יוסי אלפר
    עורך שותף
    quote
    "היו זמנים שהתפארנו שאנחנו מוקפים בערבים ששונאים אותנו. נאצר רצה לזרוק אותנו לים ואנחנו אמרנו, בואו נדבר בלי תנאים. גם עִם גדול שונאנו תמיד היינו מוכנים לדבר. לאן נעלמה המדיניות הזאת? היא הייתה נכונה"

    רקע

    מקום מגורים: רמת השרון נולד/ה ב: העיר ושינגטון, ארה"ב שנת לידה: 1942 אתר: Bitterlemons מקום עבודה Bitterlemons מראיינת ענת לנגר־גל ואיירין נאסר תאריך הראיון 2009

    יוסי אלפר, עורך שותף בכתב העת האינטרנטי Bitterlemons , בתרגום מילולי "לימונים מרים". את האתר הקים עם ע'סאן ח'טיב והוא משמש במה לדיון בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי־פלסטיני ומתפרסם באנגלית. בעברו שירת יוסי בחיל המודיעין ובמוסד. הוא צבר ניסיון רב במאמצים דיפלומטים בערוצים לא ממשלתיים והיה למנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטת תל אביב. כיום הוא חבר בהנהלת המועצה לשלום ולביטחון

    • ספר לנו בבקשה על עצמך ועל הרקע שלך.

      נולדתי בעיר ושינגטון שבארצות הברית. עליתי לארץ בשנת 1962, אני חי בישראל כבר 47 שנים. גדלתי בבית לא ציוני ומתבולל. נהייתי ציוני בעיקר בגלל משפט אייכמן, כשהייתי סטודנט. זה גרם לי להזדהות כיהודי מבחינת הלאום, לא הדת. אני מניח שהייתי בגיל שבו חיפשתי זהות וההחלטה לבוא לארץ התגבשה כתוצאה מהתגובה שלי למשפט אייכמן. לפני שלמדתי עברית ולפני שבאתי לארץ אמרתי להוריי שאני מרגיש שאני ישראלי. זה היה לפני 1967 ולא עלו לארץ מארה"ב. ההחלטה שלי הייתה קיצונית ואף אחד בסביבתי לא הבין אותה. התגייסתי לצה"ל, דבר שהיה כרוך באיבוד האזרחות האמריקאית, והמשכתי לקריירה ביטחונית בחיל המודיעין ובמוסד.

    • אתה עורך שותף בכתב העת האינטרנטי בִּיטֶרלֶמוֹנס מאז הקמתו בשנת 2001. מה גרם לך להקים את האתר?

      בשנת 2000 החלטתי שהגעתי לגיל ולמעמד בחיי שאני רוצה להיות אדון לעצמי. עשיתי רשימה של פרויקטים שבמשך שנים רציתי לקדם אבל משיקולים שונים לא יכולתי. הרעיון שהפך להיות ביטרלמונס היה מאוד מרכזי. כשנולד האינטרנט, נוצרה אפשרות טכנית לשתף את כל העולם בדו־שיח או ברב־שיח. לרעיון ההידברות התחברו הרשמים שלי משנים רבות של מפגשים דיפלומטיים בערוצים לא ממשלתיים, בין ישראלים לפלסטינים ובין ישראלים לערבים ממקומות אחרים. שם הכרתי את ע'סאן ח'טיב. הייתה תחושה שבאמצעות האינטרנט אפשר לעשות דיפלומטיה לא ממשלתית, שאפשר להפיל את הקירות מסביב לחדר הדיונים ולקיים דיון רציני על נושא ולשתף בו את כל העולם. פניתי לע'סאן, על רקע ההיכרות המשותפת כ־15 שנים בערוץ הלא ממשלתי ועל בסיס של כבוד הדדי. הכבוד הזה התבסס על כך שמעולם לא הסכמנו מהותית על שום דבר, אבל תמיד נפרדנו בידידות ובכבוד. כלומר, אנחנו יודעים לכבד את חילוקי הדעות בינינו, ואלה קיימים בשפע. בשנת 2000, ע'סאן ניהל את מרכז ירושלים למדיה ולתקשורת [Jerusalem Media and Communications Center - JMCC]. היה להם את אחד מאתרי האינטרנט הפלסטיניים הראשונים. האתר היה מאוד פעיל, עם עדכונים ועלון שבועי בתשלום לעיתונאים זרים. ע’סאן, שלא כמוני, כבר תרגל שימוש באינטרנט וידע איך להפעיל אותו. סיכמנו שקבלת ההחלטות תהיה משותפת וגם הכתיבה תתחלק שווה בשווה, אבל גיוס הכספים יהיה באחריותי ואילו תפקידי ה־Webmaster יהיו באחריותו.

