דימיטרי דיליאני
    חבר המועצה המבצעת ומנהל המשרד הטכני של הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה
    quote
    "אני רוצה מדינה שתוכל לתרום לאנושות בכלל ולאזרחיה בפרט. זה מה שמעניין אותי. אני לא דואג לחלום הציוני. להפך, אני כפלסטיני סבלתי רבות מהחלום הציוני. אבל המציאות שאנחנו חיים בה כיום הכריחה אותי לחשוב באופן רציונלי ולא באופן רגשי. זה מה שהביא אותי להציב כמטרה שתי מדינות לשני עמים"

    רקע

    מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: ירושלים שנת לידה: 1973 זהות: נוצרי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: פעילות שטח פוליטית אתר: People's Campaign for Peace and Democracy מקום עבודה הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה מראיינת ג'ולין מחלוף תאריך הראיון 2004

    במסגרת הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה דימיטרי דיליאני משתתף באיסוף חתימות של פלסטינים וישראלים (עד כה נאספו למעלה מ-400,000 חתימות) שתומכים בקבוצת עקרונות להשגת שלום שניסחו סארי נוסייבה ועמי איילון. דימיטרי הוא גם עוזרו של ד"ר נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל קודס, ודובר בולט למען השלום. דימיטרי חי בירושלים, משפחתו במקורה ממערב העיר. כשהיה נער השתתף דימיטרי במחאה לא אלימה במהלך האינתיפאדה הראשונה שהחלה בשנת 1987. הוא סיים את לימודיו לתואר שני בארצות הברית

    • ראשית, ספר לנו על עצמך.

      שמי דימיטרי דיליאני. נולדתי וגדלתי בירושלים. במהלך האינתיפאדה הראשונה הורי אילצו אותי לנסוע ללמוד בארצות הברית. לא רציתי לנסוע אבל הם הכריחו אותי, כי הם רצו להרחיק אותי ממצב שהם חשבו שהוא "בעייתי". סיימתי שם לימודי תואר ראשון ושני במנהל עסקים, וחזרתי. הייתי פעיל לפני הנסיעה והמשכתי להיות פעיל גם בזמן לימודיי בארצות הברית. כשחזרתי התחלתי לעבוד באוניברסיטת אל קודס בירושלים. כעבור שנתיים ביקש ממני הד"ר סארי נוסייבה לבוא לנהל את המשרד שלו. עזבתי את עבודתי במכון לתקשורת מודרנית ובאתי למשרדו של ד"ר סארי נוסייבה. השנה אני בשבתון מהאוניברסיטה כדי להתמקד בקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה אשר אני אחד ממייסדיו. מובן שד"ר סארי נוסייבה ייסד את הקמפיין אבל הייתי איתו מראשית הדרך, כמנהל המשרד שלו. הרעיון נראה לי משכנע מאוד. הד"ר סארי, מטבעו, מנסה תמיד להתייעץ עם אנשים רבים ואני הייתי בצוות המייסד ועזרנו לו להתחיל בפעילות. בוועידה השנייה של התנועה, שהתקיימה ב-21 אוגוסט 2004, נבחרתי לכהן במועצה המבצעת הראשונה. בעקבות המלצותיו של הד"ר סארי ובאישור חברי המועצה התבקשתי לנהל את המשרד הטכני של הפרויקט בגדה המערבית ובעזה.

    • מה למדת באוניברסיטה?

