בומה ענבר
    איש שיווק לשעבר
    quote
    "ממשלות חותמות הסכמים ואנשים עושים שלום [....] אני עוסק בנושאים הומניטריים ופועל כמו שאני חושב שמדינת ישראל צריכה להתנהל, ולפי דעתי גם רוצה להתנהל"

    רקע

    מקום מגורים: נווה מונוסון נולד/ה ב: תל אביב שנת לידה: 1946 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס זכויות אדם/ סנגור אתר: מראיינת ליאורה גל וענת לנגר-גל תאריך הראיון 2009

    סיוע הומניטרי לחולים פלסטינים הזקוקים לטיפול רפואי בישראל ותמיכה בבני משפחותיהם, ארגון טורניר כדורגל לילדים ישראלים ופלסטינים וימי כיף, סיוע לחקלאים פלסטינים במסיק, איסוף מזון לנזקקים בישראל - זוהי רשימה חלקית של פעילויותיו של בומה ענבר. בומה בוחר לפעול באופן עצמאי, ולעיתים תוך שיתוף פעולה עם ארגונים שונים, כדי לקדם סדר יום אזרחי של שלום שישפיע על חייהם של ישראלים ופלסטינים

    מאמרים ברשת

    "Bereaved father transports ailing Palestinians to Israeli hospital" by Anne Usher, October 10 2010, ynetnews.com

    • בשנים האחרונות אתה פעיל בסיוע הומניטרי וסיעוד לילדים פלסטינים שמאושפזים בארץ ולמלוויהם, בארגון קבוצות כדורגל לילדים ישראלים ופלסטינים, בסיוע חקלאי וטיפול בשפכים בגדה המערבית. איך הגעת לפעילות הזו?

      בשבילי כל אלה תחום אחד. האמונה שממשלות חותמות הסכמים ואנשים עושים שלום היא שהובילה אותי לפעילות הזו. העשייה שלי היא לא הדיבור על השלום, אני מאמין שצריך להיות בשטח, בתקווה ששני הצדדים יפגינו סולידאריות. אני מגדיר את עצמי בסך הכול שליח. הגעתי למסקנה שהעם הוא שיכול להשפיע ולשנות - את, אני, כל האנשים. נכנסתי לעובי הקורה אחרי שבני יותם נהרג. יותם נהרג באוקטובר 1995 בלבנון, בפעילות מבצעית כלוחם בגולני. הרבה אנשים מנסים לקשור בין הפעילות שלי ובין השכול. קשה לי להגיד שבגלל שיותם נהרג אני עוסק בפעילות הזו. הייתי חלק מפורום המשפחות השכולות ושם נחשפתי לצד הפלסטיני. שם, כמו גם בהרבה ארגונים נוספים, ראיתי שזה לא הכיוון שאני מחפש - מעגלי הידברות וכל אחד מציג את עצמו עם הכאב שלו. הזמן שלי מתחלק פחות או יותר כך: 80% בסיוע לחולים פלסטינים ולילדים פלסטינים, ו-20% – בסיוע לנוער האתיופי באזור מגוריי. אני עושה שם פעילות שבחלקה מקבילה לפעילות עם הפלסטינים. עכשיו אני קשור לפרויקט מאוד גדול - ניסיון להקים מרכז לאומנות אתיופית באור יהודה. הייתי קשור גם לפעילות בדאלית אל-כרמל ולכמה מבצעים בשכונת הרכבת בלוד.

    • ספר לי בבקשה על הפעילות שקשורה בהסעת חולים פלסטינים לטיפולים רפואיים בישראל ותמיכה בהם.

