אריק ילין
    מומחה בתחום המחשבים
    quote
    "לגבי אותם אנשים שאומרים לי שעכשיו זה לא הזמן [לדבר עם אנשים בעזה] - אין דבר כזה מבחינתי. זה הרי אף פעם לא הזמן ועם זאת, זה תמיד הזמן"

    רקע

    מקום מגורים: שדרות נולד/ה ב: ניו יורק, ארה"ב שנת לידה: 1965 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס אתר: Other Voice The Center for Emerging Futures מקום עבודה קול אחר, תוכנית המזרח התיכון מראיינת נהני ראוס וענת לנגר-גל תאריך הראיון 2009

    אריק ילין חי בשדרות. הוא ממקימי "קול אחר", יוזמה אזרחית משותפת לתושבי עוטף עזה ורצועת עזה, בנוסף, אריק הוא הרכז הישראלי של "תוכנית המזרח התיכון". שבמסגרת פעילותה יוצרים ישראלים ופלסטינים שותפויות בנושאים שונים. אריק כותב בלוג עם חבר בעזה העוסק בהשפעת הסכסוך על חייהם של אזרחים בשדרות ובעזה כדי לשקף את המציאות שהם חווים ללא תיווך התקשורת. בבלוג הוא מכונה "איש התקווה".

    מאמרים ברשת

    • ספר לנו בקצרה על עצמך וכיצד הגעת לפעילות ב"קול אחר".

      הפעילות האינטנסיבית יותר התחילה למעשה לפני ארבע או חמש שנים. לפני כן השתתפתי בפעילויות שונות, כמו הפגנות, פגישות, מסיק זיתים ועוד, שארגנו ארגונים שונים. החיים בשדרות, בלב הסכסוך המתמשך, הפכו את הפעילות לאישית מאוד עבורי. הרבה מאוד שנים יש לי תחושה לא פשוטה בגלל שאני חי באזור מסוכסך, סמוך כל כך לעזה. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך לחיות פה בלי שאהיה פעיל. לשדרות עברנו בסוף 1988. כל התקופה הזו, המציאות שעזה מצד אחד מאוד קרובה ומצד שני כל כך מנותקת היא מציאות שלא היה לי נוח איתה. אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה הייתי מעורב בהקמת אתר אינטרנט שנקרא MidEast Web, רשת המזרח התיכון. הרצון שלי להיות מעורב באתר נבע גם מזה שצוות ההקמה של האתר כלל פלסטינים. דרך העבודה על האתר הכרתי פלסטינים ודרכם בדקתי אפשרויות ליצור קשר עם אנשים בעזה. לאורך כל הדרך ליוו אותי תגובות מהסביבה - "לא כדאי עכשיו", "עכשיו, כשיש מתיחות, זה לא הזמן", "בוא נחכה שאולי יהיה הסכם". אלה התגובות שקיבלתי לאורך השנים, גם מפלסטינים מהגדה שהייתי איתם בקשר וגם מישראלים שהיו מעורבים בפעילות. כולם אמרו שעם עזה לא כדאי להתעסק, לא כרגע.

    • מה עניין אותך בעזה?