      התואר הראשון שלי הוא בביוכימיה, ממכללת אופסלה, והתואר השני (MBA) במימון, מאוניברסיטת פיירלי דיקנסון בניו ג'רזי. אמרת שהיית פעיל גם לפני שנסעת לארצות הברית וגם כשחיית שם. באילו פעילויות היית מעורב? כשהייתי בן ארבע עשרה הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (עכשיו שמה מפלגת העם הפלסטיני). כשנסעתי לארצות הברית התחלתי לראות את הדברים אחרת. גיליתי את החסרונות במחשבה המרקסיסטית ואת מה שמגביל את היישום שלה בהקשר שלנו, מה גם שלא רציתי להקדיש את עצמי לעבודה למען מטרות המרקסיזם. הצטרפתי למפלגה כי זו הייתה המפלגה היחידה שקראה למרד עממי לא אלים. כך התחנכתי גם לפני שבאתי הנה והתחלתי לעבוד עם הד"ר סארי נוסייבה. מובן ששמעתי רבות על הד"ר סארי נוסייבה כדמות מובילה באינתיפאדה הראשונה וכהוגה דעות פלסטיני מוביל. קראתי מאמרים שלו מגיל צעיר, עוד כשהייתי ילד. אימצתי את עקרונות האי-אלימות וההתנגדות העממית. כשהייתי בארצות הברית הפעילות שלי הצטמצמה לנוכחות בהרצאות וכן להשתתפות בפעילויות להעלאת מודעות ובפעילויות לקידום השלום והעיקרון של שתי מדינות לשני עמים. נסעתי לארצות הברית בשנת 1990. בשנת 1994, עם חתימת הסכם אוסלו, קיבלנו זריקת עידוד. החלטתי לסיים את לימודיי ולחזור לכאן כדי להשתתף בבניית מולדתי. כשחזרתי טפחה המציאות כאן על פניי. ההתקוממות הפלסטינית התמסדה והפכה לשלטון ואני חושב שהמעבר הזה לא נעשה בדרך הנכונה. היו כל כך הרבה בעיות: בעיות מנהליות, בעיות כלכליות ובעיות מדיניות. החזון הקולקטיבי הפסיק להיות ברור. התחילו להתעורר סכסוכים פנימיים סביב נושאים של משרות והשפעה, סכסוכים שלא ידענו בכלל על קיומם. אני לא יודע אם סוג כזה של בעיות פנימיות היה בלבנון, בטוניס או בירדן. בני הדור שלנו, היינו בני 12 עד 14 בזמן האינתיפאדה הראשונה, אנחנו הסתכלנו על ההנהגה שישבה בחוץ כעל אלוהים. אל כל הצהרה או כרוז שהם פרסמו התייחסנו כאילו מדובר בציווי שירד מן השמיים ומילאנו אותו מילה במילה. אם הייתה הוראה לשבות, כולם שבתו. לא היה ספק שהקריאה תיענה. כשנתנו הוראות לכתוב סיסמאות על הקירות, עשינו זאת. כשהורו לנו לקיים צעדה, כולנו השתתפנו. אף פעם לא שאלנו למה או איך. כשההנהגה שלנו חזרה נחשפנו לצורות התנהגות שלא מצאו חן בעינינו. אני לא מדבר על המנהיגים הבולטים אלא על אנשים בדרג השני או השלישי של ההנהגה. אני מדבר על אנשים שלא הכרנו את שמותיהם קודם. זו הסיבה לכך שרבים מאיתנו החליטו להתרחק מהפוליטיקה. חלק החליטו לעבוד [בארגונים] בחברה האזרחית. הם הבינו שעדיף להתחיל את תהליך בניית המדינה בתרומה לחברה האזרחית ובבניית מוסדות שונים. לאוניברסיטת אל קודס משמעות מיוחדת עבורי. המאמצים לבנות את האוניברסיטה החלו בשנות ה-30, אבל האוניברסיטה קיבלה את צורתה הנוכחית רק הרבה יותר מאוחר. היא נוסדה בשנת 1984 וכעבור מספר שנים נוסף חבר הנאמנים שלה. רק עם בואו של ד"ר סארי נוסייבה, בשנת 1995, הפכה האוניברסיטה למה שהיא היום. כשחזרתי ארצה בשנת 1998 ראיתי את השירות הגדול שעושה המוסד הזה למען המדינה. החלטתי להצטרף כי בעיני זו הייתה עשייה לאומית א-פוליטית. במהלך עבודתי עם הד"ר סארי נוסייבה גיליתי דברים רבים. השתכנעתי שטעיתי כשהחלטתי להתרחק מהפוליטיקה באופן גורף, מפחד השחיתות. הבנתי שטעיתי בהתרשמותי. מרבית העם שלנו אינו מושחת. מרביתו פטריוטים שפועלים למען טובת המדינה. נכון, יש שחיתות, אבל אני חושב שאנחנו מפריזים בהיקפה. אם אנשים שמתנגדים לשחיתות יחליטו כולם לעזוב את הזירה הציבורית, השחיתות רק תתפשט. אם נפרוש, המושחתים יוכלו לעשות כרצונם. לכן החלטתי לעבוד עם הד"ר סארי במסגרת הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה. הקמפיין הזה מייצג את העקרונות שהתחנכתי על פיהם. הסכמתי עם העקרונות האלה כבר לפני שנים, עוד לפני ייסודו של הקמפיין ולפני ששמעתי עליו. אני ואנשים רבים אחרים הסכימו לעקרונות האלה. הקמפיין מציע לאנשים מסגרת אזרחית שתעזור להם למצוא פתרון ולבנות מדינה. הקמפיין מציע את פתרונו במסמך נוסייבה–איילון. המסמך מורכב משש נקודות ופורש גם את חזון המדינה. התנועה הצליחה לגייס תוך שנה ומספר חודשים חתימות של יותר מ- 150,000 פלסטינים. זה חסר תקדים. אין מקרה דומה, לא בפלסטין ולא באף מדינה ערבית אחרת. בצד הישראלי, עמי איילון אחראי לקמפיין מקביל. השיטה שלהם שונה ועד היום הם הצליחו לאסוף למעלה מ-241,000 חתימות. זאת אומרת שבשני הצדדים יש לנו עכשיו בסך הכול כ-400,000 שמות. כל האנשים האלה מסכימים לנוסח אחיד וברור של פתרון.

    • התחלת לעבוד עם סארי נוסייבה כי אהבת את העבודה באוניברסיטה?

      בהתחלה עבדתי במכון לתקשורת מודרנית באוניברסיטה. באותה העת, בשנת 1998, היינו בשלב בניית המדינה. חלמנו על מדינה בשנת 2000. המכון לתקשורת היה חלק מהאוניברסיטה, אבל באותה תקופה הייתה לו השפעה רבה יותר על גורמים מחוץ לאוניברסיטה ממה שיש לו היום. גיליתי שהמכון העניק לי הזדמנות להתבטא. המכון נתן לי מקום להבהיר את תפיסתי, שעשויה להתפרש כליברלית. התייחסתי [למכון] כאל מקום שבו אוכל להשפיע. עבודה באמצעות התקשורת יכולה להיות יעילה יותר מעבודה במשרד ממשלתי. עבדתי במכון לתקשורת והעבודה שם התפתחה יפה. בשלב מסוים הד"ר סארי ביקש שאהיה מנהל הלשכה שלו באוניברסיטה. אחרי כמה זמן הד"ר סארי קיבל את תיק ירושלים ומאוחר יותר עזב את התיק. הוא החל בפעילות משותפת עם השמאל הישראלי ואחר כך ייסד את הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה. ככה מצאתי את עצמי מעורב יותר ויותר בפעילות פוליטית. כשמעורבותי גברה, הייתה לי תגלית. גיליתי שלנו, הפלסטינים, יש פוטנציאל עצום. הבעיה שלנו כפלסטינים היא שרוב העם שותק. רוב האנשים לא חברים במפלגות ולא משמיעים את קולותיהם. האנשים האלה צריכים לחיות כמו שאר האנשים. השאלה היא: מה הם רוצים, האנשים האלה? ראשית, הם רוצים את כבודם. תחת כיבוש אין כבוד. הם גם רוצים חופש. הם רוצים להתקדם בחיים והם רוצים עתיד טוב יותר לילדיהם. אלה דברים שכל אדם צריך, לא רק אנחנו. מובן שיש גם דברים אחרים שישפרו את איכות החיים של הפלסטינים, כמו קדמה מדעית ופיתוח כלכלי. כל זה חייב להתרחש במסגרת של מדינה עצמאית, כי מדינה עצמאית היא זכותו של כל אדם. לכל בני האדם הזכות להיות חופשיים מכיבוש. במהלך העבודה עם הד"ר סארי גיליתי שזה מה שרוב האנשים רוצים, אבל קולותיהם לא נשמעים. זה הרוב שאינו מתנגד לאוסלו ואינו תומך באוסלו. לא, התמונה הרבה יותר גדולה. תמונת המצב האמיתית היא שאנשים תומכים רק בדבר אחד: הם רוצים לחיות בכבוד ובחופש במדינה עצמאית. זה מה שהם רוצים. אפשר לשלב זאת במסגרת אוסלו או במסגרת שארם אל שייח' או בכל מסגרת אחרת, זה לא משנה. מה שחשוב הוא שהאנשים רוצים לראות תוצאות. הבנתי עוד משהו. אם נתבונן בהסכמי השלום הקודמים, או בהצעות להסכמי שלום ופיוס, נראה שהם לא נושאים את שמות האנשים שיזמו אותם. לדוגמא, קמפ דייוויד [הראשון], אוסלו, שארם אל שייח', קמפ דייוויד השני. לעומת זאת, להסכמים אחרים קוראים על שם אנשים, טנט או מיטשל למשל. העניין הוא שאף אחד מההסכמים לא נושא את שמו של ערבי או של פלסטיני, מלבד הסכם שארם אל שייח', שהוא הסכם בטחוני בלבד. ההבחנה הזאת גרמה לי לשאול איפה האנשים הפשוטים? למה לא שומעים את קולם? איפה הרופאים והאופים, המורים, המדענים...למה הם לא אומרים מה הם רוצים? כך התחיל הקמפיין. הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה נוסד כדי לאפשר לאנשים הפשוטים לומר מה הם רוצים. לראשונה בהיסטוריה של העם הפלסטיני ניתנת לאנשים הזדמנות להגיד מה הם רוצים, לומר מהו הפתרון בעיניהם. אנחנו מציעים להם את שש הנקודות במסמך ואם נוסח המסמך מוצא חן בעיניהם, הם חותמים. הצלחנו לאסוף 150,000 חתימות בשנה אחת ומספר חודשים. קודם כל מדובר בהצלחה חסרת תקדים. בנוסף, לא רק נתנו ביטוי לקולות האנשים אלא גם הוכחנו שהשקפתם לא סותרת בשום צורה את המטרה הלאומית הפלסטינית להקים מדינה.

