ח'ולוד בדאווי
    quote
    "בתור פלסטינים בישראל יש לנו תפקיד חשוב בנוגע לסכסוך ועלינו להוות מעין חוליה מקשרת בין שני הצדדים. נדרש מאיתנו להיות פעילים יותר משום שאנו משתייכים לעם שלוחם למען חירותו, ובמקביל אנו אזרחי ישראל. אנחנו נהנים מהיתרונות של המיקום הגיאוגרפי ומהאפשרויות הייחודיות של להיות חלק ממנהיגות חלוצית שתוביל לעתיד טוב יותר ולשלום אמיתי. אנו דוברים את שתי השפות ולנו שני קולות"

    רקע

    מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: נצרת שנת לידה: 1975 זהות: ישראלי, מוסלמי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: זכויות אדם/ סנגור פעילות ישירה לא-אלימה אתר: Coalition of Women for Peace ACRI Ta'ayush Bat Shalom מקום עבודה האגודה לזכויות האזרח בישראל, תעאיוש, קואליציית נשים לשלום, בת שלום מראיינת ג'ולין מחלוף תאריך הראיון 2005

    חולוד בדאווי החלה את פעילותה בשנות ה-90 במסגרת המאבק להבטחת זכויותיהם של פלסטינים אזרחי ישראל כאשר למדה באוניברסיטת חיפה. מעורבותה היא ברמת המנהיגות בארגונים יהודים-פלסטינים רבים אשר מקיימים מפגשים והפגנות, ואשר שואפים להעלות את המודעות למציאות הפלסטינית משני צידי הקו הירוק. בתור חוקרת שטח באגודה לזכויות האזרח בישראל, חולוד מרכזת מידע במסגרת תיקי הערעור לבג"ץ בנוגע לגדר ההפרדה

    • ספרי לי קצת על עצמך ועל תחילת הפעילות שלך בתחום.

      שמי חולוד בדאווי, אני מנצרת. יש לי תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל והשפה הערבית מאוניברסיטת חיפה. כיום אני עובדת כחוקרת שטח בנושא הגדר באגודה לזכויות האזרח. התחלתי את פעילותי בשנת 1996 באוניברסיטת חיפה בועד הסטודנטים הערבים ולאחר מכן בהתאחדות הסטודנטים הערביים בישראל. כיום אני חברה בתעאיוש, שותפות ערבית-יהודית, ופעילה בקוליציית נשים לשלום ובבת שלום. קודם הייתי פעילה בחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון—מפלגה ערבית-יהודית שהתפלגה ממק"י. כיוון שנולדתי בנצרת, עיר עם רוב ערבי גדול בישראל, הייתה לי מודעות פוליטית גבוהה מאד. החזית הדמוקרטית שלטה בראשות העיר רוב הזמן והייתה פעילה מאד בהעלאת המודעות הפוליטית בקרב הנוער לזהות האתנית והאנושית שלו. החזית עודדה אותנו בצורה יעילה מאד להיות פעילים בכל התחומים - ברחוב ובבית הספר. הם עודדו אותנו להאמין ביכולות שלנו לשנות את המצב.

    • באילו דרכים את פעילה כיום בהתמודדות עם הסכסוך?

      אני עובדת באגודה לזכויות האזרח בישראל. העבודה שלי מתמקדת במחקר בשטח בנושא גדר ההפרדה. בכללי, תפקידי הוא ריכוז כל מה שקשור לתיקי ערעור לבג"ץ כנגד הגדר. אני פעילה בכמה תנועות שמתנגדות לכיבוש. הנושא המרכזי בחיי הוא פעילויות בגדה ובישראל דרך תנועות שמאל ישראליות ופלסטיניות אשר כוללות את תנועת תעאיוש, קואליציית נשים לשלום, בת שלום ותנועות אחרות, כמו אנרכיסטים נגד הגדר. אני פעילה גם בארגונים חברתיים שפועלים בתוך החברה הפלסטינית אך רוב הפעילויות ההתנדבותיות שלי סביב נושא הכיבוש. אני בקשר עם ארגונים של סרבנים יהודיים; העבודה איתם היא במפגשים ובהרצאות. בנוסף לפעילויות המקומיות אנחנו עוסקים גם בפעילויות בינלאומיות, שכוללות הדרכות והרצאות בנוגע לנושא של גדר ההפרדה או מעמד הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל ונושאים אחרים שמתקשרים לגזענות.

    • איך התחלת לעבוד עם הארגונים האלה?

      מגיע השלב בחייו של אדם בו הוא מגלה לפתע דברים שקודם לא היה מודע להם. בשלב הזה מגלים את הסביבה והתנאים שמסביב. המודעות שלי לפעילויות ולתנועות האלה התפתחה כאשר למדתי באוניברסיטת חיפה כשהייתי בת תשע עשרה. מהשנה הראשונה בלימודים הייתי פעילה בתנועת הסטודנטים הערביים ובמיוחד בחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון. מאוחר יותר הייתי פעילה בוועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטה שפעלה לשפר את מעמדם של סטודנטים ערביים באוניברסיטה. הייתי פעילה במסגרת הקמתה ובחירת ועד התלמידים הערביים באוניברסיטה ובארגונים החברים. חלק בלתי נפרד מסדר היום שלנו כלל פעילויות נגד הכיבוש והגברת המודעות אודות הכיבוש והזכויות החוקיות של הפלסטינים בקרב הסטודנטים היהודים והן בקרב הסטודנטים הערבים. בשנת 1999 נבחרתי לראשות ועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה. במהלך אירועי יום האדמה ב-31 למרץ 2000 התקיימה הפגנה גדולה בסכנין, הותקפנו בגז וביריות.

