ד"ר ח'ולוד דג'אני
    פרופסור באוניברסיטת אל קודס
    quote
    "גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד. האמת היא שאני לא יודעת היכן להתחיל, אבל ביסוד כל הניצחונות עומדת חירות האדם. כל אדם שחופשי מהכיבוש וחופשי מפחד.... זה הניצחון החשוב ביותר. החירות הקולקטיבית מתחילה בחירות אישית"

    רקע

    מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: שכם שנת לידה: 1962 זהות: מוסלמי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: פעילות שטח פוליטית מחקר ופיתוח אתר: מקום עבודה הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה מראיינת ג'ולין מחלוף תאריך הראיון 2005

    ד"ר ח'ולוד דג'אני היא פרופסור באוניברסיטת אל קודס ואחת ממייסדיה. היא פעילה בתחום הדיפלומטיה הציבורית וכן עוסקת בפעילות חברתית ובפעילות לקידום השלום. מתחילת האינתיפאדה הנוכחית פעילה ח'ולוד בקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה, קמפיין הפועל במקביל ובשיתוף פעולה עם המפקד הלאומי הישראלי. אלה הן יוזמות שטח במסגרתן נאספות חתימות של ישראלים ושל פלסטינים המביעים בחתימתם תמיכה בקבוצת עקרונות לקידום השלום. מתחילת הקריירה שלה השתתפה ד"ר דג'אני בכנסים ובאירועים רבים, מקומיים ובינלאומיים, לקידום מעמד האישה בחברה ולהעצמת פלסטינים ועידודם למלא תפקיד פעיל בעיצוב עתידם

    • ספרי לנו קצת על עצמך וכיצד הגעת למקומך היום.

      שמי ח'ולוד. אמי מצפד [צפת] ואבי מנבלוס [שכם], שם ביליתי את רוב הילדות שלי. למדתי שם הרבה. חייתי את שנות ילדותי תחת הכיבוש וזה עורר בי סימני שאלה רבים. סיימתי את לימודיי מוקדם, כשהייתי בת שש עשרה. למדתי רפואה ברוסיה עד שנת 1982. עסקתי ברפואה עשר שנים ובמהלכן עבדתי הרבה עם אנשים. למדתי שבני אדם בכלל, ורופאים בפרט – אנשים שמתמודדים עם אנשים רבים - יכולים להשפיע גם מחוץ לכותלי המרפאה או בית החולים. לכן המשכתי את לימודיי בתחום הרפואה הקהילתית, בריאות הציבור וניהול. אחר כך עברתי מעבודה במרפאה לעבודה מנהלית ואחר כך פניתי לפעילות אקדמית. הרציתי באוניברסיטת אל קודס; השתתפתי בייסוד מכללות למקצועות הבריאות. הייסוד והבנייה של אוניברסיטת אל קודס בירושלים היו אתגר גדול לצוות האוניברסיטה בראשות הד"ר סארי נוסייבה. תוך עשר שנים הצלחנו לבנות את האוניברסיטה של המדינה העתידית בבירתה העתידית. לאחרונה, במסגרת עבודתי בתחום בריאות הציבור, השתכנעתי באופן מוחלט ששלום ואמצעים מעשיים לקיום הם מאבני היסוד של החיים. האיומים על בני האדם עכשיו אינם מחלות כמו כולירה ומלריה. הכיבוש, הדיכוי, האלימות המתמשכת, חוסר היכולת לפתור את הבעיות שצריך לפתור - אלה מאיימים על עמנו כיום. לכן פניתי לפעילות בתחומים של דיפלומטיה עממית, עבודה קהילתית ופעילות לקידום השלום, כיוון שהשלום חיוני לחייהם של אנשים בכל מקום, וכאן במיוחד. השלום חשוב לפלסטינים ולישראלים שחיים עכשיו בעיצומה של טרגדיה, בין אם הם הכובשים ובין אם הנכבשים. שני המצבים האלה אינם משקפים את הטבע האנושי, לא השליטה באמצעות שימוש בנשק ולא החיים תחת שלטון הנשק. אין מנוס מכך שיהיה לי חלק ותפקיד בפעילות למען בניית השלום. התחלתי לפעול באמצעות עבודה עם ארגונים פלסטינים, עבודה עם העם הפלסטיני ועם עמיתים שלי. נוסף לכך, הייתי חייבת לעבוד ביחד עם אויבינו, שאנחנו רוצים שיהפכו לחברינו. איך נוכל להתחבר עם אויבינו מבלי שנכיר אותם, נשתף פעולה, נבין אותם ונשפיע עליהם כדי שיהיה בעתיד שלום צודק בין שני העמים, למען הדורות הבאים? בקיצור, אני רופאה, מינהלנית, מרצה ופעילה בתחום השלום. למדתי רפואה, יש לי תואר שני במנהל בריאות ואני מתמחה בתחום בריאות הציבור. עכשיו אני לומדת באוניברסיטת באר שבע לתואר דוקטור בניהול מערכות בריאות. לאחרונה זכיתי במספר פרסים ואני גאה כיוון שהם ממחישים את [קיומה של] פלסטין ואת [מעמדה של] האישה הפלסטינית. בשנה שעברה, ב-2004, זכיתי בפרס ע"ש מוחמד בן ראשד אל-מכתום שהוענק לי כאישה ערביה מצטיינת בתחום המנהל. השנה אני מועמדת לפרס המכון האמריקאי לביבליוגרפיה כאחת הנשים הבולטות במאה העשרים ואחת וכאשת השנה לשנת 2005. אני גאה בפרסים ומרגישה שהשגיי זוכים להערכה. מי שעובד, מתוך עיקרון, עם אנשים, עם החברה, עם אנשים בשולי החברה ועם אוכלוסיות מוחלשות - יש לו השפעה רבה ולכן הוא זוכה להערכה רבה. ההכרה היא לאו דווקא חומרית אלא לכל הפחות הכרה רוחנית שגורמת לאדם להתגאות במוצא שלו, בשמו ובארצו, ומעודדת אותו להמשיך ולעבוד יותר קשה. אני נשואה לדוקטור מנד'ר דג'אני, מרצה למדעי המדינה. יש לנו שלושה ילדים. בתי הצעירה דינא היא בת ארבע עשרה ולומדת בכיתה ט'. היא התחילה ביוזמה משותפת עם קבוצה של צעירים ישראלים והם הקימו קבוצה בשם 'ילדים למען השלום'.

    • האם מדובר באותה התוכנית כמו 'ילדי השלום' (Kids for Peace)?

      לא, הפרוייקט ילדי השלום שונה מפרוייקט ילדים למען השלום. ילדים למען השלום הקימו בעצמם קבוצה שנהגה להיפגש בימי חמישי. לפעמים הם דיברו זה עם זה בטלפון ולפעמים גם ההורים שלהם נפגשו. למרבה הצער הקבוצה לא המשיכה לאורך זמן אבל אנשים כן תמכו בהם. הם נפגשו עם אנשים כמו יוסי ביילין והד"ר סארי. הם נפגשו גם עם אנשים ואמרו להם שהם מבקשים עתיד טוב יותר ושהם רוצים לפעול למען השלום כי הם לא רוצים להרוג זה את זה אלא הם רוצים לחיות יחד.

    • כיצד הם הצליחו להגיע לאנשים האלה וליצור איתם קשר?

      שכחתי את שמות הילדים הישראלים אבל היו ארבעה ילדים מבתי ספר בירושלים שנפגשו עם מישהו וסיפרו לו שהם רוצים לפגוש ילדים פלסטינים. הם יצרו איתנו קשר ואצלנו היתה בדיוק באותו זמן קבוצה של ילדים שעבדו איתנו במסע השלום ונכחו בפגישות. ארגנו את המפגש של הילדים וכך הם החלו להיפגש בימי חמישי ולצאת לטיולים ביחד. הם דנו זה עם זה, לפעמים דיברו על פוליטיקה ולפעמים פשוט שיחקו. בדרך כלל הם דיברו אנגלית. מישהו עשה עליהם סרט, אבל עדיין לא ראיתי אותו.

    • באילו תחומים ובאילו פעילויות שנוגעות בשלום את מעורבת?