    • ציינת שהיית בעבר חבר במפלגה הקומוניסטית שנקראת עכשיו מפלגת העם, ושעזבת כשנסעת לארצות הברית. האם הנסיעה היא שגרמה לשינוי או שקרה משהו שגרם לך לשנות את השקפתך?

      קודם כל, לא הייתי מעורב במפלגה הקומוניסטית בגלל שהאמנתי בעקרונות המרקסיזם. הייתי בן 12 או 13 ואפילו לא הבנתי עד הסוף את הרעיון המרקסיסטי. הבנתי מה שיכולתי להבין בגיל כל-כך צעיר, אבל היה לי מושג מעורפל בלבד על מרקס ולנין וכל השאר. כשנסעתי לארצות הברית התחלתי לקרוא ולהבין יותר. הבנתי שחופש כלכלי הוא בבסיס הדמוקרטיה. לדוגמא, אם איני חופשי לעסוק בתחום שבחרתי, איך אהיה אדם חופשי? וזה רק יישום קטן של הרעיון הזה. גיליתי שהעולם צועד לקראת גלובליזציה ושווקים פתוחים. הלוא כשפלסטין תהיה מדינה היא תהיה קטנה מאוד ובעלת אמצעים מוגבלים מאוד. היא לא תוכל לשרוד במסגרת מנגנון קומוניסטי או אפילו סוציאליסטי. זה לא אומר שלמודל הקומוניסטי אין יתרונות. להפך, יש לו יתרונות רבים. עלינו למצוא את שביל הזהב בין הקפיטליזם ששולט עכשיו בעולם ובין הקומוניזם. אפשר לקחת משהו מהסוציאליזם, כמו זכויות עובדים, הגנה לעניים וכדומה. אפשר להשתמש בעקרונות האלה באותה דרך שאנחנו צריכים לבנות בה את המדינה שלנו. אין כאן בחירה בין שחור ולבן, יש אפשרויות נוספות. בכל מקרה, הגלובליזציה מתקרבת, בין אם נרצה ובין אם לא, ולכן עלינו להשתלב בשוק החופשי. אי אפשר להתחבא ולדחות את הגלובליזציה. אי אפשר לומר שהיא המצאה אמריקנית ושאנחנו דוחים אותה כיוון שהאמריקאים המציאו אותה. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למנגנון הזה שנהיה כלל עולמי.

    • כשאתה מדבר על השליטה של הקפיטליזם בעולם, למה אתה מתכוון?

      הקפיטליזם לא מושלם אבל הוא הרע במיעוטו מבין המנגנונים המצויים. הקומוניזם והקפיטליזם הם מנגנונים רעים, אבל המנגנון הקפיטליסטי עדיף. חוץ מזה, מנגנון קומוניסטי הוא בלתי אפשרי. במציאות אי אפשר לבסס משטר קומוניסטי באמת. בכל מקרה, הקומוניזם בכלל לא עומד על הפרק, לא כאן ולא בשום מקום אחר. לעולם יש קוטב אחד ויחיד וזה מבוסס על עקרונות התחרות והשוק החופשי. מי שלא הולך בדרך הזאת נשאר מאחור. אנחנו מפגרים בהרבה בגלל הכיבוש. אנחנו לא צריכים לפגר עוד יותר! בנוסף, לחברה הפלסטינית, מטבעה, קשה לקבל את הקומוניזם. בגלל כל הדברים האלה הבנתי שאני כבר לא יכול לתמוך באידיאולוגיה הקומוניסטית. לכן, כשחזרתי מאמריקה עזבתי את המפלגה הקומוניסטית. בנוסף, אחד הרעיונות המרכזיים של המפלגה, מאבק המוני, אומץ על ידי אש"ף והפת"ח במהלך האינתיפאדה הראשונה. זה העיקרון החשוב ביותר, הרעיון שכל העם ישתתף. לא פעילות של אדם בודד שמבצע פיגוע או משהו... אני לא רוצה להיכנס לפרטים עכשיו. הנקודה היא שאני מעדיף מאבק עממי, כמו שהיה באינתיפאדה הראשונה. אני מאמין שכך נשיג משהו, כפי שקרה באינתיפאדה הראשונה. בעקבות האינתיפאדה הראשונה זכינו להכרה חלקית בזכויות שלנו וזו הובילה להסכמי מדריד ואוסלו. לא משנה אם חושבים שהסכם אוסלו היה שלילי או חיובי, עצם קיומו הוא הישג. ההסכמים היו פרי מאבקו של העם הפלסטיני באינתיפאדה הראשונה, העם הפלסטיני שילם והרוויח אותם ביושר. עכשיו, באינתיפאדה השנייה, קורה בדיוק ההיפך. לא צריך אפילו לקרוא לזה 'אינתיפאדה'.. לא מדובר בהתקוממות אלא במלחמה שמתנהלת נגדנו. אנחנו קוראים לזה 'אינתיפאדה' אבל זה לא נכון. הם יורים עלינו טילים ואש ממטוסים. אנשים לא מתקוממים. הם עצובים, כועסים וכואבים. אם נשווה בין התקופה 1987-1992 לבין התקופה הנוכחית נבין למה התוצאות שונות.