      המידע שלי בא מהשטח ולא מסיפורים. אני פועל מול גורמים בהדסה עין כרם, בוולפסון, באיכילוב וגם ברמב"ם, אבל בעיקר בתל השומר - בסיוע לחולים פלסטינים מעזה. ב-2008 המנהל האזרחי הוציא כ-140 אלף היתרים רפואיים לביקורים בישראל. זה כולל גם אימא שמלווה את הילד שלה לאשפוז-יום או לבדיקות. לדעתי, המספר הגדול מעיד על נכונותה של מדינת ישראל. אבל זה לא רק עניין הומניטרי, יש בזה גם צד כלכלי. ישראל מכניסה הרבה כסף [מטיפולים בחולים פלסטינים]. המימון מגיע ברובו מהרשות הפלסטינית וחלקו ממרכז פרס לשלום, מרופאים לזכויות אדם ולעיתים מתורמים ישראלים פרטיים. אבל יש בזה גם צד הומניטרי וזה צד יפה, אין ספק. כיום המצב בעייתי. אחרי המלחמה [בעזה] חלק מהחולים חזרו וחלקם לא. כחמישים ילדים מעזה מאושפזים [בישראל], רובם חולי סרטן וכל אחד מהם מלווה בהורה אחד לפחות. אני בקשר עם רופאים לזכויות אדם בקשר לילדה שעברה השתלת מח עצם. אבא שלה מלווה אותה והיא לא ראתה את אימא שלה כבר שבעים יום. יש ילדים שמאושפזים חמישה עד שבעה חודשים ולא חזרו הביתה. השבוע החזרתי, בריאה, נערה בת 15 לעזה אחרי אשפוז של 11 חודשים. העברית שהיא למדה מאפשרת לנו לדבר בטלפון כמעט מידי יום. המלווים של החולים מקבלים אישור שהייה בארץ ליום אחד בלבד, כאשר ברור לכולם שמדובר בכמה חודשים. לאנשים האלה אין כסף. יש להם חמישה, שישה, שבעה ילדים בבית בעזה ואסור להם לצאת משטח בית החולים. עכשיו המצב קצת השתפר. הילד שמאושפז מקבל אוכל אבל המלווה שלו לא, מלבד ארוחה אחת ביום, כי בית החולים לא ערוך לטפל בו. מי ייתן למלווים אוכל? איפה הם יישנו? לחלקם אנחנו מגייסים תרומות וחלק מהסיוע אורגן על-ידי בית החולים, אבל עדיין יש קושי יומיומי אדיר, החל בטלפונים ובקשר עם המשפחה וכלה בשאלה מה עושה כל היום ילד שמאושפז חצי שנה? יש סביבי הרבה מתנדבים שעוזרים בכל מיני פעילויות, כולל בהסעת חולים.

    • מדוע צריך לעזור לפלסטינים להגיע לבתי חולים בישראל? מדוע צריך לעזור בהסעות?

      במעבר ארז יש לי, לשמחתי, שיתוף פעולה מעולה ואני מכניס את החולים כמו אח"מים כי אני פועל עצמאית בנושא הומניטרי ולא במסגרת ארגונית. כל נסיעה ממחסום ריחן לחיפה, או ממחסום תפוח להדסה בירושלים, או ממחסום ארז לתל השומר, עולה לחולה בסביבות 300 שקלים. החולים הפלסטינים נעים בכבישי ישראל ולמרות שיש להם אישורים, לפעמים פג תוקפם ואם נתקלים בשוטר הוא אומר: "האישור לא בתוקף." בלי הליווי והסיוע של המתנדבים, המצב היה חמור מאוד. אני יכול להראות לך לוחות הסעה, מדובר בהסעת עשרות חולים בשבוע מהמחסומים לבתי החולים בארץ ובחזרה. יש מקום להזכיר את יפית ג'מילה ביסו ואת יובל רוט, הם עושים את עבודתם נאמנה בריכוז ההסעות. אנשים נרשמים להסיע חולים, למשל ממחסום חווארה לתל השומר, ותמיד נמצא המתנדב שיקח על עצמו את ההסעה. אם אנחנו לא מצליחים להביא כרטיסי טלכרט, אין להם אפשרות לדבר עם הבית כי אין להם איך לממן את הטלפונים. יש לנו קבוצת מתנדבים שאוספת אוכל כל ערב ואנחנו מחלקים אותו למשפחות בבתי החולים ולמשפחות אתיופיות נזקקות. המערך הזה בנוי על מתנדבים וזו עזרה אמיתית. רופאים לזכויות אדם ומרכז פרס לשלום מטפלים בנושא החולים וכולם עושים עבודת קודש. יש לי קשר עם כל הארגונים האלה, גם עם פורום המשפחות השכולות, שלום עכשיו, בצלם וחלונות.הם עושים עבודה אבל הביקוש רב. אני אדם פרטי והקשר הישיר שלי עם אנשים ועם הגופים מאפשר לפנות אליי 24 שעות ביממה. בגלל שאני אדם פרטי ולא חלק מארגון אין לי את האגו הארגוני ולרוב אני מקבל תשובה חיובית ממי שאני פונה אליו לעזרה. יש לי כאן אישור מאלוף הפיקוד, מלפני ארבעה ימים, להיכנס לג'נין. אני לא עושה דברים נגד החוק. אני מאוד פעיל באזור של שכם, ואם אני נכנס לשכם אני עובר לפני כן בחטיבה, מיידע אותם, חותם על טופס שאני לוקח [את הביקור באזור] על אחריותי. אני לא נתקל בסירובים. על פי גישתי ומתוך ניסיון רב, אפשר לעשות הרבה בשטחים הכבושים אבל צריך לתאם עם הצבא. לא זכור לי שבקשה שלי נתקלה בסירוב.