    • מה מקור השם?

      השם נולד כשישבתי מתחת לעץ הלימונים בגינה. הסתכלתי על הלימונים ונזכרתי בספר של לורנס דארל ושמו "לימונים מרים" (Bitter Lemons). דארל השתמש במונח כסמל למרד מר, קשה ואכזר. השם ענה על הקריטריונים שהצבנו לעצמנו: קליט, מרמז על מצבנו וגם פנוי. כך עטנו עליו ובחרנו Bitterlemons.org.

    • מדוע האתר מתפרסם רק בשפה האנגלית?

      הפרסום הראשון יצא בסוף נובמבר 2001. התעקשנו שיהיה בידינו כסף בטרם נתחיל לעבוד, ושלא נעבוד על אשראי או במימון עצמי, כי זה נראה לנו מאוד מסוכן. כשעובדים בהתנדבות, קל מאוד להפסיק. כאן יש מחויבות, מדובר בפרנסה ומשלמים לכותבים. קיבלנו מענק שאפשר לנו לפרסם את המהדורה גם בעברית ובערבית. המהדורות התפרסמו יומיים לאחר המהדורה האנגלית. כעבור שנה ראינו שהמהדורה באנגלית היא הצלחה מסחררת ואילו העברית והערבית לא. המשכנו וגייסנו כספים לפרסם ולקדם מכירות. הייתה תקופה שבעיתון "הארץ" בעברית הייתה "אוזן" ובפינה השמאלית העליונה של עמוד השער פורסם תוכן מתוך האתר. אנחנו פונים לאליטות, גם מבחינת אופי החומר שאנחנו מציעים וגם מבחינת סוג הכותבים. נדהמנו לגלות שלמעלה מ־98% מהגולשים מערב הסעודית שגולשים באתר פונים למהדורה באנגלית ולא בערבית. מלכתחילה כיוונו את הפרויקט הזה לאליטות כקהל יעד ולכן גם נמנענו מיצירת פורום לצ'טים ואנחנו לא מאפשרים טוקבקים למאמרים. אלה, בעינינו, מורידים את הרמה למכנה משותף נמוך וגס. מהר מאוד הבנו שהאליטות קוראות באנגלית. אחרי שנה הפסקנו לפרסם בעברית ובערבית. כעבור כשנה וחצי בערך, ביולי 2003, חנכנו את האתר bitterlemons-international.org שעוסק במזרח התיכון כולו וארבעת הכותבים יכולים להיות מכל מקום. יחד עם זאת, אנחנו ממשיכים להקפיד ולשמור על עיקרון האיזון. כלומר, אם יש כותב איראני, יהיה גם כותב ישראלי. אם יש כותב לבנוני, יהיה גם כותב סורי. את גיוס הכותבים ראינו כאתגר. מן ההתחלה הופתעתי מהקלות לגייס כותבים ישראלים ופלסטינים. ככל שהפרויקט נהיה יותר ידוע, נהיה יותר ויותר קל. אין אדם, קיצוני ככל שיהיה, חמאס או מתנחל, שלא יסכים להציג את דעותיו למבחן כל הצדדים. אם אפנה למתנחל הישראלי הכי קיצוני ואגיד לו שאני מאפשר לו לכתוב ולפנות לקהל של 200,000 אנשים כולל הרבה מאוד ערבים, וגם אשלם לו, בוודאי שהוא יסכים. מראש קבענו כלל שקראנו לו "כלל החזירים והקופים". הכלל אומר שחייבים לשמור על רמה תרבותית בסיסית וכל כותב יכול להציג את כל הדעות שלו, אבל בנימוס. כבר קרה שמחקנו ביטויים בשני הצדדים ואת הכלל הזה החלנו גם על האתר העוסק במזרח התיכון כולו. פרויקט נוסף הואbitterlemons-dialogue.org , שמאפשר לקיים דיאלוגים לאורך זמן. תקצבנו 12 דיאלוגים ובמהלך שלוש שנים קיימנו עשרה. אפשר לראות אותם באתר bitterlemons-dialogue.org. הדיאלוגים מאוד מעניינים אבל היה קשה מאוד לגייס את המשתתפים ולהחזיק אותם. עכשיו אנחנו רוצים להשיק פרויקט רביעי: שנה של גיליונות שבועיים שיוקדשו אך ורק ליוזמת השלום הערבית על שלל היבטיה - bitterlemons-api.org [(api – ראשי תיבות של Arab Peace Initiative, יוזמה המוכרת גם בתור "היוזמה הסעודית"]. היוזמה תהיה נושא לדיונים באינטרנט במשך שנה. לאחר מכן לראשונה ע'סאן ואני ננסה להוציא מסמך שמוסכם על שנינו, סוג של מפת דרכים למימוש יוזמת השלום הערבית. אם נקבל את הכסף, הפרויקט יתחיל בסוף 2010.

