יהודה סטולוב
    מנהל אגודת המפגש הבין דתי
    quote
    "אנחנו מזיזים הצידה את הנושאים הפוליטיים. במקום שאנשים ילכו ישר לעניין הפוליטי - מתוך הרצון הנאיבי של כל אחד מהם להעביר את השני לצד שלו והאמונה שחשוב לעשות זאת ויגיעו די מהר להתנצחות שלא תוביל לשום דבר - הם יושבים ומדברים על נושאים כאילו מנותקים. זה קורה בעיקר אצלנו כי אנחנו מביאים אנשים מקשת רחבה של דעות פוליטיות. הנושאים האלה קשורים להוויה האישית של כל אחד מהם"

    רקע

    מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: תל אביב שנת לידה: 1961 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס פעילות דתית אתר: Interfaith Encounter Association מקום עבודה אגודת המפגש הבין דתי מראיינת נהני ראוס וליאורה גל תאריך הראיון 2005

    יהודה סטולוב מפגיש נוצרים, יהודים ומוסלמים, ישראלים ופלסטינים במפגשי הדברות וסמינרים בסופי שבוע שעוסקים בדתות השונות. פעילותו מאפשרת יחסי גומלין בין קהילות ומעודדת אנשים להתמודד עם דעות קדומות ועם פחדים מהצד השני. תהליך שלום מוצלח מתבסס לדעתו על "התשתית האנושית". לפני שיסד את אגודת המפגש הבין דתי, השתתף יהודה סטולוב בבפעילות לקידום ההדברות בין דתית בארגונים שונים בישראל. את ההשראה לפעילות בין דתית הוא מוצא בכתביו של הראי"ה קוק, שאותו הוא מכנה בעל גישה כוללת לדעות ולאנשים שונים

    מאמרים ברשת

    • מה הוביל אותך לפעילות שאתה עוסק בה עכשיו?

      האמת היא שהגעתי לפעילות באופן די מקרי. זה קרה לפני בערך 15-14 שנים. תקופה די ארוכה השתתפתי בפעילות הזאת יותר מתוך עניין במפגש עם אנשים אחרים. כל הנושא של שיח בין-דתי היה לי חדש ומפתיע כי לפני כן, ההתעניינות שלי בדתות אחרות הובילה אותי לקורסים באוניברסיטה או לקרוא ספר אבל אף פעם לא חשבתי על הרעיון של מפגש עם אנשים אחרים, אז זה היה לי מעניין כשלעצמו לאיזה תקופה. אחר כך התחלתי יותר ויותר להבין את הכוח של שיח בין-דתי ואת היכולת שלו לשמש מכשיר לגישור בין קהילות והדגש התחיל לנוע יותר ויותר לקראת שיח כזה עד שנהיה מספיק חזק והוביל אותי ואנשים אחרים לייסד את הארגון הזה כארגון חדש, כי כולנו היינו פעילים לפני כן בארגונים שקיימו שיח בין-דתי וחשבנו שאין לו מספיק מקום בארגונים האחרים.

    • מה ההבדל בין הארגון החדש לבין הארגון שבו היית פעיל קודם לכן?

      אין ממש הבדל. הכיוון הזה שונה מהכיוון של השיח הבין-דתי הרגיל או השיח הקלאסי. בשיח בין-דתי רגיל המטרה הראשונה היא ללמד אנשים על הדת של האחר. כשזאת המטרה אז הדגש בפעילות צריך להיות על ההרצאה, כי המרצה הוא האדם שאותו את בוחרת – בוחרת אותו בקפידה כי את צריכה לסמוך עליו שהמידע שהוא מעביר מדויק, ושמי שמקשיב לו ורושם לעצמו לומד על הדת של האחר. זה לפחות המצב האידיאלי. אני לא חושב שזה מה שתמיד קורה אבל לפחות זו השאיפה. הקהל בא לשמוע, הוא לא בא לדבר. לכן רוב הזמן מוקדש להרצאות, עם קצת שאלות מהקהל, כלומר בעצם עוד כמה אנשים מדברים. כאשר רוצים להשתמש בשיח בין-דתי כמכשיר לבניית יחסים של כבוד הדדי, של ידידות בין קהילות, הדגש צריך להיות על האינטראקציה, שהיא אמצעי חיובי וגם עמוק, בין המשתתפים לבין עצמם. לכן הפעילות אצלנו היא כזאת שיש הרצאה מאוד קצרה בהתחלה, שהיא לא מרכז הפעילות – התפקיד שלה הוא לתת מסגרת לדיון, לספק קצת חומר, קצת שאלות שאפשר יהיה אחר כך לדון בהן. רוב הזמן מוקדש לדיון בקבוצות קטנות ובהן אנשים מדברים זה עם זה. המבנה הזה מאיים כמובן על המטרה לדבר על הדת של האחר כי הרבה פעמים אנשים אומרים דברים לא מדויקים על הדת של עצמם. מבחינתנו, המטרה שלנו היא גם ללמוד על הדת של האחר, אבל זו המטרה השנייה ולא הראשונה, ולכן אנחנו מעדיפים את המבנה הזה.

    • עם מי אתם עובדים? מי המשתתפים שלכם?

      אנחנו עובדים בשלושה מעגלים גיאוגרפיים, ויש התחלה של מעגל רביעי. המעגל הראשון הוא פנים-ישראלי, של אזרחי ישראל: יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים. בתוך המעגל הזה, מכיוון שאין קשיי תעבורה, אנחנו משתדלים ליצור קבוצות קבועות שייפגשו פעם בחודש. אנחנו תמיד בוחרים קהילות שהן די שכנות כדי שאנשים לא יצטרכו לנסוע מרחקים וגם כי דרכי הקהילות השכנות האלה בדרך כלל לא נפגשות כלל, ולאט לאט הן בונות מין קהילה משותפת, כשמצד אחד אין איום על הזהות האישית של כל אחד, להפך - יש כבוד לזהות הנפרדת של כל אחד – ומצד שני יש אינטראקציה של ידידות בין הקבוצות השונות. זה מודל שאנחנו חושבים שצריך להתפתח עד שיכלול את האוכלוסייה כולה. קודם כול יש מעגל בתוך ישראל. המעגל הבא הוא הישראלי-פלסטיני ובו יש לנו שיתוף פעולה עקרוני עם שבעה ארגונים פלסטינים משכם וקלקיליה ועד עזה וחאן יונס. בפועל קיימנו שנים-עשר סופי שבוע שבהם השותף העיקרי היה שותף משכם והצטרפו בפעמים האחרונות גם ארגון מרמאללה ששלח נציגים פעם אחת וגם ארגון מבית לחם ששלח נציגים בפעם אחרת. אנחנו מארגנים כנס לתחילת בפברואר שיהיה עם קבוצה מבית לחם וכבר התחלנו פעילות בקבוצה שאולי תתפתח לכדי פעילות על פי המודל שפיתחנו בתוך ישראל.

    • איך אתם מתמודדים עם נושא השפה?

      בתוך ישראל זו בדרך כלל לא בעיה גדולה כי הערבים יודעים עברית. יש לנו גם קבוצה אחת בירושלים שפועלת בערבית. בירושלים פה ושם יש מקרים שיש ערבים שיודעים אנגלית יותר טוב מעברית ואז לפעמים אנחנו מדברים באנגלית.

    • היכן נערכים הכנסים?

      למשל, קיימנו תפילה משותפת בנבי סמואל. זה מקום מיוחד ואחד המקומות הבודדים שיש בו אולם תפילה ליהודים ואולם תפילה למוסלמים שנמצאים זה מעל זה באותו בניין ובכל אחד יש מצבה לזכר שמואל הנביא. התפללנו זה מעל זה אבל אנחנו יכולים להיפגש שם או במקומות דומים שהם נגישים בקלות לשתי האוכלוסיות. הקבוצה בבית לחם סמוכה לאפרת. הקבוצה בעצם באזור C אז הוא נגיש לישראלים. כיום פשוט יותר לקבל אישורים אז הצלחנו להוציא אישורים. זה המעגל השני. המעגל השלישי הוא המעגל המזרח תיכוני. אנחנו פועלים תחת חסות של ארגון בין-דתי בינלאומי שנקרא United Religions Initiative והבסיס שלו בסן פרנסיסקו, ובארגון הזה אנחנו חלק מאזור המזרח התיכון וצפון אפריקה. יש לנו קבוצות בארץ, כמובן, ברשות הפלסטינית, בירדן ובמצרים, בתורכיה ובאיראן, ואנחנו עובדים להקים עוד קבוצות במסגרת הזאת. המעגל הרביעי שאני מקווה שיתפתח הוא המעגל של כל שאר העולם ובו אנחנו רוצים להקים עוד קבוצות של ידידי אגודת המפגש הבין-דתי. כמו שהשם מרמז, אנחנו גם מצפים מהאנשים האלה לתמיכה כספית כלשהי אבל הרעיון הוא גם לבנות קבוצות מקבילות במקומות שהם נמצאים.

    • תוכל לספר לי על המפגש האחרון שהיה לכם עם פלסטינים משכם?