    • ספר לי עוד על הקמפיין.

      הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה הוא זרם פלסטיני פוליטי שבבסיסו העיקרון שהחלטות צריכות להתקבל 'מלמטה-למעלה' ולא 'מלמעלה-למטה'. הגישה שלו מהפכנית. נקודת המוצא שלו הוא לב הציבור הפלסטיני והוא לא נקרא בשם של בירה אירופית. הקמפיין דוגל באי-אלימות והוא ארגון שטח. המנהיגים שלו נמצאים בחוץ, בשטח; מדובר באנשים שישבו שנים בכלא ועם הזמן אימצו מחויבות לאי-אלימות. אלה אנשים ששמרו על אמון הציבור ועכשיו המטרה שבראש סדר העדיפויות שלהם היא איסוף חתימות למסמך נוסייבה–איילון. אחרי חיפוש פתרון, המטרה השנייה היא לפתח חזון ברור של המדינה: איך היא תראה, איך תתאים לדרישות התקופה המודרנית וכיצד תבטיח את זכויות אזרחיה. בגלל שפעילות הקמפיין נובעת מלב הרחוב הפלסטיני, מהכפרים והמחנות, היא מייצגת את לב ליבה של הדמוקרטיה. מדובר בפעילות של ארגון שמטרתו ברורה: לתת לפלסטיני הפשוט הזדמנות להשמיע את קולו ולומר את דברו. אף אחד לא שאל אותי מה דעתי על הסכם אוסלו. אף אחד לא שאל אותי לדעתי על הסכם מדריד או קמפ דיוויד. אני לא חושב שמישהו שאל אותך או את אבו מוחמד, האופה בפינת הרחוב. לעומת זאת, הקמפיין מאפשר לאנשים לבטא את דעותיהם ולהגיד מה הם חושבים. אפשר לתמוך בקמפיין או להתנגד לו. אפשר להסכים ולחתום על המסמך, אפשר לעזור לקדם את המסמך בתנועה, או פשוט לומר, "לא תודה".

    • מי ייסד את הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה?

      הד"ר סארי נוסייבה ייסד את התנועה והוא עומד עכשיו בראשה. הקמפיין מורכב מכמה גופים. אספר לך קצת על מבנה התנועה: יש סניפים בגדה המערבית וברצועת עזה. סניף יכול לכלול כפר, חצי כפר או שני כפרים, תלוי במספר התושבים באזור. לכל סניף יש מועצה שבוחרת ועדה שמייצגת את הסניף הזה. הוועדה אחראית למספר נושאים, כמו איסוף חתימות או אחריות על סיקור בתקשורת. כל הוועדות במחוז בוחרות חברים שמייצגים אותן במועצה המחוזית. המועצה המחוזית, בתורה, בוחרת חברים לצוות מבצע מחוזי. אחר כך, הצוות המבצע המחוזי בוחר חברים מהצוות ומהמועצה המחוזית ואלה מרכיבים את המועצה הכללית. המועצה הכללית בוחרת נציגים למועצה המבצעת. המועצה המבצעת מורכבת מ 51 חברים: 12 מעזה ו-39 מהגדה המערבית. המועצה בוחרת נשיא. עכשיו אנחנו מקימים משרד קבע שיבחר את ועדות העבודה, ומשרד טכני. המועצה המבצעת מקבלת את רוב ההחלטות בקמפיין.

    • מה הקשר בין החלקים, הפלסטיני והישראלי, של הקמפיין?