    • למה לא המשכת במסלול הדיפלומטיה בערוצים לא ממשלתיים?

      הגעתי למרכז יפה מהמוסד, עזבתי את המוסד בגיל צעיר מאוד. אחד המניעים היה הרצון להידברות אחרת ושוויונית. ברגע שהייתה לי הזדמנות הצטרפתי לשיחות בערוץ לא ממשלתי. לאט לאט עליתי דרגה, למפגשים יותר מצומצמים, ובהם ריכזתי את הצוות הישראלי. בשנים 1993-1992, במקביל לשיחות אוסלו, השתתפתי במפגשים על נושאים ביטחוניים עם אנשי ביטחון פלסטינים. רבין הכיר בחשיבות העניין וזה השפיע עליו גם בנושא של אוסלו. זה עזר לסלול את הדרך. המשכתי לנסות ולפתח את המסגרת הזאת, של מחקר שמשפיע מדינית, לדברים יותר מעניינים, יותר שלמים ומשפיעים, ובשלב מסוים כינסתי דיונים בעצמי. ארגנתי את הכנס היחיד בהיסטוריה בין ראשי המתנחלים לבין ראשי אש"ף. הרי אחת המטרות של דיפלומטיה בערוצים לא ממשלתיים היא להיות תמיד צעד אחד לפני הממסד. בביטרלמונס אנחנו משתדלים לעשות אותו דבר, תמיד לצפות קצת קדימה, לבחון מה יעניין את האנשים שעוסקים בסכסוך שלנו ואת אלה שמתעניינים בסכסוכים בכלל. הרבה פרויקטים ישראלים־ערבים, אבל בעיקר ישראלים־פלסטינים, בנויים על עיקרון ההסכמה. זה העיקרון שלפיו ישראלים והפלסטינים יסכימו על דברים וההסכמה הזאת תקדם עשייה משותפת. אין לי שום דבר נגד ואני מברך אותם. אבל לעומתנו, הם פונים לקהל יעד קטן. ברגע שקשר בנוי על הסכמה הוא בנוי על נורמליזציה מוחלטת ורוב העולם הערבי ורוב העולם המוסלמי דוחה את הנורמליזציה, לפחות בינתיים. הידידות והשותפות הנפלאה ביני לבין ע'סאן בנויה על אי הסכמה. כלומר, אם אנחנו לא מסכימים על משהו מבחינה מנהלית, אנחנו פשוט לא עושים אותו. אבל מבחינה מהותית, אנחנו מחפשים את הנושאים שאנחנו לא מסכימים עליהם, בידיעה שאנחנו פונים לקהל הרבה יותר רחב. מעבר להקניית ידע והתמצאות בכל העמדות, שיש לה ערך בפני עצמה, ההשפעה שלנו היא בניסיון להרגיל אנשים לרעיון של הידברות בין יריבים שלא מסכימים, הידברות במקום להרוג זה את זה.

