רקע

מקום מגורים: חיפה נולד/ה ב: דונייצ'ק, אוקריאנה שנת לידה: 1981 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: פעילות שטח פוליטית אתר: Coalition of Women For Peace מקום עבודה קואליציית נשים לשלום מראיינת נהני ראוס וליאורה גל תאריך הראיון 2005

יאנה קנופובה עלתה מאוקראינה ב־1996 באמצעות תוכנית נעל"ה. יאנה היא רכזת קואליציית נשים לשלום, ארגון גג של תשע ארגוני נשים בישראל שפועלות לשים קץ לסכסוך הישראלי־פלסטיני ומדגישות את חשיבותן של נשים ביצירת שלום. הקואליציה מעצימה נשים מקבוצות מיעוט בישראל כדי שיחתרו לשלום ולצדק, זאת באמצעות תוכניות שמיועדת לדוברי רוסית וארגונים דוגמת 'אחותי'

מאמרים ברשת

Light Among the Ruins, September 5, 2006
By Conn Hallinan, Foreign Policy in Focus

יאנה קנופובה
quote
"תמיד עסקתי במיעוט שלוחם על זכויותיו. [באוקראינה] זה היה המיעוט היהודי ועכשיו המיעוט הוא זה שהשתנה, והמיעוט הוא פלסטיני"
  סיפור אישי  
תמיד הייתי פעילה. אני לא חושבת שמשהו השתנה, אולי רק שטח הפעילות. תמיד עסקתי במיעוט שלוחם על זכויותיו. [באוקראינה] זה היה המיעוט היהודי ועכשיו המיעוט הוא זה שהשתנה, והמיעוט הוא פלסטיני
   אי אלימות 
כיום אנחנו גם חוות תהליך של התפכחות, העקרונות שלנו מתרחבים, כמו גם הראייה החברתית שלנו, ההיבט הרדיקלי שבנו צומח, הקשר של המאבק שלנו למאבקים אחרים מתחזק, מתרחב ומעמיק. אני מאוד מתרגשת מהתהליך הזה, ואני מקווה שגם תרמתי לו באיזושהי צורה. אני חושבת שבסופו של דבר זה מה שיפתור את הקונפליקט, [החיבור למאבקים אחרים]. הראייה שלי לא מסתמכת בכלל על הקונפליקט עם הפלסטינים. הקונפליקט הפלסטיני הוא סימפטום אחד מני רבים של עולם שבנוי רע. העולם בנוי על מערכת פטריארכלית, כוחנית, נוראית, שמבוססת על אינטרסים כלכליים מסוימים מאוד
ההקשר    
המגזר הרוסי נדמה כמאוד גזעני. לא היית אומרת שזה מבחירה. התקשורת הרוסית מאוד בעייתית והיא מכוונת אנשים למקומות מסוימים. הרבה זמן חשבתי שהרוסים "נולדים" גזענים, ואז עבדתי בתוכנית סיורים של הסוכנות היהודית וראיתי שכל מיני אנשים באים משם, יש שמאלנים, יש ימנים, יש רדיקלים. משהו בתהליך הקליטה פה בארץ הוא הגורם הבעייתי. זה מתחיל בסיורים של הסוכנות היהודית, ואחרי זה התקשורת הרוסית, ואחרי זה הבנים שלהם משרתים בצבא
    חזון
תהליך אוסלו יצר בכוח הרבה ארגוני "דוקי" [דו־קיום]. כמו שאחת מחברותינו תמיד מספרת, היה לה מפגש כזה בבית ספר, והפלסטינים רצו לדבר על הנכבה והיהודים רצו לרקוד ריקודי בטן. די. התקופה הזאת חלפה, וזה טוב. לפחות האינתיפאדה ואירועי אוקטובר הבהירו שאנחנו יודעים מול מה אנחנו עומדים. לפחות אני לומדת, ואני מקווה שאני לא עומדת מול אנשים שרוצים לאכול חומוס עם פלסטינים וחושבים שככה מביאים שלום. זה לא עובד ככה
    חזון
אני חושבת שהיום יש תהליך של חזרה לזהות הערבית אצל מה שנקרא המזרחים. אני חושבת ששלום אמיתי ונכון, נכון גם למזרח התיכון, הוא שלום שיבוא בין הערבים היהודים לערבים המוסלמים והנוצרים. זה נושא פנים־ערבי והמדינה שתהיה כאן תהיה ערבית עם מיעוטים: מיעוט יהודי גדול מאוד, מיעוט פלסטיני נוצרי גדול מאוד, מיעוט מוסלמי, מיעוט בדואי ודרוזי, אבל המדינה תהיה מדינה ערבית. עם כל הכבוד, לאורך זמן לא נוכל להחזיק ככה, ואני לא יודעת אם יש אנשים שבאמת חושבים שבעוד 100 שנה עוד יהיה כאן איזה נטע זר - אירופאי - באמצע המזרח התיכון. זה נגד מהלך ההיסטוריה