      אני לא יודע בדיוק. היה לי ברור שאני מחפש קשר אנושי עם אנשים שחיים בצד השני של הגבול, במרחק של קילומטרים ספורים ממני פיזית, אבל במרחק אינסופי כמעט מכל בחינה אחרת. רציתי לנסות לשבור את הנתק שהחל בשנת 2000 כי פלסטינים מעטים קיבלו אישורי יציאה מהרצועה. כמובן שעקבתי אחרי החדשות ואחרי הדיווחים מעזה. בתחילת 2001 התחילו לנחות כאן קסאמים. הושפעתי ישירות מהמצב והפכתי לנפגע ישיר של האלימות ושל הסכסוך. לפני חמש שנים נוצרה הזדמנות. התחלתי להיות מעורב במפגשי תוכנית המזרח התיכון ודרך המפגשים האלה יצא לי להכיר אנשים שונים. אחרי הרבה ניסיונות וכישלונות הצלחנו להשיג אישור להיפגש בירושלים עם שני פעילים מארגונים בעזה. מאז יש לי קשר עם שני החבר'ה האלה. המפגש היה מאוד מיוחד ומאוד מרגש. אחד הבחורים כבר לא חי בעזה. הוא עזב בתחילת 2007, זמן קצר לפני שחמאס השתלט [על רצועת עזה], והמשפחה שלו הצטרפה אליו. קצת סייעתי בקבלת אישורים, והיה מאבק קטן, אבל הצלחנו להשיג אישורים למשפחה שלו להתאחד איתו וכיום הוא בשוודיה. הבחור השני עדיין בעזה. לאחר המפגש הראשון שהזכרתי קיימנו במהלך 2006 עוד כמה מפגשים. למעשה, באפריל 2007 נפגשתי בפעם האחרונה עם אותם אנשים. היה לנו חלום - מחנה קיץ שישתתפו בו בני נוער מעזה ומשדרות. יש כאן בשדרות קבוצה של נוער אתגרי, הם משתתפים בפעילות אתגרית כמו טיפוס ורכיבה על אופניים. חשבנו שפעילות כזאת יכולה ליצור אקלים מאוד טוב למפגש ולאפשר פחות דיבורים ויותר חוויות ופעילות פיזית. יצרנו קשר עם כל הגורמים האפשריים, גם פה בשדרות. ביוני 2007 החמאס השתלט על הרצועה והגבולות נסגרו למעשה לחלוטין. במפגשים עצמם התחילו להיווצר קשרים ולי היה קשר רציף עם בחור שעד היום נמצא בעזה. הוא מנסה לצאת, הוא סטודנט שאמור לסיים את הלימודים שלו באירופה ולא מצליח לקבל אישורים לצאת ולסיים את הלימודים.

    • האם זה הסטודנט שאיתו התחלת את הבלוג Peace Man-Hope Man שהתפרסם גם בזמן המלחמה בעזה?

      כן. כמו שאמרתי, באפריל 2007 הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו. כמובן שהמשכתי להיות בקשר איתו ועם אנשים נוספים מעזה וגם שלחתי בקשות לאישורים למפגשים. כולן נדחו. לקראת סוף 2007 חשבנו אני והבחור מעזה שיהיה נכון לשתף אנשים בחוויה שלנו, של חיים בלב האזור המסוכסך הזה. מצד אחד, הוא חי במצור, במצב בלתי אפשרי. הוא סטודנט שלא יכול לצאת מהרצועה. הוא לא יכול למצוא תעסוקה וסובל מהמצוקה הנוראית ומהמתקפות של צה"ל. מצד שני, אני חי בשדרות במציאות לא פשוטה - אפשר לומר טראומטית - שבה הילדים שלי, שכבר גדולים, ישנים איתי בחדר כי הם מפחדים. במציאות שלי, אני חרד שבכל רגע תהיה התרעת 'צבע אדום'. זו מציאות חסרת טעם של אזרחים שסובלים על לא עוול בכפם כי הם חיים משני צידי הגבול. אני חושב שיש עניין אישי, צורך, להוציא את הדברים בכתיבה. זו דרך טובה לפרוק את מה שאני עובר, אבל בצורה מאוד משמעותית, כי אני משתף את החברים של שנינו, את המשפחה שלי, אנשים שמכירים אותו מהלימודים שלו בחו"ל. אנחנו מנסים להראות מציאות שלא מתוּוכת על ידי עיתונאים, בלי התערבות של גורמים שמשנים את הסיפור בשביל לשרת את המטרות שלהם. הבלוג קצת תמים. יש בו הרבה כאב אבל יש בו גם תקווה. מה בעצם גורם לאנשים להסתכל על המורכבות למרות הנטייה לראות את הדברים בשחור ולבן? הבלוג שלנו מנסה להציג, או להזכיר לכולנו, שאנשים בצד הפלסטיני סובלים מקשיים אדירים. גם בצד הישראלי חיים אזרחים שרובם הגדול לא רוצים בסכסוך הזה אלא רוצים תקווה במציאות הנוראית. בשלב מסוים הרגשתי שאני מעוניין בעשייה מעבר לבלוג. היו לי חששות. בתור אחד שחי בשדרות, אני יודע איזה התנגדויות ואיזה קולות תמיד נשמעים מכאן. אנחנו סובלים מאוד ויש כאן כעס עצום כלפי הממשלה שלנו וכלפי החמאס והגופים שיורים עלינו, שהופכים מבחינתנו לכל אנשי עזה. קיוויתי שיהיו אנשים שירצו להסתכל על המציאות הזאת בצורה קצת יותר מורכבת והתחלתי לעניין אנשים נוספים באפשרות של דיאלוג עם תושבים בעזה.