      ראשית, רוב החברים בחלק הפלסטיני של הקמפיין הם חברים בתנועת הפת”ח. אין לנו נתונים סטטיסטיים מדויקים אבל בסביבות 75%-80% מן החברים קשורים לתנועת הפת”ח. התנועה היא עמוד התווך במאבק הפלסטיני והייתה הראשונה שעשתה שלום. היא עומדת בראש אש"ף, שהוא עודנו הנציג החוקי הבלעדי של העם הפלסטיני. אלה הם המנהיגים שלנו בקמפיין, אנשים שיכולים לעשות שלום. בנוגע לצד הישראלי, אנחנו לא פונים לשמאל הישראלי שהוא בערך 20%-25% מהציבור בישראל. אנחנו גם לא פונים לימין הקיצוני, שמייצג 25%-30% מהציבור. אנחנו מפנים את המסר שלנו לאותם ל 45%-50% מהישראלים שבמרכז. חלקם מצביעים למפלגת העבודה, לליכוד או לשינוי. המטרה שלנו היא לפנות ל 45%-50% האלה מהרחוב הישראלי. אנחנו יודעים שלנו כפלסטינים יש השפעה ניכרת על דעת הקהל בישראל בכל הנוגע למדיניות הממשלה כלפינו. לכן, אם נתחיל לעבוד על כך ברצינות נוכל לתרום לשכנוע הזרם המרכזי בחברה הישראלית לתמוך במסמך נוסייבה–איילון. וזה באמת מה שאנחנו מנסים לעשות. עמי איילון מתמקד בימין ובמרכז-ימין, אם כי פועלים איתו נציגים ממפלגות מכל הקשת הפוליטית. אם נצליח לצרף אלינו את האנשים האלה, השמאל יצטרף באופן טבעי. השמאל כבר תומך בנו. הוא מסכים ליוזמה הזאת ותומך בה. הסיבה לכך שאנחנו לא מתרכזים בפנייה אל השמאל היא שהשמאל בישראל מוגבל בהיקפו. הישראלים איבדו את אמונם בשמאל. לכן אנחנו מתמקדים במרכז בישראל. אם נצליח לעשות שלום עם המרכז בישראל, השמאל יצטרף בהמשך. חשוב מאוד שהישראלים יבינו מדוע איילון לא בחר שותף פלסטיני ממפלגת שמאל. הוא בחר לעבוד עם הד"ר סארי נוסייבה כי הוא אישיות פלסטינית ידועה. הוא ידוע בקשריו עם הפת”ח ומוכר כאישיות חזקה וכאדם שהציבור רוכש לו אמון. אנשים יודעים שהוא לא מושחת, שהוא אמין ושיש לו חזון ברור. זה מה שהציבור הפלסטיני צריך. לכן בחרנו לעבוד זה עם זה. שיתוף הפעולה בעבודה לא נובע מקשרים טובים או מחברות אישית. אבל אנחנו עובדים יחד כי העבודה המשותפת משרתת יעדים שמשותפים לנו. המטרה שלנו היא לשנות. השמאל בישראל לא מסוגל לשנות, לא בעתיד הקרוב ולא בעוד חמש או אפילו עשר שנים. המרכז והימין המתון יכולים לחולל שינוי. אם הם יצליחו לחולל שינוי חיובי, השמאל יבוא בעקבותיהם. ככה נבטיח שמספר רב של אנשים ייתמכו בעבודה שאנחנו עושים. במילים אחרות, המפתח לפתרון הוא כזה: ראשית, הגישה של הציבור הפלסטיני והפעילות ברחוב הפלסטיני משפיעים על דעת הקהל בישראל. שנית, דעת הקהל בישראל משפיעה ישירות על ההחלטות של ממשלת ישראל, ששולטת בנו וכובשת אותנו. האמת היא שהמפתח לפתרון מצוי בידינו. קשה לומר לאדם שחי תחת כיבוש שהמפתח לפתרון בידיים שלו. זה מאוד לא פשוט. אבל ניסיון העבר מוכיח שככה זה. ייתכן שאף אחד לא יכול להשפיע על דעת הקהל הישראלית כמו הפלסטינים. ממשלת ישראל כפופה ישירות לדעת הקהל בישראל כי ישראל היא מדינה דמוקרטית עבור תושביה ובייחוד עבור אזרחיה היהודים. גם לאזרחים הפלסטינים בישראל יש זכויות אבל הן לא שוות לזכויות האזרחים היהודים. אבל זה נושא אחר שאני לא רוצה להיכנס אליו עכשיו.

    • מתי נולדה היוזמה של נוסייבה ואיילון ובמה היא עוסקת?

      המסמך הוא תוצאה של פגישה בין הד"ר סארי נוסייבה ועמי איילון. העיקרון שבלבו של ההסכם הוא שתי מדינות לשני עמים. לנו כפלסטינים יש מטרה לאומית ברורה: להקים מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. כך גם לישראלים, התנועה הציונית קמה במטרה לייסד בית לאומי ליהודים. האירוניה היא ששתי המטרות אינן סותרות זו את זו. הפלסטינים מסכימים שמדינתם תהיה בגבולות 1967. ישראל הלא לא תוכל להיות בית לאומי ליהודים כשחיים בה ארבעה מיליון ערבים פלסטינים. כלומר, מדינת ישראל לא יכולה להמשיך בכיבוש. איך אפשר להיות מדינה יהודית כשיש 3.5 מיליון פלסטינים בשטחים ו-1.2 מיליון אזרחים פלסטינים בישראל? מספר האזרחים היהודים בישראל הוא בסך הכל 5 או 5.5 מיליון. המדינה לא תוכל להתקיים כמדינה יהודית כשיש בה כל כך הרבה תושבים לא יהודים. הישראלים צריכים, לטובתם, להסכים להפרדה. כדי שלהם תהיה מדינה משלהם ולנו תהיה מדינה משלנו. זו השאיפה הלאומית שלנו, כפלסטינים. אם כן, יש הסכמה על פתרון של שתי מדינות. אבל אם לא יישמו את הפתרון הזה, אם ימשיכו בבניית חומת ההפרדה הגזענית וישראל תמשיך לנקוט באמצעים שהיא נוקטת בהם כיום, לא תוכל לקום מדינה פלסטינית והפתרון היחיד יהיה הקמת מדינה דו-לאומית. אין פתרון אחר. אולי יש פתרונות אחרים כמו ערי מדינה או משהו כזה. אבל אם לא יישמו פתרון של שתי מדינות, הפלסטינים יידרשו להקים מדינה דו-לאומית. לא ייתכן שאנחנו נישאר תחת כיבוש; אם לא נוכל להשיג מדינה משלנו, לפחות תנו לנו את הזכויות שלנו כאזרחי המדינה שלכם. אבל אם זה מה שיקרה, לא השאיפה הלאומית הפלסטינית ולא החלום הציוני יתגשמו. לכן, לכולם יש עניין בכך שיהיו שתי מדינות לשני עמים.

    • אם כך, האם אתם אוספים חתימות בעד פתרון של שתי מדינות?

      אנחנו לא אוספים חתימות על בסיס פתרון שתי המדינות. אנחנו מחתימים אנשים למען האינטרס הלאומי הפלסטיני. החלום הציוני הוא לא מענייננו. מה שמעניין אותי, לדוגמא, הוא עתיד הילדים שגדלים במחנות הפליטים היום. אני רוצה שהם יגדלו במדינה שבה הם יוכלו לפרוח ולהתקדם בחייהם. אני רוצה מדינה שתוכל לתרום לאנושות בכלל ולאזרחיה בפרט. זה מה שמעניין אותי. אני לא דואג לחלום הציוני. להפך, אני כפלסטיני סבלתי רבות מהחלום הציוני. אבל המציאות שאנחנו חיים בה כיום הכריחה אותי לחשוב באופן רציונלי ולא באופן רגשי. זה מה שהביא אותי להציב כמטרה שתי מדינות לשני עמים.

    • האם אתה חושב שאם הם יתנו לכם מדינה הם "ייפטרו" מכם?

