גדעון ברומברג
    quote
    "הידברות לשם הידברות קשורה לבניית שלום. אבל יש כל כך הרבה מבקרים ויש להם הרבה כוח, שאם אתה יכול גם לנהל דו-שיח שמצביע על שינוי ממשי שקורה בשטח, כשיש לך תשובה למי שמבקר אותך – זה מעצים. לדעתי, זה אחד המפתחות להצלחת הפעילות שלנו"

    רקע

    מקום מגורים: תל אביב שנת לידה: 1963 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: חינוך איכות הסביבה אתר: Friends of the Earth Middle East מקום עבודה ידידי כדור הארץ המזרח התיכון מראיינת נהני ראוס תאריך הראיון 2004

    גדעון ברומברג הוא איש סביבה שפועל לקידום שלום ופיתוח בר-קיימא באמצעות חינוך סביבתי. הוא מנכ"ל הארגון 'ידידי כדור הארץ המזרח התיכון', ארגון שלו משרדים בישראל, בפלסטין ובירדן. הארגון פועל ברמת המדיניות ובשטח, והמוקד העיקרי שלו הוא משאבי המים באזור. באחד מן הפרויקטים חוצי הגבולות של הארגון פועלות יחד קהילות ישראליות, פלסטיניות וירדניות על מנת ללמוד על משאבי המים הטבעיים המשותפים שלהן ולהגן עליהם

    מאמרים ברשת

    • ספר לי מאיפה אתה ואיך הגעת לפעילות הזאת.

      התמזל מזלי וקיבלתי מלגה מהקרן החדשה לישראל ובמסגרת המלגה, נשלחתי ללמוד דיני איכות הסביבה. זה היה בשנת 1993, באופוריה של תחילת תהליך אוסלו. התיזה שלי עסקה בהשלכות הסביבתיות של תהליך השלום. הדאגה הייתה ששלום יזיק לסביבה.

    • למה ש"שלום יזיק לסביבה"?

      כשמסתכלים על מפגשי פסגה כלכליים שארגנו הממשלות בקזבלנקה, בקהיר ואחר כך בעמאן, רואים שפיתוח כלכלי, המזרח התיכון החדש, מדבר בעיקר על תוכניות כלכליות גדולות. הממשלות שוחחו ביניהן והגו יחד תוכניות, המגזר הפרטי הציע אלפי תוכניות להשקעה באזור ואילו נושא הסביבה בכלל לא עלה לדיון. המסקנה שהתיזה שלי הגיעה אליה היא שחברות הקהילה הסביבתית באזור – ישראל, פלסטין, ירדן ומצרים – צריכות להיפגש, להכיר זו את זו ולהתחיל לפעול יחד. אם לא, השלום לא יוביל לפיתוח בר-קיימא. בוושינגטון הכרתי מספר תורמים פוטנציאליים וזרקתי להם את הרעיון, אבל הם לא ממש התעניינו. כשחזרתי לישראל הייתי חייב לעבוד בארגון סביבתי שנה לפחות, בתמורה למלגת הלימודים שקיבלתי. אחרי משא ומתן עם מנהל הארגון שעבדתי בו סוכם שאקדיש עשירית מזמני לנושאים סביבתיים של האזור, ואת השאר לנושאים שקשורים בישראל. בהצעה שכתבתי הצעתי שנערוך מפגש במצרים, בטאבה, ונפגיש אנשי סביבה מובילים מכל אחת מארבע המדינות – ירדן, ישראל, פלסטין ומצרים – כדי שידונו אם אפשר לעשות משהו ואם כן, מה צריך לעשות. שלחתי את ההצעה לכמה אנשים, וזה לא קרה לי מאז, אבל קיבלתי טלפון מאחד התורמים והוא אמר – שוב, בגלל האופוריה – "אם אתה יכול לארגן, אנחנו נשלם". בעשר שנים האחרונות זה לא חזר על עצמו! קיבלנו מימון הרבה פעמים אבל תשובה בטלפון תוך שבוע – לא קיבלנו מאז. הפגישה בטאבה נערכה בדצמבר 1994. עלו אפשרויות שונות, החל ממפגשים מדי פעם, דרך חילופי מיילים ושמירה על קשר או בניית רשת שאנשיה ייפגשו אחת לכמה זמן, וכלה בהקמת ארגון, וידענו שזה יהיה ארגון אזורי ראשון מסוגו. מעולם לא היה ארגון תחת ועד מנהל אחד שכלל ישראלים, פלסטינים, ירדנים ומצרים. יצרנו את הארגון בתקופה של אופוריה, כשהצורך מומש ואנשים היו פעילים. אני חושב שזה קשור לכך שכולנו אנשי סביבה, ולכולנו שפה משותפת וחזקה וחזון משותף לאזורנו, מעבר לשלום, ואלה אפשרו לנו להקדים את המאוחר ולהתחיל משהו חדש.