    • למה אתה, אדם פרטי, לא נתקל בסירוב לעומת הארגונים שעוסקים בתחום הזה?

      אני עוסק בנושאים הומניטריים ופועל כמו שאני חושב שמדינת ישראל צריכה להתנהל, ולפי דעתי גם רוצה להתנהל. העניין הוא שבשטח זה לא נראה - יש המון מתנדבים ומעשים טובים שאנשים עושים וגם מדינת ישראל עושה, וחבל שהם לא נחשפים. אותם 140 אלף איש [שמקבלים היתרי כניסה לטיפולים רפואיים], במידה רבה תודות לטיפולה המסור של נציגת משרד הבריאות במנהל האזרחי - בשום מקום זה לא מופיע. המספר מתייחס רק ליהודה ושומרון. מתוך 140 אלף אישורים שהוצאו, לצערי מעזה הגיעו בסך הכול עשרת אלפים איש וברור לי שזה לא בגלל בעיות ביטחוניות [ישראליות]. יש בעיה מאוד רצינית: משרד הבריאות הפלסטיני החליט באופן גורף לא לתת אישורים לטיפול בישראל. זו החלטה שנפלה אחרי המלחמה [בעזה]. יש אנשים, כולל רופאים לזכויות אדם, שאומרים שזה לא נכון, אבל זה נכון. הבוקר דיברתי עם אדם שבנו היה צריך להגיע [לישראל] אחרי השתלת מח עצם. חמאס לא נותן לו להיכנס לישראל, אז לא הכול באשמת הצד הישראלי. בינתיים העניין השתפר קצת.

    • מדוע אנשים פונים דווקא אליך?

      אנשים יודעים. אנשים גם תורמים כספים, אנשים רוצים לתת, אנשים רוצים לעזור. וגם יש אנשים שצריכים עזרה, אז הם מגיעים אלי. היה ילד שטיפלתי בו, ואני מאוד עצוב כי הילד נפטר. הסעתי אותם והבאתי אותם הלוך חזור, הלוך חזור [לטיפולים]. "בומה" בערבית זה תנשמת או חיית לילה אחרת, לא חיה פופולרית אצל הערבים. הילד אומר לי: "בומה, סבתא שלי אמרה לי שעל הגג של הבית שלי יושב כל הזמן בומה ושומר על המשפחה." היה לי חלום להוציא את הילדים מתל השומר ליום כיף. צריך להבין שבעייתי מאוד להוציא ילדים מבית החולים תל השומר. חלקם עם אינפוזיות... ובטעות אמרתי את זה והיית צריכה לראות מה זה עשה לילדים. המצב שלהם הוא כל כך קשה. בינואר 2010 ייצאו כ-70 ילדים פלסטינים חולי סרטן שמאושפזים בתל השומר ובאיכילוב (ומלוויהם) ליום כיף, והכול בזכות תרומות של אנשים טובים.

    • אתה נמנע מלפרסם את הפעילות שלך בתקשורת. מדוע?