      אני עובדת בתחומים רבים. אני מגיעה לכל אירוע שמזמינים אותי ויש בו סיכוי לדבר על שלום; אני משתתפת באופן פעיל ואפקטיבי. אני פועלת למען ילדים כי אני מאמינה בעבודה למען הצעירים; ילדים הם דור העתיד ולמענם צריך לפעול בתחומים שונים. הפעילות לקידום השלום לא קשורה רק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנחנו פועלים לקידום השלום כחינוך תרבותי או חברתי. החברה שלנו מגיבה לדיכוי, לסבל, למשברים בכלכלה ובחברה ולבעיות הנוכחיות. מבחינה פסיכולוגית אנשים נוטים באופן בלתי מודע לפעול מתוך עמדת הגנה. היעדר חינוך לשלום משפיע על ההתנהגות היומיומיות של ילדים ועל ההתפתחות הרגשית והפילוסופית שלהם. לפני עשרים או ארבעים שנה, החינוך החברתי והחינוך בבית שלאורם גדלנו היו שונים מאוד מאלה של היום. הסיבה היא שהנסיבות השתנו, הנסיבות ברחוב, במשפחה ובחברה. לכן הפעילות להעלאת המודעות לחינוך לשלום הכרחית. צריך ליישם את החינוך לשלום כדרך חיים ולשלבו בהתנהגות ובדיבור. כל התורות החברתיות בעולם קוראות לזה. טוב שילדים יגדלו על פי הפילוסופיה הזאת. לכן נכחתי בכל הפעילויות של 'ילדים למען השלום'. בנוסף, אני מבקרת בבתי ספר ומרצה לפני ילדים בבתי ספר פלסטינים.

    • האם פעלת בקרב ילדים ישראלים ופלסטינים או שאת מתמקדת יותר בילדים פלסטינים?

      היום אני עובדת עם ילדים פלסטינים כיוון שזה תחום העיסוק שלי. אבל כש'ילדים למען השלום' פעלו, עבדתי גם עם ילדים פלסטינים וגם עם ישראלים. למעשה, בקמפיינים שלנו רציתי לקיים פעילויות לילדים. למרבה הצער, אנשים לא חושבים מספיק איך לשלב ילדים. לילדים אין נציגות בפרלמנט. העם שלנו מפגין גאוותנות ואנוכיות וכך ילדים הם הקבוצה האחרונה שחושבים עליה. אילו היינו פועלים באמת למען הילדים, בכל התחומים ובכלל זה החינוך, החברה שלנו היתה משתפרת ומתפתחת. אם נצליח לגדל בני נוער יצרניים, חושבים, משכילים ומנומסים, החברה שלנו תהיה יצרנית יותר מבחינה חברתית, כלכלית, תרבותית ופוליטית. הייתי פעילה גם בתחום שיתוף הפעולה המדיני הישראלי-פלסטיני, במסגרת פעילויות פוליטיות וקמפיינים לשלום. גרתי בעמאן, וכשחזרנו לכאן לאחר הסכמי אוסלו היתה תחושה של התחלה, תקופה של הקלה והזדמנות לשני העמים לבנות יחד עתיד טוב יותר. מבחינה היסטורית, לנו ולעם הישראלי יש אותן בעיות. יש אפילו מחלות מסויימות שנפוצות רק בקרב שני העמים, כמו לדוגמא קדחת ים תיכונית, מחלה תורשתית שנפוצה רק בקרב פלסטינים וישראלים. אני לא בטוחה אם היא קיימת היום גם במקומות אחרים. ילדים, אימהות ונשים חווים בדרך כלל אותו סבל. אנחנו סובלים מבעיות סביבתיות כיוון שאנחנו חיים בסביבה אחת. אנחנו סובלים מבעיות בריאותיות אבל גם מגבולות שהציבו הפוליטיקאים אחרי הסכם סייקס-פיקו. עם זאת, שני העמים חיו בשלום ובבטחה באזור הזה מאות שנים. הם חוו יחד את הזמנים הטובים ואת הזמנים הקשים. למרבה הצער, החוויות וההתנסות שלהם הפכו היום לעימות. הקולוניאליזם והציונות יצרו את המצב הזה ולא היהדות, בנוסף כמובן לשינויים הפוליטיים שהתרחשו באזור ובמזרח התיכון כולו במאה הנוכחית. הקמת מדינת ישראל, כיבוש השטחים הפלסטינים שנותרו והדרישות המתנגשות שעדיין קיימות גרמו לטרגדיה באזור. ככל שיש יותר נושאים משותפים, עבודה משותפת ובסיס משותף בין העמים, כך יפחתו הסכסוכים ויתרבו הסיכויים להימנע מסכסוכים כאלה. בסופו של דבר, הסכסוכים נוגעים לבעיות פוליטיות, אבל אנחנו הלוא בני אדם. וכבני אדם, וזה משותף לערבים וליהודים, אפשר ליצור בסיס משותף להבנה הדדית. אנחנו צריכים להכיר את ההיסטוריה המשותפת שלנו; צריך גם לדעת כיצד הושפעו שתי החברות שלנו הן מקיומם של גורמים קיצוניים משני הצדדים והן מקיומם של חילוקי דעות שמקורם בהגיון לקוי. לאחר הכיבוש פיתח העם שלנו תלות כלכלית בישראלים למרות שאנו הפלסטינים היינו בעבר עצמאים כלכלית.

    • מתי היה העם הפלסטיני עצמאי מבחינה כלכלית?

      לפני כמאה שנים. במהלך המאה האחרונה חלה הדרדרות בתחומים רבים ונוצר פער בין שני העמים. ההסכמים המדיניים והשאיפות לשלום טובים אבל זה לא מספיק כשהם על הנייר בלבד ולא בפועל; או כשהם מתקיימים בלי לשפר את מצבו של העם, בלי לפצות את העם הפלסטיני על הסבל שעבר - פיצוי חוקי. כיום יהודים זוכים בפיצויים. לדוגמא, מי שאיבד חווה חקלאית בגרמניה, בז'נבה או בכל מקום אחר, מפקיע אדמות של פלסטינים. הפער שנוצר בין שני הצדדים, אליו צריך להתייחס באמצעות קידום השלום. עבדתי עם מרצים רבים באוניברסיטאות ישראליות בנושאי בריאות, כמו בעית הסמים. כתבנו מדריכים בשפה הערבית לטיפול בהתמכרות לסמים, לשימוש שלנו הפלסטינים ושל האנשים בשטחים שנכבשו ב-48’ – של הפלסטינים שחיים עכשיו בישראל. עבדנו על המדריך הזה כצוות ישראלי-פלסטיני משותף המתמודד עם בעיה משותפת. בעית הסמים, למשל, היא בעיה כלל עולמית. אנחנו, שני העמים, סובלים מבעיות כלל עולמיות. חשוב מאוד שננסה לפתור בעיות כאלה ביחד. עכשיו אני עובדת עם קבוצה על טיפול בתופעה של ילדים חסארי בית. התופעה הזאת היא בעיה בכל העולם, במיוחד במזרח אירופה וברוסיה. מיליוני ילדים סובלים כתוצאה מטיפול הורי לא מספק. הבעיה הזאת קיימת גם כאן. ילדים רבים ממשפחות שסובלות מבעיות חיים ברחוב; יש ילדים שאיבדו את הוריהם. רבים מההורים כלואים או 'שהידים', רבות מהאימהות נעדרות והילדים נשארים לבדם. לדוגמא, ילד מחברון ישֵן בגן הפעמון בירושלים ומסתובב ביום כיוון שאין לו משפחה. יש הרבה בעיות סביבתיות, חברתיות, כלכליות, רפואיות ובריאותיות שצריך לטפל בהן כי לבעיות האלה אין גבולות. אם שיתוק ילדים יפגע באחת הארצות או באזור מסויים, כל המזרח התיכון ייפגע. אי אפשר לעמוד מנגד ולומר: "יש גבולות וזהו". בדרך זו אנחנו לומדים הרבה זה על זה. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לעבוד יחד ובפעמים אחרות אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לעבוד יחד. מערכות היחסים מאפשרות לנו לראות דרכים לשיתוף פעולה טוב יותר בעתיד ולגילוי הבנה רבה יותר זה כלפי זה כעמים. כל זה, ללא ספק, דורש זמן.

    • אילו אוניברסיטאות השתתפו במחקר הזה?

      אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בן-גוריון ואוניברסיטת אל-קודס, וגם אוניברסיטת תל-אביב ואוניברסיטת בר-אילן. לנו, המרצים באוניברסיטת אל קודס, יש קשרים עם כל האוניברסיטאות הישראליות. לי אישית יש קשרים במסגרת כמה פרויקטים בתחום הבריאות ובתחום השלום בחיפה ובבן גוריון, וקשרים עם סטודנטים למשפטים בתל אביב. בתחילה אנחנו מארגנים תוכנית הנחיה לסטודנטים האלה במסגרת האוניברסיטאות בארץ, ואחר כך הם נוסעים יחד לאירופה ולומדים שם יחד תחומים שונים, כמו זכויות אדם. נוסף לפעילויות הללו הייתי פעילה מאוד בשני קמפיינים לשלום. הראשון היה קמפיין השלום הלאומי שהחל ב-28 לדצמבר 2001 וכלל כאלף פעילי שלום ישראלים ופלסטינים. אני הייתי ממארגני האירוע וסארי נוסייבה עמד בראש המשלחת שלנו. כל הארגונים הפלסטינים והתנועות הפלסטיניות השתתפו בקמפיין הזה. בצד הישראלי קיימו גם הפגנה בהשתתפות יוסי שריד, יוסי ביילין, יולי תמיר ונשים בשחור. כל פעילי תנועות השלום הישראלים והפלסטינים התאספו בשער יפו ושם חתמנו על הצהרת שלום. מטרת המסמך לקדם את השלום כיוון שהאלימות בין הפלסטינים והישראלים הסלימה. זו היתה תחילת האינתיפאדה הבלתי מתוכננת וחסרת התוחלת משני הצדדים. האלימות ההדדית מקורה בפחד מכישלונם של הסכמי שלום, במיוחד לאחר כשלון השיחות בקמפ דיוויד ובטאבה וחזרת הישראלים לאמצעים של דיכוי, הרג, הפקעת אדמות, מחסומים וכדומה. הדיכוי הוליד תגובה חזקה מצד הפלסטינים, מתוך הגנה עצמית. אחד האמצעים היה פיגועי ההתאבדות. בשלב מסוים דרשנו מהתנועות שביצעו את הפיגועים לשקול מחדש את הפיגועים שכוונו נגד אזרחים ישראלים. אנחנו חיים בסכסוך אבל עלינו גם להציג את הבעיה שלנו באמצעי התקשורת העולמית ולכן עלינו למצוא דוברים ערבים, פלסטינים ואפילו מוסלמים, יבטאו את האמת שלנו, שאנחנו לא תומכים בהרג אזרחים ובהגדרתם כמטרה. הסוגיה שלנו חשובה מאוד וצודקת. לפעמים, אם אדם לא מצליח להגן על המטרה שלו בדרך נכונה ולא מצליח להשמיע את קולו בעולם, הוא עלול להזיק למטרה. מטרתנו בקמפיין השלום הלאומי היתה לשנות את המדיניות, להשמיע את קולנו ולבחור בדרך של אי אלימות, כיוון שהפלסטינים והישראלים אינם שווים ביכולת הצבאית. הקמפיין היה משותף לישראלים ולפלסטינים. המפגשים היו חד-לאומיים, נערכו על ידי מתנדבים והתקיימו בשטח. בשטח יש מחסומים. פעלנו עם תעאיוש, עם מחסום ווטש ועם כל האנשים שפעילים לקידום השלום. בתקופה הזאת החלו להתגבש נושאים אחרים. ראינו שהשמאל הישראלי תומך בשלום אבל אנשי השמאל לבדם לא יכולים להשפיע על תהליך השלום. שני אנשים אמיצים, הד"ר סארי נוסייבה ועמי איילון, התייחסו לראשונה לסוגיות רגישות שאף אחד לא רצה לדון בהן. הם ערכו משאל עם כדי לגבש פתרון קבע לשני העמים בהתבסס על עקרונות יסוד. ראשית הם התייחסו לגבולות 1967 ואחר כך לסוגיית המתנחלים, ירושלים כעיר אחת ובה שתי בירות (ירושלים המזרחית והמערבית), פיצוי הפליטים ושיבת הפליטים לישראל או לפלסטין. הכוונה היא שישראלים [יהודים] מכל העולם ישובו אך ורק לישראל ופלסטינים מכל העולם ישובו אך ורק לפלסטין. האפשרות לאיחוד משפחות תהיה תלויה בשתי המדינות. החלטת האו"ם 194 קוראת לשיבת הפליטים אל מולדתם פלסטין, למרות שישראל לעולם לא תתיר לחמישה מיליון פליטים לשוב לישראל. מובן שהיתה גם דרישה לפירוז של מדינת פלסטין. כך תהיה אפשרות לשקט ולצמיחה כלכלית במקום לבזבז את הכסף על נשק. תחום נוסף הוא הצורך בפיקוח בינלאומי שיבטיח לפלסטינים ביטחון ויציבות במולדתם. הצגנו דרכים לשיפור היחסים בין הישראלים והפלסטינים ובין ישראל לכל האזור. כיום אנחנו פועלים על פי מדיניות שונה; מדובר בשתי מדינות עצמאיות לשני עמים, אחרי ששני העמים יזכו בעצמאות, ושניהם יוכלו ליהנות מהארץ שאנחנו מכנים פלסטין והם מכנים ישראל. בסופו של דבר, אני אהיה בשכם ובירושלים אבל תמיד אוהב את צפת וחיפה ואבקר בהן. וכך גם הישראלים שרוצים לבקר בקבר יוסף ובמערת המכפלה - זכותם לבקר במקומות האלה. לכן, אם נוכל לחלוק בארץ האהובה וגם לחלק אותה כדי שלא נמשיך לחיות בסכסוך, יהיה לנו סיכוי לעתיד טוב יותר, לנו ולילדינו. לכן התחלנו בקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה. הקמפיין מבוסס על שישה עקרונות וחזונו מדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית, צודקת, בעלת עצמאות כלכלית וכו'.

    • מה היה תפקידך בקמפיין?