      אני חושב שזה היה המפגש השמיני שקיימנו בנוה שלום (בלי קשר למקום, השתמשנו בבית ההארחה שלהם). המבנה הוא פחות או יותר קבוע בכל המפגשים: התחלנו ביום חמישי אחר הצהריים, ארוחת ערב ואז ערב של היכרות. במקרה הזה, יותר מאוחר – בתשע וחצי או עשר - הגיעה להקה יהודית-נוצרית ששרה ושרנו איתה. למחרת התחלנו במושבים שהוקדשו לנושא. הנושא היה "ואהבת לרעך כמוך". המרצה הראשון היה יהודי, כרגיל הרצאה קצרה של רבע שעה-עשרים דקות, ואז התחלקנו לקבוצות קטנות עד תפילת יום השישי של המוסלמים. המוסלמים מתפללים כמו שהם עושים אם אין אף אחד שמסתכל, והיו קצת הסברים לאלה שלא מוסלמים והם הוזמנו להסתכל. אחר כך היה המושב שהוקדש לזווית הנוצרית של הנושא. עוד פעם, הרצאה קצרה וקבוצות קטנות. נדמה לי שהיה שיעור יוגה שמישהו מהמשתתפים יזם, אחר כך קבלת שבת. שוב, היהודים מתפללים איך שהם רגילים והשאר יכולים לצפות, לקבל הסברים; ארוחת ערב ואחר כך ערב חברתי ובו אנחנו שרים, רוקדים, מספרים בדיחות. ערב כזה מקבל כל פעם כיוון אחר, תלוי במשתתפים. בשבת בבוקר היה המושב שהוקדש לזווית המוסלמית ומושב מסכם. כיוון שזה היה הכנס האחרון בסדרה, זה היה מצער. היתה יוזמה של המשתתפים לנסות למצוא מקומות כאלה, כמו נבי סמואל, שנוכל להיפגש בהם בלא תלות במימון כל כך גדול, אם כי עדיין יש תלות גדולה גם במפגשים באזור ירושלים כי להביא את האנשים משכם זה די יקר.

    • בתפילה שקיימתם, האם נתקלתם בהתנגדות כלשהי?

      לא. זה היה מעניין כי את התפילה שקיימנו לא המצאנו לכבוד השלום אלא זו היתה תפילת ערבית יהודית ומוסלמית באותו זמן. זה היה בסדר, פשוט לא היה מניין, אני לא יודע אם בהמשך זה יהיה ככה. אצל המוסלמים לא צריך מניין. אצל המוסלמים לא כולם התפללו כי היה נורא קר ולחלק לא התחשק לעשות את הרחיצה שצריך לפני. חשבתי שיבואו יותר אנשים. היו יהודים אבל הם בעצם לא הגיבו בכלל, לא שאלו מה זה הדבר הזה, לא התנגדו ולא כלום.

    • הייתם באותו חדר?

      יש אולם תפילה יהודי יותר למטה ויש מעליו אולם מוסלמי, ולכל אחד יש את המצבה שלו. באולם היהודי יש ישיבה קטנה והאולם המוסלמי משמש כמסגד של הכפר ליד.

    • מי מסביר את הטקסים במהלך הסמינר? איך זה עובד?

      האנשים. להרצאות אנחנו משתדלים להביא אנשים בני-סמכא, רבנים או חוקרים. בדרך כלל רבנים, שיח'ים, כמרים. אבל את ההסברים על התפילות נותן אחד האנשים שמתפללים. בדרך כלל יש אחד עם יותר ביטחון עצמי. זה די ספונטאני בעצם. אנשים יודעים שיהיו הסברים, אבל תמיד מסתכלים מי נמצא בסביבה ובוחרים מישהו שיגיד כמה מילים.

    • מי משתתף במפגשים שלכם? איזה קהלים?

      זה די מגוון. מגוון מבחינת גיל. אצל הפלסטינים זה לא תמיד מגוון מבחינת גיל כי אם הם היו באים בלי אישורים מאורגנים מראש הם היו צריכים להתייבש במחסומים, אז זה חבר'ה יותר צעירים – בני עשרים עד שלושים. כשאין אישורים מראש אז יש מעט נשים. כאשר יש אישורים מראש די מעורב, נשים וגברים. בקבוצה הישראלית, שאין לה בעיה עם אישורים, תמיד מגוון מבחינת גיל, גברים ונשים, וגם מבחינת הדתיות, כמעט כל הטווח בין דתיים ללא דתיים.

    • תוכל לתת דוגמא?

      יש אנשים חילוניים לגמרי שלא מוכנים להשלים מניין ועד מקרים שהיו לנו – לא הרבה – שהגיעו חרדים, וכל מה שבאמצע, דתיים-לאומיים ומתנחלים, יותר דתיים, פחות דתיים, פחות או יותר כל הקשת.

    • היו לכם אי פעם ויכוחים מסוים בתוך הקבוצות?

      לא, יש אי הסכמות תוך כדי הדיון. יש אי הסכמות, גם בתוך הקבוצה היהודית, גם בתוך הקבוצה המוסלמית. הקבוצה הנוצרית היא בדרך כלל קטנה כי יש בסך הכול מעט נוצרים בארץ, אבל גם בתוכה יש לפעמים אי הסכמות. אבל זה בסדר שיש אי הסכמות. אנחנו לא פוחדים מאי הסכמות. זה בסדר גמור. אני חושב שהאתגר שלנו הוא לא להגיע להסכמה אלא ללמוד לא להסכים בצורה ידידותית.

    • איך הפעילות הזאת מתקשרת לפעילות שלום, מה היא תורמת?

      בואי נגיד שבעיני זו פעילות השלום העיקרית שמתרחשת. אני לא רוצה להישמע שחצני אבל אני חושב שהאתגר העיקרי שלנו הוא לא לנסות להביא אנשים שאין להם שום השפעה בחברה ולבדוק איתם במה הם מסכימים ובמה הם לא מסכימים בנוגע לסוגיות הפוליטיות ואולי לנסות להוביל אותם להסכמה. זה מהלך שלדעתי לא מצליח, וגם אם הוא כן מצליח הוא חסר משמעות.

    • לאילו פעילויות אתה מתכוון?

      לרוב האנשים אין השפעה פוליטית, ההשפעה של האיש הפשוט מוגבלת. אצלנו אדם הולך לבחור כל ארבע שנים או פחות, ברשות הפלסטינית עד עכשיו היו בחירות לעיתים רחוקות יותר. בסך הכול לאיש מהשורה יש השפעה די מוגבלת, וגם, אני חושב שהשדה הפוליטי עצמו נמצא במצב בעייתי בגלל חוסר האמון וחוסר הכבוד והפחדים והדעות הקדומות ששוררים בשתי החברות בכלל. לכן אני חושב שהסדר פוליטי שיהיה לא יחזיק מעמד בלי חריש עמוק בחברות כחברות, בתחומים האלה של התגברות על כל העמדות השליליות ופנייה להבנה הדדית וכבוד הדדי, וידידות ואמון הדדי וכיוצא באלה, שבלעדיהם אי אפשר לקיים באמת חיים משותפים לאורך זמן. לכן זה המאמץ העיקרי שצריך להיעשות; כאשר נשיג את אלה אני חושב שאפשר יהיה להשיג הסכמים פוליטיים יחסית בקלות והם גם יחזיקו מעמד.

    • מדוע אין להם הצלחה לדעתך?

      מכיוון שאנשים שמגיעים לסוג הפעילות הזה הם לא שרים בממשלה, לא הישראלית ולא הפלסטינית, וההסכמה ביניהם היא לא ממש רלוונטית. נניח שתשכנעי את המוסלמים שהם יכולים להסתפק ב-90% מהשטח או את היהודים שהם חייבים לתת 100% מהשטח, זה לא רלוונטי כי שרון לא מתייעץ עם היהודים ואבו מאזן לא מתייעץ עם המוסלמים ועם הפלסטינים. וגם, כשהדיון הוא ברמה הזאת את משלמת מחיר כבד של הגבלה נוראית לחלק צר באוכלוסייה הישראלית ובאוכלוסייה הפלסטינית - כל האנשים שלא חושבים שבכלל צריך לתת 90% מכל השטח או אפילו אחוז אחד, או כל האנשים שהם לא בשוליים האלה או קרובים אליהם, אין להם מה לדבר פוליטית. לדעתי, גם כשמצליחים להגיע להסכם פוליטי, כמו למשל הסכם אוסלו, ולא בונים את התשתית האנושית הדרושה, ההסכם יקרוס במוקדם או במאוחר, כמו שקרס הסכם אוסלו.

    • למה הכוונה "התשתית האנושית"?

      בביטוי "התשתית האנושית" אני מתכוון למה שאנחנו עובדים עליו. אני לא חושב שמה שאנחנו עושים זו הצורה היחידה לעשות זאת, אבל זו צורה מסוימת לעשות זאת, להתמודד עם היחסים בין הקהילות באמצעות דיון שבכוונה מתעלם, או בעצם לא מתעלם אלא משאיר בצד, את הסוגיות הפוליטיות השנויות במחלוקת ומנסה לבנות את הקשר, לבנות אינטראקציה שהיא גם חיובית וגם עמוקה ושעוזרת לאנשים להתגבר על הדעות הקדומות שלהם ואפילו על השנאה, ובונה במקומן היכרות הדדית, הכרה הדדית, יחס של כבוד הדדי וידידות. כשהתהליך הזה יתקדם מספיק ונוכל להגיד שמאות אלפים של אנשים עברו דרכו, אז נוכל לדעתי לקיים שיחות על כל הנושאים שבמחלוקת פוליטית ונוכל לפתור אותם בצורה שגם תחזיק מעמד.

    • תוכל לתת דוגמא למקרה שבמפגש שלכם התגברו על דעות קדומות, דוגמא שהותירה עליך רושם?

