין של ירושלים. על הדברים האלה הכי מתווכחים. בסוף מה שקרה זה שהצד הפלסטיני הסכים והצד הישראלי לא. אני לא יודעת אם זה קרה בכל הסכם. עכשיו אני מבינה שהצד הפלסטיני לא באמת רצה את זה, אבל הסכים מחוסר ברירה, בגלל שלצד הפלסטיני נמאס כבר מהמצב והוא רוצה פתרון בכל מחיר. למרות שעכשיו ערפאת חזר ל-"לא מוותרים על העניין של הפליטים בשום פנים ואופן. אני חושבת שזה הרבה יותר מפגישה בין שרון או ברק וערפאת. ערפאת עכשיו לא מייצג את אף אחד. ברור שבשבילי הוא סמל של מנהיג, והוא בן אדם שאני מכבדת על כל מה שהוא עשה כל השנים האלה. מי ששומע אותי מדברת על ערפאת ישר אומר, "זה, המושחת הזה, שכל הזמן רק גנב את כל הכסף לו ולסוהא אשתו ונסע לצרפת!? "בסדר! הוא מעביר את הכסף! והוא מושחת! וזה נורא לא משמח שהוא עושה את זה, אבל מבחינתי הוא בן אדם שיכול לייצג את העם הפלסטיני, שעבר המון, הוא בן אדם חכם לדעתי. והוא כן יכול לעשות דברים, או שמתישהו הוא יוכל לייצג את העם הפלסטיני. הוא סמל חשוב לפלסטינים רבים, אולי לכל הפלסטינים. הוא נשאר סמל, כמו מלכת אנגליה, ככה עכשיו ערפאת. אני חושבת שהסכם בינו לבין כל מנהיג ישראלי לא שווה כלום. אפילו הסכם בין ראש ממשלה פלסטיני עכשווי - הוא גם לא יהיה כלום - כי גם עכשיו, אף אחד לא מצליח להבין שהעם הזה הוא לא מדינה. זה עם שסבל, שסובל עדיין, ואם הסבל הזה לא ייפסק אז פשוט לא יקרה כלום פה. המצב כולו יישאר. אז תצטרכו לקחת את כל העם לאוסלו או לוושינגטון כדי להחליט מה שהוא רוצה! כי בינתיים אף אחד לא יכול להחליט במקום העם במצב הקיים.אני חושבת שזאת הסיבה הכי ברורה לכישלון ההסכמים.

    • מה המילה 'שלום' אומרת לך?

      זאת מילה שכולם אוהבים להשתמש בה. אף אחד לא יודע מה פירושה עכשיו. גם שרון, "המנהיג לשלום", לא מדבר על שלום. זאת מילה שכולם משחקים בה. מילה ממש לא ברורה, אי אפשר להוציא את הפירוש שלה מהמילון כדי לדעת במה מדובר. אני אישית הייתי בעד להחליף את המילה הזו, יותר מדי משחקים בה. המילה היא סמל ליותר מדי דברים: שמאל קיצוני אומר שלום, ימין קיצוני אומר שלום. אולי אפילו פלסטינים שעושים פיגועים אולי גם אומרים את המילה. מבחינתם זה גם סוג של שלום. מבחינתי, שלום זאת סתם מילה שכולם מנצלים, אפילו שהיא אמורה להיות מילה חיובית. עושים הכל איתה...  למרות שהיא מילה מאד יפה מבחינת מילה.  

    • איפה את רואה סימנים של תקווה?

      במפגשים עם מאות אנשים, חלקם אנשים שעכשיו גרים איתי, לפגוש את האנשים האלה, לפגוש את מארגני ההפגנות...  הייתי לפני שבוע בהפגנה ברפיח. לא ידעתי שיש באמת אנשים שאיכפת להם; היו שם מאות ערבים.אם זאת תקווה, ואני לא יודעת אם זאת תקווה מאד גדולה, אז זאת התקווה היחידה שיש לי. אבל גם הסרבנות של החיילים ושל הקצינים שהתחילה לעלות. אני מקווה שזה סוג של התעוררות של חלק מהאנשים, ושזאת התעוררות שהולכת להיות מתמשכת. נראה שזאת התקווה היחידה, הדבר היחיד שנותן לי תקווה להרגיש טוב יותר.