    • ?מי תקף אתכם

      בכל שנה נערכת הפגנה בסכנין ביום האדמה, כדי לציין את האירועים שקרו ב 1976 כשארעה ההתנגדות הרחבה ביותר להפקעת אדמות פלסטיניות בישראל. בכל שנה נערכות הפגנות רבות ביום זה ואנחנו תמיד משתתפים בהם. ב 2000 השתתפנו בהפגנה בסכנין שארגנה ההנהגה של הערבים בישראל. במהלך ההפגנה הזו כל המפגינים, גם ערבים וגם אנשי שמאל ישראלים, הותקפו. אשה ערבייה מבוגרת נהרגה ומפגינים רבים סבלו משאיפת גז מדמיע וסבלו מפגיעות שונות. מי תקף את המפגינים? בעיקר המשטרה הישראלית, אך לצבא גם היה חלק. אחרי האירוע הזה, קראנו להפגנה גדולה באוניברסיטת חיפה נגד הרג אזרחית ערבייה בידי משטרת ישראל במהלך הפגנה לא אלימה. רשויות האוניברסיטה סירבו לאשר לנו לקיים את ההפגנה, אך קיימנו אותה על אף זאת. סברנו שחשוב שסטודנטים שמנותקים ממהשקורה מחוץ לאוניברסיטה... שיהיו מודעים לכך שיש להם תפקיד לא פחות חשוב מזה של כל מנהיג פוליטי. הרגשנו שעלינו להפגין תפיסה פוליטית שמהווה חלופה למלחמה ולכיבוש. במהלך אותה הפגנה הותקפנו על ידי סטודנטים ימניים; נרדפנו וסולקנו מהאוניברסיטה. לפרשה ההיא היו השלכות רבות, סטודנטים נעצרו ו-15 סטודנטים הורחקו מהאוניברסיטה. אני הורחקתי מהאוניברסיטה כמעט לשנתיים בשל השתתפותי בהפגנות שנמשכו ארבעה חודשים. נאסר עלי להיכנס לשטח האוניברסיטה. באותה תקופה החלו להישמע קולות שלא נשמעו עד אז; בעבר הקולות האלה לא נשמעו מספיק כדי שתהיה להם השפעה עלינו. בעקבות דיכוי ההפגנות שהתקיימובאוניברסיטת חיפה החלו מחאות על ידי סטודנטים ערבים באוניברסיטאות ברחביישראל. אחדנו את הפעילויות בארבע אוניברסיטאות - חיפה, ירושלים, באר שבע ותל אביב - וזה נמשך לתקופה של כמה חודשים בכל אוניברסיטה. התחלנו לשמוע קולות של מרצים שמאלניים יהודים שניצבו לצד הסטודנטים הערבים באומץ. הם השמיעו קול אלטרנטיבי, הם התנגדו להחלטות להרחיק סטודנטים והתנגדו להחלטותשל הוועדות הקטנות שהוציאו צווים כנגדנו. הם הקימו לובי בינלאומי שהפעיל לחץ על הנהלת האוניברסיטה. התחלנו לשמוע את הקול של קואליציית נשים לשלום דרך המרצים באוניברסיטה. התחלנו גם לשמוע את קולם של מרצים יהודים באוניברסיטה, שלאחר מכן הקימו את 'פורום השמאל' באוניברסיטה. בו בעת היו גם מרצים ימניים רבים שהתנגדו לנו באופן פעיל. בתקופה ההיא התפיסה שלי של המצב התרחבה. הבנתי שישנו בסיס לשיתוף פעולה בין תנועות ומסגרות שונות שמדברות בקולות שונים אך שותפות לאותם עקרונות אף שלא הייתה תנועה של ממש באותה התקופה. זה שינה את דעותיי לגבי אסטרטגיות העבודה ולגבי התפיסה של מי השותף בפועל; האם המאבק צריך להיות מוגבל לערבים, או שמדד ההצלחה של המאבק צריך להיקבע על ידי מספר האנשים השונים שפעילים ובאים מתרבויות שונות? בשנת 2000, שבועיים לאחר אירועי אוקטובר, הוקמה תנועת תעאיוש. הרעיון היה להקים ארגון חזק שיתנגד לאלימות הישראלית בגדה, ברצועת עזה ובתוך ישראל. תעאיוש הוכיח שהוא מסוגל להוביל הפגנות של ערבים ויהודים, במיוחד בתחילת דרכו. תעאיוש ענה על צורך שלי בכך שהמחאה שלי הרחיקה לכת והתפרסה מעבר לקמפוס האוניברסיטה או אזור גיאוגרפי, כמו נצרת או חיפה. רציתי שלמחאה שלי תהיה השפעה נרחבת יותר ולהשפיע במקומות שלא הייתה לי גישה אליהם אז. תעאיוש קידם את הפעילויות היהודיות-ערביות המשותפות. בעקבות האירועים באוניברסיטת חיפה ,הצטרפתי לקואליציית נשים לשלום ושם גיליתי ארגונים אחרים שאליהם הצטרפתי לאחר מכן, כמו בת-שלום. בשנה ההיא נוסד תעאיוש וגם אליו הצטרפתי.

    • ספרי לי על הפעילויות של הארגונים האלה. מה מאפיין את פעילויותיהם?