      עזרתי לד"ר סארי נוסייבה בצד הפלסטיני כי הייתי העוזרת שלו באוניברסיטה. עם הזמן שמנו לב ששכבה רחבה בחברה הישראלית נעדרת מפעילויות שלום. מדובר באנשים שמסכימים לשלום צודק עם הפלסטינים, לאו דווקא באמצעות קיום יחד בשלום אלא על ידי הפרדה ועצמאות של כל עם במדינתו. אני זוכרת שאיילון אמר שלמרות כל הניצחונות שהישראלים חושבים שהשיגו, הפלסטינים חושבים שהניצחון שלהם הוא שישראלים פוחדים מהאלימות [הפלסטינית]. הישראלים לא מבינים שהפלסטינים מחשיבים את הפחד של הישראלים כניצחון. הישראלים הבינו והשתכנעו שכדי להגשים את השלום הישראלי חייבים להכיר בזהות הפלסטינית, זו דרישת יסוד להגשמת השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. ברגע שהישראלים השתכנעו בכך, הם פעלו למען עצמאותם של הישראלים והפלסטינים על בסיס העקרונות ששני העמים הסכימו עליהם. ירושלים צריכה להישאר עיר אחת, ירושלים המזרחית תהיה בירת פלסטין ובה תשב ההנהגה הפלסטינית, וירושלים המערבית תהיה בירת ישראל ובה תשב ההנהגה הישראלית. סוגיה רגישה נוספת היתה סוגיית הפליטים והד"ר סארי נדרש אליה בתרחישים שונים. מדוע יאפשרו לפליטים הפלסטינים לשוב למולדת הפלסטינית ולא למקום או לבית שעזבו. נכון, היו דיונים על כך שמדובר בחמישה מיליון פליטים ושהאמת היא שישראל לא תרשה להם לעולם לשוב לאדמות שנכבשו בשנת 1948. ישראל לא תאפשר להקים מדינה פלסטינית שמורכבת אך ורק מפלסטינים ולא מדינה ישראלית שיחיו בה חמישה מיליון פלסטינים נוסף לשישה מיליון הישראלים שחיים בה עכשיו, ביניהם 1.25 מיליון ערבים. לכן, הוא הציע פתרונות מציאותיים לפלסטינים ולישראלים. אם בוחנים את החלטה 194, מדובר בהצהרה על הזכות לשיבה או לפיצוי הפליטים. לפליטים הפלסטינים מגיע לשוב אל מולדתם ממחנות הפליטים בלבנון ובמדינות אחרות; מגיע להם לכונן זהות ייחודית, לחיות בכבוד ולקבל פיצוי אישי ולאומי כדי להקים מדינה שתאפשר לפלסטינים לחיות בכבוד. בפועל יש שני מנהיגים: עמי איילון בצד הישראלי והד"ר סארי נוסייבה בצד הפלסטיני. היו להם עקרונות משותפים להפוך חלומות לא מציאותיים למציאות ששני העמים יוכלו לחיות בה. בהתחלה הם הגיעו להסכם ואחר כך חתמו על מסמך. אני הייתי בין האנשים שעסקו בתרגום המסמך ובהפצתו מאז ההתחלה, בנובמבר 2003, היום שבו פורסם המסמך בעיתונות. אחרי שהמסמך הופץ, חתמו עליו יותר מ-1200 פלסטינים לאות הסכמתם לעקרונות האלה. אחר כך החלו הישראלים והפלסטינים ליזום פעילות, לא כמפלגה או כתנועה, אלא כדי להפיץ את הרעיון בקרב כל הפלסטינים והישראלים שתומכים בשלום, למשל תנועת הפת"ח וארגונים אחרים. פנינו גם לאנשים רבים – אנשים מהמועצה המהפכנית של הפת"ח, מהוועדה המרכזית של הפת"ח, מאוניברסיטאות, מרצים שונים, וכן הלאה. במילים אחרות, שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, היו פעילים. הקמפיין יצא רשמית לדרך ב-5 ביוני 2003, כשהתחלנו לאסוף חתימות רבות ככל האפשר מכל התושבים. באותו החודש פתחו הישראלים בקמפיין 'המפקד הלאומי' וגם הם אספו חתימות. במועדים קבועים אנחנו מפרסמים באתרי האינטרנט שלנו ובעיתונות את מספר הקולות והחתימות שקיבלנו. בהתחלה היו שלושה קולות ואחר כך גדל מספר הקולות לאלף. המספרים המשיכו לגדול והיום יש 210,000 חתימות בצד הישראלי ולמעלה מ-160,000 חתימות בצד הפלסטיני. אלה נתונים משנת 2004. במהלך מסע הבחירות של אבו מאזן הפסקנו את הפעילות שלנו כדי לתמוך במסע הבחירות שלו. האמת היא שהגישות והאמונות של אבו מאזן שיקפו במידה רבה את מטרות הקמפיין שלנו, למשל הימנעות מפגיעה באזרחים, גישות לא אלימות ליישוב הבעיה שלנו, הפסקת אש כדי למצוא פתרון מדיני צודק של שלום, ולבסוף העלאת סוגיות ועקרונות שמוסכמים על הפלסטינים כדי שנוכל לפעול לפתרונם. אחרי נצחונו של אבו מאזן המשכנו את הפעילות לקידום הקמפיין ואספנו חתימות נוספות. איסוף החתימות מצביע על מספר המשתתפים ועל היקף תפוצתו של הרעיון. יש לנו מטות בירושלים, בגדה המערבית וברצועת עזה. בכל אזור יש מְתָאֲמִים וצוות ארגוני. בכל אזור בוחרים מועצה מבצעת. יש מתאמים של המועצה המבצעת וועדות מרכזיות לפעילות נשים, לפעילות נוער, לפרויקטים, להסברה, לקשרי חוץ, ליחסי ציבור, למודעות ולפעילות פוליטית, בנוסף לחברים המארגנים. בסך הכל 51 חברים - כולל המועצה המבצעת של הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה, המנכ"ל הד"ר סארי נוסייבה, נוסף לצוות הארגוני ולמועצה המבצעת - וכולם בוחרים את המועצה החדשה בבחירות דמוקרטיות ובהסתמך על החוקים והנהלים שהארגון פועל לפיהם. אני חברה ומקבלת החלטות במועצה המבצעת. יש לנו משרד בירושלים ואנחנו מקיימים פעילויות בכל האזורים השונים. אני רוצה לציין שאני גאה בחברים, אני גאה בבית לחם ובפעילויות שמתקיימות שם. אני גאה בכל האנשים שעובדים בקמפיין באזורים השונים: בקלקיליה, בג'נין ובשכם. אני גאה בכל מקום שבו אנשים פועלים במקום ובדרך המתאימים להפצת דעותיהם.

    • מה הייתה מידת מעורבותם של פלסטינים וישראלים במהלך הקמפיין?

      ככלל, המעורבות בצד הישראלי היתה רבה יותר. בפועל, כל הקבוצות שהשתתפו בקמפיין היו אופטימיות לגבי השלום, בייחוד הנשים, הפנסיונרים והאוכלוסייה המבוגרת. לגבי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, למרבה הצער יש אינטרסים ומאבקי כוחות בשני הצדדים ובין שני הצדדים והם משפיעים על מאזן השלום. התופעה הזאת ניכרת. התמלאנו תקווה כשהד"ר נוסייבה והגנרל איילון חתמו על ההסכם המשותף. איילון לחץ על המרכז ועל הימין הישראלי. קיומם של אנשים שתומכים בשלום, כמו איילון, הוא דבר טוב. אני חושבת שאיילון ממשיך לקרוא ליישום העקרונות האלה למרות שכיום הוא חבר במפלגת העבודה. אנחנו מקווים שאם יום אחד לאיילון תהיה השפעה פוליטית, הוא ימשיך לקדם את העקרונות הללו וליישם אותם. אני פעילה גם בעוד פרוייקט משותף שנקרא 'ללדת יחדיו'. קבוצה ישראלית-פלסטינית מאזורים שונים שותפה לפרוייקט, במיוחד מעזה ומהדרום, מקיבוץ כיסופים, דרומית לבאר שבע. אנשים מהקיבוץ הקצו לפרוייקט חלקת אדמה. בקצרה, הרעיון הוא לארגן פרוייקט שאנחנו מכנים 'פרוייקט חוצה גבולות', כשהמשמעות היא שהגבול הישראלי-פלסטיני בין עזה וישראל אינו שמיש. יש פרוייקטים רבים אחרים, ברובם פרוייקטים כלכליים כמו מעבר קרני ומעבר רפיח, שמתואמים על ידי שתי המדינות. במסגרת הפרוייקט הזה אמור להיבנות בית חולים או בית יולדות לטובת אנשים מהאזור. זה פרוייקט משותף. הרעיון עלה וכבר הוסכם על מקום. הישראלים פעלו להשגת השטח ולרישום העמותה. ייתכן שנרחיב את בית החולים כיוון שבית החולים הקרוב לישראלים הוא בבאר שבע ובית החולים הקרוב ביותר לפלסטינים הוא בעזה. קיומו של בית חולים כזה, בהשגחה רפואית של ארגון הבריאות העולמי, ארגון שמפקח על בתי חולים שונים באזורי סכסוך בעולם כדי שישרתו אנשים - זו תוכנית מוצלחת מאוד שמספקת שירותים לאנשים שזקוקים להם. בנוסף, היא מסייעת ליצירת שפה משותפת בין העמים ושפה משותפת זו תתמוך בחברה, בניסיונה לפתור את הבעיות שנוגעות לבריאות ולבתי חולים.

    • ציינת שהצד הישראלי סיפק את השטח ורשם את העמותה. האם הפרוייקט יכלול גם אדמה פלסטינית בעזה?

      אם הפלסטינים ירצו לספק חלקת אדמה. הממשלה צריכה לעשות זאת ולא האנשים. הכול נעשה כאן ברשות בצורה ריכוזית. בצד הישראלי, תושבי הקיבוץ הציעו את השטח ואחד מהתושבים מפקח על הפרוייקט. אצלנו, אנחנו צריכים להגיע לראשי הממשלה, להשיג את הסכמתם [באנגלית: להגיע לראש הממשלה ולהשיג את הסכמתם ?], לוודא שהשטח ריק ולבסוף להשיג את האישור כדי להקצות את האדמה הזאת במיוחד לפרוייקט הזה. נדרש קשר מתמשך עם פקידי ממשל ושרי הבריאות והעבודה כדי ליסד ארגון לא ממשלתי.

    • כיצד השפיע הסכסוך הפלסטיני-ישראלי על חייך?