      זה קורה כל הזמן, כן. למשל, מישהו משכם ששאל אותי בתמימות אם זה נכון, מה שכתוב בפרוטוקולים של זקני ציון, אם זה תיאור מדויק של מעמד היהודים בעולם. אמרתי לו שלא! אבל בעיני זה לא כל כך העניין. בעיני זו הצלחה גדולה כי האדם הזה בא אלי עם הדעה הקדומה, שאדם שאין לו אמון באחר הכי טורח להסתיר, והקשיב לתשובה. בעיני זה מדד לפתיחות שהיתה, שנוצרה תוך כדי המפגש.

    • איזה דעות קדומות יש לכל צד על הצד השני?

      זה לא מדעי. קודם כול היהודים חושבים שאי אפשר לסמוך על הערבים, שהערבים מבינים רק כוח ושדיאלוג איתם משדר חולשה. זה כמובן לא נכון. אצל הערבים אני חושב שהדעות הקדומות די דומות. גם הם חושבים שאי אפשר לסמוך על היהודים, שהיהודים ירמו אותם כשתהיה להם הזדמנות... שכוח יכול להזיז את העמדה שלהם. העניין של הכוח הוא די מדהים. שני הצדדים טועים בגדול כי כוח רק גורם לצד השני להתחפר יותר בדעות הקדומות שלו.

    • האם נתקלת אתה בדעה קדומה במהלך מפגש?

      אני לא יודע להצביע על דעות קדומות ספציפיות. בפעם הראשונה שאני פגשתי תפילה מוסלמית גיליתי דעה קדומה שלא ידעתי עליה בכלל: שהאסוציאציה שלי לתפילה מוסלמית היא תמיד לאלימות. מכיוון שלא פגשתי אותה קודם במציאות אלא בטלוויזיה, ובטלוויזיה תמיד מראים או תמונות מחג האָשוּרָה באיראן עם קלוז-אפ על הדם, או אנשים שיוצאים מתפילת יום השישי בהר הבית ועושים מהומות - זה מה שידעתי על תפילה מוסלמית לפני כן. תפילה רוחנית עדינה לא פגשתי קודם, היא לא היתה לי בתודעה וזה משהו שגיליתי רק בדיעבד. במושבים של הסיכום, יש המון פעמים אנשים שאומרים שהם מופתעים כי הם ידעו שהם רוצים שלום אבל לא חשבו שיש גם בצד השני אנשים כאלה, או אנשים שמדברים במילים מאוד רגשניות כמה שהם שמחים שהיה המפגש הזה וכמה הם עצובים שכנראה לא יצא להם עוד, לפחות בקרוב, לפגוש את האנשים מהצד השני עוד פעם. היה אפילו מישהו, פלסטיני משכם, שאחרי המפגש הזה הסתכל אחרת אפילו על החיילים במחסום.

    • האיש הזה משכם שרואה עכשיו את החיילים במחסום בצורה שונה, איך זה משפיע והאם זו יכולה להיות השפעה לטווח ארוך?

      ככל שאנחנו יכולים לעקוב, יש השפעה לטווח ארוך. יצא לי לקבל העתק של התכתבות באי-מייל עם מישהו משכם שחודשים אחר כך, חודשים אחרי המפגש שהוא השתתף בו, צה"ל הרס את הבית של חברה שלו, אני לא זוכר למה. היא כמובן היתה מאוד נסערת כועסת וכעסה מאוד והיו לה כל מיני התבטאויות נגד הישראלים בכלל, והוא גם במצב הזה ניסה להרגיע אותה ולהגיד לה שלא כל הישראלים אשמים במה שקרה לה. זו בעיני אינדיקציה למשהו שנשאר לאורך זמן. ההשפעה היא מצטברת. להגיד שבכך שהפגשנו כמה מאות או כמה אלפים שינינו את המפה מן הקצה אל הקצה, זה כמובן לא נכון. תהליכים כאלה, תהליכים שמתמקדים ברמה העממית, תהליכים אזרחיים, להגיע למאסות של אנשים, אבל אי אפשר לבנות את המפגש ה-5,000 לפני שמקיימים את המפגש הראשון, והשני והשבע עשרה. אז אנחנו כן, ככה אני מאמין, עושים עבודה אמיתית בקצב שאנחנו יכולים ומסוגלים להציע ואנחנו בונים לאט לאט את ההשפעה הרחבה והיכולת שאותה אפשר יהיה להרגיש בחברה בכלל. גם ההשפעה הקטנה, לא הייתי מזלזל בה. אם יש אפילו משתתף אחד שבזכות המפגשים האלה לא הפך, נאמר, להיות מחבל מתאבד, אז כבר חסכנו חיים של כמה אנשים.

    • איך האינטראקציה לאור השתתפותם של מתנחלים במפגש?

      בסדר גמור. את לא יודעת מי הוא מי. כאשר את מעבירה את הדברים לרמה האנושית וכשאת לוקחת את הדברים לזווית הדתית, שזו הזמנה לאינטראקציה יותר עמוקה, זה לא משנה. פעם הייתי שותף למפגש בין שני אנשי חמאס למתנחל מהגרעין הקשה, וכולם היו בהלם מההתנהלות החלקה לגמרי של המפגש.

    • מה שונה במפגש הזה לעומת הנסיבות מחוץ למפגש הזה, שמאפשר להם לדבר?

      אני חושב שמה שאנחנו עושים יכול לקרות גם בחוץ, אם לאנשים תהיה הזדמנות. מה שאנחנו עושים הוא לפנות את הזמן לשבת בניחותא יומיים וחצי ולדבר אלה עם אלה. אולי הדבר הכי חשוב הוא שאנחנו מזיזים הצידה את הנושאים הפוליטיים. במקום שאנשים ילכו ישר לעניין הפוליטי - מתוך הרצון הנאיבי של כל אחד מהם להעביר את השני לצד שלו והאמונה שחשוב לעשות זאת ויגיעו די מהר להתנצחות שלא תוביל לשום דבר - הם יושבים ומדברים על נושאים כאילו מנותקים. זה קורה בעיקר אצלנו כי אנחנו מביאים אנשים מקשת רחבה של דעות פוליטיות. הנושאים האלה קשורים להוויה האישית של כל אחד מהם. זה עובד בקלות וזה הופך מאוד עמוק ומאוד חזק.

    • האם בהזמנת מתנחלים אתם בעצם מבקשים מהמשתתפים הפלסטינים לקבל את הסטאטוס-קוו ולקבל את ההתנחלויות בתור נתון קבע?

      לא. אנחנו מקפידים גם בעניין הזה שלא תהיה לנו שום אמירה פוליטית. המתנחלים הם חלק מהחברה הישראלית, לטוב ולרע. כיוון שאני חושב שעשיית שלום ברמה העממית צריכה לכלול את כל חלקי העם, גם בצד הפלסטיני וגם בצד הישראלי, אני חושב שהם לא יכולים להיות מוקצים מהעניין הזה. באותה נקודה, יותר בקיצוניות, גם אנשי חמאס לא מוקצים, כבר היו מקרים של אנשי חמאס שהשתתפו במפגשים שלנו. השתתפתי במפגש של ארגון כזה שהיה מאוד מצומצם והשתתפו בו מתנחלים אידיאולוגיים ואיש חמאס גם כן אידיאולוגי, כלומר לא אלים ולא תומך באלימות אבל עם אידיאולוגיה חמאסית. המפגש היה מעולה. כולם, וגם אלה שארגנו וגם אני, היינו בהלם מכמה חלק זה עבר.

    • אבל כשאתה אומר שהמתנחלים הם חלק מהחברה הישראלית, אפשר להבין זאת בצד הישראלי אבל איך זה אמור להתפרש בצד הפלסטיני?

      מה זאת אומרת, גם הפלסטינים יודעים שהמתנחלים הם ישראלים. האם ייתכן שיש הבדל, מנקדות המבט של הפלסטינים, בין מפגשים שכוללים מתנחלים לבין מפגשים שאינם כוללים מתנחלים? מבחינתי, אני לא דורש מפלסטינים שיכירו בלגיטימיות של ההתנחלויות כמו שאני לא דורש מהמתנחלים שיכירו באי לגיטימיות של ההתנחלויות. כל אחד זכאי לדעות הפוליטיות שלו כאוות נפשו אבל בסופו של דבר, בסידור כזה או בסידור אחד, במצב גבולות כזה או אחר, במפת התיישבות כזאת או אחרת, בסופו של דבר כל הארץ הזאת, בין הירדן לים, זו ארץ די קטנה ויש פה משהו כמו 10-9 מיליון אנשים שחיים כאן, וכולנו נצטרך לחיות כאן בשלום ובשלווה ואם אפשר אז גם בידידות זה עם זה. עם זה אנחנו עובדים. אנחנו לא מתעסקים בכלל בשאלה אם ההתנחלות הזאת או ההיא תישאר או לא תישאר.

    • יש אנשים שטוענים שאלה שנמצאים בעמדה פוליטית חזקה יותר מעדיפים להתמקד ביחסים בין-אישיים, ולעומת זאת מי שבמיעוט או פחות משפיע מעדיף לגשת ישר לפוליטיקה. מה אתה חושב?