      הפעילויות הבסיסיות, המרכזיות או המסורתיות הן ההפגנות. למרות הספקות לגבי מידת היעילות שלהן או לגבי הצורך בהן, תמיד יש צורך להפגין ולבטא קריאה ומחאה קולקטיבית. הפגנה היא אמצעי ישן ומסורתי אבל חסר תחליף ואנו נחושים לשמר את המסורת הזאת. הפגנה גדולה ומאורגנת היטב נחשבת כהישג גדול. במיוחד במצב הנוכחי, בו נמנע קשר בין שני העמים משני צידי הקו הירוק. פעילויותינו אינן מסתכמות בהפגנות. ערכנו הפגנות רבות בתוך ישראל נגד גדר ההפרדה, נגד המלחמה בעיראק ונגד הפלישה ב 2001. אנו מייחסים חשיבות רבה לכך שישראלים ייטלו את אותם סיכונים שפלסטינים נוטלים כשהם מפגינים בגדה. אסור שההפגנות יתקיימו רק באזורים שבהם נוח לישראלים, ועל כן רוב ההפגנות שלנו מתקיימות בגדה. איננו מזניחים את הנושא של הפגנות בתוך ישראל כי חשוב לנו להשמיע את קולנו גם שם. פעילויות חשובות נוספות של תעאיוש וקואליציית נשים לשלום הן ארגון סיורים אלטרנטיביים בעניין הגדר, או חומת האפרטהייד בגדה. הפעילויות האלה מתקיימות גם בתוך ישראל כי לכיבוש ולגזענות הישראלית יש השלכות פנימיות על המיעוט הפלסטיני בישראל. תעאיוש וקואליציית נשים לשלום מארגנים סיורים שמטרתם למשוך ישראלים מה'מיינסטרים' שמעולם לא ראו את הפנים האחרות של ישראל. הסיורים האלה נערכים תחת הכותרת "ממבט אחר". אנחנו לוקחים סטודנטים מהאוניברסיטה העברית לסיורים מדי שבוע. הסטודנטים אלה יודעים על הגדר רק שהיא אמורה לעצור מחבלים ולספק צרכים ביטחוניים; הם לא יודעים שיש לגדר השלכות על האנשים. אנחנו לוקחים את הסטודנטים האלה ומתאמים מפגשים ביניהם לבין שכניהם הערביים בא-ראם אשר מושפעים מהגדר. מראים להם שהגדר עוברת למעשה ליד האוניברסיטה שלהם וליד השכנים שלהם בא-ראם. לראשונה הם פוגשים ושומעים פלסטינים על בסיס אזרחי ולא בתור חיילים. הפרויקט הזה מתקיים זה שבעה חודשים ואנחנו עובדים עליו נמרצות. עד היום 1,500 ישראלים השתתפו בפרויקט, רבים אינם משתייכים לתנועת שמאל אלא מזדהים עם מפלגות מרכז או לימין. זה פרויקט חשוב מאד. יש לתעאיוש פרויקטים אחרים בתוך הערים המעורבות הישראליות בהן הפלסטינים הם מיעוט, כמו עכו, חיפה, לוד, רמלה ויפו, ובהם תנאי המחייה קשים. מטרת הפרויקטים האלה היא העברת המסר שבנוסף לגבולות וגדרות שמפרידים בינינו לבין הפלסטינים בגדה וברצועת עזה, ישנם גדרות אשר מפרידות בין היהודים והפלסטינים גם בתוך ישראל. אלה גדרות של עוני, אפליה וגזענות. אנחנו משתדלים להציג את המציאות של חיי הפלסטינים בתוך ישראל משום שישנן תפיסות שגויות רבות ביחס לערבים במדינת ישראל: למשל, שהם נהנים מרמת חיים גבוהה ושישראל מתייחסת אליהם בצורה נאותה. אנו מזמינים אנשים שלא קשורים לנושא הזה לבוא ולראות דברים שמאוד קרובים אליהם, שהם לא היו רואים לבד. ארגון תעאיוש פעיל מאד באזור דרום הר חברון. הפעילויות האלה קשורות בפלסטינים שמתגוררים במערות ולהתנכלויות של המתנחלים לתושבי דרום הר חברון. המתנחלים באזור הרעילו את מי השתייה, את בארות המים ושדות באזור על מנת לגרש את הפלסטינים מבתיהם. תעאיוש פעילה בגיוס כספים כדי לרכוש מים ראויים לשתייה עבור הפלסטינים באזור כדי שלא יאלצו לעזוב את בתיהם. פרויקט נוסף בשיתוף עם קבוצות ישראליות אחרות היא סיוע לחקלאים הפלסטינים בתקופת המסיק. מטרת הגדר היא הפרדת החקלאים מאדמתם כדי להחרימה מידיהם. מטרה נוספת של 'פרויקט הגדר', מלבד מיסוד 'פרויקט ההתנחלות', היא מניעת גישת החקלאים לאדמותיהם. כיוון שנפלה בחלקנו הזכות לגור מעברה המערבי של הגדר ויש לנו גישה למקומות שקשה או בלתי אפשרי לפלסטינים להגיע אליהם, אנחנו מסייעים במסיק כדי לזרז את פעולת המסיק. ביצוע המסיק תלוי גם באישורים שהפלסטינים מחויבים לקבל משלטונות ישראל. קואליציית נשים לשלום רואה צורך להתחבר עם הנשים הפלסטיניות ולכן היא מתמקדת במפגשים ופעילויות משותפות בין נשים משני הצדדים. לנשים הפלסטיניות יש תפקיד משמעותי באינתיפאדה ובכל הסוגיות החברתיות, אך הרשויות, שצביונן גברי, והמנהיגות הפטריארכאלית, חותרות תחת התפקיד הזה. תנועת הנשים משתדלת לחזק את הפעילויות המשותפות באמצעות נשים מקומיות וכפריות ולא דרך פעולות שנכפות מצד ההנהגה הגברית. התמריץ לפעילויות האלה היא תמיכה הדדית בין נשים משני הצדדים ולא רק תמיכה של נשים ישראליות בנשים פלסטיניות. נשים ישראליות זקוקות מאוד לשותפה בדמותן של נשים ואמהות לעתיד משותף. קואליציית נשים לשלום רואה בקשר בין נשים דבר חשוב מאוד. על נשים לגבש את אופי הקשר; ישנן פעילויות רבות, כמו מפגשים, הפגנות, מסיק זיתים ודיונים פוליטיים. למרות החזרה על הפעילויות, במשך הזמן התפתחו אצל הנשים ייחודיות וחזון משלהן. ייחודן של תנועות אלה שהן שותפויות ישראליות-פלסטיניות בתוך ישראל. התנועות האלה אינן ישראליות-יהודיות, אלא הן תנועות משותפות מאז הקמתן. תעאיוש נוסד על ידי ישראלים ופלסטינים כאחד. תעאיוש לא נוסד על ידי ישראלים ונכפה על הפלסטינים; הוא נוסד על ידי אנשים שיחד שאפו להקים תנועה משותפת, והוא עודנו ארגון משותף משום שהוא נוסד על בסיס משותף. תעאיוש לא מחקה תנועות שמאל ישראליות מסורתיות שכפו עצמן על הפלסטינים כדי שהפלסטינים ישמשו איפור. כאן הייתה הכרה ועבודה מעמיקה כדי להימנע מהעתקת המודל ההוא. אנחנו מבקשים לספק חלופה, על מנת שלא נתמוטט אם אירועים דומים לאלו של אוקטובר 2000 יחזרו על עצמם. תנועת הנשים מבוססת על אותו עיקרון. כאשר ישראלי משתתף בפעילות בינלאומית של תעאיוש, כמו דיון נגד הגדר, והעולם שומע קול ישראלי שיוצא נגד המצב הנוכחי, אנחנו שוברים טאבו ישראלי שקשור לגדר ההפרדה ולביטחון. חשוב מאד להראות לעולם שביטחון אינו פרה קדושה ושישנם שני קולות שצריכים להישמע; זה צריך להוות חלופה לקולה של ממשלת ישראל. הקול האלטרנטיבי צריך להיות קול ישראלי יהודי שמציג את המצב באופן שונה ושתומך בקול הפלסטיני. מכאן נבע הצורך בפעילויות של התנועות האלה. האתגר הוא להעביר את אותו המסר לתומכים של ישראל בחו"ל כמו זה שאנחנו מעבירים כאן. זהו מבחן שאנחנו כארגון הצלחנו בו.