      לא מדובר ב"לתת" לנו מדינה. מדובר בהשבת האדמה שהם כבשו מאיתנו. אף אחד לא ייתן לשני כלום. הם ישיבו את השטחים שהם כבשו בשנת 1967 ובתמורה תהיה להם המדינה היהודית שתמיד חלמו עליה. יש להם מדינה על אדמות 1948, ואנחנו הכרנו בה באוסלו. אופי היחסים בין המדינות ייקבע בהמשך. יש אפשרויות שונות. יש אנשים שחושבים שצריכה להיות הפרדה מוחלטת בין המדינות, יש אנשים שחושבים שהמדינות צריכות לשתף פעולה בכלכלה ואחרים סבורים שהגבולות בין המדינות צריכים להיות פתוחים, מסיבות הומניטריות ודתיות. נניח לדוגמא שאני אזרח פלסטיני מהמדינה הפלסטינית, אבל המשפחה שלי גרה בעבר בירושלים המערבית. בגלל הקשר הזה אני רוצה לחיות במדינת ישראל ועם זאת לשמור על הזהות והאזרחות הפלסטינית שלי ולהשתייך למערכת הממסדית הפוליטית הפלסטינית. בדומה לכך, ייתכן שאדם יהודי מתל אביב ירצה לחיות בשכם מסיבות דתיות. הוא יוכל להישאר אזרח ישראלי אבל תהיה לו זכות להתגורר בשכם. יהיה לו אישור רק להתגורר בשכם, כפי שלי יהיה אישור לחיות ביפו. יש השקפות והצעות רבות. יש אנשים שחושבים שעדיף להקים ערי מדינה, כמו מדינת רמאללה, מדינת תל אביב ומדינת נצרת, ואלה ישתייכו לפדרציה. אנשים אחרים מעדיפים את הרעיון של הפרדה מוחלטת. מה שחשוב הוא שצריך לייסד שתי מדינות לפני שמגדירים במדויק את היחסים ביניהן. אופי היחסים בין שתי המדינות תלוי באנשים והם שיחליטו. ייתכן שהישראלים לא ירצו לראות אותנו יותר לעולם ואנחנו לא נרצה לראות אותם. ההחלטה נתונה בידי העמים.

    • אילו יחסים בין המדינות אתה אישית מעדיף?

      אישית, אני הייתי רוצה שתי מדינות: אחת פלסטינית והשנייה ישראלית. זה לא מייצג את עמדת הקמפיין. הקמפיין מדבר על הקמת שתי מדינות אבל הוא לא מציג עמדה לגבי אופי הקשרים ביניהן. לדעתי האישית צריכות להיות שתי מדינות ולאנשים צריכה להיות הזכות לעבור ביניהן והם יוכלו להתגורר היכן שיבחרו. נניח שאני פליט מיפו. אני אזרח פלסטיני, אבל בגלל הקשר הרגשי ליפו אני אבקש מהישראלים רשות לגור ביפו. אבל אני אצביע בפלסטין, אשלם מסים למדינה הפלסטינית וכן הלאה. ואם ישראלי ירצה לגור בשכם או בעזה בגלל תחושה של קשר למקומות האלה, הוא יוכל לבקש מהפלסטינים רשות לחיות שם. זה החזון שלי לעתיד הרחוק. אני לא מצפה לראות אותו מתגשם בחיי, אולי בעוד 50, 70 או אפילו 100 שנים. אני מאמין באמונה שלמה שעכשיו חייבת להיות הפרדה מוחלטת: הקמת מדינה פלסטינית ריקה מהתנחלויות ומהצבא [הישראלי] ושיבת הפליטים הפלסטינים אל המדינה הפלסטינית. זו דעתי האישית היא לא משקפת בשום פנים ואופן את עמדת הקמפיין. כעת הכעס והכאב בשני הצדדים מונעים מאיתנו להגשים את החזון הזה. אולי זה יקרה בעתיד. נכון לעכשיו אני תומך בהפרדה. אנחנו זקוקים לשתי מדינות לשני העמים. אני מקווה שכעבור זמן רב ניישב את הנושאים האחרים.

    • מהם האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפניך במהלך עבודתך?

      יש המון עבודה שצריך לעשות. אני רואה את הפתרון במסמך נוסייבה–איילון, מה שאנחנו מכנים 'תוכנית היעד'. לכן אני מרגיש שיש לי אחריות אישית וזה גורם לי להמשיך. אני לא פקיד בנק שחוזר הביתה בשעה שתיים או שלוש. העבודה שלי תובעת ממני לעבוד כל הזמן. אני עובד בכל מקום שאני הולך אליו ותוך כדי כל דבר שאני עושה. העבודה הזאת גורמת לי סיפוק והנאה. יש גם אתגרים נוספים. יש הרבה חוסר הבנה סביב מהותו של מסמך איילון–נוסייבה. אנשים רבים מותחים עליו ביקורת מבלי שקראו אותו. אתגר גדול ומשמעותי הוא היעדר תמיכה כלכלית. אנחנו רוצים להוציא אל הפועל כל מיני פרוייקטים ופעילויות אבל לא מצליחים בגלל מחסור במשאבים. האתגר החשוב ביותר הוא הכיבוש. לדוגמא, תכננו לקיים הפגנה בקלקיליה ביולי אבל הצבא כיתר את העיר. הקימו שמונה מחסומים צבאיים כדי למנוע מאנשים להשתתף בהפגנה שוחרת שלום. בסופו של דבר הצליחו 1,500 פלסטינים להגיע אל העיר והשתתפו בהפגנה וזו הייתה אחת מההפגנות הגדולות שנערכו בקלקיליה בשנים האחרונות. הכיבוש הוא האתגר החשוב ביותר. כשמתרחש טבח, כמו שאירע בעזה לא מזמן, אנשים כועסים וקשה לנו לדבר איתם על שלום. קשה לדבר על שלום כשמתבצע הרג. זה מחסום גדול לפעילות שלנו. אם ננסה לסדר את האתגרים על פי הסדר, הכיבוש יהיה במקום הראשון, אחריו המחסור בתמיכה כספית, ובמקום השלישי, היעדר מודעות של הקהל הרחב לחשיבות המסמך.

    • האם יש לך ספקות שזו הדרך הנכונה?

      אני תמיד מטיל ספק. מתעוררים בי ספקות לגבי כל דבר. הספקות שלי לגבי היוזמה הזאת מעטים מהספקות שיש לי לגבי כל ההצעות האחרות. מבחינתי, לגבי היוזמה הזאת יש לי הכי מעט ספקות ויש לי ביטחון בה.

    • האם מעורבותך בפעילות הזאת שינתה את אורח חייך?