      אני חושב שלתקשורת יש תפקיד. אבל כשאני רואה איך הארגונים פועלים וכמה חשוב להם שהדברים יתפרסמו, כדי לגייס כספים - זה עיסוק ביחסי ציבור ולא במהות, בשליחות, במעשים עצמם. איזה מין שלום זה ועם מי הם רוצים לעשות שלום ומה פשר התפאורה? למה נוסעים לחוץ לארץ? למה אי אפשר להיפגש בשטחים? למה אי אפשר להיפגש כאן? הסיפורים שמספרים, שקשה להשיג היתרים ואישורים, הם שטויות. אני מוציא אלפי אישורים בשנה ומביא אלפי ילדים לביקור בישראל ומגשים להם את החלום - ביקור ביפו ורחצה בים. אם אני יוצא לתקשורת, המראיינים נוטים לקשור את הפעילות שלי לשכול ולמה שעברתי, ולא זו הנקודה. לי אין בעיה מחר להיכנס לחדשות של ערוץ 10. אז ייראו בחדשות עשר דקות ואחרי זה כל מיני שטויות, וזה נעלם. השינוי הגדול באמת יכול לבוא רק מקרב העם, רק אנשים יעשו שינוי. מבחינתי, המנהיגים הפלסטינים והישראלים - זה נבלה וזה טרפה.

    • מה אתה מנסה להשיג באמצעות הפעילות שלך?

      אני בסך הכול בורג במערכת הזו. אני רוצה לגרום לעוד אנשים להתנדב. אנחנו קבוצה מאוד קטנה ואנחנו אוספים אוכל בלילות. אני לא צריך מאה מתנדבים לעניין הזה, אני צריך עוד 8-6 מתנדבים. למסיק הזיתים אנחנו צריכים כמה שיותר ישראלים - גם בשביל הסולידאריות וגם בשביל להיות בשטח. אני חושב שכמה שיותר ישראלים יהיו שותפים במעשים, ולאו דווקא בהפגנות, יותר טוב. אמרתי ליעקב מנור שמאות ישראלים באים בשישי- שבת ועוזרים למסוק זיתים בשטחים. ילדים, נשים, כולם באים למסוק - בואו נמשיך את הפעילות הזאת. בואו נמשיך לארגן את אותם אנשים שבאים למסיק, ופעם בחודש ניכנס לגני ילדים בשטחים, נעשה ניקיונות. מאוד חשוב שכמה שיותר ישראלים לא רק ייקראו ויישמעו, אלא גם יעשו.

    • ספר לי על הפעילות המשותפת לילדים בתחום הכדורגל.

      למפעלות חינוך וחברה של הפועל תל אביב יש פרויקט אדיר, שאני בתור אוהד הפועל תל אביב אף פעם לא הכרתי. מדובר בפרויקט בישראל שנמשך כבר שנים ומשתתפים בו כ-20 אלף ילדים, מחציתם יהודים ומחציתם לא יהודים. מדובר גם בילדים שחיים בכפרים הבלתי מוכרים, ילדים שהוריהם בבתי כלא, עולים מאתיופיה וילדים מאוכלוסיות קשות. בפרויקט מאמנים את הילדים והם מקבלים בגדים ושיעורי העשרה ומשתתפים בתוכנית שמלמדת מנהיגות, כיבוד אב ואם, דע את השכן. בתוכנית יש טורנירים ונפגשים במגרש כדורגל, וגם מביאים אותם לצפות במשחקים באצטדיון בלומפילד. אני יודע שהשבוע, ילדים בדואים מאזור ערד נסעו למשחק בבלומפיד והכריזו [ברמקול] שהילדים מכסיפה [כפר לא מוכר בנגב] הגיעו וכל הקהל מחא כפיים. את יודעת מה זה עושה לילדים? מנהלי התוכנית התקשרו ליואל מרשק, מרכז אגף המשימות של התק"ם, וביקשו להכניס את הפרויקט הזה בשטחים. התלבשתי על זה והתחלנו לגלגל את זה. נכון להיום יש לנו בסביבות 15 קבוצות בדרום הר חברון, למשל סוסיה, אום אל-ח'יר, א-תוואנה. בכל כפר או מאהל כזה הקמנו קבוצת כדורגל ובא-תוואנה הקמנו שתי קבוצות. באזור ג'נין יש ארבע קבוצות ובאזור ירושלים שלוש או ארבע קבוצות. יש המון בעיות. יש מקומות שהביטחון המסכל הפלסטיני בא ולקח את כל הציוד וטרפד לנו את העסק. אני במרדף אחרי ג'יבריל רג'וב כבר איזה חצי שנה, ביקשתי גם מעמי איילון שיפגש איתו. [הפלסטינים] לא מכירים בתוכנית הזאת בגלל שהם רואים בה נורמליזציה, הכרה בכיבוש. כל מי שפועל כיום בתוכנית הזאת לקח על עצמו אחריות. יש מקומות שמתים להשתתף בתוכנית. בסאלם מתים להצטרף - הילדים, המועצה, ראש המועצה... אבל המושל לא מאשר. נכון להיום, בדרום הר חברון יש הכי הרבה פעילות. לקחתי את כל הילדים ליום כיף בספארי ובים, בלי קשר לכדורגל. אחר כך הקמנו ארבע קבוצות ועשינו להם טורנירים, קבוצה נגד קבוצה. בכל קבוצה כזאת יש מדריך, מאמן וסטודנט מקומי שמלמד אותם שיעורי העשרה. כמובן שתוכנית כזאת דורשת הרבה תרומות והרבה כסף. השיא היה לפני פחות מחודש. במרץ 2009 הוצאתי אישור לכ-100 ילדים פלסטינים מדרום הר חברון להשתתף בטורניר משותף לנערים פלסטינים וישראלים מקיבוץ נען, קיבוץ הראל וגדרה. הילדים שיחקו בקבוצות מעורבות. אנחנו לא עושים כאן משחקים של יהודים נגד ערבים. היו סדנאות לפני כן, גם למדריכים של שתי הקבוצות. הייתה הכנה גם לילדים וגם להורים. זה לא פשוט לאשר לילדים לבוא. ילד שיחזור הביתה, יספר לאחים שלו איזה כיף היה לו בים, איזה כיף היה לו במגרש הכדורגל, שהוא פגש עוד ישראלים שם - יציג ישראל אחרת. בינואר 2010 שוב יבקרו בישראל כ-120 ילדים פלסטינים מהתוכנית למפגש עם ילדים ישראלים ויצפו בהצגה ביפו. הילדים הישראלים יארחו אותם בקיבוצים הראל ונען ובמושב אביגדור.