    • איפה מצאת את משתתפי הכנס הראשון?

      קיבלתי המלצות מאנשים שהשתתפו בכנסים בעבר. אנשי סביבה ישראלים וערבים כבר נפגשו, גם לפני תהליך השלום, בכנסים בינלאומיים. קיבלתי שמות, אבל גם הלכתי על הארגונים המרכזיים: ארגון הגג של הארגונים [הסביבתיים] במצרים, משם באו שני נציגים; האגודה המלכותית לשימור טבע בירדן, למשל; וגם בישראל יצרנו קשר עם ארגון הגג של כל הארגונים הסביבתיים.

    • כשהתחלת להיות פעיל, מטרתך הייתה שלום או איכות הסביבה? מה הייתה מטרתך?

      שניהם, תמיד. לארגון תמיד היו שתי מטרות: לקדם פיתוח בר-קיימא ולקדם שלום. אנחנו קוראים לזה שלום בר-קיימא. יש קשר הדוק ברמות שונות. מזווית כלכלית, במיוחד בעולמנו הגלובלי, אנשי עסקים תמיד מחפשים הזדמנויות עסקיות חוצות גבולות ולעיתים קרובות התוצאה היא השפעות סביבתיות משמעותיות. אני מדבר על הצעות להקים אזורי תעשייה בגבול ישראל-ירדן, או אזור תעשיה בעזה, בגבול ישראל-פלסטין. יש משמעות סביבתית לפיתוח התיירות. שלום פותח צוהר לתיירות ענפה באזור, ולכך יש השפעה שלילית על הסביבה. מבחינת פעילות בין אנשים, הפעילות הנקראת people to people, הבנת הסביבה המשותפת, שלסביבה אין גבולות, שהמים זורמים במסלולם הטבעי, שאין משמעות לגבול – את אלה אנשים מבינים. יש עניין משותף, אנחנו תלויים זה בזה, וזה נכון במיוחד באזור כמו שלנו, אזור קטן מאוד, כל מדינה כאן קטנה מאוד. כל משאבי המים בכל שלוש מדינות - בוודאי בישראל, בפלסטין ובירדן - חוצים גבולות. אין מקור מים שהוא רק ישראלי או רק פלסטיני או רק ירדני. הסביבה יוצרת תלות הדדית, ותלות הדדית מצריכה הבנה משותפת אם ברצוננו לנהל כהלכה את המשאבים הסביבתיים העומדים לרשותנו.

    • האם אתה מתנגד לפיתוח כלכלי?

      במקרים מסויימים כן. אנחנו מנסים למצוא מרחב משותף לסביבה ולפיתוח כלכלי. אין לנו התנגדות לפיתוח כלכלי, אנחנו מנסים לקדם פיתוח בר-קיימא – פעילות כלכלית בדגש סביבתי, כזאת שגם הסביבה מרוויחה ממנה ולא רק אנשים. זה לא תמיד קורה. היו מקרים שבהם פעלנו נמרצות נגד תוכניות פיתוח. אבל החזון הכללי שלנו הוא לנסח תוכניות חלופיות, כך שאיננו אומרים "לא" לפיתוח אלא אומרים שאפשר לפתח כל עוד מוצאים איזון. הפעילות שלנו בים המלח היא דוגמא טובה. בשנת 1994 הייתה הצעה לבנות חמישים אלף חדרי מלון סביב ים המלח. זהו היקף בנייה ששקול להרחבת אילת פי שמונה, מדובר בפיתוח עצום.