      נכון שיש אנשים שאומרים זאת על הפלסטינים. אלה יותר אנשים שמארגנים בעצמם פעילויות מהסוג הזה או כאלה שמדברים על הפלסטינים. נכון שיש פה ושם עמדה כזאת אצל הפלסטינים עצמם, אבל בדרך כלל, במפגשים שלנו השתתפו 600-500 פלסטינים ובודדים היו בעמדה הזאת. בסך הכול אני חושב שזה ביטוי, אם מותר לי לומר, של התבגרות החברה הפלסטינית. אני חושב שכאשר רמת הבגרות יותר נמוכה הגישה היא כמו של ילד קטן שאומר: "אני רוצה את זה עכשיו וזהו, ולא מעניין אותי שום דבר." אנשים יותר בוגרים מודעים לכך שצריך להתחשב גם במה שהצד השני יכול לקבל ולדעת להציג את הדברים בצורה מדורגת וגם להכיר בכך שבלי מערכת יחסים טובה לא יהיה מספיק אמון כדי שהצד השני ייתן לך מה שאת רוצה לקבל. אני חושב שיש הכרה כזאת ואני רואה אותה יותר ויותר ככל שאני יותר בקשר עם החברה הפלסטינית. יש הכרה כזאת גם בחברה הישראלית, אני לא חושב שרק בחברה הפלסטינית. יש גם בחברה הישראלית קולות שדורשים שהם יעצרו את הטרור ואז אנחנו נדבר איתם. ה"הם" הזה מתייחס כמובן לכל החברה הפלסטינית כגוף אחד. אבל גם אצלנו יש הכרה שאם אני בונה עוד קשר ועוד קשר אז בסך הכול, כל האנשים שאני בקשר איתם, הם לפחות לא יהיו מחבלים, או יש סיכוי טוב שהם לא יהיו מחבלים - זה משהו שאני יכול לעשות. אם אני מעמיד תנאי כזה [שקודם כל הם יעצרו את הטרור] הוא יכול לעמוד גם מאה ושום דבר לא ייפתר.

    • מה אתה אומר למי שיש לו ביקורת על כך שהפעילות מתעלמת מהמציאות הפוליטית?

      אני אומר שהמציאות הפוליטית היא פחות חשובה מהמציאות האנושית. לדעתי, מה שהכשיל את הסכם אוסלו לא היה עניין פוליטי, זה היה חוסר המוכנות של העם, חוסר האמון, החשדנות ההדדית, זה מה שהכשיל את ההסכם. קרה לכם שקבוצות סירבו לעבוד איתכם בגלל העניין הזה? לא. אנחנו כרגע במצב שבאופן עקרוני יש לנו שבעה שותפים פלסטינים והמחסום היחיד שמעכב אותנו מפעילות עם רובם הוא העניין של המימון. מעבר לזה, גם ארגונים אחרים שאנחנו פוגשים – רק עכשיו הייתי בכנס ישראלי-פלסטיני בספרד ואם היה לנו מימון אז גם אנחנו וגם הם היינו מן הסתם שמחים לעבוד יחד. איך אתם מצליחים לנטרל את הפוליטיקה? אנחנו אומרים שאצלנו לא מדברים על פוליטיקה וזה עובד הרבה יותר טוב ממה שחשבתי לפני שהתחלתי לפני כמה וכמה שנים.

    • מה חשבת אז?

      אז חשבתי שאם אני אגיד בצורה מאוד תקיפה שאסור לדבר בכלל על פוליטיקה, אז 3/4 מהזמן ידברו על פוליטיקה ו-1/4 מהזמן תהיה אפשרות לדבר יותר לעומק. די הפתיע אותי בהתחלה שאנשים באמת נמנעים מפוליטיקה כמעט לכל אורך הדרך. פה ושם היא צצה כמובן, אבל בצורה מינורית ואנחנו בדרך כלל מצליחים לעבור את היום הראשון בלי, ואז הצלחנו לבנות משהו כך שאם עולים נושאים פוליטיים זה לא מפרק את הקבוצה.

    • כשאתה אומר שאתה רוצה לשים בצד את כל הפוליטיקה, למה אתה מתכוון ב"פוליטיקה"?

      כל הסוגיות שנמצאות במחלוקת פוליטית, למשל כמה שטחים, איך צריכה להיות חלוקת השטח, שאלת הפליטים, עניינים שנגזרים מהסכסוך כמו מחבלים מצד אחד ופעולות של צה"ל בתוך הערים הפלסטיניות מצד שני, מחסומים. עניינים מהסוג השני, עניינים שנגזרים מהסכסוך, דווקא כן עולים לפעמים ואני חושב שהם כשלעצמם לא בעייתיים. השאלה היא איך הם עולים. לגבי סוגיות מהסוג הראשון, הרי גם האנשים שמשתתפים לא ממש מבינים את הפרטים. לכל אחד יש את העמדה שלו כי הוא פעם החליט לאמץ אותה והוא הולך איתה חזק ולכן אין כל אפשרות לגישור. דברים מהסוג השני, אלה יותר חוויות שאנשים חולקים זה עם זה. ואז תלוי - אם דברים כאלה עולים יותר מדי בהתחלה הם נתפסים כהאשמה ואיום וזה עלול לחבל בבניית הקשר. אם מישהו מעלה דבר כזה בשלב יותר מאוחר הוא נתפס כמישהו שחולק חוויה אישית יותר, זה גם נאמר בצורה יותר אישית ואז זה פחות מפריע, או לפעמים לא מפריע בכלל. האם אתה חושב שאנשים יכולים לשים בצד את הסדר יום הפוליטי שלהם בחיי היומיום? כן, אני בטוח שכן. אני לא בטוח שהפוליטיקאים כן אבל אני בטוח שהאנשים הרגילים כן.

    • האם אתם יוזמים פעולות שעוסקות בתושבי השטחים – נניח בין מתנחלים ופלסטינים?

      בעזרת השם, כשנגיע לשלב הזה, כן, בטח. כשתהיה מוכנות של שני הצדדים. בעיית המוכנות לדעתי היא יותר אצל הפלסטינים, שבעצם מצפים ליום שהם [המתנחלים] ייצאו משם. ומה דעתך? מקרה שהיה: פעם ניסיתי לארגן משהו כזה וניסיתי לשכנע בחורה פלסטינית להצטרף ליוזמה כזאת. בסוף לא יצא ממנה הרבה, אבל ניסיתי לשכנע אותה. היא אמרה, אבל אני לא רוצה לדבר איתם, אני רוצה שהם ילכו. אמרתי לה: אוקֵי, בואי לשיחה ותגידי להם שאת חושבת שהם צריכים ללכת משם. אז היא אמרה שהיא פוחדת שכשהיא תצטרף לשיחה היא תקשר אליהם ולא תרצה שהם ילכו. נראה לי שזה מייצג פחות או יותר את השניות הפלסטינית במקום הזה. המתנחלים פוחדים שינצלו את הנסיבות נגדם, אולי שיפגעו בהם בדרך למפגש. יש מתנחלים שמוכנים, יש מתנחלים שמשתתפים במפגשים כאלה. מאיזה התנחלויות? היו לנו במהלך השנים משתתפים משבי שומרון, קדומים, עופרה, מעלה אדומים. זה מה שאני זוכר.

    • מה אתה אומר למישהו משכם שנפגש עם מישהו מהתנחלות שכנה? אתה אומר לו, "שים בצד את הפוליטיקה"?

      קודם כול להתנחלויות שליד שכם עוד לא הגענו ולא השגנו אנשים. כן, אני אומר לו, תשמע, אתה צריך להכיר במציאות. אם אתה רוצה לדחוף ישר בהתחלה את המאה אחוז של מה שאתה רוצה להשיג, תגיע לאפס, אז תבנה את זה חכם. תרכוש את אמונם ואחר כך תתקדם הלאה. לאחרים אני גם אומר את זה, לאותו מתנחל שרוצה לחיות לנצח בשכנות לשכם, יהיה לו הרבה יותר קל לעשות זאת [בדרך שלנו] במקום שבכל פעם שהוא יוצא לכביש הוא פוחד שיזרקו עליו אבנים.

    • דיברת על כך שהצדדים צריכים להתעמת עם המציאות. אם אתה מייעץ לפלסטינים איך לקבל 100% מהאדמות ולמתנחלים איך להשאיר את התנחלויות ליד שכם – מה החזון שלך?

      אין לי חזון פוליטי ברור, אין לי מודל פוליטי כזה או אחר שאני חד-משמעית תומך בו. אני כן חושב שהקו המנחה למודל פוליטי שיבטיח פה שלום שכולם יהיו מרוצים ממנו ושיהיה בר-קיימא הוא שיתוף ולא הפרדה. כלומר, הרעיון שהישראלים או הפלסטינים לא יכולים בדורות הקרובים או בכלל לחיות יחד ולכן אנחנו חייבים ליצור הפרדה ביניהם, בין אם על ידי מחסומים פיזיים ובין אם על ידי סידורים מדיניים כאלה ואחרים, אני חושב שזה רעיון לא נכון ושהוא לא יעבוד. אני חושב שישראלים ופלסטינים, אם רק נותנים להם צ'אנס, יכולים מאוד בקלות לחיות בידידות זה עם זה ורק הידידות הזאת יכולה להבטיח ששתי ישויות או שני עמים במרחב כל כך קטן יחיו יחד בשלום לאורך זמן. לכן, אני אומר שגם מודל של שתי מדינות לא יכול להיות של שתי מדינות שעוינות זו את זו או מתנהלות מתוך חוסר אמון זו כלפי זו, אלא מתוך ידידות, לפחות כמו שתי מדינות אירופאיות.

    • ומה עם ביטחון? אם אין גדר, אם אין הפרדה, איך אפשר לשמור על ביטחון?

