רקע

מקום מגורים: חיפה נולד/ה ב: לונדון שנת לידה: 1949 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס אתר: Gisha Middleway מקום עבודה שביל זהב, גישה, המפקד הלאומי מראיינת נהני ראוס תאריך הראיון 2004

דויד ליסבונה נמנה עם מייסדי 'שביל זהב' ו'גישה'. עמותת שביל זהב פועלת לקידום אי אלימות והידברות, מגישה סיוע הומניטארי וכן מסייעת בתחומי פיתוח לכפרים ומוסדות חינוך בצפון הגדה המערבית, ומשתתפת בפעילות קהילתית בכפרים פלסטיניים בישראל. גישה היא עמותה שפועלת לשיפור חופש התנועה לפלסטינים. דויד מעורב גם במכון האירופי לשלום עולמי ועם שותפיהם הפלסטינים, 'הולילנד טרסט', ובפעילויות 'המפקד הלאומי'

דויד ליסבונה
יועץ לענייני פיתוח משאבים
quote
"לעיתים קרובות כשאני משוחח עם פלסטינים, אני מדגיש עד כמה הישראלים מפחדים וכמה החיילים מפחדים. הם אומרים, "מה, באמת, החיילים מפחדים?" ואני אומר, "כן, אין לך מושג עד כמה חייל שלובש שכפ"ץ וחמוש בנשק מפחד מילד בן 10 שאולי נושא עליו חגורת נפץ." חשוב לפלסטינים להכיר בזה בדיוק כמו שחשוב לישראלים להבין ולהפגין רגישות להשפלה האינסופית שהפלסטינים סובלים מדי יום ביומו"
  סיפור אישי  
אין לי ספק שבאתי ארצה כציוני, ממניעים ציוניים, ולא הייתה לי סיבה אפילו להניח שקיים נרטיב אחר. אני חושב שבמודעות שלי חל שינוי עם האינתיפאדה הנוכחית ומהומות אוקטובר 2000 כאן בארץ. ואז קרו אירועי ה־11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, שגם אותם פירשתי בתור קריאה לעזרה, או קריאה של העולם המוסלמי לתשומת לב
    חזון
אנחנו קבוצה מעורבת של יהודים וערבים ואנחנו הולכים בסביבה של אחת הקבוצות, כך שהאנשים שבסביבה רואים את ההליכות שלנו. אנחנו בולטים בנוף - קבוצת אנשים שלובשים אבנטים לבנים והולכים ושותקים... כמעט שום דבר בישראל לא נעשה תוך כדי שתיקה ולכן אנשים רוצים לדעת במה מדובר, ויש לנו פליירים שמסבירים את הרעיון שבהליכה ואת הרעיון שלנו - שאנחנו מקדמים אי אלימות וחמלה והידברות, ושזה הרעיון בהליכה. אנחנו תמיד הולכים במשך כמה שעות ואז מבלים שעה או שעתיים במעגלי שיתוף. במעגלים האלה הקבוצה מתחלקת לקבוצות קטנות יותר בנות 8-10 אנשים, ואנשים משתפים זה את זה בחוויות
ההקשר    
הייתי אומר שהמכשול העצום שעומד בפני תנועות שלום שונות בישראל הוא האדישות של מרבית האוכלוסייה היהודית. הרוב המוחלט של האוכלוסייה היהודית מסוגל לחיות עם המצב כפי שהוא. ואנשים ממשיכים בחיים נורמלים ומפתחים את הקריירה שלהם ודואגים למשפחה ולא מרגישים צורך להתייחס לדברים בדרך אחרת. אמצעי התקשורת, כמו ברוב המדינות, נוטות לשקף את הקונסנזוס ולא לעודד התבוננות חדשה בדברים. כך שהמצב תקוע כמו מעין סטטוס קוו. אני חושב שהרוב המכריע של קבוצות ויוזמות שלום שונות בשנים האחרונות יגיד שהמכשול העיקרי הוא אדישותו של הציבור