      לסכסוך היתה השפעה רבה. אני חושבת שלא משנה כמה מנסים הפלסטינים באופן כללי, ואני בפרט, להתעלם מהסכסוך, אנחנו סובלים ממנו בחיי היומיום בכל הרמות. אנחנו סובלים ברמה הגלובלית, האזורית, הלאומית והאישית. כולנו סובלים; סובלים מהגבולות וסובלים כשאנחנו תובעים הגדרה עצמית, שהיא למעשה זכות טבעית. יש פחד, סבל, אובדן, כאב, שהידים, מוות, חוסר יכולת וחולשה מסויימת, וגם פירוק, לאו דווקא מנשק אלא מהדברים היומיומיים שמספקים ביטחון ויציבות. כל הגורמים האלה יצרו אתגרים עצומים לפלסטינים. הם צריכים להתמודד עם האתגר מילדות וכך צמחו אנשים יוצאי דופן. האתגר הזה העניק לחייהם משמעות שונה מחיי שאר האנשים בעולם. לסבל יש משמעות, וכך גם לחיילים, למחסומים, לסגירת הדרכים ולגדר ההפרדה. בכל יום נוצרת בעיה שמעניקה לחיים שלנו משמעות שונה. אף אחד בעולם לא חי חיים חיים כאלה. אני לא יודעת איך לתאר אותם.

    • מדוע פנית לתחומים של בריאות וטיפול ביולדות? אילו התנסויות גרמו לך להקדיש את זמנך לשיתוף פעולה ולפעילות לקידום השלום?

      אני חושבת שכל מי שחי בתקופה הזאת, מאז ראשית הכיבוש בשנת 1967, מרגיש בחוסר אונים של הערבים. כל אחד באופן אישי מרגיש שהוא או היא יכולים להשיג הרבה אבל כעם וכהנהגה, אנחנו לא יכולים להשיג שום דבר. הרגשות האלה מגבירים את הנכונות שלנו, כערבים, לפעול. אמרתי לך שאני עובדת עם ישראלים ופלסטינים כי זה לא מספיק לעבוד רק עם צד אחד. אותו הדבר בצד השני, פעילות בצד הישראלי בלי להתייחס לפלסטינים היא עבודה חסרת תוחלת. [בשנת 1967] הייתי ילדה אבל העסיקו אותי שאלות רבות. מצד אחד, הכיבוש כפה עלינו נשק ודיכוי. מצד שני, התבוננו באויבים שלנו ובמדינות מתקדמות אחרות וראינו כיצד הם פועלים. מובן שלא ננצח את הישראלים אם אם לא נתפתח. אם נמשיך לפגר מבחינה צבאית, כלכלית, טכנולוגית וחברתית, ואם נישאר מאחור בעולם המתפתח, נשקר לעצמנו ולעולם לא תהיה תקווה. אני מדברת עכשיו בהיגיון, לא ברגשנות. כשעזבתי לרוסיה ללמוד נסעו איתי גם עמיתים פלסטינים מהגליל, בעלי דרכונים ישראלים. בשלב מסויים סטודנטים ערבים אחרים לא רצו מגע איתם. זה עורר אצלי שאלה גדולה: האנשים האלה דבקו בבתים שלהם ולא עזבו אותם ב-1948. הם היחידים ששמרו על נוכחות ערבית באדמות הפלסטיניות שנכבשו ב-1948 וככה מתייחסים אליהם? בשנות השישים והשבעים, קיומה של ישראל באזור לא התקבל. דברים רבים בחיים הופכים למציאות בזמן מסוים בלי שאנשים בוחרים. אנחנו מתעלמים מאירועים בחיי היומיום, למשל במשפחה, כדי להראות שאנחנו מתנגדים. התעלמנו מקיומה של ישראל תקופה ארוכה. אבל זה לא אומר שהיא לא שם או שלא התקיימה, הרי הם כבשו אותנו. אני לא יכולה להכחיש את קיומם של הכובשים. וגם להיפך, ישראל לא יכולה לכבוש אותנו ולהכחיש את קיומנו כבני אדם, למרות שישראל רואה רק אדמה, בלי אנשים. ישראל מסרבת לראות בפלסטינים בני אדם. יש כמה בעיות מלבד הסבל היומיומי, סוגיות שנוגעות לפלסטינים שנושאים דרכונים ישראלים כדי לשמור על הקיום שלהם. המקרה האחרון שנחשפתי לו קרה כשביקרתי בצפת בשנת 2001 וחיפשתי את בית אימי אבל לא מצאתי. גם לא הצלחתי למצוא את הבית בחיפה. קשה מאוד לומר למישהו שאי אפשר לחזור הביתה בעוד מפתחות הבית בידו. בכך אתה כאילו מנפץ את התקווה היחידה שלו על סלעי המציאות. אבל אם נגיד לאדם שעדיין שומר את מפתחות ביתו שילך לפתוח את דלת הבית שהיה פעם שלו, הוא לא יצליח למצוא את הבית. ואפילו אם הוא יצליח למצוא את הבית, הוא לא יוכל לחיות בסביבה הזרה והשונה. ייתכן שהוא ימצא את הבית אבל עדיף שימצא את הסביבה שמתאימה לו. פעם האמנתי שבעית הפליטים והעצורים עומדת ביסוד היישוב של הסכסוך הערבי-ישראלי. האנשים האלה צריכים להיות במדינה שלהם, צריכים לעבוד למען בניית המולדת שלנו, העתיד שלנו והקיום שלנו. זה יהיה מצב שונה. האמת היא שאני מרבה לעקוב אחר החדשות הישראליות ואני רואה בבירור עד כמה הם גאים מאז הכיבוש. בשנת 1968 ערכו מפגן צבאי בגבעה הצרפתית שהיתה ריקה אז. צפיתי בהם וחשבתי כמה קשה הם עובדים וכמה עבודה עוד יש לנו. מובן שהם התכוונו לכבוש אותנו, ומה שקרה בפועל הוא שהם מנצלים את החולשה שלנו. המטרה שלנו צודקת אבל הם מתייחסים אלינו בדרך לא שיוויונית. הרבה יותר קשה לפעול למען השלום מאשר להילחם. פעילות למען השלום דורשת הרבה רעיונות ומחשבה, והיא דורשת שיתוף פעולה עם הצד השני במקום שנתעלם ממנו. היא דורשת מיומנויות רבות.

    • מהם הקשיים והאתגרים שנתקלת בהם בפעילותך?