    • מהם הקשיים המשמעותיים ביותר עימם את מתמודדות במהלך עבודתך?

      מי שרוצה להתעסק בפוליטיקה צריך להבין שפוליטיקה היא בעצם עקרונות. אם העבודה שלי כיום מתבססת על עקרונות של זכויות אדם אז פוליטיקה מהווה חלק מתפיסה רחבה יותר. מי שרוצה לעסוק בתחום צריך להיות אופטימי מטבעו, כי הפסימיות מונעת מאדם להיות מסוגל או לרצות לתרום. אני לא חושבת שיש לי זכות להיות פסימית או לומר שנמאס לי מהעבודה שלי. אינני נמצאת תחת כיבוש ישיר. אני חלק ממיעוט פלסטיני שהוא מושא לתוכנית ישראלית לגירוש, אפליה וכו', אבל לפחות יש לי את הזכות שביתי לא מאוים בהריסה, אין טנק שניצב בפתח ביתי ואין מחסום באמצע העיירה שלי. במצב שלי אין לי זכות להתייאש או להרים ידיים. אילו הייתי פלסטינית שחיה בקשיים תחת הכיבוש הייתי יכולה לומר שמצבי קשה ושאין לי יותר כוח להמשיך, אבל כיום יש לי אפשרויות שאין לאחרים שחיים תחת הכיבוש ולכן אינני יכולה לדבר על קשיים אישיים. בתור פלסטינים בישראל יש לנו תפקיד חשוב בנוגע לסכסוך ועלינו להוות מעין חוליה מקשרת בין שני הצדדים. נדרש מאיתנו להיות פעילים יותר משום שאנו משתייכים לעם שלוחם למען חירותו, ובמקביל אנו אזרחי ישראל. אנחנו נהנים מהיתרונות של המיקום הגיאוגרפי ומהאפשרויות הייחודיות של להיות חלק ממנהיגות חלוצית שתוביל לעתיד טוב יותר ולשלום אמיתי. אנו דוברים את שתי השפות ולנו שני קולות. הבעיה שלי היא לשכנע את הנוער הפלסטיני בתוך ישראל שפעילות ומודעות פוליטית לא נגמרת בקריאת ספרים פוליטיים או השתתפות בדיונים פוליטיים בפורומים סגורים. אקטיביזם ומודעות פוליטית אינם מוגבלים לגאווה לאומית, כי אדם לא בוחר את לאומו. אנחנו יכולים להתגאות בלאום שלנו כי אנחנו עם לוחם. אין סתירה בין זה לבין העבודה שלנו עם קבוצות שמאל ישראליות. המדד להצלחה שלנו הוא כמות האנשים מהצד השני שאנחנו מגייסים ומשכנעים בצדקת דרכנו. הקושי הוא בשכנוע אנשים להצטרף אל המחנה שלנו להשתתף בפעילויות שלנו. לא כולם צריכים להפגין; ישנם אנשים שלא אוהבים להפגין. אך האנשים האלה צריכים ליטול חלק ברשת שלנו ובפעילויות שאנחנו מארגנים. תופעה מעודדת שהתפתחה בשמאל הישראלי לאחר מאורעות 2000 והאינתיפאדה השנייה היא שהתפתח זרם פוליטי מסוג שונה. הזרם הזה הוא מיעוט בקרב חברה ימנית אך זה לא מבטל את עצם קיומם. הזרם הזה כולל הרבה צעירים שמסרבים להתגייס לצבא וליטול חלק בכיבוש. הם מאמצים את הגישה הזו מן ההתחלה מתוך מודעות פוליטית ולא לאחר שהם משרתים בצבא או מפני שהם גילו שהפלסטינים הם אנשים טובים. אלה צעירים שאין להם בעיה לבקר בגדה ושמסתכלים על הפלסטינים מזווית אחרת. הם לא רואים בשחרור העם הפלסטיני אמצעי להבטחת קיומה שלמדינת ישראל אלא זכות אדם בסיסית. זה מנחם אותי על אף כל הקשיים והבעיות. למרות הקרבה לישראלים נותר שוני בינינו ובינם. אנו מוכרחים לקבל את השוני הזה, אבל אסור לכפות את השוני על אחרים. ישנן שתי קבוצות שונות; אפילו אם ישנה הסכמה בעניינים פוליטיים, קיים השוני ביחס לסוגיות אחרות. עלינו לקבל את השוני אחד של השני.

    • האם נתקלת בהתנגדות או בתמיכה מהסביבה?

      אני בדרך כלל זוכה לתמיכה משמעותית. אני לא יודעת איך זה אצל אחרים ,אבל, באופן אישי נתקלתי בתמיכה רחבה מאוד. מעורבותי הפוליטית החלה כשהייתי צעירה מאד והציבור הישראלי נחשף אלי בכלי התקשורת הישראליים ולכך היו לו השפעות מאוד חיוביות במגזר הערבי וזה הביא לתמיכה רבה בי. ההיסטוריה שלי באוניברסיטת חיפה התחילה כשהייתי בת 19 ושם סללתי את הדרך לבניית אמון ביני לבין האנשים. ב-1996 בחרתי את הדרך. הדרך לא השתנה, למעשה היא פשוט התרחבה; השפה היא אותה השפה והחשיבה היא אותה החשיבה, ומה שהשתנה זה שטווח הנושאים לדיון גדל. בדרך כלל יש הרבה תמיכה. ישנם כמה קולות שלא יוצאים נגדי אישית, אלא יוצאים כנגד רעיון של שותפות ותקשורת ערבית-יהודית. לעם הפלסטיני יש את הזכות לפקפק ברעיון של שותפות לאור ניסיונו ההיסטורי המר. ההתנסויות האלה כוללות את תהליך אוסלו וניסיון עם התנועות שהיו אופנתיות לאחר הסכמי אוסלו. קל מאד היה להקים ארגון ישראלי-פלסטיני שלא התבסס על שוויון או שותפות. המודל הכושל הזה הפחיד הרבה אנשים. אנשים החלו לשאול, ובצדק, "מה זה דו-קיום? ישראלים ופלסטינים מנגבים חומוס, או מתנגדים יחד לעקירת עצי זית? זה מובן. אני לא מבינה את ההתנגדות שלאינטלקטואלים רבים שיודעים במה מדובר ויודעים שאנחנו פועלים בדרך חלופית ,שפלסטינים קובעים את סדר היום שלנו ושהעבודה שלנו היא לטובת העם הפלסטיני ,ולמרות זאת הם דוחים את העבודה שלנו. האנשים האלה מבינים ששחרור העם הפלסטיני והקמת מדינה פלסטינית צריכים להיעשות על ידי תנועות שכוללות פלסטינים, ישראלים, ואנשים מהקהילה הבינלאומית שמתנגדים לכיבוש. האינטלקטואלים שמתנגדים לעבודה שלנו הם מיעוט, אך המיעוט הזה קיים .יותר קל להם לא לשתף פעולה איתנו ולטעון שאנחנו מוליכים שולל את העם. אני לא רואה שיש לנו תנועה לאומית חזקה בתוך ישראל שמתנגדת לכיבוש. יש כיום תנועות פלסטיניות-ישראליות משותפות שמתבססות על עקרונות ויסודות פוליטיים משותפים. העם הפלסטיני זקוק לתנועות האלה יותר מכל תנועה אחרת; הפעולות של התנועות האלה משמעותיות יותר משל תנועות אחרות בכל הקשור לגדר ההפרדה ולמצב. האנשים בגדה מודעים לכך שצריך לעבוד עם תנועות שמאל ישראליות אמיתיות. הרוב תומך בפעילויות המשותפות כי הן אינן מוגבלות לבילוי משותף. במהלך הפעילויות האלה פעילים מסכנים את חייהם; הפעילויות כוללות הגנה על האדמות ועל הקיום הפלסטיני. הפעילויות המשותפות מעידות על כך שחלק מהישראלים מכירים בזכות הקיום של העם הפלסטיני, ולזה אנו זקוקים.