    • האם זה היה מקרה של פיתוח שחוצה גבולות?

      כן. הישראלים מתכננים, הפלסטינים מתכננים, הירדנים מתכננים. התמודדנו עם הנושא בכך שהצענו לשלושת הצדדים הצעה וזכינו במימון להעסקת מתכננים מטעמנו. כמו בכל תוכנית שלנו, העסקנו מתכנן פלסטיני, מתכנן ישראלי ומתכנן ירדני כדי שיציעו יחד דרך חלופית. במקרה הזה, פיתחנו את הרעיון להכריז על ים המלח כעל אתר מורשת עולמית. למרבה הצער, ים המלח לא רשום כאתר מורשת עולמית אבל הוא עומד בכל התנאים. הוא לא רשום בגלל הסכסוך. הניהול הקלוקל של ים המלח גם קשור לסכסוך. הצגנו את החלופה לתוכניות הפיתוח ואמרנו: "אפשר לבנות בתי מלון, אבל בואו נגדיר איזורים מרוכזים כדי שלא ייבנו מלונות לכל אורך חופי ים המלח," שזה מה שהציעו אנשי פיתוח תיירות והממשלות. כך ניסינו להתמודד עם המגזר הכלכלי, אבל זו גם צורה מיוחדת להפגיש בין הממשלות. אנחנו באים עם תוכניות מעשיות מפתות. כיום הרעיון של אתר מורשת עולמית קוסם לאנשי עסקים כי הם מבינים שאם ים המלח יירשם כאתר מורשת עולמית תהיה לכך השפעה מדהימה על התיירות. לשם כך דרוש שיתוף פעולה בין הממשלות. למעשה, ממשלת ישראל, הרשות הפלסטינית וממשלת ירדן ישבו יחד לראשונה כדי לדון בים המלח בכנס שאנחנו ארגנו בשנת 1998. מאז הן ממשיכות להיפגש והתוצאות מדהימות. מצבו של ים המלח עדיין רע.

    • באיזה אופן הפעילות שלך מציעה לאנשים משאב משותף שעשוי לקרב בין הצדדים, בהשוואה למשאבים שיתקבלו כתוצאה מפיתוח כלכלי משותף?

      כרגע אין שיתוף פעולה במשאבי ים המלח. יש תחרות ותאוות בצע. כל אחד חוטף כמה שאפשר ממקורות המים או ממקורות המינרלים של ים המלח. העבודה שלנו היא להציע תוכניות לשיתוף פעולה שיש בהן היגיון כלכלי, במיוחד בתחום התיירות, כי רק אם שלוש הממשלות תשתפנה פעולה, ים המלח יהיה אתר מורשת עולמית. אף אחת מהמדינות לא יכולה לרשום את ים המלח כאתר מורשת. כששלוש מדינות חולקות אתר, כולן צריכות להסכים ולהגיש בקשה משותפת לאונסקו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם. כך שמה שאנחנו עושים מצריך שיתוף פעולה, לעומת התחרות החמדנית שמתנהלת כיום ובה הצד החזק מנצח. למעשה, ישראל וירדן מנצחות. כרגע פלסטין מפסידה מאוד.

    • תוכל לסקור את הפעילויות של ארגון ידידי כדור הארץ המזרח התיכון?