      בשלב זה, אתגר משמעותי הוא מעמד האישה. הבחנתי שלאנשים רבים בחברה שלנו קשה להקשיב לנשים. אם גבר ואישה מדברים על אותו נושא, כשהגבר מדבר כולם מקשיבים ומבינים אבל כשהאישה מדברת, התגובה לא זהה. טוב שאנשים יקשיבו לנשים ועדיף שיבינו אותן. משמעות הדבר היא שמחצית מהחברה שלנו בשוליים. גם אם אישה רוצה להעצים נשים אחרות, הדרך ארוכה. יש מצבים בהם נשים מקבלות את תפקידם החברתי המשני. לדוגמא, נשים מסכימות להיות צייתניות ולא עצמאיות, מסכימות לא להשתתף ואף מרוצות מכך. נשים מסורתיות בחברה שלנו, לא הנשים שעובדות, מקבלות על עצמן את התפקיד האימהי יותר מאשר את היצרנות המקצועית. למעשה, הן כבני אדם צריכות להעריך את התפקיד היצרני-מקצועי בנוסף לתפקיד האימהי. ככה מעמדן לא רק משתווה למעמדו של הגבר אלא אף עולה עליו. האישה היא מקור החיים, אלוהים העניק לה עוד כרומוזום X, את האימהות ואת היכולת ללדת, זה מוסיף לה ערך מיוחד. זה עוזר לה להיות בעלת השפעה רבה יותר בתוך המשפחה, בחברה ובמדינה. לא משנה מה תעשינה, לא משנה אם תקבלנה תמורה במטבע קשה או במטבע רך או לא תקבלנה כלל תמורה כספית, נשים צריכות לעסוק בכל תחום שתורם להן לגבש את אישיותן ואת ביטחונן בחשיבות הקיום שלהן. עבודה יצרנית או עצמאות כלכלית חיוניות לנשים, כי החברה מונעת את ההנאה של השתייכות אליה. נשים רבות כפופות לגברים, לאח שלהן, לבן הזוג, לאב, וכדומה. אין להן עצמאות כלכלית כי הן מעדיפות לשמר את המורשת המשפחתית או למלא את רצונם של הגברים לבעלות. לא האיסלאם, לא ההיסטוריה, לא הכלכלה ולא ההיגיון שוללים את זכויותיהן של נשים, נשים הן שמכחישות אותן. עצמאות כלכלית הכרחית לביטחון העצמי של נשים ולעצמאותן האישית. ראשית, נשים צריכות לעבוד ולשמש בתפקידים בחברה, אחר כך נתמקד בצעד הבא שאולי כולל קבלת החלטות, השתתפות בפוליטיקה וקביעת המדיניות במדינה. במצב הנוכחי קשה לדרוש מנשים להתחיל לעבוד בפרלמנט ולהתערב בקבלת החלטות פוליטיות. מובן שזה דורש הכנה מתאימה. לכל דבר בעולם יש נקודת מוצא, גם אם היא מגיעה באיחור. כיוון שנשים לא פועלות תמיד בהתאם לאינטרסים שלהן, הן פוגעות במאבק שלהן. המשפחה היא גרעין החברה והקשר בין האישה לגבר במשפחה הוא תמיד בין נסמכת לסומך. לכן גם הקשרים בין נשים לא התפתחו עדיין במידה הרצויה. כנשים יבינו זו את זו הן יוכלו לתמוך זו בזו הרבה יותר, אבל עדיין לא הגענו לשלב הזה. הכיבוש, המחסומים וכולי - אלה בעיות גדולות. אפשר להשיג דברים רבים אבל אין משאבים בארץ הזאת. אין כאן כלכלה לאומית. אנחנו צריכים חוק וסדר, היעדר סדר והיגיון זו בעיה גדולה. אנשים כאן מאוד פזיזים. הייתי רוצה שאנשים יסתמכו יותר על השכל מאשר על הרגשות. אני רוצה שנחשוב בהיגיון כדי לפתור את הבעיות שלנו. יש פערים רבים בחברה שלנו בין הקבוצות השונות, בין הפליטים והאזרחים, יש פערים בין השכבות השונות, בין אלו שבתוך בתי הכלא ואלה שבחוץ, ובין הדור הישן והדור החדש.

    • מה דעתם של משפחתך ואנשים סביבך על פעילותך?

      באופן כללי, כולנו במשפחה מאמינים שהשלום הוא הדרך היחידה ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועלינו לפעול למען השלום. לכן כולנו עובדים למען השלום. אנחנו צריכים לעשות משהו ואנחנו לא יכולים להשתמש באמצעים אחרים כדי לפתור את הבעיה שלנו. לגבי תגובת בתי הקטנה, אמרתי לה פעם שאנחנו הולכים לפגישה למען השלום, והיא אמרה לי: "אימא, אל תשלי את עצמך. את לא פועלת למען השלום אלא לקראת כניעה". היא היתה אז בת שמונה. היא איתגרה אותי. השלום שאנחנו פועלים למענו צריך להיות שלום אמיתי, שלום של אמיצים. אנשים צריכים להשתכנע שהשלום עונה על רצונותיהם. אנשים חושבים ששלום פירושו כניעה. התגובה של הבת שלי טבעית, היא חיה בצל האנתיפאדה והאלימות. היא חשבה: "על מה את מדברת?" אנשים צריכים לפעול למען השלום אבל עלינו לעשות זאת בדרך הנכונה כדי להביא לתוצאות נכונות. כדי שלא נהיה אלה שירו לעצמם ברגל ונכנעו להיסטוריה. מי שפעיל למען השלום צריך להיות מסוגל להשיב לפלסטינים את הזכויות החוקיות שלהם. אם נפעל למען השלום ולא נשיג דבר, לא ניזכר בהיסטוריה, או שניזכר באופן שלילי. אנשים תומכים בשלום, אבל בשלום צודק המבוסס על המשפט הבינלאומי, כולל גבולות 1967, פיצוי הפליטים ושיבתם אל המדינה הפלסטינית, החזרת המתנחלים הישראלים לישראל, וכו'. באילו תפיסות שגויות מחזיקים אנשים בנוגע לעבודתך בדרך כלל? לאנשים נדרש זמן כדי להבין מה אני עושה. מנקודת מבטם, הם לא רגילים לראות אישה שפעילה בתחומים מסויימים בנחישות ובאומץ. בחברה שלנו יש תפיסה מסויימת של נשים. לפעמים אנשים חושבים שאישה שפועלת בתחומים מסוימים היא מורדת. הם חושבים שהכי חשוב שנשים ידעו את מקומן בתפקידים השונים - כאם, כאזרחית, כעובדת, כבת זוג, כבת. הם רואים רק את מה שהם רוצים לראות ולא את המציאות, לכן אנשים בדרך כלל לא מבינים מה אני עושה.

    • מה התפיסה השגויה הרווחת ביותר בנוגע לסכסוך?

      התפיסה השגויה הרווחת ביותר היא שהישראלים חושבים שזו ארצם המובטחת, שניתנה להם על ידי אלוהים, ושהם צריכים לקבל את הארץ בלי האנשים. אפילו פרופסורים ורופאים מלומדים מאמינים שזו הארץ המובטחת.

    • תוכלי לפרט על כך קצת יותר?

      נפגשתי עם משכילים ישראלים, אנשים בעלי תפקידים חשובים ובעלי השכלה גבוהה. רבים מהם טוענים את הטיעון חסר ההיגיון שאלוהים הבטיח להם את הארץ ומתעלמים מהבעיה של העם שחי בארץ הזאת, על כל ממדי החיים, ההיסטורי, החברתי, והתרבותי, ומתעלמים מזכותם הבסיסית לקיום ולחיים בבתיהם ובארצם ומזכותם לצדק ולשוויון! לכן אני מרגישה שבין שני העמים מתנהלים ויכוחים שלא מובילים לשום מקום, במיוחד אם ישמשו כבסיס להחלטות בעתיד.

    • את פעילה בפעילויות משותפות רבות עם ישראלים. מהו מבחינתך קו אדום?

      את לא תאמיני לי אם אגיד שאני לא רוצה לדבר על פוליטיקה. הקו האדום שלי הוא שפיכה של טיפת דם אחת של אדם. אני מפללת שהאלימות תיפסק מחר ואז נוכל לשבת ולנסות לפתור את הבעיות שלנו. אנחנו נהרגים סתם כך; אנחנו נלחמים על חול ואבנים. זה הקו האדום, במיוחד כשמדובר בילדים. במוקדם או במאוחר ייפתרו הבעיות וכל האנשים שנהרגו הם בזבוז לנו ולישראלים. זה אובדן לאם שגידלה את ילדיה, לאב שהקריב למען משפחתו, לאישה, לעם, למולדת ולעולם כולו.

    • מהי הצלחה במסגרת פעילותך?

      "גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד". האמת היא שאני לא יודעת היכן להתחיל, אבל ביסוד כל הניצחונות עומדת חירות האדם. כל אדם שחופשי מהכיבוש וחופשי מפחד.... זה הניצחון החשוב ביותר. החירות הקולקטיבית מתחילה בחירות אישית. אי אפשר להעלות על הדעת מדינה חופשית שאזרחיה לא חופשיים. ניצחון אמיתי הוא אדם חופשי, יהיה מי שיהיה, ילדים, נשים, גברים.... החירויות השונות הן: השחרור מן הרעב, חופש הביטוי, חופש מפחד ומכיבוש, החופש בכול.

    • אילו לקחים חשובים למדת במהלך פעילותך?