    • עם מי אתם עובדים בצד הפלסטיני וכיצד אתם בוחרים את השותפים שלכם?

      אנו עובדים בעיקר עם וועדות עממיות שמתנגדות לגדר ולכיבוש בכל עיירה .ארגון תעאיוש לא מחליט על פעילות מבלי לשתף שותפים פלסטיניים בהחלטה. מהצד הישראלי איננו רוצים ליטול אחריות להחלטות חד-צדדיות כי אנחנו לא מאמינים שיש לנו זכות לכפות דבר על השותפים שלנו. אנו מאמינים ששני הצדדים צריכים להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות. ההתקשרויות הן עם תנועות פוליטיות פעילות בכפרים שעימם אנחנו רוצים לעבוד. התנועות האלה כוללות את הועד להגנה על האדמות, הוועדות נגד הגדר והמועצות המקומיות או פעילים שמאלניים שמעוניינים לעבוד איתנו. ברוב המקרים מצאנו שותפים ולאחרונה ישנן פניות רבות לפעילויות מהגדה, בנוסף לפעילויות וליוזמות שלנו. שותפינו הפלסטינים פונים אלינו ואומרים שהם צריכים פעילות כזו או אחרת ומציעים לארגן פעילות משותפת. אנחנו יושבים עם השותפים שלנו בכל אזור ומחליטים על אופי הפעילויות. אחד העקרונות שלנו הוא להימנע מלקבל החלטות לפי רוב; אנחנו מקבלים החלטות ברוב מוחלט. אם יש שני מתנגדים מתוך מאה, קולם נשמע ולא נפסל. אנחנו משתדלים לשמוע את כל הקולות ולהגיע להחלטה שמקובלת על הכלל.עקרון זה נכון לגבי מפגשים ופעילויות בגדה.

    • הזכרת שתהליך אוסלו ופעילויות רבות לאחר מכן נכשלו. מדוע לדעתך נכשלו תהליכי שלום קודמים?

      ישראל כממשל וכמדינה לא מנהלת משא ומתן לשלום; ישראל מנהלת משא ומתן להנחת היסודות לקראת מלחמה עתידית. למשל, בתוכניות הישראליות של מערכת הכבישים בגדה, הכבישים מבוססים על גישה חופשית למתנחלים ולא מתאפשרת לפלסטינים גישה. לפי הממשלה הישראלית, לבניית הגדר יש משמעות ביטחונית בנוסף לשיקולים של הרחבת ההתנחלויות. מטרת הגדר היא ריכוז עמדות הגנה במקרה של מלחמה. כיום, ישראל שולטת ברוב הגבעות ברחבי הגדה לא משום שהיא מעוניינת לבנות מדינה, אלא על מנת לבנות אסטרטגיה למלחמה עתידית. אני לא מאמינה שמדינת ישראל מתכננת כאשר פניה לשלום. ישראל מתכננת ומנהלת משא ומתן להנחת היסודות למלחמה עתידית. תהליך אוסלו נכשל בגלל התנשאותם של הישראלים על הפלסטינים. אסטרטגיית המלחמה של ישראל היא חלק מההתנשאות על הפלסטינים. לדוגמא, עד כה רוב ההצעות להסכמי שלום הוכנו מראש על ידי ישראל. הפלסטינים רק דנו בהן או דחו אותן. לישראל יש במגירה הסכמים שתואמים כל שלב שהיא נמצאת בו. אף משא ומתן שהתקיים עד כה לא התבסס על עקרונות משותפים של שני צדדים. המשא ומתן במקור בנוי על צד אחד שמנהל משא ומתן עם עצמו – הצד הישראלי - וכופה את ההסכמים שמתאימים לו על הצד הפלסטיני. מדד ההצלחה של הסכם כזה הוא מידת ההסכמה של הצד הפלסטיני להצעה הישראלית. אם ישראל תמשיך בגישה שלה זו תהיה סיבה עיקרית לכישלון כל תהליך שלום עתידי. כחוקרת שטח אני חושפת מידע מפחיד לגבי התוכניות הישראליות בגדה. לעיתים מתקבל הרושם שישראל לא בונה מדינה אלא שהיא בונה התנחלויות, בסיסים וכבישים צבאיים כהכנה למלחמה עתידית. הפעילויות הישראליות האלה באות במטרה להשתלט על המקומות האסטרטגים הכי חשובים בגדה שישרתו את ישראל בעתיד מבחינה ביטחונית. מהסיבות האלה קשה לי להתייחס לישראל כאל מדינה שוחרת שלום. אני מודעת לכך שיש הרבה ישראלים שרוצים שלום. ישנם ישראלים שרוצים שלום ובכל זאת מצביעים שרון - אני לא מבינה איך זה אפשרי! ישראלים רבים רוצים שלום אמיתי כדי להיפטר מהסכסוך הזה, שיש לו השלכות כלכליות וחברתיות. אלה הם הקולות שמבינים את משמעות השלום; לממשלה הנבחרת בישראל יש כוונות אחרות לגמרי. הממשלה רוצה שלום עבור הישראלים ולא עבור הפלסטינים. זה ידוע.