    • כיצד אתה פועל במסגרת המועצה לשלום ולביטחון?

      מזה כעשור אני חבר במועצה לשלום ולביטחון, ומספר שנים חבר בהנהלה. מצאתי במועצה חבורה של אנשים עם רקע ביטחוני, דומה או מקביל לשלי. אני מגדיר את חברי המועצה "יונים ביטחוניות", כפי שאני מגדיר גם את עצמי. יש לנו שפה משותפת ויחד יש לנו כוח להשפיע. אנחנו מציגים ומבהירים את עמדתנו לפני ראשי הממשלה ושרי הביטחון, בין אם אנחנו מכירים אותם אישית ובין אם לא. יכולת ההשפעה שלנו רבה יותר כשאנו מגבשים יחד דעות. המועצה היא גם מועדון דיונים מעניין. יש בינינו חילוקי דעות. למשל, לתפיסתי יש לשים דגש על הנושא הסורי בשנה הקרובה ואילו רוב חבריי בהנהלה לא מסכימים. אני יכול לצטט גם פלסטינים מכובדים מאוד שאומרים לי שכדאי שנתמקד בערוץ הסורי. הם אומרים שהשנה אין מה לדבר עם הפלסטינים - תוהו ובוהו בהנהגת פתח, פיצול בין פתח לחמאס. הם אפילו אומרים שאם נצליח [הישראלים] להחליש את חמאס דרך סוריה זה יעזור להם. לכן הייתי שם את הדגש על סוריה.

    • כיצד השפיעו אירועי האינתיפאדה השנייה על ביטרלמונס?

      מלכתחילה, התפיסה המנחה שלנו היא החלפת דעות מתורבתת בין אנשים שלא מסכימים ביניהם. אנחנו מציגים עיקרון ואת חילוקי הדעות סביבו אפשר ללבן באמצעות הידברות. להבדיל מהרבה פרויקטים משותפים ישראלים-פלסטינים אחרים, האירועים לא פגעו בנו: פיזית הם לא פגעו כיוון שהפרויקט לא מבוסס על מפגשים, שאי אפשר לממש; הפרויקט שלנו הוא וירטואלי לחלוטין ובנוי גם למצב של קונפליקט. מלחמה במזרח התיכון פירושה חומר לכתיבה. באופן ציני אפשר לומר שאירועי האינתיפאדה סיפקו חומר לדיון וגם חידדו את העיקרון המנחה שלנו: בשעה שממש לוחמים, על אחת כמה וכמה שצריך להציג דוגמא של הידברות ביו יריבים. תמיד הצגנו את מגוון הדעות, מחמאס ועד מתנחלים, ואני מעז לומר שזה שמר עלינו מפני התנכלויות פוליטיות. העיקרון של הידברות בין יריבים לא מובלט בכותרת, אבל כל אדם בר דעת שקורא אותנו מבין. הוא רואה מי הכותבים וכמה שהם מנוגדים בעמדות שלהם, ובכל זאת כולם מסכימים להופיע באותו דף.

    • מהו ההישג הכי גדול שלכם בעיניך?