      לכן העבודה הזאת, ברמה העממית, צריכה לבוא קודם, גם מבחינת סדר העדיפויות וגם מבחינת הקדימות בזמן. אנחנו צריכים לבנות מצב שבו הידידות הגורפת בין שני העמים, אני לא אומר שפה ושם לא יהיה איזה מישהו יוצא דופן שירצה לפגוע בצד השני, אבל אנחנו צריכים להגיע למצב שהאנשים האלה יהיו מיעוט מבוטל ושהחברה ככלל תוקיע אותם. למשל, הפלסטינית שהזמנת שתגיד מה שיש לה להגיד למתנחלים. יש מקום לאמירה כזאת בשיח במפגשים שלכם? אני חושב שכן, תלוי איך היא נאמרת ובאיזה שלב. אם בונים קבוצה שנפגשת לאורך זמן אז אני מצפה שפעם פעמיים זה הנושא שייעלה. צריך קודם כול להכיר את השני, לבנות ביחד, לבנות שיחה ביחד.

    • מה לדעתך הכי קשה לישראלים לשמוע מהפלסטינים שאיתם הם נפגשים?

      אני לא חושב שזה כל כך ה'מה' כמו ה'איך'. כאשר משהו, לא משנה אם הוא קל או קשה, נאמר בצעקות או בהטחת האשמות צעקנית: "אתה אשם בסבל שלי", זה לא נעים לשמוע, גם אם אני דרכתי לו על הרגל. לעומת זאת, אם דברים נאמרים כשהאדם באמת מדבר על עצמו - אפילו אם הוא מדבר על הסבל שלו ועל הקושי שלו - לא בצורה מאשימה אלא יותר בצורה שמשקפת את עצמו, אפשר יותר לקבל זאת, בעיקר אם נבנה דו-שיח.

    • איך השתנתה העבודה שלך בשלוש השנים האחרונות של האינתיפאדה?

      קודם כול היתה תקופה שאי אפשר היה לעבוד עם הפלסטינים. בתוך ישראל אני חושב שהעבודה נהייתה, לא הייתי אומר יותר קלה אבל מבחינה מסוימת העבודה כן נהייתה קצת יותר קלה כי נהייה ברור לאנשים שצריך לעשות משהו כזה. אירועי אוקטובר 2000 יצרו זעזוע כבד גם באוכלוסייה הערבית בישראל וגם באוכלוסייה היהודית ונהייה יותר ברור לכולם שצריך לבנות את ה'ביחד' הזה על יסודות יותר עמוקים. מהבחינה הזאת העבודה נהייתה קלה יותר. מבחינה אחרת היתה תקופה בהתחלה שאנשים לא כל כך רצו להשתתף בפגישות אבל בסופו של דבר היו יותר אנשים שרצו מאנשים שלא רצו. זה הולך די מצוין מההתחלה. ברמה הישראלית-פלסטינית, היתה תקופה מסוימת, משהו כמו כמעט שנה וחצי, של חוסר רצון לשיתוף פעולה. לאו דווקא חוסר רצון של הארגונים עצמם שאני בקשר איתם אלא פחד מהסביבה בתחילת האינתיפאדה היו הצהרות מטעם השר האחראי על העמותות וגם מטעם פורום הארגונים הפלסטינים שלא משתפים פעולה עם ארגונים ישראלים. ברגע שהיו הצהרות כאלה כל מפגש נחשד כשיתוף פעולה וכיוון שבמקביל המשטרה הפלסטינית נהייתה הרבה פחות אפקטיבית, אנשים פחדו שמשהו יקרה להם אם הם ישתתפו. זה השתנה אחרי שנה וחצי עם הארגון הזה משכם, איחוד הנוער שכם - שקיבלה תמיכה מאסיבית של ראש העיר שכם דאז, רסאן שכעה, הוא ממש גיבה אותם. אפילו פעם אחת היה מפגש ותוך כדי היו אירועים בשכם והקבוצה שם היססה אם להישאר או לעזוב את המפגש והוא התקשר במיוחד ודיבר עם כולם ואמר כמה שזה חשוב שהם ימשיכו וגם כמובן נתן להם את הגיבוי הביטחוני שהם היו זקוקים לו. לכן 12 המפגשים הראשונים היו איתם למרות שבפרויקט היו שותפים עוד ארגונים. הארגונים האחרים פשוט חששו להצטרף. כל הסיפור הזה השתנה בצורה די דרמטית באוגוסט. מיולי-אוגוסט-ספטמבר כבר התחיל זרם משמעותי של ארגונים פלסטינים שפונים אלי מיוזמתם ורוצים לשתף פעולה וזה מעיד לדעתי על שינוי ברחוב הפלסטיני. אנחנו בעצם כבר כמעט חוזרים לשגרה. במקביל גם ירדה רמת האלימות ויש יותר אפשרות להוציא אישורים, אז גם זה עוזר.

    • מה אתה מחשיב כהצלחה קטנה בעבודה שלך?

      שלב ראשון של הצלחה הוא להצליח להביא אנשים למפגש. החלק הכי קשה בשלב הזה הוא בדרך כלל לגייס כסף למפגש. בדרך כלל, אם מצליחים אז בעצם 90% מהעבודה כבר עשויה. המפגש עצמו בדרך כלל זורם בכוחות עצמו. כמובן שבסוף הכנס אנשים מספרים כמה המפגש היה אפקטיבי בשבילם וכמה שהמפגש היה משמעותי בשבילם וכמה שהם יצרו קשרי ידידות וכן הלאה - זה נותן הרבה סיפוק. השלב הבא של ההצלחה הוא לבנות פורומים שנפגשים לאורך זמן, כמו קבוצות שיש לנו בארץ. אני מקווה שיתפתחו קבוצות כאלה גם ברמה הפלסטינית. היכולת לתמוך בתהליך הזה לאורך זמן – זה האתגר הגדול, וגם האתגר הגדול מכולם הוא גיוס הכסף. כמובן שכשמצליחים לגייס כסף זו תחושה טובה, אבל למרות שזה השלב הכי משמעותי בעצם, התחושה הטובה ביותר היא בסוף מפגש, בסוף מפגש מוצלח.

    • מהו מפגש מוצלח בעיניך, חוץ מזה שאנשים הגיעו?

      כשהאינטראקציה בין האנשים היתה טובה, שכאשר היו אי הסכמות אנשים ביטאו אותן בצורה שלא פגעה בידידות ביניהם. הבנייה הזאת של קהילה ביחד, שקורית גם במהלך כנס של יומיים-שלושה. הניתוק הזה במהלך הכנס מאפשר לבנות ממש תחושה של קהילה ולכן כשהכנס מסתיים יש ממש תחושה של צער שהדבר הזה לא נמשך. באיזה אמצעים אתם משתמשים במפגשים? שיח. פשוט שיח. לתת לאנשים כמה שיותר הזדמנות לדבר זה עם זה. כאשר אנחנו עושים זאת יותר טוב יש לנו הזדמנות להציג לאנשים קצת שאלות מנחות שקצת עוזרות לשיח, אבל בדרך כלל לא צריך שאלות כאלה, יש המון סקרנות משני הצדדים. הרי מפגש כמעט לא קורה ומפגש עמוק ממש לא קורה. מקסימום יוצא לאנשים לקנות אצל הצד השני, או כי הם חושבים שיותר זול אצל הערבים או כי הם חושבים שיש יותר מבחר אצל היהודים. אני חושב ששני הדברים האלה לא נכונים, אבל אנשים עושים זאת. ממש לשבת שעה-שעתיים ולדבר עם מישהו, זה לא יוצא. לדעתי, זה מה שעושה את העבודה.

    • מה אתה מצפה שאנשים ייקחו איתם מן המפגש?

      את האנושיות של האחר, לכל הפחות. את ההכרה הזאת, הבלתי אמצעית. זה לא שאני בא ומטיף להם שהאחר הוא אנושי, הם מגלים זאת בעצמם. זה הבסיס: שהאחר הוא בן אדם ושהוא ראוי לכבוד, לאהדה, ליחס חיובי. השלב הבא הוא ידידות. יש קשרי ידידות שנוצרו ויש אנשים ששמרו על קשרי אי-מייל לאורך זמן. יש כל מיני סיפורים מרגשים, כמו מישהו שהיה בכנס וכמה חודשים אחר כך הסתתר מישהו חשוד בבית של החברה שלו וה[צבא] הרס את הבית של החברה שלו והיא התחילה לקלל את כל הישראלים, והוא ניסה להרגיע אותה שזה לא כל הישראלים, שלא כולם אשמים. היכולת לשמר אפילו במצבים קיצוניים כאלה את מה שהאדם למד במפגש.

    • אילו ערכים אתם מנסים לקדם במפגשים ואיך אתה רואה אותם משתלבים בהלך הרוח של החברה הישראלית כיום?

      עקרונית, אני חושב שיש פער גדול בין מי שפגש את האחר ומי שלא פגש את האחר. מי שלא פגש את האחר מושפע הרבה מאוד פעמים השפעה חזקה מאוד מהחדשות, שמציגות המון מידע שלילי לגבי האחר, והוא מפתח, לא מפתח – אנשים די נולדים עם זה – הרבה דעות קדומות לגבי האחר, בעיקר היהודים כלפי הערבים, אבל גם ההפך. פחד, שנאה, חוסר אמון - אני חושב שאלה הדברים שצריך לעבוד עליהם, גם למען בניית השלום וכיוצא באלה, אבל גם למען איכות החיים של כל אדם באשר הוא. נגיד שיש אזרח ישראלי-יהודי ממוצע שלא כל כך איכפת לו אם יהיה שלום או לא יהיה שלום, אז אפילו ברמת החיים האישית והיומיומית שלו, אם בכל פעם שהוא רואה ערבי הוא מגיב בחרדה, עדיף לו להיפטר מהתחושות האלה.

    • האם אתה חושב שאנשים נולדים עם דעות קדומות?