      אין דבר שאינו אפשרי. ייתכן שלא ניתן יהיה להגשים חלומות היום או מחר, אבל יש עניינים מציאותיים שיש להם סיכוי טוב יותר להתגשם. בכל זאת, עלינו להיאזר בסבלנות ולבחור בפעילות הנכונה בזמן הנכון. למדתי גם שהאנושיות היא החשובה ביותר. לא משנה מה גילו של אדם או מה הרקע שלו, כל אדם יכול לתת משהו. אבל אנחנו צריכים לתמוך באנשים. למרות שפעולה קולקטיבית לוקחת זמן רב, תוצאותיה של פעולה קולקטיבית גדולות בהרבה מתוצאותיה של פעולה אישית. השיעור השלישי שלמדתי משתקף באישיות שלי: לא להתייאש. התקווה היא כוח חיובי שיכול להגשים את הבלתי אפשרי; הייאוש הרסני. ברגע שהעם שלנו יתייאש תתחיל הספירה לאחור אל קצו. למרבה המזל מעולם לא הרגשתי ייאוש. העם שלנו ושותפינו שוחרים ביטחון ויש להם תמיד תקווה. ולבסוף, נכון, החיים שלנו קשים והתנאים קשים. למרות הקשיים ולמרות השאיפות, להישגים יש חשיבות. כל עוד יש הישגים, יש חיים. דיבורים בלי מעשים הם מחלה ממארת בעולם הערבי כולו. הדתות שלנו והתרבות מצווים עלינו "עשו". לכן המעשים נחשבים ולא הדיבורים, האמונה ולא הפרסום. כל עוד יש אמונה, נחישות, חינוך ופעולה, יש תקווה ויש עתיד. אם יאבד אחד הגורמים במשוואה הזאת, המשוואה תשתנה.

    • איפה את ממקמת את עצמך ביחס לרחוב הפלסטיני?

      אני לא יודעת איך הפלסטינים רואים אותי. אני עובדת, אקדמאית, זו המולדת שלי ואני נאמנה ומסורה לה. אני יכולה לראות את עצמי ברחוב, בממסד, בכל מקום שאני רצויה ושמתיר לי לעבוד בו. אני יכולה להיות חיילת בשוחה, אחראית בארגון, מנהלת פרויקט או רופאה במרפאה. כל עוד יש הישגים, עבודה וקבלה... אני לא יכולה לראות את עצמי במקום שלא מקבלים אותי. השבח לאל שהתקבלתי בחום בכל המקומות שעבדתי בהם כי תמיד גיליתי איכפתיות, נדיבות, עזרה וכבוד. מעולם לא פגעתי באף אחד ולא דיברתי בגסות. אני מכבדת את הצעיר בדיוק כמו שאני מכבדת את המבוגר. אני מטפלת בעני לפני העשיר וחושבת על השוער לפני המנהל. לכן תמיד התקבלתי יפה, זכיתי לאהבה ולכבוד בכל מקום שעבדתי בו. למרבה הצער, הקושי המרכזי שנתקלתי בו במשך חיי הוא הקנאה מצדם של אנשים מסוימים. אני אוהבת מאוד לעבוד יחד ומתוך תמיכה הדדית אבל שמתי לב שבמגזרים המקצועיים והאקדמים ובמקומות העבודה הפלסטינים יש תחרות מיותרת. שוק העבודה גדול מאוד ויש מקום לכולם. גם אם כולנו נעבוד, עדיין תהיה עבודה רבה. ככל שנעבוד בשיתוף פעולה ובשקיפות רבים יותר, כך העם יפיק יותר תועלת. יש גם בעיה שנוגעת לעבודת צוות של הפלסטינים, בין אם בחינוך ובין אם בתכנון או במוסדות ציבוריים.

    • מדוע זה כך?

      ראשית, חינוך לקוי. שנית, היעדר מרות. בהיעדר שלטון וחוקים חברתיים, חוק הג'ונגל שורר, גם בקרב אנשים לבושים בהידור. כשחוקי הג'ונגל שולטים ומישהו מיישם את החוק, זה מוזר. אין חוק, סדר, מרות, וכל הדברים שמבטיחים צדק ויוצרים הזדמנויות ושוויון בעבודה. אי אפשר להטיל את האשמה על האנשים. כשאנשים מתחילים לנצל זה את זה ואת המשאבים הלאומיים בלי פיקוח, אין לנו זכות להאשים אותם. יש אנשים שאומרים שאם הם לא יעשו את זה, מישהו אחר יעשה. למרבה הצער, אנחנו זקוקים למאמץ לאומי ולמסגרות אזוריות ומקומיות כדי לתמוך באינטרסים הלאומיים. האינטרסים הלאומיים צריכים להיות מיוצגים על ידי מבנה לאומי, ממשלתי או לא ממשלתי.

    • מי הקהילה הבינלאומית בעלת ההשפעה הרבה ביותר על תהליך השלום ועל הסכסוך באזור?

      מובן שארה"ב משפיעה ביותר. בשנות השבעים, לפני התמוטטות ברית המועצות, היו שני כוחות בעולם. בשלב מסוים הסוציאליסטים תמכו בפלסטין. מאז שהגוש הסובייטי התמוטט העולם נתון לשליטת אמריקה. בשנים האחרונות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני קיבל מקום משני במזרח התיכון, אחרי המלחמה בעירק וכל שאר האירועים באזור. לכן, עלינו להתמקד עכשיו יותר בעצמנו, כפלסטינים וכישראלים, כדי לנסות לפתור את הבעיה שלנו. לאמריקה יש את ההשפעה הרבה ביותר על האזור אבל אני משוכנעת שפתרון הסכסוך תלוי בנו, הפלסטינים והישראלים. זהב או כסף לא יורדים מהשמיים, עלינו לזרוע כדי לקצור. על שני העמים לזרוע את זרעי העתיד. עלינו לתכנן את העתיד שלנו יחד מתוך הבנה הדדית. בעצם כבר תכננו את העתיד שלנו, למעשה הפלסטינים והישראלים מתכננים את עתידם כל יום באמצעות ההתבטאויות שלהם וההתנהגות שלהם כלפי עצמם וזה כלפי זה. כשהעם הישראלי בחר בשרון ואפשר למנגנון הצבאי לדרוס את הפלסטינים, הוא בחר במלחמה. אבל כאשר הישראלים בוחרים בממשלה שקוראת לשלום שמושתת על עקרונות מסויימים, הם בוחרים בשלום. זה נכון גם לגבי הפלסטינים. כל עוד אנחנו חיים ביחד על אותה אדמה והחיים שלנו קשורים זה בזה, אנחנו עם כבוש והם כובשים, הדרך הטובה ביותר לתכנן את העתיד היא ביחד ולא שכל אחד יתכנן את העתיד שלו לעצמו. אנחנו צריכים לתכנן את העתיד הטוב ביותר לכולנו לטווח הקצר ולטווח הארוך, וכך נחיה כולנו בביטחון.

    • מדוע לדעתך כשלו נסיונות קודמים להשכין שלום?