      הישג אחד הוא קהל הקוראים הגדול. אני חושב שלמעלה משני מיליון גולשים מבקרים בכל האתר, ויש 14,000 מנויים במייל. ההשפעה שלנו מחלחלת. כלי התקשורת בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט מדפיסים את המאמרים שלנו. הבוקר, ע’סאן בישר לי שעיתון "אל קודס" פרסם את המאמר שלי אתמול, ואחר כך המאמר פורסם גם ב"ג'רוזלם פוסט". ע'סאן ואני מקבלים פניות רבות להתראיין ולכתוב. כל זה מחמיא אבל זה לא מדד אמין אלא מדד רגעי. חלק מהאנשים רמאים, כמו סשה ברון כהן, וצריך להיזהר מהם. עבורי, החיקויים הם ההישג הכי גדול. ע’סאן עשוי להגיד משהו אחר, אולי שההישג שלנו הוא שאנחנו מפיצים את העמדה הפלסטינית ברבים ושוברים מחסומים. זה חשוב מאוד, אני מבין אותו. הראיון עם סשה ברון כהן החמיא לנו. הוא הפיל בפח לפחות עוד שלשה צמדים של ישראלים ופלסטינים. זה היה טוב בעיקר לקידום מכירות של סרט שהוא באמת בעייתי, בינוני וגס מדי. אנחנו שוליים לחלוטין בסרט הזה. אחרי שהבנו לאיזה פח נפלנו עם סשה ברון כהן, כתבתי לו שאחרי שהוא עשה מאיתנו צחוק וצחק על חשבון הסכסוך, שיפצה אותנו בתרומה. ביקשנו שיממן אותנו לשנה וניתן לו את כל הקרדיט שירצה. כך הוא יידע שהוא החזיר משהו ולא רק צחק. אבל זה לא קרה.

    • מנית את ההצלחות בדרך שבחרת. מהם החסרונות?

      תמיד יש בעיית איכות. מדובר בפרויקט ישראלי־פלסטיני שמתנהל בשלט רחוק. למעשה אנחנו בוחרים שני כותבים [בנוסף לע'סאן ולי], ישראלי ופלסטיני, או במקרה של Bitterlemons-international.org ארבעה כותבים, ומשתדלים להציג דעות שונות. לפעמים ברגע האחרון אנחנו מקבלים טקסט איום ונורא, מטופש וברמה ירודה, וזה מאוחר מדי. חיסרון נוסף הוא שכל המאמרים הם מאמרי דעה. כותב יכול להיות מתנחל או מלומד פלסטיני שכותב משהו שבעיני הוא שטויות, דברים שהם פשוט לא נכונים עובדתית, ועליהם הוא בנה תזה ואי אפשר למוטט אותה. אם כותב מבסס את הדעות שלו על פרטים שידוע לי שאינם נכונים, הדיון איננו איכותי והרגשה איננה טובה, זה חיסרון. אילו ערכנו כתב עת, רבעון, ירחון, יכולנו לברור ולמיין. במקרה שלנו אי אפשר. התלות במימון חיצוני היא חיסרון נוסף. חלק מהמממנים עייפים מהסכסוך.

    • האם יש קשר בין ביטרלמונס להסכם שלום עתידי?

      אנחנו נמנעים מלהציג תוכנית משלנו ולכן התרומה שלנו עמומה יותר. לדעתי זה מייחד אותנו. אני מקווה שהמפעל שלנו תורם בכך שהוא מאפשר לפרוץ מחסומי הידברות ומשמש מקבלי החלטות שקוראים וניזונים מהרעיונות שעולים מן המאמרים. עודד אותי לשמוע לפני כשנה שקונדוליזה רייס, שהייתה אז שרת החוץ, קוראת את האתר שלנו. כשאני כותב, אני מציג רעיון בידיעה שהוא מגיע אליה ולבעלי תפקידים משמעותיים. זה חשוב.

    • על מה לדעתך הסכסוך?

      ברובד הכי בסיסי, מדובר בסכסוך בין האסלאם ליהדות. ברובד מסוים זה גם סכסוך היסטורי, דתי ותרבותי. ברובד אחר זה סכסוך על שטחים, סכסוך גיאוגרפי שעם הזמן קיבל ממדים דמוגרפיים. זה גם סכסוך פוליטי, וזה אולי החלק הכי קל לפתרון כי הוא מערב גורמים נוספים מהעולם הערבי ומהעולם כולו. כשניגשים לנושאים כמו זכות השיבה והר הבית - סוגיות קיומיות שרק פתרונן יביא לסוף הסכסוך - מבינים עד כמה עמוק הסכסוך.

    • איך לדעתך משפיעים פחדים על הסכסוך?