      לא, בוודאי שלא, אנשים לומדים זאת מהסביבה, אבל אני לא חושב שהם דווקא לומדים זאת מסביבה עם כוונות רעות. אבל אם יש להורים ולמורים ולחברים ולשכנים דעות קדומות ובן אדם גדל עם כל הדעות הקדומות האלה כמשהו מובן מאליו, אז הוא גם מאמץ אותן ואז הוא צריך לעבור תהליך של התפכחות מהן

    • יש לך ספקות לגבי העבודה שלך?

      לא בדיוק ספקות אלא אני מודע למוגבלות שלה. יש לה את המגבלה שהיא יכולה בכל רגע נתון לגעת במספר מוגבל של אנשים – בכל מפגש משתתפים מעט אנשים יחסית, ולכן האתגר האמיתי הוא להביא מאסות של אנשים, להפוך לתנועה עממית המונית. וכל זמן שזה לא קרה יש חשש שאותו אחד משכם, אולי באותו בית ראשון שהופל לחברה שלו הוא הגיב ככה אבל יכול להיות שבבית הרביעי הוא כבר יישבר. לעומת זאת, אם יש מספיק אנשים ויש אנשים שחוזרים והוא יכול אפילו לשתף את החברים היהודים שלו בפעם הבאה שהוא נפגש איתם, אז יש מנגנון שבונה את שינוי העמדות הזה בעקביות. לכן, אם אנחנו נצליח ליצור פעילות יותר אינטנסיבית ממה שיש לנו כיום, כמובן שהתוצאות יהיו יותר עמידות לאורך זמן. זה לא ספק וזו לא מגבלה שמונעת ממני לעבוד כיוון שאני חושב שהמודל הזה שאנחנו עובדים איתו הוא בסך הכול מאוד אפקטיבי, גם אם הוא לא מצליח ב-100% מהמקרים; בסך הכול הוא אפקטיבי. וגם אם אין לנו אפשרות לעשות שינוי בכלל האוכלוסיות, אנחנו עושים את חלקנו. זה מה שחשוב, שאנחנו עושים מה שאנחנו יכולים וזה יותר טוב מלא לעשות כלום.

    • איך הפעילות שלך משפיעה עליך, על יחסים שלך עם אנשים, עם הקהילה שלך?

      היא לא ממש משפיעה. אני משתדל שהפעילות תגרום לי להיות אדם יותר טוב. התהליכים האישיים שלי לא תמיד זהים לתהליכים של הארגון או של הקבוצה. אני מניח שזה נכון גם לגבי כל אחד מהפרטים בקבוצה. יכולה להיות קבוצה שנבנית טוב מאוד וכל פרט מתקדם בקצב שלו. יכול להיות יהודי שמשתתף בקבוצה ונגיד אחרי 4-3 פגישות כבר מאוד הפנים את העניין שבכל קבוצה יש אנשים כאלה וגם אנשים כאלה. יכול להיות חבר שלו שמשתתף באותם מפגשים והוא צריך 10 מפגשים כדי להפנים זאת.

    • איך הקהילה הדתית שלך רואה את המפגשים האלה?

      רובם בסדר. יש כאלה שתומכים באופן פסיבי שכזה. יש כאלה שחושבים שאני נאיבי ושאין טעם בכל המאמץ הזה כי בסוף הוא ייכשל, אבל אין אף אחד שחושב שזה לא בסדר. מה אתה אומר לאנשים שחושבים שאתה נאיבי? אני אומר שיבואו וינסו. לפעמים זה עובד, לפעמים באים. איך הסכסוך משפיע על החיים שלך? הוא לא כל כך משפיע כרגע. היתה תקופה ארוכה של פחד לצאת לרחובות בירושלים, לצאת מהבית, ללכת במרכז העיר, לנסוע באוטובוסים. היום גם זה די שכח אז כרגע אין ממש השפעה. זה משפיע למשל בכך שלא ביקרתי במרכז של עיר פלסטינית מאז תחילת האינתיפאדה. זה מקשה על מפגשים עם הקולגות שאני אמור לפתח איתם תוכניות או להגיש איתם בקשות משותפות למימון. זה לא ברמת היומיום.

    • מה הכי חשוב לך להשיג בפעילות שלך?

      המטרה הגדולה היא שאותם יחסים שמתפתחים בתוך הקבוצות יאפיינו את כלל הקהילות שגרות בארץ הקודש, כולל היחסים בין ישראלים לפלסטינים, כולל בכל אחת מהחברות האלה, כולל גם בתוך כל אחת מהקבוצות הדתיות. מה דרוש כדי להגשים את החזון? אני חושב שעם הרבה מימון היה אפשר לעשות זאת בעשר שנים. פעם חישבתי זאת כתרגיל. הנחתי שאפשר להביא מאה אנשים לסופשבוע, אפשר לקיים סופשבוע בכל שבוע, כדי שהתהליך יהיה אפקטיבי, נניח שצריך ש-10% מהאנשים יעברו דרכו – אז זה יוצא בערך עשר שנים. זה אולי נראה כמו הרבה זמן, אבל תחשבי שאם היינו מתחילים ב-93' כבר היינו היום אחרי, ואיפה אנחנו היום.

    • מדוע נכשלו תהליכי שלום קודמים?

      הנספח, נספח מספר חמש ואחרון [להסכם אוסלו], שנקרא People to People Process היה צריך להיות המאמץ העיקרי. הפירמידה היתה צריכה להיות בדיוק הפוכה ובזה היו צריכים להשקיע את המאמץ, על זה היו צריכים לשים את הדגש. המנהיגים היו צריכים צריכים להחליט שהם הולכים לתהליך ביניים ותהליך People to People מאוד אינטנסיבי של 5, 6, 7 שנים, ואחר כך ממשיכים עם התהליך הפוליטי", אני חושב שמצבנו היה הרבה הרבה יותר טוב.

    • מה משמעות המילה 'שלום' עבורך?

      שלום הוא יחסים הרמוניים בין כל התושבים פה. אני לא חושב ששלום מזדהה עם איזשהו מודל פוליטי. אני חושב שהשלום אפשרי בהרבה מאוד מודלים פוליטיים, חלקם נראים כיום הזויים לגמרי. בעצם, בלי לבנות את התשתית האנושית, גם המודל הכי מקובל, שתי מדינות, הוא בעצם הזוי. בלי לפתח אמון בין שתי הקהילות הוא לא יחזיק מעמד. הסכם אוסלו נפל לא בגלל שהוא היה הסכם רע אלא בגלל שלא היה אמון בין שתי הקהילות. איזה מודל פוליטי נראה לך שיכול לעבוד כאן? אין לי מודל מסוים. יש לי כן אמירה חזקה שאני חושב שהמודל שיצליח יהיה מודל של שיתוף ולא מודל של חלוקה. זו יכולה להיות מדינה אחת, אלה יכולות להיות שתי מדינות או שבע עשרה מדינות, אבל הכלל המנחה הוא שהגבול שבונים בין כל המדינות האלה לא יהיה גבול שמפריד אלא גבול של שיתוף פעולה.

    • שיתוף פעולה באיזה תחומים?

      בתחום הכלכלי לפחות, כלכלי-חברתי-תרבותי. מדיני - אני לא יודע. מדיני זה פחות חשוב, התחום המדיני מעסיק בעיקר את המדינאים. מה לדעתך יקרה למדינת ישראל אם החזון הזה יתממש? שום דבר מיוחד. את עניין הרוב [היהודי] אפשר לפתור בהרבה צורות. יכולה להיות מדינה אחת פדרטיבית עם שני קנטונים וכל אחד יצביע לקנטון שלו. לא יקרה שום דבר מיוחד שלא קורה ככה. בצורה כזאת אפשר להבטיח את האופי היהודי המיוחד של מדינת ישראל. מה זאת אומרת, "לא יקרה שום דבר מיוחד שלא קורה ככה"? כעת אין תחושת יחד. יש כל מיני אפשרויות. אני לא נרתע מהמודל של מדינה אחת. אפשר שכולם יהיו אזרחים. אפשר לפתור את העניין הזה כמו שבשוויץ יש קנטונים, או בארצות הברית יש כל מיני מדינות, או בגרמניה יש כל מיני מדינות. יש הרבה מודלים פדרטיביים מכל מיני סוגים ובהם כל אחד מצביע לפרלמנט שלו או שיש גם פרלמנט משותף. אני ממש לא מומחה לדברים האלה. אני גם לא חושב שהפרטים האלה נורא חשובים.

    • מהם היתרונות והחסרונות בפתרון של מדינה אחת באזור?

      אם היחסים בין החברה הישראלית לחברה הפלסטינית לא טובים, מדינה אחת היא פתרון גרוע כמו כל שאר הפתרונות. יהיו מאבקים כל הזמן, כמו מלחמת אזרחים שיכולה להיות יותר נוראית, פחות נוראית, אבל בסך הכול יהיה כל הזמן משחק סכום-אפס. לעומת זאת, אם היחסים טובים זה יכול להיות נהדר, חיים ביחד. במודל של מדינה יחידה יותר קשה לחשוב על מצב של הפרדה, אם כי גם זה אפשרי. אני לא חושב שמדינה אחת הוא בהכרח הפתרון הכי טוב. אני רק יודע שגישה של הפרדה היא גישה לא טובה, וגישה טובה שיש לה סיכוי לעבוד היא של יחד, של שיתוף ושל בניית חיים משותפים.

    • מהם היתרונות והחסרונות בפתרון של מדינה אחת באזור?