    חזון
יש הבדל בין החזון שלי לעוד 100 שנה לבין מה שאנחנו עושות היום. למענו אנחנו פועלות, החזון הוא המקסימום שאנחנו מאמינות שאפשר בפוטנציאל להשיג. אז החזון שלנו היום, שאנחנו חושבות שיועיל הכי הרבה לכולם, זה פתרון שתי מדינות לשני עמים
    חזון
התפקיד שלי הוא להבטיח שהן יוכלו לעשות את הפרויקט הזה בלי הפרעה. זה תפקיד חשוב ומחוייבות - לאפשר למישהו לעשות משהו. הן אלה שצריכות להוביל את התהליך. אני חושבת שלאפשר את התהליך זה לגלות מנהיגות ולא לחשוב שיש לנו את כל התשובות. יש כל מיני צורות וסוגים של מנהיגות. אני באופן אישי - ואני מקווה שגם הקואליציה - מאמינה שמנהיגות היא לא להוביל ולהגיד שאנחנו יודעות את כל האמת ולכפות את הדרך שלנו, אלא לאפשר לקבוצות אחרות להציג את המקום שלהן, את האמת שלהן ואולי הן יובילו אותנו, מי יודע
 מכשולים ואתגרים   
בישיבות הקואליציה משתתפות רק נשים. תראי, יש בזה משהו. ישיבות מעורבות הן יותר כוחניות ויש פחות דגש על מה האחר [בקבוצה] חושב ובדרך כלל גברים אשכנזים לא מזהים שיש "אחר". זה לא מכוונות רעות. צריך לזכור שהחזק יכול לעבור את כל החיים שלו מבלי לראות את החלש. החלש, לעומת זאת, חייב לראות את החזק. אין לו ברירה. פלסטיני בישראל לא יכול לחיות את חייו מבלי לראות יהודים, אין לו ברירה. לעומת זאת, יהודי בישראל יכול לחיות ברמת השרון או תל אביב מבלי לראות ערבי בחיים שלו
ההקשר    
אני שייכת לקהילה הרוסית. אני חושבת שהעניין כאן הוא הגדרה. מה זה הקהילה הרוסית? זה לא משהו אחד! הקול השולט הוא קול נורא: הומופובי, שוביניסטי, גזעני. אני מאמינה שיש קהילה רוסית אחרת, אני מאמינה שיש אנשים אחרים פשוט לא שומעים אותם כי אין להם מספיק כסף כדי לפרסם את דעותיהם. או שהם עובדים בעבודות טובות ולכן הם לא עיתונאים בתקשורת הרוסית שמשלמת 2,500 ₪ בחודש. זה או-או. בקבוצה של הנשים הרוסיות אני מאוד רוסיה, כפי שאני יהודיה אבל לא שייכת למרכז. מעולם לא הייתי שייכת למרכז וזה לא מדאיג אותי.
    חזון
אותי מעניינים אנשים שרוצים צדק, שרוצים פתרונות של צדק. "שלום" זו רטוריקה ישראלית. רטוריקה פלסטינית מדברת על שחרור, עזבי שלום. ואז ה[ישראלים] אומרים, [הפלסטינים] לא רוצים שלום! אילו את היית בכלא, היית שוקלת לחתום על אמנת ז'נבה עם השומרים שלך? שלום הוא ריק מתוכן היום לטעמי. זה מאוד יפה לדבר על שלום היום, אבל אותי מעניין הצדק
ההקשר    
אני מאוד אוהבת את ישראל. אני חושבת שאני פטריוטית מאוד גדולה. אבל אני רוצה שהיא תהיה אחרת, לגמרי. אני חושבת שהמאבק שלי בא מאהבה מאוד גדולה למקום הזה. היום אני רואה במקום הזה מולדת, אני כמעט 9 שנים כאן. אני חושבת שאנשים כאן שכחו שאהבת מולדת לא קשורה לציונות. אנשים מבלבלים בין שני המושגים. אצל היהודים בישראל אין מושג של אהבת מולדת בלי ציונות. ואת יכולה לאהוב את המקום שאת חיה בו בלי להיות ציונית ולרצות שהוא יבנה על עקרונות אחרים, על שוויון ועל צדק. זה מה שאני רואה, אני מאוד פטריוטית. זה מאוד מדבר אלי אבל אני לא משווה בין זה לבין ציונות. אני חושבת שאלה מושגים שצריך להבדיל ביניהם