    • למה הקבוצות היו מעורבות?

      מאוד חשוב להפגיש בין בני הנוער כמה שיותר עוד לפני שמוטמעת בהם השנאה או הקושי ש[פלסטינים] נתקלים בו מצד המתנחלים ומצד הצבא בחיי היומיום. מאוד חשוב להפגיש את בני הנוער [הפלסטינים] גם עם ישראל אחרת ומאוד חשוב להפגיש ישראלים עם נוער פלסטיני. החלום שלי הוא שילדים ישראלים ייסעו לבקר [בשטחים] וברור לי שהאימא [הישראלית] המצויה לא תאפשר זאת. אבל אני לא מוותר. דיברתי כבר עם הרכזת וביקשתי ממנה חצי שעה עם ההורים [הישראלים] בתקווה לשכנע אותם.

    • ממה חוששים ההורים הישראלים?

      במסגרת פעילויות של תנועת הצופים בתוך ישראל, הערבים יבואו לבקר במונוסון, המקום שבו אני גר, אבל אני לא רואה ילדים ממונוסון נוסעים לכפר כנא. התדמית שנוצרה כאן לערבי ולפלסטיני תמיד שלילית. אני מאמין שדווקא דרך הילדים אפשר לשנות דברים.

    • ספר לנו בבקשה על הפעילות בנושא מערכות טיפול בשפכים בגדה המערבית.