      למעשה הם באמת נחלו כישלון. מובן שהם לא הצליחו כי אנחנו עוד לא דמוקרטיה. הממשלה והעם מפולגים. הלוא למה אנחנו, "מחנה השלום", נדרשים לעבוד בשטח ולמה אנחנו זקוקים לחתימות של אנשים? כי אנחנו פונים אל העם ולא אל הממשלה. אם הממשלה פועלת לבדה ואינה ישרה כלפי העם, נוצר פער עמוק בין העם לממשלה. כמו שאומרים, העם "רוקד לצלילי החליל" של הממשלה. בתודעה הלאומית והפוליטית הממשלה והעם צריכים להיות שלובים זה בזה. זה מצביע על דמוקרטיה, אמון ותודעה פוליטית. פירושו שמשתפים את העם בקבלת החלטות, כל אחד על פי עמדתו. אני בטוחה שאחוז גדול של האנשים מכירים את [תהליך] אוסלו רק בשמו. הם לא יודעים בדיוק מה זה אוסלו, אפילו אלה שחתמו על [הסכמי] אוסלו. אני רצינית. הלוואי שאנשים ילמדו בזהירות את המסמכים שהם חותמים עליהם ושיוכלו לפרש ולהסביר אותם לאנשים. יש סוגיות רבות שחסרות, לוטות בערפל. כמו כן, בהסכמות השונות, כמו לדוגמא קמפ דייוויד, הייתה הזדמנות, אבל תנועת ההתנגדות הפלסטינית לא היתה בשלה. אנחנו תמיד מפגרים ולא לומדים את ההזדמנויות בזהירות. אנחנו תמיד מסרבים להזדמנויות מסויימות, בלי היגיון. אנחנו לא מתמודדים עם ההזדמנויות בעזרת טקטיקה. שום דבר לא בא בקלות, צריך לדרוש. יש לנו עקרונות ייחודיים לנו שאין איש שיכול למנוע מאיתנו להעלות אותם בכל רגע. אנחנו מבינים מודעים לכך שיש הבנה לגבי ירושלים המזרחית, ירושלים בירת פלסטין, גבולות 1967 וכן הלאה. החלוקות האלה ידועות ואנחנו יכולים לחיות על פיהן, גם אם לא נשיג אותן היום, ייתכן שייקח זמן. אנחנו יכולים להגיע להישגים אם נמשיך בדרך של אי אלימות, אם נגבש עקרונות ברורים ואם נהיה ברורים בהגדרת המטרה הסופית שלנו, ובכל זאת אנחנו נוהגים בדרך שאנחנו נוהגים. איננו בשלים מספיק בפוליטיקה, במשא ומתן ובתפקידים השונים. יש לנו שלטון ריכוזי, זו ממשלה של איש אחד. נכון שאנחנו מדברים הרבה בטקסים וכותבים, אבל הרעיונות שלנו מפוררים. כמדינה, אנחנו חושבים שיש לנו מפלגות ומערכת פוליטית דמוקרטית מפלגתית שמתפקדת ביעילות, אבל אני בטוחה שזה לא כך. אולי אנחנו בראשית הדרך ליישם את העיקרון הזה. אבל אנחנו לא יכולים להאשים אף אחד שהנסיבות שלנו קשות. כעם ערבי בין מדינות ערב, אנחנו נחשבים מובילים בדמוקרטיה ובחופש הביטוי מאז הבחירות. בבחירות בעולם הערבי אנשים בוחרים אדם אחד בלבד ולא קבוצה של אנשים, ושיעור ההצבעה הוא 98% - 97%. לכן האחריות שמוטלת עלינו כבדה. נכון שהתנאים שלנו כפלסטינים קשים. אנחנו יתומים, אף אחד לא משתף איתנו פעולה מלבד העמים שמאמינים במאבק הפלסטיני. אין לנו קשרי שיתוף עם מדינות מערביות או אחרות. קל להתאחד נגדנו. יצרנו עכשיו את הזהות שלנו ואת המדינה שלנו בדרכים קשות מאוד שגרמו לשפיכות דמים, מוות, שהידים, מאבק ופעילות חשאית. תקופת האנתיפאדה הייתה קשה מאוד. זה היה שלב של חוסר בשלות. הנוער שלנו לא זכה ללימודים, לעבודה או לכלכלה; האמצעים והאדמות שלהם נגזלו. העם שלנו חי בפזורה ומחפש בית. הכרחי שנמצא את ביתנו, את הבית שיאחד אותנו עד שנבשיל. האפשרויות היו מוגבלות גם מבחינת מי שחתמו על ההסכמים. על הסכמי אוסלו, לדוגמא, חתמו הפת"ח ומפלגת העבודה. הליכוד לא הסכים כמובן ולתנועות האחרות לא היה כל קשר. דוגמא אחרת היא המשלחות, הירדנית והפלסטינית, שנסעו לוושינגטון, אבל שיחות וושינגטון נפסקו לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו. בוושינגטון היינו יכולים לדרוש את הגבולות החוקיים של 1967 בין ירדן וישראל והיינו יכולים לדרוש מדינה. בהיעדר הצד הירדני בדיונים, סוגיית הגבולות ירדה מן השולחן. אלה סוגיות פשוטות אך עם זאת הן דורשות בשלות מהפלסטינים ומהערבים. חסר אמון בכל הרמות, אמון פלסטיני-ישראלי ואמון פלסטיני-ערבי. מה יהיה מחר? הסכמי השלום שהוצעו תמיד כשלו, בשל תזמון או שאלת הבשלות הפוליטית, בשל המשתתפים, תגובות בעם, תודעת העם או השתתפותו בקבלת ההחלטות. לכל הגורמים האלה היה תפקיד חשוב.

    • מהן הציפיות שלך לחמש או לעשר השנים הבאות?

      אני רוצה להיות אופטימית ולקוות שהרגיעה תימשך. כשלא יהיו לוויות ואלימות יהיה קל יותר להגיע ליציבות פוליטית. אני מקווה שאנו הפלסטינים נצהיר על הרצונות שלנו. אני מקווה שנשיא הרשות הפלסטינית ופקידי הממשל יוכלו להכריז על מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים, ועל שיבת הפלסטינים אל פלסטין "כהצהרה בלבד". כל הפלסטינים בעולם ישאו דרכון פלסטיני ותהיה להם הזכות לבקר בארצם פלסטין, נוסף לדרכון השני שלהם. זה בלתי אפשרי להגיד לפלסטיני שיעזוב את הארץ שגדל וחי בה כל חייו ושיבוא לחיות כאן. אבל הדרכון הפלסטיני יאפשר לנושא אותו לבקר בארצו. המציאות הישראלית-פלסטינית הנוכחית נוצרה במשך חמישים השנים האחרונות... אני מאמינה שיהיה קשה לפנות את ההתנחלויות ולהחזיר את הפלסטינים בין לילה כדי לפתור את הבעיה. זה יקרה בהדרגה, צעד אחר צעד. אין סדר מסוים לשלבים. אם נתמודד עם הנושאים הקבועים, הלאומיים והיסודיים, ואם נזכה ביציבות, בשלום ובהשקעות ותקום מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים, נסכים על הצעדים הבאים בצורה מכובדת. אם נצליח להשפיע על הרחוב הישראלי, האמריקאי והאירופאי ואם נצליח להיות חזקים יותר בהצגת המטרה הלגיטימית שלנו, אולי נרוויח.

    • מה פירוש המילה 'שלום' עבורך?

      אני חייבת להתחיל בחירות האדם. המילה 'שלום' שאנחנו מכירים מאז ילדותנו – את יודעת שהאיסלאם היא דת השלום - פירושה כניעה. הכוונה היא שאנשים נכנעים לחיים אבל גם פועלים לקיום חיים בהתבסס על עקרונות של אנושיות, חינוך, חופש, חופש הביטוי, כבוד האישה, כבוד לקשישים, חמלה כלפי תינוקות וכן הלאה. מדובר בחופש למימוש הצדק לכל אדם ולסיפוק שירותי בריאות, השכלה וסעד לכל אדם ובו בזמן אנשים צריכים למלא את החובות שלהם. אני מתייחסת להתנהגותם של אנשים זה אל זה באופן כללי. השלום הוא הערך החשוב ביותר לכל אדם. הוא חלק מהאנושות בכל מקום שיש אנשים. זה מקור המילה 'שלום'. כשמדברים על חברה, על משפחות ועל מדינות, כשהערכים האלה מתגשמים ברמה הבינלאומית, קל יותר להגיע למצב של שלום עם מי שמחשיבים את עצמם אויבינו. לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אני חושבת שלכל הישראלים והפלסטינים יש זכות לחיות מבלי להיחשף להרג, למעצרים, לאונס ולגירוש. צריך להיות שוויון בין כל בני האדם, בלי קשר למיקומם – פלסטין, ישראל או כל מדינה אחרת בעולם. וצריך לממש את הצדק. אם מדברים על מדינה ישראלית ומדינה פלסטינית, כולי תקווה שנתחלק בארץ הגדולה שאנחנו מכנים פלסטין והם מכנים ישראל, עם מידה מסויימת של עצמאות. טוב ששני העמים יהנו ממידה מסויימת של עצמאות יחד עם המשך קיום של רצף סביבתי, גיאוגרפי, סוציאלי וחברתי בין שני העמים. למרות הגבולות על המפה, לא צריך להישמע להם. במצב של שלום כלל אנושי לא יהיו גבולות כי יהיה חיבור בין העמים; יש לשני העמים אינטרסים משותפים. הם קשורים מבחינה כלכלית. אני מקווה שהשלום יתקיים כערך אנושי. האמת היא שנשים יכולות למלא תפקיד חשוב בעיתות שלום. אלוהים ברא את האישה ויעודה להישאר בבית ולמלא את תפקידה במשפחתה. מטבע הדברים היא שעושה מאמצים כדי להגיע להסכמה, לתמימות דעים, לפשר בין חברי המשפחה. יש לה תפקיד כמתווכת בין האב והילדים, זה תפקיד מרכזי. בגלל האינסטינקטים של האישה ואופיה היא יכולה למלא תפקיד חשוב בתהליך השלום. אם נשים יעבדו יחד בצד הישראלי ובצד הפלסטיני כדי להשפיע על החברה שלהן באמצעות חינוך וחשיבה, תהיה לכך הצלחה רבה. לכן עלינו לעבוד על המרכיב הנשי בחברה. הן צריכות להשתתף בתהליך השלום. סוף