    • מה משמעות המילה שלום עבורך?

      משמעות המילה עבורי היא קיום בביטחון, כאשר מדובר לא רק בקיום פיזי. שלום זה קיום ללא איום. כל עוד אין שלום אי אפשר להבטיח את המשך קיומנו. שלום זה לא לאהוב את הצד השני אלא להכיר בקיומם של האחרים.

    • מה את מצפה שיקרה בשנים הקרובות?

      למרות האופטימיות שלי, לפעמים אני מתעמתת עם המציאות בעתיד הרחוק ואינני רואה את מדינת ישראל ממשיכה להיות מדינה מובילה בעולם. לכל אורך ההיסטוריה האימפריות הגדולות בעולם קרסו, אפילו לאחר מאות שנים. בסופו שלדבר מאזן הכוח בעולם ישתנה. בעתיד הקרוב אני מניחה שהכיבוש יימשך. אני מתעודדת מכך שהמשך העבודה שלנו בצורה הנוכחית, מבלי לסטות מהמסלול שלנו,יכול מאוד לקדם את תהליך השלום. אינני אופטימית לגבי החברה הישראלית. אני אשה שחיה בתוך החברה הזאת ויש לי צד ישראלי כיוון שיש לי אזרחות ישראלית. אני רואה שהחברה הישראלית נמצאת בתהליך מסוכן מאוד ולא מודעת לכך שלכיבוש הגדה ורצועת עזה יש השלכות עקיפות רבות על החברה הישראלית. ישנם ערכים אנושיים בתוך החברה הישראלית אשר מתפרקים ונעלמים וזה גורם לי לאבד מהאופטימיות שלי לגבי החברה הישראלית. רוב החברה הישראלית שירתה או משרתת בצבא הכיבוש בגדה וברצועה. למנטאליות הצבאית יש השפעה על החברה הישראלית לטווח הרחוק והשפעתה ניכרת על החיים האזרחיים. בנוסף לאחריות בראש ובראשונה כלפי העם הפלסטיני, יש לי אחריות כלפי החברה שאני חלק ממנה ושאיכפת לי ממנה. יש לי אחריות גדולה כלפי המיעוט בחברה שלי, וגם כלפי החברה באופן רחב יותר - ולמרות חוסר הרצון מצידי להשתייך אליה, נכפה עלי לחיות בה. אין לי אלטרנטיבה אלא להיות חלק ממנה. למרות האופטימיות לגבי הפלסטינים ולגבי הקמת מדינה פלסטינית, אני פסימיות לגבי החברה הישראלית, חברה אשר איבדה את ערכיה האנושיים הפשוטים והבסיסיים כתוצאה מהכיבוש. החברה היא שמביאה את זה על עצמה. דוגמאות לכך הן מקרי האלימות נגד נשים, אונס, אלימות מילולית וההתחמשות בתוך החברה הישראלית.הנושאים האלה הופכים להיות עניין שבשגרה בחברה בה אני חיה. יש הסבורים שאם אנחנו, אזרחיה הפלסטינים של ישראל, נצליח להפריד את עצמנו מהחברה הזאת נצליח לשחרר את עצמנו. זו שגיאה. אנחנו שני עמים שחיים יחד ולכל השפעה שלילית של אחד העמים תשפיע על הצד השני. למרות כל הנתונים הקשים האלה, אני מתנחמת בעובדה שהסוגיה הפלסטינית יצאה מהמגרש הישראלי-פלסטיני והפכה לסוגיה בינלאומית. לפעילויות המשותפות לישראלים ולפלסטינים יחד עם הקהילה הבינלאומית יש השפעה על הסכסוך. גופים וחברות רבות שותפים לאחריות כעת. אני מתעודדת מכך שאנשים רבים ברחבי העולם עוסקים בסוגיה הפלסטינית. זה מעודד לדעת שאני לא לבדי בפעילות ושיש קולות רבים בכל העולם שמתאחדים למען הסוגיה הצודקת של העם הפלסטיני.

    • מה לדעתך יהיה הפתרון האידיאלי לסכסוך?

      אני משתדלת להתרחק מסיסמאות שמאסנו בהן שקוראות לסיום הכיבוש, אבל אי אפשר להגיע לשלום בין שני צדדים לא שווים. אני חושבת שהתנאי החשוב ביותר לשלום הוא השוויון, לא שוויון מבחינת זכויות אזרח אלא שוויון בהכרה בזכות קיומו של הצד השני. העם הפלסטיני והרשות הפלסטינית מכירים בזכות הקיום מדינת ישראל. כל עוד אין שוויון בהכרה בזכות הקיום לא יהיה שלום או דו-קיום. ההכרה בזכות הקיום של האחר חשובה מאד בתור התחלה של פתרון, וסיום הכיבוש הוא הכרחי לפתרון. אי אפשר לבנות שלום כאשר צד אחד נמצא תחת כיבושא .י אפשר אפילו לנהל משא ומתן תחת כיבוש. זה מצב אבסורדי ואנחנו שוכחים את זה לעיתים קרובות. אי אפשר לשאת ולתת על דרכים להשיג שלום כל עוד יש כיבוש. שינוי מהותי אחר כרוך בשינוי המנטאליות, במיוחד בצד הישראלי. החינוך בנושא מאוד חשוב. חינוך צריך להוות חלק אינטגראלי משלום ומפעילויות השמאל. צריך ללמד את הישראלים שהפלסטינים הם בני אדם ואינם פחות חשובים מהם; זה חשוב מאד על מנת לעבוד לקראת פתרון צודק. המודעות בקרב הצד הפלסטיני לגבי התרומה של הזירה הבינלאומית למאבקם היא חיובית מאוד. אני חושבת שהתקשורת הקלוקלת שלנו עם הישראלים היא חיסרון. כלי התקשורת ומקורות המידע של החברה הישראלית מספקים לה את המידע לגבינו ועל סמך זה ישראלים מגבשים את הדעות שלהם. אנחנו לא מספקים ערוצים חלופיים להעברת המסרים שלנו לישראלים. דבר מאוד חשוב באתר שלכם הוא שהוא עולה באנגלית ונגיש לציבור הישראלי. יש לנוערוצי לוויין רבים אבל אין אף תחנה שמשדרת בשפה שישראלים מבינים. אין לנו אתרי אינטרנט או אמצעי תקשורת שמדברים אל הישראלים בצורה ישירה. אנחנו לא צריכים לחכות לאישור מממשלת ישראל לשדר בישראל! אין שפה משותפת בינינו לבין הישראלים ואנחנו לא מציעים דרכים חלופיות להגיע לצד שהוא חלק בלתי נפרד מהכיבוש.