      קודם כול, טבעו של הארגון הוא שכל פעילויותינו חוצות גבולות. אנחנו לא עוסקים בנושאים שנוגעים רק לסביבה בישראל או בפלסטין או בירדן. המנדט של הארגון הוא פעילות חוצה גבולות. 90% מהפעילות שלנו כיום מתמקדת בנושאי מים. אנחנו ארגון שעוסק בסִנגוּר ואנחנו מכוונים לשינוי מדיניות. אנחנו לא ארגון של מחבקי עצים שמנסים להגן על הטבע לשמו או ארגון שפועל לעידוד המודעות הציבורית כשלעצמה. אנחנו תמיד משתדלים לזהות את המדיניות שאנחנו רוצים לשנות. הרבה מהפעילות שלנו כרוכה בסִנגוּר ומכוונת לממשלות. פעילות רבה בים המלח, למשל חיבור בין ממשלות וחיבור בין המגזרים הפרטיים במדינות השונות, מתמקדת בעיקר במה שאפשר לכנות 'האליטה'. פעילויות אחרות מתמקדות בקהילות. יש לנו תוכנית שנכנסת עכשיו לשנתה הרביעית ונקראת 'מים ושכנות טובה'. אנחנו מתמקדים בקהילות משני צדי הקו הירוק, או משני צדי הגבול בין ישראל וירדן, שחולקות משאב מים – נהר, נחל או ואדי שזורם ביניהם. הקהילות משתמשות במשאב המשותף כדי לנסות להבין יותר טוב את המציאות בצד השני – מציאות המים או הסביבה בצד השני – וגם כדי לשפר את הסביבה המשותפת ותוך כדי כך לבנות יחסי שכנות טובים. זו מהות השלום, שכנות טובה.

    • איך גרמתם לקהילות לפעול יחד סביב מקור מים משותף?

      ראשית, איתרנו קהילות שהיו מוכנות לעבוד עם קהילות מהצד השני. יש לנו 11 קהילות שמעורבות בתוכנית. איתרנו אדם מכל קהילה שמוכן לעבוד בתוכנית במשרה חלקית. לפעמים מדובר במנהל בית הספר. חשוב לנו מאוד לעבוד עם מישהו מתוך הקהילה שמפגין ידע ומעורר אמון בקהילה שלו. בכל מקום איתרנו בית ספר שמוכן לשיתוף פעולה. יצרנו קבוצה שנקראת 'נאמני מים', קבוצה שמתנדבת לפחות פעם בשבוע כדי לפעול בנושא המים בתוך הקהילה שלה. בשנה הראשונה עשינו הכל לחוד. כל צד למד להכיר את מציאות המים שלו: מהם מקורות המים שלי? כיצד הם מתחלקים? מה קורה לשפכים ולביוב הגולמי? כיצד מתֻּמְחַרים המים שלי? מהי איכות המים? בשנה השנייה התחלנו לשאול מהי מציאות המים אצל השכן? איך תיארתי אותה לעצמי, ולעומת זאת, איך היא באמת? קודם כול החלפנו מידע בין אנשי הצוות, ואנשי הצוות החליפו ביניהם מידע. אנשי הצוות הציגו לנאמני המים את מצב המים בצד השני. נאמני המים נשאלו קודם שאלות כמו, "מהו לדעתך מצב המים?" התשובות היו לפעמים שונות בתכלית. באופן כללי, הילדים הישראלים היו בורים בעניין היעדר או מצוקת המים בפלסטין ובירדן. אני חושב שהירדנים במצב גרוע יותר מהפלסטינים וזה הפתיע את כולם, אפילו את הילדים הפלסטינים. בפלסטין נוצר רושם שלכל ישראלי יש בריכה בחצר ויש כל כך הרבה מים שאין מה לעשות איתם. גם את זה קצת תיקנו. לקראת סוף השנה הראשונה ובמהלך השנה השנייה עבדנו יחד על עצומה משותפת בנושא ששתי הקהילות איתרו. בדרך כלל הנושא היה הגנה על נהר או נחל משותף, או מצוקת המים שנשקפת לשתי הקהילות. הם ניסחו את הנושא כעצומה והילדים יצאו להחתים את המבוגרים בקהילות שלהם. תרם הפעילות הזאת תרמה ליצירת אווירה של ערבות הדדית בקהילה הרחבה יותר. היא היתה מאוד מוצלחת. החתמנו כ 13,000 אנשים וערכנו אירוע נוסף בירושלים, אירוע משותף שהשתתפו בו נציגי שלושת הממשלים. הגשנו לכל נציג את העצומה המתאימה. תוכנן שילד מבית שאן יקום ויגיד: "אני מבית שאן. את הקהילה שלי מטריד נושא הירדן. ישראל, ירדן ופלסטין מזהמות את הנהר ואנחנו רוצים שינוי." הוא הגיש את העצומה – אספנו 3,000 חתימות – לנציג רשות המים של ישראל. ילד פלסטיני מקהילה שכנה, בַּרְדַלָה, קם ואמר: "אנחנו מודאגים מעתיד המים המשותפים שלנו. אספנו הרבה חתימות," והוא הגיש את העצומה לנציג רשות המים הפלסטינית. ילד ירדני משייח' חוסיין (שלושת הילדים הם למעשה שכנים) הגיש את העצומה לנציג ממשרד המים וההשקיה של ירדן. זה היה אירוע חזק מאוד.