    • מה קיווית שיקרה במפגש עם פלסטינים מעזה?

      הכוונה היא שאנשים יחשבו אחרת ממה ששומעים ברחוב, אחרת ממה ששומעים באמצעי התקשורת, אחרת ממה שאנשים מוכנים לראות. הכוונה היא לא להסתכל אך ורק על המציאות של הפחד מהקסאמים אלא לנסות לראות את המציאות כולל מה שקורה בצד השני. קשה לי לומר למה יורים עלינו קסאמים, אני לא רוצה להצדיק זאת בשום דרך. עם זאת, אני חושב שצריך להבין למה נוצרת הקיצוניות הזאת ולמה בעצם אנשים מגיעים למצב כזה שבו הם מעודדים פעילות אלימה. ארגנתי קבוצה והיא נפגשת כבר שנה וחצי. היא נקראת "קול אחר". במפגשים שלנו אנחנו יוצרים קשר עם אנשים בעזה. אנחנו משתדלים בכל פעם להיפגש עם אנשים אחרים ומנסים לחשוב איך ליצור מציאות אחרת. בדרך כלל אנחנו מעלים רעיונות למפגשים ולפעילויות. נכון לעכשיו, בגלל הסגר לא הצלחנו להוציא לפועל אף אחת מהפעילויות המשותפות. לקול אחר יש סדרה של מטרות. ראשית כול, להזכיר לעצמנו שאנחנו בני אדם ושבצד השני של הגבול חיים בני אדם. אנחנו מזכירים לעצמנו שהאלימות לא מגיעה מהאזרחים עצמם אלא היא תוצאה של הסכסוך הקשה, הארוך והמתמשך שעדיין אין לו פתרון. בסכסוך נפגעים אזרחים בשני הצדדים. מטרה נוספת היא לנסות וליצור תהליך מתמשך של קשר, מעבר לקשר חד פעמי שבו מדברים ואחר כך חוזרים להתעלמות הרגילה ולשגרה, שבה קל לנו יותר לשכוח את הדברים. כל פעם מחדש אנחנו מגלים עד כמה אנחנו דומים ועד כמה המציאות שאנחנו חיים בה דומה, למרות שאי אפשר למדוד על סקאלה וקשה מאוד להשוות. למרות זאת, במובן מסוים המציאות מאוד דומה בשני הצדדים: הפחד מהפצצות, חוסר ודאות לגבי העתיד, בעיות פרנסה, הרצון לעזוב, הפחד של הילדים בלילות וההוצאות על טיפול נפשי. במובנים האלה אנחנו מאוד דומים לתושבים מעזה שאיתם אנחנו משוחחים. אני חושב שזה נוגע לכל אחד שהגיע למפגש, גם למי שהגיעו פעם אחת ולא חזרו. שותפות הגורל במציאות הקשה הזאת מאוד חזקה. אנחנו כל הזמן מקפידים ומזכירים לעצמנו שאסור להתעסק בשאלות של מי סובל יותר, מי אשם, מי התחיל. חייבים לגעת במרכיב האנושי, להתייחס אחד לשני כבני אדם, וכל אחד מהמסלולים האחרים מוביל אותנו מיד למבוי סתום. הרי כל אחד יכול להצדיק או לא להצדיק את המעשים של המנהיגים. תמיד יש סיבות, אבל מה שחשוב אלה התוצאות של מה שקורה. אנחנו חווים את התוצאות ואלה תוצאות אכזריות וקשות מנשוא.

    • מה אתה משיב למי שאומר שעכשיו, ובפרט בזמן המלחמה בעזה, לא הזמן למפגשים?