    • מהם הלקחים הכי חשובים שלמדת?

      למדתי לקחים רבים. אחד מהם הוא לא להתנשא משום שאני פלסטינית. זהותי הלאומית לא צריכה להאפיל על הערכים האנושיים שלי. אחד הלקחים הכי חשובים שלמדתי הוא שהזהות האישית שלי קודמת לזהות הלאומית שלי, ושאסור לי לוותר על הזהות הזאת. עלי להגן על הזהות האישית שלי בלי קשר למצב ולסכסוך. האלימות הישראלית והיחס השלילי לה אנו זוכים מאיימים למחוק את הזהות האנושית שלנו. לעיתים אנחנו קשים וריקניים כלפי עצמנו ולא רק כלפי הישראלים. אני מאוד זהירה מהבחינה הזאת כי יש בי את האנושיות שלי. האנושיות הזאת מורכבת מערכים ועקרונות שקודמים לכול. זה מחזק את תחושת השייכות שלי לזהות שלי ולעמי.

    • מהי אי ההבנה הגדולה ביותר בקרב האנשים לגבי הסכסוך ולגבי עבודתך?

      אי ההבנה הגדולה ביותר הקרב אנשים לגבי הסכסוך היא שהסכסוך הוא לאומי. הסכסוך אולי נראה כסכסוך בין שני עמים, הישראלים והפלסטינים, אבל הסכסוךבעצם התחיל ונכפה על ידי צד אחד. הפלסטינים לא יצרו את מדינת ישראל בשנת 1948 ולא הציעו את הרעיון הזה לתנועה הציונית. הסכסוך הזה נכפה על העם הפלסטיני. העם הפלסטיני דוכא בצורה אלימה מאוד לאורך השנים ומאז שנות השלושים הופקעו קרקעותיהם. הסכסוך רחב יותר מסכסוך לאומי בין שני עמים; הסכסוך הוא סכסוך אימפריאליסטי. הסכסוך הזה נועד לשרת מטרות אימפריאליסטיות מעבר לגבולותיה של ישראל, פלסטין והעולם הערבי, אותן העולם המערבי שואף לנצל. פלסטין היאאחד האזורים הכי חשובים ואסטרטגים להתרחבות ההתפשטות הישראלית והאמריקאית .התוכנית והחלום הציוני מבוססים במקור על אימפריאליזם שנתמך ע"י העולם המערבי, בעיקר על מנת לשרת אינטרסים כלכליים ואימפריאליסטים. התנועה הציונית שירתה את האינטרסים האלה לכן זכתה לתמיכה של המערב להקים את המדינה היהודית כבסיס לעולם המערבי בתוך המזרח התיכון. המניע לכיבוש הגדה ורצועת עזה איננו דתי; הישראלים לא מעוניינים להקים את מדינת ישראל בשלמותה בכל השטחים הפלסטינים. מניע לכיבוש הוא כלכלי. הם מעוניינים לנצל את הפלסטינים בתור כוח עבודה זול. הישראלים מציגים את הסכסוך כסכסוך לאומי על מנת לגייס את החברה הישראלית למאמץ הכיבוש. הדרך הכי קלה כיום לגייס את הציבור הישראלי נגד הפלסטינים היא להדגיש את האופי הלאומני והדתי של הסכסוך ולטעון שהעם הפלסטיני מאיים על עצם קיומם של היהודים. מפריע לי היום שאנחנו לא תופסים את התמונה המלאה. זו טעות שאנחנו הפלסטינים לא רואים את התמונה המלאה של הכיבוש הישראלי בגדה וברצועת עזהואת הכיבוש האמריקני בעיראק כחלק מתכנון יותר רחב להשתלטות עתידית עלהמזרח התיכון. אנחנו צריכים להתחשב בזה. אני חושבת שזו האי הבנה הגדולה ביותר בקרב האנשים עליה אנחנו צריכים להתגבר.

    • זה יכול להתפרש כתיאורית קונספירציה. על מה את מבססת את הקביעה שלך לגבי אינטרסים משותפים להשתלטות על המזרח התיכון?

      אני מסתמכת על האג'נדה של בוש ועל מדיניות החוץ שלו, שכרוכות בשרטוט מחדש של גבולות המזרח התיכון. הוא מתחיל בפלסטין ואז עיראק וכווית; סוריה ולבנון הן הבאות בתור. לאנשים שלא חיים במזרח התיכון קשה לתפוס את המשמעות של המדיניות הזאת כי הם שייכים למערכת שמיישמת אותה. האינטרסים של המערב באזור ברורים יותר לאנשים במזרח התיכון כיוון שהם המושא של המדיניות הזו. אנשים מבחוץ שומעים רק על הפצת השלום ודמוקרטיה במדינות ערב כיוון שזה מה שהממשלות שלהם רוצות שהם ידעו. ארצות הברית מנסה להשתלט על המשאב הטבעי המרכזי של הערבים, נפט. הסיבה שהערבים תופסים את ארצות הברית בצורה כזו היא בשל הסתירה בין טיעונם שהם מפיצים דמוקרטיה וחופש בעולם הערבי בעודם תומכים בישראל, שהיא מדינה כובשת. זה הוביל לאכזבה מארצות הברית בקרב העולם הערבי כיוון שהאמריקאים נתפסו מאז ומתמיד כמודל לחופש, כבוד לערכים ותמיכה במדוכאים. מעבר לכך זה יצר את העוינות של הערבים כלפי האמריקאים, גם לקונסנזוס לגבי זה שהאמריקאים לא מספיק חכמים כדי להבין את מה שנעשה בשמם מחוץ לתחומי הארץ שלהם. אי הבנה בקשר לסוג העבודה שלי היא שהפעילות שלנו לא תניב תוצאות כלשהן ושסוג העבודה נועדה רק למטרת הפגנה או כדי ליצור פעילויות. לפעמים אני יכולה להבין את האנשים האלה כי הם מעולם לא נטלו חלק בעבודה כזו. אנשים צריכים לדעת שכל הזדמנות שניתנת לנו להציג תפיסה חלופית או להוכיח את נוכחותנו בשטח, למרות הקונסנזוס שההפך הוא הנכון, היא הזדמנות היסטורית.חשוב מאד שאנשים יבינו שאנחנו נמצאים במהלך פרק חשוב בהיסטוריה. אם אנחנו, בתור מתנגדים לכיבוש, לא נשתתף בכל הסוגיות, גדולות כקטנות, אנחנו לא ניזכר בהיסטוריה ולא נצליח לשנות שום דבר. הזלזול בסוג הפעילויות ובפעולה ישירה כנגד הכיבוש יובילו בטווח הארוך להנצחת הכיבוש וההשפעות הצבאיות והמנטאליות. אסור שנזלזל בעצמנו וביכולת שלנו לתרום. ההיסטוריה של המאבק בדרום אפריקה ותנועת שחרור השחורים באמריקה הוכיחה שהתנועות העממיות שהתחילו מתוך מיעוטים הן אלה שיכלו לשבור בסופו של דבר מוסכמות שהיו בלתי מעורערות. ההיסטוריה הזו מוכיחה את עצמה וממשיכה ללמד אותנו היום. אני חושבת שזה רלוונטי לנו כישראלים ופלסטינים. אסור לנו להגיע לשלב שבו מדיניות או ממשלות יערערו את הבטחון/אמונה שלנו כאזרחים שאנחנו יכולים להציג חלופה.