    • איך הפחד משפיע על הסכסוך לדעתך?

      זה משפיע המון. זה משפיע על כולם, משפיע אפילו עלי כשקורים מקרים בשטחים. למשל, כשהרגו את אחמד יאסין, הייתי בדיוק בכיתה והעברתי שיעור חינוך: מחריד לשמוע את הילדים, את הסטריאוטיפים שיש להם על ערבים. ואז יצאתי מהכיתה ואמרו לי שהוא נהרג ואני לא רציתי להמשיך את שיעורי החינוך שעשינו שם בבית הספר. היה לי נורא מפחיד לעלות על אוטובוסים במשך כמה ימים, למרות שאף פעם לא חשבתי ככה. כל הזמן אמרתי שאם אני אתפוצץ בתוך אוטובוס, שיתפוצץ; א איכפת לי. זה המצב, אני לא הולכת להגיד למישהו שהולך לעשות פיגוע שלא ייעשה פיגוע. אני נגד פיגועים, ואני נגד הרג אזרחים אבל אין לי שום זכות ללכת להגיד לאף אחד לא לעשות פיגוע. אני יודעת מאיפה זה הגיע. למרות שאני נוסעת באוטובוסים,למרות שאני נגד הפיגועים - הפיגועים בתוך המדינה כמובן, אני לא מדברת על התנחלויות, אני מדברת על הצבא. יותר חשוב לי לשחזר מה שהבן אדם הזה עבר. רוב האנשים שמגיעים למצב הזה לא מגיעים לזה ככה סתם בגלל שהם רואים שהצבא נמצא בתוך העיר שלהם. מגיעים לזה מתוך ייאוש. הבן אדם חושב, "אני רוצה למות", וגורם לעצמו למות, זה דבר ממש לא קל. אז אני כן פוחדת; כשאנשים מסתכלים באוטובוס אם יש משהו חשוד, לא איכפת לי. אם זה יקרה זה כי זה אמור לקרות, ואם לא אני אז זה יקרה למישהו אחר. הייתי מעדיפה שזה לא יקרה לי כמובן! אבל זה לא פתרון שאני לא אעלה יותר על אוטובוסים. זה אף פעם לא יהיה הפתרון. חוץ מזה אין לי כסף לזה. מפחיד אותי שיום אחד אני אסתכל ולא יהיה אף סטודנט ערבי. זה יכול לקרות. במיוחד השנה, עובדים על זה ממש קשה. היה המצרף, עכשיו ביטלו את המצרף כי ראו שיותר מדי ערבים הצליחו להיכנס לאוניברסיטאות בגלל זה. גם האוניברסיטה מפרשת את זה ככה אחרי שביטלו את המצרף.

    • מה זה המצרף?

      עכשיו מתקבלים דרך הפסיכומטרי, צריך ציון פסיכומטרי. בשנה שעברה עשו איזו שיטה שאפשר להתקבל על סמך ציוני בגרות, ולנו זה עוזר הרבה יותר כי לנו יש בעיה עם הפסיכומטרי, במיוחד בגלל האנגלית - זאת לא הסיבה היחידה, אבל במיוחד בגלל האנגלית. אז המון ערבים התקבלו ללימודים שלא חלמנו להתקבל אליהם והאוניברסיטאות אמרו, "תראו בעיתון, תראו כמה ערבים התקבלו קודם וכמה עכשיו". בסוף השנה ביטלו את זה. נורא מפחיד אותי שעוד כמה שנים אני אראה רק שניים-שלושה ערבים שיכולים להירשם לאוניברסיטה. מפחיד אותי שאנשים שהולכים ללמוד בחו"ל לא חוזרים. הם ויתרו על הכל. בגלל זה כשאני חושבת ללכת ללמוד בחו"ל אני לא שוקלת להישאר שם. אפילו אם אני אקבל את העבודה הכי טובה עם השכר הכי טוב. מפה אני לא מוכנה ללכת עד שהדברים באמת יסתדרו. הייתי מעדיפה להיוולד בקנדה או בשוודיה ואז הייתי כל כמה שנים עוברת מדינה. הלוואי שזה היה המצב. אבל זה לא.