   אי אלימות 
מלבד היעד המוצהר - לאסוף כמה שיותר חתימות - אנחנו מנסים לגרום לציבור להרגיש מעורב ומועצם בדרך כלשהי. יש בעיה עצומה והיא שרוב הציבור מרגיש חסר אונים... שאין לנו מה לעשות. הפוליטיקאים עושים מה שהם עושים. אנחנו לא מסוגלים לעשות כלום. אני חושב שזו מהותם של ארגוני החברה האזרחית. אנחנו מאוכזבים מאוד מהפוליטיקאים ומהממסד ומהתקשורת ואנחנו מנסים לעשות משהו
    חזון
...בעקבות מה שקרה במחנה הפליטים בג'נין באפריל 2002, כשהצבא הישראלי פלש והיה קרב נורא בין לוחמי גרילה מקומיים והצבא. נהרגו 23 חיילים ישראלים ואני חושב ש־50 או 60 פלסטינים. המבצע הזה השאיר צלקת מרה בזכרונם של אנשים משני הצדדים. מאוד מצא חן בעינינו הרעיון ללכת למען השלום במחנה בג'נין, שלאנשים משני הצדדים יש זכרונות קשים ומרים ממנו
 מכשולים ואתגרים   
אנחנו חושבים שמשהו ישתנה רק כשאנשים משני הצדדים יבינו איך מרגישים אנשים בצד השני. לעיתים קרובות כשאני משוחח עם פלסטינים, אני מדגיש עד כמה הישראלים מפחדים וכמה החיילים מפחדים. הם אומרים, "מה, באמת, החיילים מפחדים?" ואני אומר, "כן, אין לך מושג עד כמה חייל שלובש שכפ"ץ וחמוש בנשק מפחד מילד בן 10 שאולי נושא עליו חגורת נפץ." חשוב לפלסטינים להכיר בזה בדיוק כמו שחשוב לישראלים להבין ולהפגין רגישות להשפלה האינסופית שהפלסטינים סובלים מדי יום ביומו
   אי אלימות 
אני חושב שרק בשלב הנוכחי הצבא, או חלק ממנו, הבין שאת המלחמה הזאת אי אפשר לנצח באמצעים קונבנציונליים, בכוח הנשק. כך שהצבא מתחיל להיות מוכן להקשיב ולצפות - והייתי אומר שהם די מתפלאים - לנוכח קבוצות אזרחים שרוצות להיכנס ולהשיג תוצאות שהצבא, למרות משאביו וכוחו, לא מסוגל להשיג
 מכשולים ואתגרים   
קשה מאוד לשנות את התפיסה שסוף סוף ורק כתוצאה מכוח רצון וכוח הזרוע אנחנו מסוגלים לשרוד, בהתחשב בהיסטוריה, האתוס הישראלי אחרי השואה והרעיון של 2,000 שנות קיום בלתי יציבות של היהודים בגלות. זו תפיסה שקשה מאוד לאתגר ולשבור. ב־20-30 שנים האחרונות ניכרים בה סדקים, אבל זה אתוס כה עצום וכה עצמתי ובעל כוח פסיכולוגי אדיר
ההקשר    
לדעתי, תהליך השלום באוסלו הצליח ליצור תשתית למדינה פלסטינית עתידית, ומערכת יחסים בין ישראל והמדינה הפלסטינית שתקום. במובן אחד, מדובר בהישג אדיר משום שקודם זה בכלל לא התקבל על הדעת. [התהליך] נכשל משום שאחריו שני הצדדים לא נתנו אמון זה בזה ושני הצדדים חשבו שהם יוכלו לדפוק אחד את השני, והתהליך איבד את שמו הטוב. זה בתורו יצר תקוות לא מציאותיות, שהפכו לאכזבה עמוקה וחוסר אמון, וצריך יותר זמן כדי לתקן את המצב הזה