      אם היחסים בין החברה הישראלית לחברה הפלסטינית לא טובים, מדינה אחת היא פתרון גרוע כמו כל שאר הפתרונות. יהיו מאבקים כל הזמן, כמו מלחמת אזרחים שיכולה להיות יותר נוראית, פחות נוראית, אבל בסך הכול יהיה כל הזמן משחק סכום-אפס. לעומת זאת, אם היחסים טובים זה יכול להיות נהדר, חיים ביחד. במודל של מדינה יחידה יותר קשה לחשוב על מצב של הפרדה, אם כי גם זה אפשרי. אני לא חושב שמדינה אחת הוא בהכרח הפתרון הכי טוב. אני רק יודע שגישה של הפרדה היא גישה לא טובה, וגישה טובה שיש לה סיכוי לעבוד היא של יחד, של שיתוף ושל בניית חיים משותפים.

    • איך המשפחה שלך מתייחסת לפעילות שלך?

      תלוי מי. בני המשפחה המיידית נגררים אחרי לכל הפעולות האלה. הילדים שלי, באופן טבעי, פוגשים אנשים מדתות שונות וישראלים ופלסטינים. זה לא פותר את כל הבעיות, כי זה לא אומר שאם בבית הספר יש ילד עם דעות קדומות הבת שלי לא תלמד זאת ממנו. אצל ילדים זה לא סותר בכלל. אצל המשפחה היותר רחבה יש מועמדים רבים להצטרף לשיח. כרגע הם לא ממש מתעניינים. הם מתנגדים לכך שהם מועמדים? לא. אחותי למשל ממש לא מתעניינת. היא יכולה להגיד לי: "יש מישהו שעובד עם בעלי ויכול להיות שהוא יתעניין". בפועל, ההשפעה של השיח, בכלל, לא רק במקרה שלי, היא הרבה מעבר לאלה שממש משתתפים. גם אלה שלא משתתפים אבל מכירים מישהו שמשתתף והם מדברים איתו על זה מדי פעם, גם אצלם ההתנגדות נשחקת עם הזמן.

    • באיזה בית גדלת?

      אני חושב שזה היה בית די ממוצע. בעצם לא בית דתי, מסורתי. שלחו אותי לבית ספר דתי כי חשבו שמקבלים שם חינוך יותר טוב. זה היה מקובל אז. רוב התלמידים בכיתה שלי לא היו דתיים. אחר כך, סביב הבר מצווה, החלטתי כן להיות דתי. אם את שואלת על היחס כלפי ערבים, אז הוא היה שלילי. אבל אני לא חושב שזה משהו נורא מיוחד בישראל. מה עשית אחרי התיכון? אחרי התיכון הלכתי לישיבה. ככה הגעתי לירושלים כי הלכתי לישיבת מרכז הרב. מבחינתי, רציתי ללכת לישיבה ההיא ובמקרה היא היתה בירושלים אז הגעתי לירושלים. למדתי שם חמש-שש שנים ואז השלמתי את הצבא. אחר כך הלכתי ללמוד פיזיקה באוניברסיטה העברית.

    • כשלמדת בישיבה, האם היחס כלפי דעות אחרות היה סובלני?

      זה מורכב, כי ברמה התיאורטית הסובלנות לדעות אחרות היא אינסופית. התורה המנחה את מרכז הרב היא תורת הרב קוק שמייחסת לכל דעה ערך של חלק מהאמת. בפועל, מבחינת יחס לדעות אחרות, יש מי שיותר סובלני ומי שפחות סובלני. בסך הכול אני לא חושב שהיתה שם יותר מדי סובלנות לדעות אחרות, אבל היתה שם סובלנות לאנשים שיש בהם סובלנות. אנשים סובלניים יותר, אף אחד לא תקף אותם.

    • מה היה אז החיבור שלך לפעילות הזאת? מה גרם לשינוי?

      אני בעצם חושב שהשורשים של הפעילות שלי נמצאים בתורה של הרב קוק ובגישה המאוד כוללת שלו, גם לעמדות ודעות וגם לאנשים, ומעבר לאנשים, מבחינתו יש חובה לדאוג לכלל היקום, לטבע, לכול. אלה בעיני הדברים שהשפיעו עלי. זה מה שאני למדתי שם. אני לא חושב שאני היחיד שלמדתי זאת שם. הכי מפורסם הוא הרב פרומן. מה משמעות המילה 'ציונות' בשבילך? ההגדרה הרגילה היא שיבת העם היהודי לארץ ישראל. ובשבילך? גם. זה הדבר לא? להשיב את העם היהודי לארץ ישראל, קודם כול פיזית. אחר כך לבנות פה חברה יהודית, ובעיני לבנות פה מדינה יהודית אמיתית וחברה אמיתית כולל התייחסות ראויה לגר שחי בתוכנו ולשכנינו, כמו בזמן שהיתה לנו מדינה יהודית מתוקנת.

    • לאיזה תקופה אתה מתייחס?

      התקופה האידיאלית של הקיום היהודי מתוארת פחות או יותר בסוף תקופת דוד או בתחילת תקופת שלמה, משהו כזה, ובתקופה ההיא היחסים הפנימיים ששררו בתוך הממלכה, כולל בין יהודים ללא יהודים, היו תקינים. לאיזה קהל בינלאומי יש הכי הרבה השפעה כאן? אני לא חושב שלקהל הבינלאומי יש באמת השפעה פה. אני חושב שמי שעושה את העבודה זה אנחנו, במובן הכולל, כל התושבים שגרים פה, אנחנו צריכים לפתור את הסיפור שלנו בעצמנו. יש התערבות אבל אני לא רואה דברים אפקטיביים.

    • מדוע ההתערבויות לא עולות יפה?

      כי זה עניין שלנו. אני לא אומר שאנשים מבחוץ לא יכולים לתרום בצורה חיובית אבל התרומה צריכה להיות על ידי עידוד שני הצדדים, או יותר - עידוד כל הצדדים, להתכנס יחד ולפתור את כל הבעיות יחד. לקראת זה אפשר כמובן לעשות המון עבודה. אנשים מבחוץ באמת יכולים לתרום תרומה רבה בכל הנושא הזה, אבל זה מה שהם צריכים לעשות. אנשים שבאים להביע סולידאריות עם צד זה או אחר, זה מאוד נחמד לאותו צד ברמה המיידית, כי הוא מקבל חיזוק ותמיכה, ויכול להיות שזה באמת עוזר לו לאורך זמן, אבל זה לא תורם לקידום השלום באזור.

    • איזה תפיסות מוטעות יש לקהלים מחוץ לארץ על הסכסוך?

      תראי, קהלים בחוץ לארץ בדרך כלל לא יודעים כלום על מה שקורה פה, ומה שקורה פה מספיק מסובך וגם למי שיודע הרבה קשה להבין. אז אנשים בדרך כלל לא יודעים, למשל יש אנשים שתומכים בעמדה הישראלית וחושבים שפלסטינים צצו פתאום לפני ארבע שנים, או אנשים שחושבים שתמיד היתה פה ישות פלסטינית, מאז בריאת העולם, ושאנחנו באנו לפני מאה שנה והתחלנו לדחוק את רגליהם. או אפילו יותר גרוע – שהיתה פה מדינה פלסטינית ואז ב-67' הופענו משום מקום וגירשנו אותם. מה שאנשים יודעים בדרך כלל מאוד רחוק מהעובדות ההיסטוריות הכי בסיסיות. אנשים בדרך כלל לא יודעים הרבה על מה שקורה פה ויש להם עמדה רגשית בעד צד זה או אחר, תלוי מה השפיע עליהם יותר. זה לא משנה אבל כמובן, זה הופך את הניסיון של אלה שרוצים כאילו לתמוך בצד אחד או לשמש בוררים או לנקוט בכל מיני גישות כאלה לעוד יותר מגוחך ולא אפקטיבי. אלה שבאמת איכפת להם ובאמת רוצים לשפר את המצב עושים זאת על ידי כך שהם מעודדים את שני הצדדים לפתור דברים זה עם זה. מספיק שהם יודעים שעכשיו המציאות לא טובה ויש פה שני צדדים. נגיד שיש צד אחד שאיכפת להם שהמצב שלו ישתפר. מובן שהמצב שלו ישתפר בכך שהוא יפתור את הסכסוך עם הצד השני.

    • האם משהו מדכא אותך במצב עכשיו?

      כמעט כל יום בחדשות יש דברים שמדכאים. המצב אולי לא מדכא אבל יש תסכול מסוים כשרואים כמה פשוט ליצור ההרמוניה. בלי ההקשר של המפגשים, אותה הרמוניה שאני מדבר עליה נשמעת כמו חלום באספמיא. אז את עושה מפגש ואת רואה שזה מאוד פשוט ליצור את ההרמוניה הזאת. רק צריך להביא את האנשים האלה לתוך חדר ולהשאיר אותם יום, וגמרנו. הם חברים. פגשו זה את זה ביום חמישי בערב וביום שישי בערב הם כבר רוקדים ושרים ומתחבקים. בשבת כשהם נפרדים אז הם בוכים ומתחבקים ומתנשקים. כאשר את רואה כמה קל ליצור זאת די מתסכל לראות שזה עדיין לא נוצר.

    • מי צריך להשקיע כדי להגשים את המצב?