    • האם שלושת הנציגים יכולים להיפגש כדי לשתף פעולה בנושאי מדיניות?

      הם אכן נפגשים; זה היה יוצא דופן שנציגים ישראלים, פלסטינים וירדנים נפגשו. נציגים ישראלים ופלסטינים נפגשים, ונציגים ישראלים וירדנים נפגשים, אבל בחשאי. הציבור לא מודע לקיום המפגשים, לנושאי המפגשים, מה עושים בהם. זה עדיין המצב. הכול סודי מאוד. נפגשים הרחק מעיני הציבור, קצת בגלל הפוליטיקה וגם בגלל החשש שאנשים ינסו למנוע את המפגשים – אנשים וקבוצות שמתנגדים לשיתוף פעולה, וגם כי נושא המים נתפס כנושא לאומי-ביטחוני.

    • מדוע נושא מים נחשב לאומי-ביטחוני?

      הגישה למים ולאספקת מים היא עניין חיוני. לכן, אם מנסים להשיג מידע, כל מידע, ממשרד נציב המים, התשובה שלילית. אומרים שזה סודי ביותר. זה מכשול שתמיד צריך להתמודד איתו. זה היבט נוסף של נושא המדיניות בפעילות שלנו. אנחנו מנסים להביא את סוגיות המים לבמה הציבורית, לגרום למקבלי ההחלטות שלנו לקבל אחריות על מה שהם עושים או נמנעים מלעשות. בנוסף, בכל קהילה הסבנו מבנה, בית ספר, למבנה לדוגמא לחיסכון במים. ערכנו תחרויות בין בתי הספר או בין הכיתות וביקשנו מהילדים לפתח רעיונות לשימור מים בבתי הספר. הם הציעו רעיונות מדהימים כמו איסוף מים שנפלטים מהמזגנים. הילדים חישבו בדיוק את כמויות המים, והתוצאה הייתה קוב וחצי בכל יום, רק ממי המזגנים! זה הרבה מים! איסוף מים מגגות בתי הספר, מהמדרכות, מהברזיות. מדהים כמה מים מתבזבזים בברזיות ואפשר למחזר את המים האלה. השקענו כ-6,000 יורו בכל בית ספר בישראל שמשתתף, ומשתמשים במים האלה להדחת אסלות, או בחצר בית הספר, לגינה. יצרנו גינות אקולוגיות בחצר כל בית ספר. כשאני אומר "יצרנו" הכוונה לילדים; הם הרכיבו את כל הצינורות, לא הבאנו קבלן. בבתי הספר הפעילות היא מאוד מעשית. בבתי הספר הפלסטינים והירדנים המים שאוספים מהגג משמשים מי שתייה. זה עוזר להתמודד עם המחסור במים. אחד הדברים שזעזע הרבה צעירים הוא שאחד מבתי הספר בירדן קיבל מים שלושה ימים בשבוע. בשאר הימים לא זרמו בברזים מים. מדובר בשייח' חוסיין שבבקעת הירדן, שם הטמפרטורה בקיץ מגיעה לארבעים מעלות. הילדים צריכים להביא מי שתייה לכיתה. השירותים נעולים כי אין מים להדיח את האסלות והילדים צריכים לצאת לחצר. זה מאוד מביך כשארגון אזורי מצביע על כך של-200 ילדים בבית הספר אין מים שלושה ימים בשבוע. העירייה סידרה את העניין הזה מהר מאוד. שוב, הטלנו את האחריות על הרשויות והן היו צריכות לתת דין וחשבון ולהתמודד עם סוגיות המים.

