רקע

מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: שכם שנת לידה: 1962 זהות: מוסלמי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: פעילות שטח פוליטית מחקר ופיתוח אתר: מקום עבודה הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה מראיינת ג'ולין מחלוף תאריך הראיון 2005

ד"ר ח'ולוד דג'אני היא פרופסור באוניברסיטת אל קודס ואחת ממייסדיה. היא פעילה בתחום הדיפלומטיה הציבורית וכן עוסקת בפעילות חברתית ובפעילות לקידום השלום. מתחילת האינתיפאדה הנוכחית פעילה ח'ולוד בקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה, קמפיין הפועל במקביל ובשיתוף פעולה עם המפקד הלאומי הישראלי. אלה הן יוזמות שטח במסגרתן נאספות חתימות של ישראלים ושל פלסטינים המביעים בחתימתם תמיכה בקבוצת עקרונות לקידום השלום. מתחילת הקריירה שלה השתתפה ד"ר דג'אני בכנסים ובאירועים רבים, מקומיים ובינלאומיים, לקידום מעמד האישה בחברה ולהעצמת פלסטינים ועידודם למלא תפקיד פעיל בעיצוב עתידם

ד"ר ח'ולוד דג'אני
פרופסור באוניברסיטת אל קודס
quote
"גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד. האמת היא שאני לא יודעת היכן להתחיל, אבל ביסוד כל הניצחונות עומדת חירות האדם. כל אדם שחופשי מהכיבוש וחופשי מפחד.... זה הניצחון החשוב ביותר. החירות הקולקטיבית מתחילה בחירות אישית"
  סיפור אישי  
לאחרונה, במסגרת עבודתי בתחום בריאות הציבור, השתכנעתי באופן מוחלט ששלום ואמצעים מעשיים לקיום הם מאבני היסוד של החיים. האיומים על בני האדם עכשיו אינם מחלות כמו כולירה ומלריה. הכיבוש, הדיכוי, האלימות המתמשכת, חוסר היכולת לפתור את הבעיות שצריך לפתור - אלה מאיימים על עמנו כיום. לכן פניתי לפעילות בתחומים של דיפלומטיה עממית, עבודה קהילתית ופעילות לקידום השלום, כיוון שהשלום חיוני לחייהם של אנשים בכל מקום, וכאן במיוחד [...] נוסף לכך, הייתי חייבת לעבוד ביחד עם אויבינו, שאנחנו רוצים שיהפכו לחברינו
   אי אלימות 
הפעילות לקידום השלום לא קשורה רק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנחנו פועלים לקידום השלום כחינוך תרבותי או חברתי. החברה שלנו מגיבה לדיכוי, לסבל, למשברים בכלכלה ובחברה ולבעיות הנוכחיות. מבחינה פסיכולוגית אנשים נוטים באופן בלתי מודע לפעול מתוך עמדת הגנה. היעדר חינוך לשלום משפיע על ההתנהגות היומיומיות של ילדים ועל ההתפתחות הרגשית והפילוסופית שלהם. לפני עשרים או ארבעים שנה, החינוך החברתי והחינוך בבית שלאורם גדלנו היו שונים מאוד מאלה של היום. הסיבה היא שהנסיבות השתנו, הנסיבות ברחוב, במשפחה ובחברה. לכן הפעילות להעלאת המודעות לחינוך לשלום הכרחית. צריך ליישם את החינוך לשלום כדרך חיים ולשלבו בהתנהגות ובדיבור
ההקשר    
[...]שני העמים חיו בשלום ובבטחה באזור הזה מאות שנים. הם חוו יחד את הזמנים הטובים ואת הזמנים הקשים. למרבה הצער, החוויות וההתנסות שלהם הפכו היום לעימות. הקולוניאליזם והציונות יצרו את המצב הזה ולא היהדות, בנוסף כמובן לשינויים הפוליטיים שהתרחשו באזור ובמזרח התיכון כולו במאה הנוכחית. הקמת מדינת ישראל, כיבוש השטחים הפלסטינים שנותרו והדרישות המתנגשות שעדיין קיימות גרמו לטרגדיה באזור
   אי אלימות 
האלימות ההדדית מקורה בפחד מכישלונם של הסכמי שלום, במיוחד לאחר כשלון השיחות בקמפ דיוויד ובטאבה וחזרת הישראלים לאמצעים של דיכוי, הרג, הפקעת אדמות, מחסומים וכדומה. הדיכוי הוליד תגובה חזקה מצד הפלסטינים, מתוך הגנה עצמית. אחד האמצעים היה פיגועי ההתאבדות. בשלב מסוים דרשנו מהתנועות שביצעו את הפיגועים לשקול מחדש את הפיגועים שכוונו נגד אזרחים ישראלים. אנחנו חיים בסכסוך אבל עלינו גם להציג את הבעיה שלנו באמצעי התקשורת העולמית ולכן עלינו למצוא דוברים ערבים, פלסטינים ואפילו מוסלמים, שיבטאו את האמת שלנו, שאנחנו לא תומכים בהרג אזרחים ובהגדרתם כמטרה
ההקשר    