      כולם. גורמי החוץ שכל כך מתעניינים צריכים לתת את המימון. על פי המודל של עשר שנים שתיארתי לך, התקציב הוא 150 מליון דולר. זה המון בשביל גוף אחד. לא כל כך המון אם כסף חושבים כמה כסף הושקע בתהליך אוסלו - לשווא. האם גורמים מקומיים צריכים לקחת על עצמם את האחריות לכך? בטח. כולם. אבל רובם לא מודעים לכך שזה אפשרי וכל כך קל ושהם צריכים לעשות זאת. יש תפיסה שבחברה מהסוג שלנו, בחברה של דמוקרטיה נבחרת, מטילים את האחריות על הממשלה. אנשים חושבים שזו לא בעיה שלהם, שזו לא האחריות של האזרח הפשוט. וזה כמובן לא נכון. אני מאמין שלכל אזרח יש אחריות לעבוד על עצמו ולטפח את השלום בתוכו. גם הממשלה, הממשלה גם יכולה להקל ולעזור. אפילו אם מקבלים כהנחת יסוד שאין לה כסף לממן פרויקט כזה, אז לפחות ליצור מקום מפגש אפשרי לשתי הקהילות, מקום שישראלים ופלסטינים יוכלו להגיע אליו בקלות. את זה הממשלה כן יכולה לעשות.

    • מהם שורשי הסכסוך?

      אני ממש לא היסטוריון. אני רק יכול לספר לך שיצא לי לנהל פעם שיחה עם סוואמי הודי, פעיל חברתי. זו היתה שיחה נינוחה. היינו יחד באיזה כנס ואחרי הכנס טיילנו בגן יפה שהיה באותו מקום. הוא דיבר על כך שבהודו ופקיסטאן האיבה בין מוסלמים והינדים התחילה בעקבות המדיניות של הבריטים. לאו דווקא מתוך כוונה רעה אלא ממה שקרה בפועל. ואז, בעקבות הדברים שלו, נזכרתי באירוע ההיסטורי אחד לפחות, שהמהומות הראשונות התחילו [של יהודים וערבים] בשנות העשרים המוקדמות, אחרי שהבריטים הגיעו לפה. יכול להיות שהם עשו טעות של הפרדה בין הקהילות ובניית האיבה ביניהן. אני חושב שלפני כן היתה חשדנות ודברים כאלה אבל אני לא חושב שזה היה כל כך גורף כמו שזה נהיה אחר כך.

    • האם יש לסכסוך שורשים דתיים?

      לא. לדעתי הסכסוך הוא קודם כול עניין של דעות קדומות, של חוסר היכרות עם האחר. זה הדבר הראשון שמאפשר את הסכסוך. אחריו יש עניין של אינטרסים פוליטיים שנראים כסותרים. יכול להיות שהם נראים סותרים בהתבסס על הדעות הקדומות ועל חוסר ההיכרות עם האחר. הסוגיות הדתיות שקשורות לסכסוך הן קודם כול שאלת הר הבית וגם לה יש פתרונות מזווית דתית טהורה, ואחר-כך יש שאלה מי צריך לשלוט כאן וזו שאלה שלא אמורה למנוע חיים טובים יחד. לדוגמא, מבחינה יהודית הגבולות של ארץ ישראל מגיעים צפונית למקום שבו נגמרת מדינת ישראל כיום, ומבחינה היסטורית חלק ניכר מעם ישראל ישב איפה שהיום יושבת ממלכת ירדן. למרות זאת, גם הקיצונים ביותר מבין אנשי ארץ ישראל השלמה לא מטיפים למלחמת כיבוש של דרום לבנון ומזרח הירדן. עמדה דתית לא בהכרח הופכת לתוכנית פעולה מדינית או צבאית.

    • איך מצפים מפלסטינים להניח לפוליטיקה כשהיא יושבת להם ממש מחוץ לבית, לעומת הישראלים שבאים למפגשים?

      גם לישראלים היא יושבת מחוץ לבית. שכם הוא המקום שייצר הכי הרבה מחבלים מתאבדים באופן עקבי לאורך כל האינתיפאדה. האנשים שבאו ידעו שהם נפגשים עם אנשים משכם. אני אפילו לא יודע, אולי היה ביניהם חשש שמישהו הוא מחבל מתאבד שרוצה לפוצץ אותנו, מה אני יודע? אנשים צריכים להתגבר על חששות כאלה. זה חלק מהתהליך שצריך לקרות. הרבה אנשים באמת לא באו למפגשים כי הם פחדו, או חשבו שזה לא בסדר. אבל אנשים שכן באו הסכימו להיפגש. גם אם הם לא נפגשו לפני כן, הם הסכימו להיפגש. אני חושב שהאנשים האלה צודקים בגישה שלהם. האם הם הסכימו לא לדבר על המצב הפוליטי? כן. כמעט לא היו לנו מקרים, חוץ מאשר בכנס השני או השלישי, ממש בהתחלה, ואז היתה מהומה של רבע שעה-עשרים דקות.

    • למה כל כך רע לדבר על המצב הפוליטי?

      אין על מה לדבר! הישראלים יגידו שעד שהרשות הפלסטינית לא תדכא בעצמה את כל הפלגים שיוזמים התקפות טרור אין על מה לדבר. מעבר לזה יש קשת רחבה: יש שיגידו שהפלסטינים צריכים לקבל מדינה משלהם, ויש שיגידו שהפלסטינים צריכים ללמוד לחיות כאזרחים של מדינת ישראל, אזרחים נאמנים של מדינת ישראל. גם אלה שאומרים שהפלסטינים זכאים למדינה משלהם רחוקים מאוד מהעמדה הפלסטינית שטוענת שכל הפליטים צריכים להיות זכאים לשוב למקומות המקוריים שלהם, בין אם בתוך ישראל ובין אם במדינה הפלסטינית, וכמובן שכל ההתנחלויות צריכות להתפנות, וזה אומר בעצם שתי מדינות לעם אחד. אז אין באמת על מה לדבר, וזה גם לא נורא חשוב. נניח שהפלסטינים ישכנעו את הקבוצה הישראלית שככה זה צריך להיות, אז חמישים אנשים. נגיד אפילו שהם ישנו את ההצבעה שלהם, זה לא משמעותי. בכך שהם שינו את עמדתם הם כבר הרחיקו את עצמם מכל שאר החברה הישראלית. היכולת שלהם ליצור פה אפקט של כדור שלג שייתפוס את כל החברה הישראלית לא קיימת. לעומת זאת, כאשר העמדות הפוליטיות של אנשים לא מאוימות, בין אם הם מאמינים בארץ ישראל השלמה ובין אם בפלסטין השלמה או בכל דבר באמצע, ורק מצפים מהם לטפח את הקשר הטוב עם החברה השנייה ואת זה הם יכולים לעשות יחסית בקלות, אז זה משהו שכן יכול להתגלגל הלאה לחברה הישראלית.

    • במבט לאחור, מה היית משנה בארגון שלך?

      אני עושה דברים אחרת מאשר בהתחלה. אני לא חושב שהייתי יכול לדעת אז את מה שאני יודע היום. בעוד שלוש שנים בוודאי אעשה דברים אחרת. אני חושב שאני בוחן את האפשרויות ושיש מקום לרעיונות חדשים ויוזמות חדשות. עקרונית אני חושב שיש מקום לשיפור. כרגע אני חושב שזה עובד בסדר, יש דברים קטנים, אבל לא ברמה האסטרטגית. ברמה של גיוס כספים. צריך לגייס הרבה יותר כסף.

    • ביוני 2011 יהודה שלח לנו עדכון אודות פעילותו

      מאז שנת 2005 ועד היום, אגודת המפגש הבין-דתי גדלה באופן במידה ניכרת ועשתה וצעדה צעדים משמעותיים לקראת הפיכתה לתנועת פעילי-שטח רחבה ובעלת השפעה, ולבניית יחסים בין קהילתיים של שלום בין קהילות בארץ הקודש, בדומה לחזון המקורי שלי ביחס אליה. כיום יש לנו 38 קבוצות פעילוֹת של מפגש בין-דתי – מהגליל העליון ועד אילת, כולל 7 קבוצות שמקיימות פגישות קבועות בין ישראלים לבין פלסטינים מהגדה המערבית. בשתיים מהקבוצות האלה מפגישות נפגשים בין פלסטינים למתנחליםומתנחלים. במשך בהזמן שחלף הגענו גם לכמה הישגים מיוחדים ונכנסנו לתחומי פעילות חדשים: קבוצת הנוער ירושלים-חברון למפגש בין-דתי קיימה, בפעם הראשונה מאז תחילת האינתיפדההאינתיפאדה השנייה, מפגש משותף וביקור בחלק של חברון הנתון לשליטה פלסטינית. זאת זו היתה הקבוצה הישראלית הראשונה שנכנסה לאזורים אלה של חברון באישור הצבא. אותה קבוצה מארגנת מפגש בתל אביב- יפו, מפגש שיאפשר לחבריה הפלסטינים לבקר בים בפעם הראשונה מזה עשר שנים (עבור חלקם זה יהיה הביקור הראשון בים אי פעם!). מארגני המפגש הבין- דתי - "א/נחנו", בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, הגיעו להסכם עם רשויות האוניברסיטה לפתוח חדר תפילה מוסלמי בקמפוס. הכוונה היא להפוך את החדר למרכז פעילוּת של המפגש הבין-דתי. מארגני קבוצת הסטודנטים מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בית לחם פתחו ביוזמה עסקית ישראלית-פלסטינית משותפת לשיווק בסחר-הוגן של שמן זית בסחר הוגן. הרווחים יוקדשו למימון פעילויות של קבוצת המפגש הבין-דתי. כמו כן, התחלנו לשתף פעולה עם מכון פוירשטיין בירושלים, על מנת להביא ילדים פלסטינים מחברון ועזה, הסובלים מצורות שונות של נזק מוחי, לטיפול ולמידה במכון פוירשטיין.