    • לדעתך, האם יש באזור מספיק מים לכולם?

      כן, בהחלט. בהחלט יש מספיק מים. לא מדובר במחסור במים. מחסור במים הוא עניין יחסי. רוב המים שיש לנו כאן מוקצים לחקלאות, הם לא משמשים לשתייה. בירדן ובפלסטין 80% מהמים מופנים לחקלאות. בישראל 60% מהמים מופנים לחקלאות. זה לא שיש מחסור במים, העניין הוא איך מקצים את המים. מזווית סביבתית וגם מזווית כלכלית ההקצאות הנוכחיות לא הגיוניות. רוב החקלאים באזור מקבלים מים בחינם או כמעט בחינם ולכן יש שימוש לקוי במים. בישראל ובירדן, בבקעה, מגדלים בננות, גידול שצורך כמות מים גדולה מאוד.

    • בהכללה, האם בחברות השונות אתה רואה גישות שונות לפעילות סביבתית?

      יש גישות שונות שקשורות בעיקר לחינוך ולרמת ההכנסה. באופן כללי, אנשים בעלי הכנסה גבוהה שזכו לחינוך יותר טוב חושבים שהסביבה בעדיפות עליונה ומוכנים להשקיע משאבים. יש להם גם אמצעים לנסות ולשפר את איכות הסביבה שהם חיים בה. לעומת זאת, אני חושב שאנשים מאזורים כפריים רוחשים המון כבוד לסביבה, בלי קשר למצבם הכלכלי, כי הם מרגישים חלק מהסביבה. בסביבה העירונית אנשים התנתקו מהסביבה, הם אפילו מתנכּרים לסביבה, ושם הבעיה. אם מוסיפים את מרכיבי ההשכלה המצומצמת והיעדר המשאבים של אנשים שחיים בסביבה עירונית, מקבלים סביבה שמתעללים בה. הנושאים האלה הם מעבר לעניין המים. כשיוצרים מערכות יחסים באמצעות נושא המים, הסביבה, מניעים תהליך בניית אמון שהוא מעבר לנושאים סביבתיים. למשל, בזוג קהילות שלנו משני צדי הקו הירוק, ליד בית לחם וירושלים, שיתוף הפעולה נמשך גם מעבר לנושאי המים. שתי הקהילות מתנגדות יחד לבניית החומה שתעבור בין שתי הקהילות, ולכביש שמתוכנן באזור, ולהרחבת התנחלות שממזרח לקהילה הפלסטינית. חברים ישראלים ופלסטינים מהקהילות האלה – אי אפשר לומר שכולם, אבל בהחלט חברים משמעותיים משתי הקהילות – עובדים ביחד. כשהאמון ייבנה האפשרויות תהיינה מדהימות, והמודעות, הידיעה שלצד כל קהילה יש קהילה שכנה, מבהירה שיש ערבות הדדית. שתי הקהילות יכולות להרוויח המון. צדק סביבתי כולל בתוכו גם זכויות אדם, הוגנות ורעיון של צדק בחלוקת משאבי הטבע. אם צד אחד יתפוס את כל המשאבים הטבעיים, הצד השני יפסיד ולא רק את המשאבים אלא גם את הפוטנציאל הכלכלי שלהם. יש הכרה בכך שאנחנו עוסקים לא רק בסביבה אלא גם בנושאים פוליטיים.