      אין לי ספק שפחדים משפיעים על הסכסוך, מפני שבמצב הנוכחי כל צד פוחד מאוד מהשני. אישית, אני לא רואה בפחדים נושא מרכזי בסכסוך. אנשים טובים מקדישים את כל מרצם לטיפול בפחדים. מטפלים בפחדים על ידי כך שמפגישים בין אנשים ונותנים לכל אחד לספר את הסיפור שלו. זה מאפשר לשני לראות שמדובר בבן אדם, עם בעיות דומות ומשפחה. לצערי, הטיפול הזה לא הועיל במיוחד. התחושה שלי היא שאם יהיה פתרון בקרוב הוא אמנם יכול להיות יציב אבל הוא יהיה חלקי, משום שהוא לא יוכל לטפל בכל הרבדים. בנוסף, הוא יהיה בנוי יותר על "גירושים" מאשר על "נישואים", על הפרדה יותר מאשר על שילוב. בין אם נרצה בכך ובין אם לא, זה הכיוון והפתרון לא יטפל בפחדים.

    • מהו לדעתך הפתרון לסכסוך?

      אחת התופעות המעניינות והמרתקות ואולי גם המדכאות בשנים האחרונות היא ההתפכחות בציבור בישראל. כבר לא מאמינים בשלום. ראו את השלום עם מצרים, את השלום עם ירדן, את אוסלו – השלום עם הפלסטינים, והציבור הישראלי לא רוצה ולא מאמין. הציבור בישראל רוצה הסדר אבל הגישה שלו היא כמעט צינית, כבר לא מעניין אותו לנגב חומוס בשוק של דמשק. אם יהיה שלום אני מניח שהוא לא יהיה שלום חם. קשה לי לראות מזרח תיכון חדש נוסח שמעון פרס. הוא מדבר על שלום כולל עם הפלסטינים, סוריה ולבנון, עם ישראל חברה בליגה הערבית. אני לא מאמין שזה יקרה, גם אם הערבים ייגשו ברצינות למימוש יוזמת השלום הערבית שמדברת על נורמליזציה ואפילו על שיתוף ביטחוני. זה חזון שמתרחק. זה לא אומר שלא צריך לנסות להגיע לשלום, אבל צריך לקחת בחשבון את הגישה של הציבור בישראל.

    • האם יש פחדים שמניעים אותך אישית?

      כל חיי הבוגרים הכרתי אנשים מכל העולם הערבי, ואני יודע שכמעט בלתי אפשרי למצוא ערבי שיחתום על הצהרה שמדינת ישראל היא ביטוי לגיטימי לכמיהתו של העם היהודי להקים מחדש את מדינתו במולדתו ההיסטורית. יש מי שהופך את זה לפחד שהערבים לעולם לא יקבלו אותנו. מאחורי הפחד הישראלי והציניות יש כמיהה אדירה שיקבלו אותנו, שיאהבו אותנו ושיחבקו אותנו. אני רואה בזה את צדו השני של מטבע הפחד. אני חושב שאני יותר מציאותי. גם אם לא יקבלו אותנו ולא יחבקו אותנו, במקרה הטוב [הסכם שלום] ייקח דורות, זה לא מפחיד אותי. זה עניין של אישיות ושל היכרות עם הצד השני. גם כשאני יושב עם סעודי, מצרי או איראני, אני יודע מראש שבמימד הזהות הלאומית היהודית הם לא יקבלו אותי. אני ציוני ואני מאמין ביכולתה של ישראל להתמודד בכל הנסיבות האפשריות, בין אם יקבלו אותנו ובין אם לא. זה לא מפחיד אותי.

    • איפה אתה רואה סימנים של תקווה?