      המלחמה הייתה תקופה מאוד קשה וקיבלתי ביקורת. יצא לי לא פעם להתראיין באמצעי התקשורת ומצאתי את עצמי במצבים שבהם הייתי קצת מותקף. קודם כול, אני משתדל מאוד לא להתווכח, בטח לא מול קהל. אני מנסה למצוא את אותם אנשים שמוכנים רגע לעמוד איתי בצד – לא מול המצלמות או הרדיו - ולדבר. גיליתי שאחרי כמה דקות של שיחה גם האנשים הכי מתלהמים וצועקים יודו ש-90-80 אחוזים מהאוכלוסייה בעזה לא רוצים לחסל אותנו ושהם בסך הכול בני אדם שרוצים לחיות בשלום. הם גם אומרים שמבחינת האוכלוסייה שחיה בעזה, ההתנהגות הנוכחית נובעת מכך שהם לא מוכנים לסבול יותר את המצב. אני חושב שנוטים להיסחף בגלל המצב של אנשים בשדרות, והוא באמת מצב בלתי אפשרי. תקופה ארוכה לא נמצא פתרון לירי הטילים ולאנשי שדרות לא אכפת איך יפתרו את הירי, העיקר שיפתרו את הבעיה. אם זה אומר להיכנס לעזה, שייכנסו לעזה. אם זה אומר שיהיה שלום, שיהיה שלום. הם רק לא רוצים יותר קסאמים פה. לגבי אותם אנשים שאומרים לי שעכשיו זה לא הזמן - אין דבר כזה מבחינתי. זה הרי אף פעם לא הזמן ועם זאת, זה תמיד הזמן. כבר 61 שנים אנחנו בסכסוך הזה ורק כשהיה אדם אמיץ שאמר, "לא מעניין אותי שיש מלחמה, לא מעניין אותי שהם האויב, אני עושה את הצעד האמיץ", רק אז קרו דברים. אני חושב שצריך לדבר עם כל אחד. אני לא פוליטיקאי ואני לא מתכוון לייעץ למנהיגים שלי, אבל אני חושב שכמו שאני מדבר עם תושבים בעזה, שחלקם איבדו קרובי משפחה וחלקם אנשים שקרובים שלהם מעורבים בפעילות נגד ישראל, כמו שאני מדבר איתם ואני יכול לראות את האנושי שבהם, אין שום סיבה לא לדבר. אני חושב ש"אין עם מי לדבר" היא אמירה פחדנית.

    • האם המטרה שלך היא לשמש דוגמה לדרג המדיני?

      אין ספק שחלק מהמטרה היא שהפעילות של קול אחר תתייחס לנושאים ציבוריים. אנחנו מנסים להוכיח שאפשר אחרת, שבצד השני יש עם מי לדבר, אנחנו מנסים לתת דוגמה איך אפשר לעשות דברים אחרת. אני חושב שאנחנו מצליחים גם אם כיום אין את ההדדיות שהיינו רוצים. אנחנו עושים פעילויות ואנחנו בקשר עם אנשים בעזה. אנחנו יוצרים חלופה ואני חושב שיש לזה משמעות אמיתית. אגב, דווקא בזמן המלחמה היינו בקשר רציף עם אנשים בעזה. זה מגוחך אבל אנשים רבים מהקבוצה היו בקשר עם אנשים בעזה, ובקשר הרבה יותר מוגבר, למרות הקושי. אני השתתפתי לפחות בחמש או בשש שיחות ביום עם אנשים בעזה. אני עדיין שומר בטלפון הסלולארי אוסף גדול של הודעות טקסט.

    • מה היה טבען של השיחות בזמן המלחמה בעזה?

      השיחות נועדו בעיקר לכך שכל צד יוכל לשמוע שהכול בסדר בצד השני. קיבלתי הודעות טקסט מאנשים מעזה ששמעו שנפלו כאן קאסמים. הם שאלו אם הכל בסדר, אם אנחנו בסדר, וגם להפך. הייתה תקשורת בין אנשים שנמצאים משני צדדים של הסכסוך, אבל גם באותו צד: שניהם הקורבן. זה צד שבמובן מסוים אין לו יכולת להשפיע על המלחמה ולעצור אותה, אבל הוא חווה אותה כל יום. רוב השיחות היו על דברים מאוד אישים כמו חששות, פחדים, המציאות. שמרנו על קשר גם אחרי המלחמה. היה מאוד קל להמשיך משום שבעצם ברגעים הכי קשים שמרנו על קשר ורמת האמון הייתה גבוהה. התהליך כרוך בבניית שכבות של אמון. רוב האנשים שאני מכיר עטופים בשכבות על גבי שכבות של פחד וחשדנות וחוסר אמון, אז השלב הראשון זה לקלף. אחר כך בונים משהו אחר.