אנחנו [הפלסטינים] סובלים ברמה הגלובלית, האזורית, הלאומית והאישית. כולנו סובלים; סובלים מהגבולות וסובלים כשאנחנו תובעים הגדרה עצמית, שהיא למעשה זכות טבעית. יש פחד, סבל, אובדן, כאב, שהידים, מוות, חוסר יכולת וחולשה מסויימת, וגם פירוק, לאו דווקא מנשק אלא מהדברים היומיומיים שמספקים ביטחון ויציבות. כל הגורמים האלה יצרו אתגרים עצומים לפלסטינים. הם צריכים להתמודד עם האתגר מילדות וכך צמחו אנשים יוצאי דופן. האתגר הזה העניק לחייהם משמעות שונה מחיי שאר האנשים בעולם
 מכשולים ואתגרים   
הבחנתי שלאנשים רבים בחברה שלנו קשה להקשיב לנשים. אם גבר ואישה מדברים על אותו נושא, כשהגבר מדבר כולם מקשיבים ומבינים אבל כשהאישה מדברת, התגובה לא זהה. טוב שאנשים יקשיבו לנשים ועדיף שיבינו אותן. משמעות הדבר היא שמחצית מהחברה שלנו בשוליים. גם אם אישה רוצה להעצים נשים אחרות, הדרך ארוכה. יש מצבים בהם נשים מקבלות את תפקידם החברתי המשני. לדוגמא, נשים מסכימות להיות צייתניות ולא עצמאיות, מסכימות לא להשתתף ואף מרוצות מכך. נשים מסורתיות בחברה שלנו, לא הנשים שעובדות, מקבלות על עצמן את התפקיד האימהי יותר מאשר את היצרנות המקצועית. למעשה, הן כבני אדם צריכות להעריך את התפקיד היצרני-מקצועי בנוסף לתפקיד האימהי. ככה מעמדן לא רק משתווה למעמדו של הגבר אלא אף עולה עליו
   אי אלימות 
אמרתי ל[בתי] פעם שאנחנו הולכים לפגישה למען השלום, והיא אמרה לי: "אימא, אל תשלי את עצמך. את לא פועלת למען השלום אלא לקראת כניעה". היא היתה אז בת שמונה. היא איתגרה אותי. השלום שאנחנו פועלים למענו צריך להיות שלום אמיתי, שלום של אמיצים. אנשים צריכים להשתכנע שהשלום עונה על רצונותיהם. אנשים חושבים ששלום פירושו כניעה. התגובה של הבת שלי טבעית, היא חיה בצל האנתיפאדה והאלימות. היא חשבה: "על מה את מדברת?"
   אי אלימות 
התפיסה השגויה הרווחת ביותר היא שהישראלים חושבים שזו ארצם המובטחת, שניתנה להם על ידי אלוהים, ושהם צריכים לקבל את הארץ בלי האנשים. אפילו פרופסורים ורופאים מלומדים מאמינים שזו הארץ המובטחת [...] נפגשתי עם משכילים ישראלים, אנשים בעלי תפקידים חשובים ובעלי השכלה גבוהה. רבים מהם טוענים את הטיעון חסר ההיגיון שאלוהים הבטיח להם את הארץ ומתעלמים מהבעיה של העם שחי בארץ הזאת, על כל ממדי החיים, ההיסטורי, החברתי, והתרבותי, ומתעלמים מזכותם הבסיסית לקיום ולחיים בבתיהם ובארצם ומזכותם לצדק ולשוויון!
ההקשר    
הקו האדום שלי הוא שפיכה של טיפת דם אחת של אדם. אני מפללת שהאלימות תיפסק מחר ואז נוכל לשבת ולנסות לפתור את הבעיות שלנו. אנחנו נהרגים סתם כך; אנחנו נלחמים על חול ואבנים. זה הקו האדום, במיוחד כשמדובר בילדים. במוקדם או במאוחר ייפתרו הבעיות וכל האנשים שנהרגו הם בזבוז לנו ולישראלים
 מכשולים ואתגרים   
אני בטוחה שאחוז גדול של האנשים מכירים את [תהליך] אוסלו רק בשמו. הם לא יודעים בדיוק מה זה אוסלו, אפילו אלה שחתמו על [הסכמי] אוסלו. אני רצינית. הלוואי שאנשים ילמדו בזהירות את המסמכים שהם חותמים עליהם ושיוכלו לפרש ולהסביר אותם לאנשים. יש סוגיות רבות שחסרות, לוטות בערפל. כמו כן, בהסכמות השונות, כמו לדוגמא קמפ דייוויד, הייתה הזדמנות, אבל תנועת ההתנגדות הפלסטינית לא היתה בשלה. אנחנו תמיד מפגרים ולא לומדים את ההזדמנויות בזהירות. אנחנו תמיד מסרבים להזדמנויות מסויימות, בלי היגיון. אנחנו לא מתמודדים עם ההזדמנויות בעזרת טקטיקה [...] איננו בשלים מספיק בפוליטיקה, במשא ומתן ובתפקידים השונים. יש לנו שלטון ריכוזי
    חזון
צריך להיות שוויון בין כל בני האדם, בלי קשר למיקומם – פלסטין, ישראל או כל מדינה אחרת בעולם. וצריך לממש את הצדק. אם מדברים על מדינה ישראלית ומדינה פלסטינית, כולי תקווה שנתחלק בארץ הגדולה שאנחנו מכנים פלסטין והם מכנים ישראל, עם מידה מסויימת של עצמאות. [...] למרות הגבולות על המפה, לא צריך להישמע להם. במצב של שלום כלל אנושי לא יהיו גבולות כי יהיה חיבור בין העמים; יש לשני העמים אינטרסים משותפים. הם קשורים מבחינה כלכלית. אני מקווה שהשלום יתקיים כערך אנושי