    • מהו תפקיד הדת בסכסוך לדעתך?

      ישראל משתמשת בדת כדי להסתיר את האופי האמיתי של הסכסוך. קל לישראל להציגו ככזה. אני לא חושבת שהסכסוך הוא בכלל סכסוך דתי. לצערי, אנחנו תרמנו להצלחה של מתן צביון דתית לסכסוך. שהסכסוך מוצג בתור סכסוך לאומי-דתי. הסכסוך מצטייר לעתים קרובות בתור אסלאמי-יהודי או ישראלי-פלסטיני בלבד. אני חושבת שזאת הדרך הקלה ביותר לתאר את הסכסוך. המוניטין של הדת ניזוק כתוצאה ממעורבות הדת בסכסוך. הפוליטיזציה של הדת -במיוחד של דת האסלאם שהייתה מעורבת במיליטריזציה של האינתיפאדה - וההטעיהשהמאבק הצבאי הוא מאבק דתי היא לדעתי טרגדיה גדולה לאסלאם. האסלאם חף מכל ההאשמות של הישראלים. ברור שלישראל וארה"ב יש אינטרס משותף ותוכנית ברורה להזיק לתדמית של האסלאם. עם זאת, ברור שאנחנו סייענו להזיק לתדמיתה של האסלאם. הכנסנו את הדת לתוך הסכסוך. ישראל אחראית לדברים רבים אבל קל לנו להאשים את ישראל ולזכות את עצמנו מכל אחריות ואשמה. אני מתנגדת להתנערות מאחריות כי גם אנחנו טעינו וחייבים לעשות חשבון נפש. היה לנו תפקיד לא ישיר בלאפשר לישראל להגיע לכך. העובדה שהחמאס הציג את הסכסוך כדתי סייע לישראלים להזיק לדת. זוהי שגיאה חמורה מאוד והרבה זמן יידרש כדי לתקן אותה. במנטאליות המערבית המילה אסלאם מתקשרת לנשק וטרור. ישראל וארה"ב המציאו את המושגים דרך התפיסה הפוליטית שלהן לגבי האזור, אבל גם לנו היה תפקיד ביצירת המושגים האלה. הדת הייתה צריכה להוות בסיס משותף לדיאלוג בין המאמינים. מאפיין ייחודי של האזור הזה הוא שהוא ערש שלוש הדתות. לא נעשה שימוש נכון בדת במסגרת הסכסוך. כל ההזדמנויות והאמצעים להגדרת כללי המשחק ניתנו לצד הישראלי בעניין הדת.

    • מהו לדעתך תפקיד הפחד בסכסוך?

      הפחד הוא אחד האלמנטים הכי חשובים שמניע את הסכסוך. ישראל הצליחה לגרום לישראלים לפחד מהפלסטינים ומהערבים. כך ההנהגה הישראלית מצליחה לזכות בתמיכתו של הציבור, שאחוז פחד. באוניברסיטה למדתי את ההיסטוריה של עם ישראל מתקופת חורבן בית המקדש על ידי הרומאים עד היום. למילה פחד משמעות חשובה בקרב הישראלים. מאז השואה המילה פחד ותחושת הפחד נפוצות מאד בקרב החברה הישראלית. הישראלים פרנואידים ואובססיביים לגבי הפחדים שלהם ולגבי הבטחת הקיום שלהם. הם זקוקים לגורם של פחד על מנת להוכיח שיש להם לגיטימציה להגן על קיומם תוך שימוש בכל האמצעים הנחוצים, כולל כיבוש ודיכוי. ההנהגה הישראלית מנצלת את הפחד השורשי כדי לשמר את עצמה. אם משמרים את הערבים או הפלסטינים בתור גורם הפחד אזי מבטיחים תמיכה ואת מקומך כמנהיג.

    • אמרת שהיהודים פרנואידים ואובססיביים לגבי הפחדים שלהם. האם הפחדים שלהם אינם מוצדקים?

      אני חושבת שכל אומה חוששת לקיומה, אבל האופן שבו הישראלים התמודדו עם העניין יצר מחסום פסיכולוגי שמונע התמודדות עם העובדות בשטח. הם מרגישים צורך מתמיד להזכיר לעצמם כל הזמן את הפחדים האלה. מדיניות וחינוך ישראלים מתרכזים באסון שפקד אותם. זה גורם לתחושת איום ולכן הם פוחדים כל הזמן מה"עולם הערבי", אותו הם מתקשים לתפוס בתור משהו אחר מלבד אויב. זה לא שהפחדים שלהם לא לגיטימיים. לי בתור פלסטינית יש גם פחדים משלי; עברתי את הנכבה, הנקסה, הכיבוש וניסיונות – כושלים – למחוק את זהותי, אבל העבר שלי לא כולא אותי. צריך להמשיך הלאה. סוף