      לגבי הטיפול בשפכים, בשורה התחתונה לא הצלחתי. ארנון גורן, איש יקר מקיבוץ מעברות שעל יד נחל אלכסנדר, הקים מערכת מחזור מים והחזרת מי שופכין ומי קולחין. צריך להתייחס לנזק שגורמים המים המזוהמים שמחלחלים לאקוויפר ומזהמים אותו. היוזמה נבעה גם מתוך מחשבה איך לנצל את המים להשקייה, יש בעיה נוראית של מים בשטחים הכבושים, ביהודה ושומרון. אם ליטר מים עולה לי ולך כמה שקלים בודדים יכול להיות שליטר מים שם עולה עשרה שקלים ויותר. חשבנו שטיפול במים יכול לעזור. משכם זורם זרם אדיר של מי ביוב ואנחנו רואים את זה במו עינינו. יש פוטנציאל אדיר להשתמש במים האלה גם לחקלאות. אני לוקח אנשים ומראה להם את הביוב שזורם מאלון מורה. לא שהביוב של הפלסטינים לא זורם, גם הביוב של הפלסטינים זורם, אבל גם הביוב של אריאל. יש בעיות נוראיות של ביוב ואני לא מבין גדול בזה. ניסיתי אבל אני לא יכול, אני אדם פרטי, אני לא יכול להתעסק בזה הרבה. לקחנו את ארנון גורן, יזמנו כמה ניסיונות לטפל במים באזור סאלם ודיר אל ח'טב. לקחנו, למשל, את המים של בית ספר לבנות, שמתחתיו יש מטע, וניסינו לטפל בהם ולהשקות בהם את המטע. אני מקווה שתהיה הצלחה בטיפול בשפכים בסאלם, יש התקדמות בנושא. זה דורש תקציבים אדירים. לפי דעתי יש הרבה גופים שעוסקים בנושא והעניין האקולוגי תופס תנופה. אני חושב שלמטרה הזו אפשר לגייס כספים ואני חושב שזו מטרה חשובה. הבעיה היא שאנחנו עדיין מדברים על מחסור באוכל, בלחם.

    • הזכרת שקשה לך לפעול בתחום הזה כי אתה פועל כיחיד.

      אני משתף פעולה עם ארגונים. אני בוודאי לא יכול להרים את פרויקט הכדורגל או פרויקט כזה של טיהור מים. אני מאוד נרתע מגיוס כספים בחו"ל. קשה לי כשאנשים בחו"ל מכתיבים לנו מה לעשות. צריך לעשות את הדברים כאן. בדרך כלל אני לא עוסק בגיוס כספים ורוב התרומות מגיעות מישראלים ששמעו על הפעילות שלי ותורמים כסף למטרות מוגדרות. לאחרונה הודיעו לי שנכנסתי לרשימת המוטבים של הקרן שהקים לאונרד כהן לפיוס, סובלנות ושלום.

    • מדוע בחרת להיות מעורב במקום להסתמך על ההנהגה שתפתור את הבעיות?

      איזו הנהגה? למישהו מההנהגה אכפת בכלל? אולי דווקא בגלל שבזמנו הייתה לי נגישות למנהיגות בשני הצדדים הגעתי למסקנה שלא אכפת להם משום דבר ולא משנה מאיזה צד אתה. הדוגמה שכולנו מרגישים ביומיום היא גלעד שליט. ששום מנהיג לא יספר לי שזה מה שמעסיק אותו או שהקדישו לזה את מיטב הזמן. היחידים שמתעסקים בזה הם המשפחה שלו. ההבדל בין גלעד שליט לביני הוא שאצלי זה סופי, הילד שלי לא יחזור. מאוד קשה לי עם זה אבל זה המצב ועם זה אני חי. אצל [ההורים של גלעד שליט] עוד יש תקווה. אבל למנהיגות בשני הצדדים לא אכפת משום דבר. אין שום קשר לסדר היום, אין קשר לבחירות ואין קשר למה שהם הבטיחו. אני חושב שהשינוי יכול לבוא רק מתוך העם, רק מתוך תנועות ציבוריות לא מפלגתיות. אני בטוח שאין אחד שלא רוצה שלום במדינה שלנו, הוויכוח הוא על הדרך והמחיר. תנועות אזרחיות יכולות להשפיע על המנהיגים וזה מה שעשו. אנשים יכולים לטעון מה שהם רוצים אבל ארבע אמהות הן שהשפיעו על היציאה מלבנון. לתנועת 'שובי' הייתה השפעה על היציאה מעזה. מעניין שאלה ארגוני נשים. הייתי חבר בוועדת ההיגוי של 'המפקד הלאומי'. לדעתי הפעילות של הארגון השפיעה על הציבור בישראל ובפלסטין ללחוץ על המנהיגות משני הצדדים. אין לי שום ספק שאם העם ילחץ או יפעל למען קידום שלום, אז גם המתנחלים יצאו וגם יהיה שלום. יהיה שינוי כי המנהיגים עובדים עם הסקרים, הם קוראים את הסקרים. הם יעשו מה שהעם רוצה. בזמנו העם רצה שייצאו מעזה אז יצאו מעזה. רק לחץ אזרחי של אנשים או של תנועות אזרחיות ישנה.

    • על מה הסכסוך בעינייך?