      לא, העבודה הזאת לא שינתה את חיי. מעבר לזה שאני עובד שעות ארוכות וזה לפעמים מכעיס את ארוסתי. חוץ מזה, עליתי במשקל כי כבר אין לי זמן ללכת למכון כושר. מעבר לזה, הפעילות בקמפיין לא השפיעה על חיי. לא איימו עליי או משהו כזה, אבל על אנשים אחרים שעובדים איתי, על עמיתים שלי, איימו כשהתחלנו לפעול בקמפיין. חלק מהעמיתים שייסדו את הקמפיין הוטרדו במקום עבודתם בצורות שונות. אבל עכשיו הקמפיין הרבה יותר חזק וזוכה לתמיכה בקרב אנשים בציבור. יש לקמפיין נוכחות חזקה בזירה הפוליטית הפלסטינית כך שקשה יותר להטריד אותנו כמו שקרה קודם. מי שהשתתפו בקמפיין שילמו מחיר אישי יקר. אני מרגיש בר מזל כי לא שילמתי מחיר אישי. אנשים רבים שהם עמוד התווך של הקמפיין, אנשים חשובים ממני שעובדים בשטח, סבלו רבות. חלקם איבדו את מקום העבודה, חלקם היו חשופים להטרדות רבות ונאלצו לבחור בין מקום עבודתם לבין המשך הפעילות בקמפיין. עדיין יש אנשים שמקשים עלינו, אבל היום זה קשה יותר להתייחס אלינו ככה. כעת יש לנו נוכחות בזירה הפוליטית הפלסטינית, צוות גדול, מנגנון ממוסד, חזון ברור וגם תמיכה עממית. לכן קשה להטריד אותנו ישירות, פנים אל פנים, כפי שהיה בהתחלה. עדיין מתנגדים לנו אבל בדרכים אחרות, לא כמו בעבר. אני מאמין בכל לבי שהקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה הוא התקווה האחרונה להגשמת הפרוייקט הלאומי הפלסטיני. אני משוכנע שזו התקווה האחרונה שלנו. כרגע לא עומדת על הפרק בזירה הפוליטית הפלסטינית הצעה אחרת שיכולה להביא להגשמה ברורה של הלאומיות הפלסטינית. לקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה יש חזון ברור. הוא מגדיר במפורט את עקרונותיו. אף אחד אחר לא מציג חזון ברור כל כך. יש אנשים שאומרים שנשיג את מטרותינו באמצעות משא ומתן. טוב שאנחנו מבינים שמשא ומתן הוא הדרך היחידה אבל איך נגיע למשא ומתן? איך נשפיע על דעת הקהל בישראל? כיצד נעודד את העם לבנות חברה אזרחית? כיצד נפתח את תודעתם של אנשים לגבי שוויון, דמוקרטיה וזכויות אדם, כדי להעצים אותם על מנת שישתתפו במערכה הזאת? אני בטוח במאה אחוז, או ב-99 אחוז, שהקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה הוא התקווה האחרונה של הפלסטינים להגשמת היעד הלאומי: הקמת מדינה בגבולות 1967.

    • אמרת קודם שההורים שלך הכריחו אותך לנסוע לארצות הברית....

      בעידוד אנשים במפלגה רציתי לנסוע לרוסיה כדי ללמוד מדעי המדינה, אבל כשמלאו לי 17 ההורים שלי הכריחו אותי לנסוע לארצות הברית. הם אילצו אותי ללמוד תחום שרחוק מאוד מפוליטיקה, הם לא רצו שאלמד משהו שיש לו נגיעה למדעי הרוח. לא רציתי ללמוד ביוכימיה אבל הם הכריחו אותי. כשהגעתי לשם גיליתי דברים רבים. הידע וההבנה שלי התרחבו והעיניים שלי נפקחו וראו עולם חדש. לפני כן נסעתי לארצות הברית מספר פעמים לביקורים קצרים, אבל זה לא הספיק כדי שאפתח רעיונות על הדברים האמיתיים בחיים. השהייה בארצות הברית אפשרה לי לקרוא, לגלות ולחשוב. קיבלתי הזדמנות, יכולתי להסתכל על הדברים מבחוץ ולהחליט לבד, בלי להיות נתון ללחצים. שם הגעתי למסקנה שבאמצעות מפלגת העם לא אוכל לתרום להגשמת החלום של מימוש השאיפה הלאומית הפלסטינית. פניתי לדרך משלי ולא הלכתי בדרכה של מפלגה או של תנועה פוליטית כלשהי.

    • ועכשיו? מה דעתם על הפעילות הנוכחית שלך?

      המשפחה שלי תומכת בי במאה אחוז. הם מכבדים מאוד את הד"ר סארי נוסייבה. לבני המשפחה שלי יש תודעה פוליטית מפותחת והם מבינים שמה שד"ר סארי אומר עומד במבחן המציאות. הם יודעים שאם אמשיך תחת השגחתו של הד"ר סארי, אגיע לדרך הנכונה: למסלול ריאלי שיכול להביא תוצאות. הם גם יודעים שהארגון שד"ר סארי נוסייבה בונה הוא ארגון דמוקרטי הפועל בשקיפות ויש לו את כל התכונות שארגון טוב צריך שיהיו לו. אבל בסופו של דבר הפעילות שלי אינה מעניינם של ההורים שלי. זה לא משנה אם היא מוצאת חן בעיניהם או לא. אני לא אומר לאבא שלי איפה לעבוד והוא לא אומר לי איפה לעבוד.

    • מה דעתם של חבריך?