    • מדוע עוזר לך לדעת שיש לך קשר עם אנשים בעזה ברגעים שבהם אתה והילדים שלך מפחדים?

      אני לא חושב שאני יכול לחיות פה ולהצדיק את החיים שלי פה אם אני לא מתאמץ לראות ולהכיר את מה שקורה מצדו השני של הגבול. אפשר לומר שיש מידה של סיפוק כשמצליחים לעשות משהו. תקופה ארוכה גם לי לא היה מושג אם זה אפשרי. אנחנו עושים כל מיני מבצעים ואירועים. עד כה הם היו מאוד מוצלחים, ויש תחושה של סיפוק שאנחנו מצליחים לעורר מחשבה אחרת וגם להוכיח שאפשר אחרת. למרות זאת, המצב עדיין רע. חשוב גם לא לשכוח שאנחנו פה וכבר שלושה חודשים יש פה שקט. לפני שבועיים נפל קאסם על בית והזכיר לנו, אבל מאוד מאוד קל לנו לשכוח שבעצם יש פה מלחמה. יש פה סכסוך שלא מסתיים. עכשיו שקט אבל בעוד שתי דקות המצב יכול לחזור לקדמותו. בתוך כל זה חיים בני אדם ואסור לשכוח אותם.

    • האם אתה מרגיש ששילמת מחיר בגלל שבחרת לפעול בחברה שלך?

      לא. אני חושב שהמחיר שמשלמים כשלא עושים הרבה הרבה יותר גבוה. אנשים בשדרות הרי מכירים את אנשי עזה. זה מגוחך. לפני האינתיפאדה הראשונה היו יחסי מסחר, אנשים עברו מצד לצד, אנשים הלכו לים בעזה, אנשים מעזה באו לשדרות, לשוק, עבדו כאן כמו שעבדו בכל ישראל. אחד המפגשים הראשונים של קול אחר היה מאוד מרגש כי נכחו חלק מהוותיקים של שדרות. אחד מהם דיבר בנוסטלגיה כמה שהוא מתגעגע לתקופה ההיא. הוא סיפר שיש לו חברים בעזה שבאו לחגיגות הבר מצווה של הילדים שלו ולברית של הנכד שלו וסיפר על אירועים שלכבודם היה נוסע לעזה. אני מנסה לומר שאנשים מודעים לכך שפה קרוב חיים בני אדם. אבל חלפו 20 שנה ומאז צמח כאן דור שלא יודע את זה.

    • איך אתה מעניין אנשים להגיע למפגשים?

      זו אחת הבעיות. מאוד קשה להתמיד במפגשים האלה. בהתחלה הגיעו למפגשים מגוון יותר רחב של אנשים. בסוף הצטמצמנו לאנשים שיותר פעילים באופן כללי. חלקם לא עשו כלום כבר הרבה שנים והם השתלבו בעשייה. איך אנחנו מגיעים לאנשים? קצת פרסמנו, אבל בעיקר חבר מביא חבר. זה לא כל כך פשוט כי משום מה דווקא בתקופות השקטות אנשים קצת פחות רוצים להיות מעורבים. כשנוח להם ושקט הם לא מעוניינים להתעסק בסבל של מישהו אחר. אנשים מרגישים שהם בתקופת החלמה וזה נכון לגבי כולנו. כשיש רגיעה מנסים לאחות את החיים. כל האנשים שאנחנו בקשר איתם [בצד הפלסטיני] הם אנשים נהדרים, אבל המציאות שהם חיים בה לא מאפשרת להם לעשות דברים, לפעול, בטח שלא בפומבי. הניסיונות לא ממש הצליחו, למעט אירוע אחד. אבל הם אנשים עם המון אומץ ולמרות הסיכון האישי הם מתעקשים להיות איתנו בקשר.