    • האם לדעתך השאיפה לשלוט באספקת המים ובמשאבים אחרים מלבה את הסכסוך?

      בהחלט. אם בודקים את התוכניות של שרון בגדה המערבית רואים שהוא מוכן להחזיר 40% משטחי הגדה. ל-60% השטחים הנותרים יש ערך אסטרטגי, בעיקר מבחינת מים. ודאי שכל האזורים בחלקה המערבי של הגדה קשורים לשליטה על מקורות המים. ההתנחלויות נבנו תוך מחשבה על מקורות המים. הרצון לא להחזיר שום חלק מבקעת הירדן לפלסטין הוא גם כדי לחצוץ בין פלסטין לירדן, אבל גם כדי לא להתחלק עם פלסטין במי הירדן. מים הם מרכיב מכריע בתהליך השלום. אחת מחמש קבוצות העבודה שנוסדו בעקבות הסכמי אוסלו עוסקת במים. אני רוצה להדגיש שהקבוצה הזאת לא הפסיקה את המפגשים שלה, בניגוד לקבוצות האחרות. הממשלות, מְנַהֵל רשות המים הישראלי ורשות המים הפלסטינית לא הפסיקו להיפגש בכל תקופת האינתיפאדה. בארבע וחצי השנים האלה ההסכמות היחידות שהתקבלו על ידי שתי הממשלות קשורות למים. הסכמה אחת היא הסכם מראשית האינתיפאדה לא להרוס תשתיות מים, ושני הצדדים חתומים עליו. ההסכמה השנייה הושגה לאחרונה והיה לנו תפקיד חשוב בקידומהּ. היא עוסקת בתקנים משותפים לטיהור שפכים כי שפכים מזהמים את מי התהום שאנחנו חולקים. בהיבט הפוליטי, בגלל התלות ההדדית בנושא המים באזור, אף צד לא יכול להרשות לעצמו לא לשתף פעולה, וזה היופי בדבר. זה היסוד לקשר בין סביבה לשלום.

    • מהם האתגרים הגדולים ביותר כעת בפעילות?

      המצב עדיין קשה מאוד אבל יש תחושה של נכונות פוליטית, של פתח פוליטי, שמקל מאוד על ההתקדמות. עם זאת, הסוגיות שאנחנו מתמודדים איתן הן ההתנגדויות של מגזרים מסוימים לשיתופי פעולה, מגזרים שרואים בשיתוף פעולה סיוע ליריב שמנוגד לאינטרסים של הצד שלהם. ההתנגדות באה לידי ביטוי באיומים, יש אנשים שמסרבים להיפגש איתנו ולהיות בקשר איתנו. התנסינו לא רק באיומים, הארגון ידע גם אירועי ירי, בגלל מי שאנחנו. בראשית האינתיפאדה, המנהל הירדני של הארגון נורה בעמאן, מחוץ למשרדי הארגון שם. זה היה מפחיד נורא. לזכותם של כל עובדי המשרד שם, הצוות שם אמר, "לא, אם נסגור את המשרד זו כניעה ואנחנו לא ניכנע להם." על כמה אנשי צוות פלסטינים איימו אנשים מתוך הקהילות שלהם. במשרד הזה אמנם לא קיבלנו איומים, אבל בוודאי שקיבלנו הודעות מכוערות שאומרות שאנחנו סייענים, שאנחנו תועבה. חתכו לי את הצמיגים. אבל אין לי ספק שאנשי הצוות הפלסטינים והירדנים מתמודדים עם האיומים הגדולים ביותר. חלק מעבודת הקהילה חשובה מאוד דווקא בגלל שהיא מביאה את הסוגיה הזאת לדיון בקהילה. באירועים קהילתיים למבוגרים קרה שמישהו נעמד ואמר, "זו תוכנית לשיתוף פעולה עם האויב. צריך להפסיק וללכת מפה." משתתפי התוכנית או המפגש היו צריכים להתמודד עם המצב. במקרה אחד, מנהל בית ספר ענה, "הקהילה שלי מרוויחה מהתוכנית הזאת. התוכנית הזאת שיפרה את מצב המים בבית הספר הזה והביאה לבנים ולבנות שלנו מי שתייה. מה אתה עושה למען בית הספר? מה אתה עושה שאתה אומר לאחרים שיקומו וילכו!?" קרה מקרה נורא לפני כמה חודשים: חבר תנזים דפק על הדלת של אחד מאנשי הצוות שלנו, אחרי מחנה הקיץ, ואמר לו, "למה הבאת תלמידים מהקהילה הזאת למחנה קיץ?" שוב, התשובה הייתה, "אני פועל בשיתוף הקהילה השכנה כדי למנוע את הקמת החומה. מה אתה עושה כדי לעצור את החומה? הקהילה הזאת עובדת איתנו למען הקהילה שלנו." וכמובן שחבר התנזים הזה לא בא מתוך הקהילה הזאת, מהכפר הזה, הוא בא מעיר. למרות שאלה מקרים נוראיים, אנחנו מסוגלים להעצים אנשים כדי שהם יוכלו להגיב. אני חושב שזה אחד ההבדלים בין מה שאנחנו עושים לבין הידברות לשם הידברות, שגם היא חשובה מאוד לדעתי. הידברות לשם הידברות קשורה לבניית שלום. אבל יש כל כך הרבה מבקרים ויש להם הרבה כוח, שאם אתה יכול גם לנהל דו-שיח שמצביע על שינוי ממשי שקורה בשטח, כשיש לך תשובה למי שמבקר אותך – זה מעצים. לדעתי, זה אחד המפתחות להצלחת הפעילות שלנו.