      יוזמת השלום הערבית מעוררת בי תקווה עצומה כי יש כאן אמירה ערבית. אני מניח שהיא נולדה מכך שחלף עשור ועוד עשור והם [הערבים] מתרגלים אלינו. אולי ההצהרה נובעת מכך שהם פוחדים מאיראן יותר מאשר מאתנו. אני לא יכול להבין ולנתח מה הניע את המלך עבדאללה להציע את היוזמה. אני רואה ביוזמה אפשרות להגיע לדו־קיום. גם אם השלום יהיה קר, הוא יהיה שלום ולא מלחמה ויש בכך הישג אדיר. היציבות של השלום עם מצרים ועם ירדן גם היא מעוררת בי תקווה. היו כל מיני חורשי רעה שאמרו שהשלום איתן לא יחזיק מעמד. מעודדת אותי העמדה של בשאר אסד שכבר מספר שנים מתחנן שידברו איתו על שלום. אמנם יש כאן הרבה בעיות, אבל למיטב הבנתי מדובר במנהיג ערבי שאומר שהוא רוצה לדבר ולעשות אתנו שלום. אסד יודע שמצדנו יש סוגיות גדולות יותר, של איראן, חיזבאללה וחמאס. אם מסתכלים על מה שאפשר להשיג בשנה הקרובה, יש לי תקווה שיקרה משהו בשנה הקרובה בינינו לבין סוריה.

    • האם יש לכם יעדים חינוכיים?

      כשהתחלנו לפרסם בעברית וערבית פנו אלינו ממט"ח והציעו שנהפוך את ביטרלמונס לכלי דיון מקוון בבתי ספר תיכוניים. תשובתי הייתה שאני צריך להתייעץ עם השותף הפלסטיני שלי ולגייס גם אותו למשימה. ע'סאן פנה לשר החינוך [הפלסטיני] וגם לערפאת כדי לקבל את הסכמתם להכניס לתיכונים פלסטיניים דעות ישראליות לצד דעות פלסטיניות. עד היום לא הצלחנו. מבחינתי עלי להקשיב ולקבל את דבריו של ע'סאן. זה מתסכל משום שבמט"ח הייתה נכונות ואני רואה בזה כלי חינוכי. הייתי מאוד רוצה שישתמשו בנו בבתי ספר תיכון.

    • איך השפיעה עליך המלחמה בעזה בחורף 2009?

      המלחמה לא השפיעה על העבודה. המלחמה [בעזה] הייתה מיותרת, המצור רק הרחיק מאתנו את הגורמים המתונים בעזה שסחרו איתנו, שייבאו וייצאו תוצרת חקלאית. אנשים מתונים יורדים מנכסיהם, ובה בעת האנשים שמנהלים את המנהרות ברצועה מתעשרים. המנהיגים שלנו אמורים לחשוב אסטרטגית ולהבין שאם הם נקטו באסטרטגיה מסוימת והיא לא פעלה, צריך לנטוש אותה. כאיש ביטחון לשעבר אני מתקומם נגד כל הטענות עלינו שניהלנו מלחמה לא אנושית. במקום לבוא בטענות ולקיים אינספור ועדות חקירה נגד חייל שמתלבט האם הוא הורג אזרח חף מפשע או מחבל, על הקהילייה הבינלאומית לבוא בטענות לממשלת ישראל, לממשלת מצרים, לממשלת רמאללה – לכל מי שנתנו אישור ועידוד להרעיב את רצועת עזה. זה פשע מלחמה. אין לי טענות כלפי צה"ל. הטענות שלי מופנות לדרג המדיני והאזרחי שלא הבין שאפשר היה לחסוך את המלחמה ולמנוע עונש קולקטיבי נורא וחסר תועלת. בואו נכיר בכך שהאסטרטגיה מוטעית, היא איננה מביאה תועלת, נתחיל בכך שנשנה אותה. היו זמנים שהתפארנו שאנחנו מוקפים בערבים ששונאים אותנו. נאצר רצה לזרוק אותנו לים ואנחנו אמרנו, בואו נדבר בלי תנאים. גם עִם גדול שונאנו תמיד היינו מוכנים לדבר. לאן נעלמה המדיניות הזאת? היא הייתה נכונה. למה אנחנו לא פונים לאיראן, חמאס, חיזבאללה, ואומרים שאנחנו מוכנים לדבר בלי תנאים. אם הם לא ירצו זו נקודה לזכותנו, לפחות מצפוננו יהיה נקי ולא נתחבא מאחורי סיסמאות. זה מתסכל אותי. סוף