      רוב החברים שגדלתי איתם חברים או תומכים בתנועות שמאל קיצוניות כמו החזית העממית או החזית הדמוקרטית. הם לא מסכימים עם מה שאני עושה אבל אין להם הצעה חלופית. הגעתי איתם להבנה שלא יביעו התנגדות לרעיון שלי כל עוד אין להם פתרון חלופי. עם הזמן הצלחתי לקבל מהם תמיכה פרטית, למרות שכחברי האופוזיציה הם לא יכולים לפרסם את תמיכתם. אנחנו דנים בנושאים האלה כמעט כל יום. אבל עד היום לא הצלחתי להבין למה הם מתנגדים. אני פשוט לא מצליח להבין איך אפשר להתנגד למשהו כשאין לך פתרון אחר. בעיני זה עניין של אחריות. אם יש לך אחריות לאומית ותוכנית א' לא מוצאת חן בעיניך, אתה צריך להציע תוכנית ב'. ואם אין לך הצעה חלופית הדיון איתך הוא בזבוז זמן ואין לו משמעות. זו סוגייה פוליטית, לא אישית. אם אתה מייצג את א' ואני את ב', אנחנו יכולים לדבר על א' ועל ב'. אבל אם אתה מייצג את א' ואני לא מייצג דבר, אני לא יכול רק לומר, "לא, לא, לא". לכן השמאל הפלסטיני נחלש מאוד. אין לו הצעה ברורה וריאלית וזה מצב מאוד גרוע. חשוב שבפוליטיקה הפלסטינית יהיה ריבוי קולות. חשוב שיהיו זרמים שמאלניים חזקים ואפקטיביים כי זה מבטיח מגוון של השקפות. המגוון חשוב מאוד לבניית המדינה, לבניית חברה בריאה, להתפתחות ולקדמה. חולשתו של השמאל הפלסטיני מעוררת דאגה. נכון, יש לי חילוקי דעות רבים עם השמאל הפלסטיני, אבל אני מקווה שהם יצברו כוח ויהיו פעילים יותר. אני רוצה שקולם ישמע, למען הפלורליזם הפוליטי.

    • כקמפיין, לאן אתם משייכים את עצמכם, לשמאל או לימין?

      הקמפיין הוא לא מפלגה פוליטית אלא זרם פוליטי. רבים מהחברים בו קשורים לתנועת הפת"ח. יש לכך כמה סיבות: קודם כל, רוב הפלסטינים מחשיבים את עצמם חברים בפת"ח בדיוק כמו שרוב האנשים תומכים בשלום ובהקמת מדינה. פת"ח היא המפלגה המציאותית ביותר בזירה הפלסטינית. הקמפיין שלנו גם הוא מציאותי ולכן טבעי שרוב החברים בקמפיין יהיו מהפת"ח. יש גם חברים בחזית העממית או במפלגות אחרות שתומכים בקמפיין. זה זרם פוליטי שפתוח לכולם וכל אחד יכול להצטרף, בלי קשר לשייכות פוליטית, כולל אנשים שאינם שייכים למפלגה כלשהי. הקמפיין משקף את רצון העם. הוא מייצג את קולו של הרוב הדומם. הוא מייצג את הזרם המרכזי.

    • מדוע לא סמכתם על ההנהגה שתפתור את הסכסוך, למה לקחתם זאת לידיים שלכם?

      ההנהגה אמורה להוביל תהליך ליישוב הסכסוך אבל למעשה היא לא עושה זאת. אנחנו מכבדים את זכותו של העם הפלסטיני לבחור את ההנהגה שלו ואין סתירה בין זכות זו לבין מה שאנחנו עושים. ההנהגה הנוכחית שלנו לגיטימית במאה אחוז ואנחנו תומכים בה במאה אחוז. אנחנו מנסים לסלול את הדרך ליישום פתרון. ככה, כשתגיע העת לפתרון אז הממשלה הנבחרת, שמיוצגת כעת על ידי הנשיא ערפאת, תוכל לנקוט בצעדים המתאימים להשגת פתרון. אנחנו מציגים את מה שיש לנו לפני העם, אבל אנחנו לא מציעים חלופה להנהגה כי אנחנו מאמינים בזכותו הדמוקרטית של עם לבחור את ההנהגה שלו. אנחנו הצבענו לערפאת, ואם ייערכו בחירות שוב, אני אישית אבחר בו שוב. זו לא הבעיה. אנחנו עוזרים להנהגה כך שבבוא הזמן תקבל את ההחלטות הנכונות כדי ליישב את הסכסוך, לייסד מדינה ולשים קץ לשפיכות הדמים ולהרס.

    • מדוע, לדעתך, נכשלו תהליכי שלום בעבר?

      בראש ובראשונה, תהליכי שלום בעבר נכשלו כי הם לא הציבו יעד ברור. הם לא ציינו לאן הם יובילו אותנו בסופו של דבר. באוסלו נאמר שיהיה שלב ביניים, אבל אף אחד לא ידע מה היעד. אחר כך באה מפת הדרכים. גם היא יכולה להוביל למקומות שונים כי לא אין בה יעד סופי וברור. לכן יוזמת נוסייבה-איילון מציבה את 'תוכנית היעד'. התוכנית הזאת יכולה לשמש יחד עם מפת הדרכים או עם הסכמים אחרים. היו גם הסכמים קצרי טווח אבל אף אחד מהם לא הבהיר לאן הוא מוביל. מפת הדרכים מתחילה ברשות הפלסטינית ובממשלת ישראל ואז מובילה לשלב אחד, לשלב שני ולעוד שלב. ואז מה? תהיה ועידה? לא, זה לא יעבוד. הסכם חייב לומר כבר בהתחלה לאן פנינו מועדות. אם אנחנו רוצים להגיע מנקודה א' לנקודה ב', נרצה לדעת מה הדרך. אי אפשר להשאיר זאת בידי הנסיבות. לא מדובר רק בהקמת מדינה אלא מדובר בעתיד העם שלנו, בעתיד ילדינו. עלינו לדעת לאן מועדות פנינו.

    • האם פעילותך כרוכה בויתורים כלשהם?

      ויתרתי על הזמן שלי, שיקר לי מאוד. ויתרתי גם על דברים אישיים רבים. אבל אני מחויב לפעילות ואני לא מרגיש שאני משלם מחיר כבד מדי. לי, באופן אישי, ויתור על הזמן שלי הוא מחיר זעום תמורת אפשרות להיות חלק מהעבודה החשובה הזאת.

    • מה נחשב הצלחה קטנה?

      ההצלחה מתרחשת בשלבים. השלב הראשון יתרחש כשרוב העם יסכים למסמך נוסייבה–איילון. השלב השני הוא שכנוע ההנהגה הפלסטינית, וזה יקרה אחרי שהעם ישתכנע. השלב הבא יתרחש כשממשלת ישראל תגיע להסכם עם הממשלה הפלסטינית וההסכם ייושם. ולבסוף, ההצלחה תושג כשתקום המדינה הפלסטינית; כשהחברה הפלסטינית תגשים את חזון המדינה שלה. סוף