      אני אצטט את אליעזר יערי: על נדל"ן- הוא אומר לי את זה על יד אלון מורה. זו לא יכולה להיות תשובה קצרה, אבל לצערי הרב, ההתייחסות לערך חיי אדם ולקדושת חיי אדם נגמרה, בשני הצדדים. פעם אמרו על הערבים, "אז הוא יעשה עוד ילד". אני לא יודע אם גדלת ככה, אבל כך היו אומרים בזמנו. ההתייחסות לקדושת החיים ולערך חיי האדם פחתה בשני הצדדים. ההרג והמחיר שמשלמים שני הצדדים, ואני אומר במפורש שני הצדדים, שחק את המושג של קדושת החיים וערך חיי האדם. מה עלה? קדושה של אבנים. כשאני יושב עם אנשים מיצהר ואני שואל אותם למה הם יושבים כאן, הם אומרים, "בגלל קבר יוסף". אני אומר להם, "מה הבעיה? אני אסדר לכם, מתי שאתם רוצים, לבוא ולבקר את קבר יוסף". הסכסוך כאן הוא על ההתייחסות למקומות ולאבנים ולאמונה. אני קושר את זה גם לאמונה, לפונדמנטליזם, זה בעיני הגורם לסכסוך כאן.

    • דיברת קודם קצת על פחדים של הורים ישראלים לשתף את הילדים שלהם בפעילויות. בעיניך, איך פחד משני הצדדים משפיע על הסכסוך?

      קשה לי להתייחס למושג הזה - פחד - כי אני לא יודע מה זה פחד. לפי דעתי פחד זו תכונה טובה. פחד מגן עלייך, עושה אותך יותר שקול. אני לא חושב שהפחד מרתיע או מרחיק בין הישראלים לפלסטינים. אני חושב שמה שמרחיק את הצדדים זה מזה הוא אי הידיעה - לא מכירים את הנרטיב של הצד השני או את השפה. אני לא יודע ערבית איזה פלסטיני יודע עברית? בדרך כלל מדובר באנשים מבוגרים שישבו בכלא או שעבדו בישראל, והצעירים לא יודעים עברית. ישראלים לא יודעים מה קורה במחסום. מתי לאחרונה ישראלי נורמטיבי דיבר עם פלסטיני? אין דבר כזה היום.

    • מה החזון שלך?

      יש לי תקווה. זה מה שמחזיק אותי. יש לי תקווה שהמצב ישתנה, אני לא יודע אם בעזרת האמריקאים או בעזרת השכל או בעזרת היכרות עם [אנשים בצד] השני. אפשר לקחת דוגמאות גם ממקומות אחרים, אני ראיתי את חומת ברלין נופלת.

    • איפה אתה רואה סימנים של תקווה?

      כשאני נמצא בשטח וכשאני נמצא עם אנשים, מהעם, עם אנשים שבאים למסיק זיתים, כשנמצאים תחת עץ אחד חבר'ה ישראלים וחבר'ה פלסטינים. אני מעורב במסיק בערך חמש, שש שנים, וכשמתאספים תחת עץ אחד פלסטינים וישראלים ונמצאים ביחד יום שלם, רואים שאפשר להסתדר ביחד. אם נצליח להביא את המנהיגים של שני הצדדים למסיק - נוציא אותם מהמזגנים, מהפלזמות - נביא אותם שיישבו מתחת לעץ ולא ניתן להם לחזור הביתה, אין לי שום ספק שייצא שלום. כי העם רוצה שלום. העם לא יכול בלי שלום. הוא רוצה עבודה, הוא רוצה התפתחות. ברגע שהעמים ילחצו, למנהיגים לא תהיה ברירה, הם יהיו חייבים להביא שלום. התקווה שלי היא האנשים, האנשים למטה. אחרי כל מה שקרה לי איבדתי את האמונה. אני לא איש מאמין אבל את התקווה לא ייקחו ממני. התקווה מחזיקה אותי. ואני רואה דברים חיוביים שנעשים. אין לי שום ספק שכל הישראלים, או רוב הישראלים רוצים שלום. אין לי שום ספק שאותו דבר נכון בצד הפלסטיני. אבל הבעיה היא שאין כיום נגישות [אחד לשני]. אנשים אומרים לי שאני נאיבי. זה מרגיז אותי שלפעמים הם צודקים, אבל יש לי אכזבות. בכל שנה אנחנו נוטעים אלפי עצים לכבוד ט"ו בשבט. שנתיים-שלוש נטענו בסאלם, על יד אלון מורה, באזור שבו נכרתו עצים. לפני שנה נטענו בקפין אלף שתילים. השנה היינו אמורים לנטוע בבורין. בורין יושבת בין ברכה לקללה - בין [ההתנחלויות] הר ברכה ליצהר. היו שם נזקים לאלפי עצים ואת חלקם שיקמנו. יש כאלה שיכולים לצייר ציורים יפים, יש כאלה יכולים לכתוב שירים יפים, שירי שלום. כל אחד שיתרום את חלקו, אבל בלי העשייה לא יהיה כאן שום דבר - אני חושב שזה מה שכולנו צריכים לעשות, ישראלים ופלסטינים. ברור לי שעשייה שלנו תביא את המנהיגים לחתום שלום. אין לי שום ספק בזה, אני חושב שזו היא הדרך הנכונה ואמשיך ללכת בה.