    • בראייה רחבה יותר, לאילו הישגים אתה מייחל?

      לשלום ולפיתוח בר-קיימא. זה תחום הסמכות של הארגון, אנחנו פועלים ליצירת שלום בין עמים. אנחנו מודעים מאוד לכך שלפעילות אין כל משמעות אם מתמקדים רק בראשי ממשלה או בנשיאים שחותמים על הסכם זה או אחר. לישראל ולירדן יש הסכם שלום כבר עשר שנים. אין שלום בין ישראלים וירדנים, שלום כזה לא קיים, זו אחיזת עיניים. זה לא שלום, ואם הוא יישאר ברמה המזויפת הזו של ממשלות, כשהממשלות יתחלפו הכול יתפורר וייעלם. תהליך שלום שמערב אנשים, קהילות וסביבה משותפת יוצר יסודות אמיתיים לשלום ובונה הבנה.

    • מהו תפקידם של קהלים בינלאומיים ביישוב הסכסוך כאן?

      הקונגרס הוא שקבע שכסף שמיועד לפלסטינים יוקצה רק לפלסטינים ואי אפשר להקצות אותו לפעילות משותפת לשתי הקהילות. זה המצב בדרך כלל כשמדובר בשימוש בכספי תרומות. משתמשים בהם במסגרת דו-צדדית, של המדינה התורמת והמדינה המקבלת, ובדרך כלל מדובר רק במדינה אחת. זה לא מתאים לאזור שיש בו סכסוך. כשמתמודדים עם אזור שיש בו סכסוך צריך כללים מפורטים, עקרונות מנחים לאיתור דרכים להתגבר על הסכסוך, דרכים להשתמש בדולרים שבכוונתך להשקיע באופנים שתורמים לקידום השלום. אם [אנשים מבחוץ] לא באים בגישה שאומרת, "אנחנו כאן כדי לסייע לשניכם ליישב את הסכסוך הנורא הזה", אין בהם תועלת. זה לא עוזר לאף צד כשאתה מֻטֶּה לטובת צד אחד. זו תפיסה של התפקיד של תהליך בניית שלום באזור סכסוך. אני חושב שהקהילה הבינלאומית מוטה באופן משמעותי, וזה קשור גם למחסור בהכשרה. אנשים באים לכאן ויש להם כוונות טובות לסייע לתהליך, אבל אין להם הכשרה לעבוד באזור סכסוך.