    • יש משהו שחשוב לך להוסיף?

      אני באמת מאוד אשמח שאנשים יידעו על הפעולות בבתי חולים ועל ההסעות לבתי חולים. זו פעילות התנדבותית משמעותית וחשוב כל מתנדב שמצטרף. ברצוני להודות לאורי פינקרפלד מקיבוץ רבדים, מורי ורבי. כן ירבו אנשים כמוהו באזורנו.

    • ברגעים של משבר, איפה אתה מוצא את הכוחות להמשיך לפעול?

      יש לי את הכוחות. יש לי את הכושר הארגוני. יש הרבה אנשים שמוכנים לעזור לי. אין לי שום ספק שאם נצא כאן לרחוב ונשאל אנשים, הם ירצו לעזור. אנשים מתנדבים, מסיעים חולים מהמחסומים לבתי חולים. יש אנשים שתורמים כספים, אנשים פרטיים שתמיד מוכנים לתרום בעילום שם למען מטרה מוגדרת, וללא עזרתם לא יכולתי לפעול ולעזור לאחרים. מאוד קשה לי העניין הזה של התנהלות ארגונית ודברים כאלה. אני מעדיף... בחרתי לי בדרך שלי. יש בה מינוס ויש בה פלוס. טוב לי עם זה ככה. חשוב לי להדגיש שממשלות חותמות הסכמים, אנשים עושים שלום.

    • בינואר 2010 עדכן אותנו בומה בפעילותו מאז הראיון:

      התקיים במכון וינגייט טורניר כדורגל שני משותף לילדים ישראלים ופלסטינים. במסגרת הטורניר כ-180 ילדים פלסטינים – כ-120 מדרום הר חברון וכ-60 מהכפר קפין שליד ג'נין - ביקרו בישראל לראשונה. הילדים הפלסטינים נמצאים בתוכנית שנתית בשיתוף מפעלות החינוך והחברה של הפועל ת"א │ נפתחה כיתת מחשבים בסוסיה, יישוב פלסטיני בלי חשמל ומים זורמים, בעזרת תרומותיהם של אנשים טובים ובזכות עבודתם של נאסר ידידי והוועד המקומי │ גייסתי חברת היי טק גדולה וקבלתי תרומה כספית להקמת מרכז לאומנות ולימוד לקהילה האתיופית בראש העין │נערים מאור יהודה שהצטרפו לתוכנית הכדורגל השנתית של הפועל ת"א ונסעו למשחק בוגרים בבלומפילד ולטורניר כדורגל בוולפסון │ אנחנו פועלים לפתוח סמינר לנוער פלסטיני וישראלי בחממה של קיבוץ עין שמר │ חלום חיי הוא להצליח להביא כמאה ילדים מעזה לביקור בכפרים ערביים בישראל │ אני מנסה גם לסייע לחולים בעזה להגיע לטיפולים בישראל אבל יש קשיים אדירים בגלל החמאס והשב"כ והמצב בעזה גרוע בהרבה מהמצב בגדה │בינואר 2010 נחנך גן שעשועים בכפר סאלם שנבנה בעזרת כספי תרומות שאספנו │אני מסייע למציאת פתרון לבעיית חוסר המים בכפרים הבלתי מוכרים בדרום הר חברון.