    • למה מי שבקשר איתכם בצד הפלסטיני מסתכן?

      אנשים נמצאים ברמות שונות של סיכון. דווקא האנשים שקצת יותר מוכרים בציבור חוששים פחות, כנראה משום שיש להם מעמד כזה שהם לא ייפגעו. חלקם, הצעירים יותר, סטודנטים, מאוד מהססים. חלק מהמפגשים שלנו מתחילים דרך האינטרנט או דרך מישהו שהכיר מישהו. לוקח זמן עד שבונים אמון שמאפשר שיחת טלפון או החלפת דעות גלויה. אף אחד מהאנשים שאנחנו בקשר איתם לא נפגע או אוים בגלל הקשר איתנו ואני לא חושב שיש התנגדות לקשרים אישיים. כשמנסים לבנות קשרים של ארגון מול ארגון זה הופך להיות יותר רשמי ואז מתחילה ההתנגדות. היה לנו אירוע מאוד מוצלח לאחרונה, כחודש אחרי המלחמה. קראנו לאירוע 'מגדר של עוינות לגדר של שכנות'. היו מעגלי הידברות, חלקם על הידברות פנים-ישראלית, והייתה שיחה עם אנשים בעזה באמצעות הטלפון. הגיעו אנשים מכל הארץ. שיאו של האירוע היה כשבנינו גדר אלטרנטיבית. כתבנו עליה "שלום" בעברית, אנגלית וערבית, ו"זה לא ייגמר עד שנדבר", סיסמאות שמדברות על הידברות, וילדים ציירו פרחים וציפורים. רצינו לתלות את הבד משני צידי הגבול, חצי בצד שלנו וחצי בצד שלהם. הבנו שזה בלתי אפשרי, שצה"ל לא יאפשר לנו אפילו להתקרב לגדר. תלינו את ה'גדר' שלנו מעל הכביש הראשי פה בשדרות והיא הייתה תלויה שבועיים וכל מי שעבר בכביש ליד שדרות ראה אותה. שבוע אחרי האירוע הגיעה משלחת של רבנים ואימאמים מאירופה לביקור בשדרות. הם פגשו אנשי דת וילדים בכפר עזה שנתנו להם ציורים. הם היו אמורים להיכנס לעזה ולסייר שם ובסוף לבקר בבית ספר ולתת לילדים שם את הציורים שציירו הילדים מכפר עזה. הצעתי ליוזם המשלחת שאתן להם מחצית מהגדר, שייקחו אותה איתם לעזה. זה מאוד מצא חן בעיניו ואחרי יומיים התקשרה אלי חברת משלחת ואמרה שהם קיבלו אישור להיכנס לעזה למחרת. הלכתי עם הבן שלי והורדנו חצי מהגדר וארזנו אותה בקופסא. בשש בבוקר לקחנו את החבילה למחסום ארז. המשלחת נכנסה לעזה עם החבילה והביאו אותה לילדים בבית ספר בעזה. יש לנו צילומי וידיאו ותמונות של הילדים בבית ספר בעזה מחזיקים את חצי הגדר ורוקדים איתה. מבחינתנו זאת הייתה חוויה מדהימה - לראות את התמונות מעזה. זו אותה גדר וכתוב עליה בעברית וזה מדהים שהם לא חששו והם שרו ורקדו עם חצי הגדר שלהם מול המצלמה. זה נותן לי תקווה. זה היה אירוע מאוד מאוד מרגש. אירוע כזה לא היה מתאפשר אילו פעלנו רק בצורה ישירה. הרי לא יכולנו לקחת את החבילה ולהעביר אותה במחסום ארז ולמסור אותה לנציג של בית הספר או של ארגון אחר. זה התאפשר בעזרת תיווך של ארגון של יהודים, נוצרים ומוסלמים ואולי משום כך לא החמאס ולא ישראל עצרו את זה. הייתי באיטליה ופגשתי ארגונים שחלקם פעילים בעזה. העלו שם אפשרויות לפעילות באמצעות תיווך. הגבול אמנם סגור, ישראלים לא יכולים להיכנס ופלסטינים לא יכולים לצאת, אבל יש דרכים אחרות שצריך לנסות. אני חושב שאנחנו צריכים לעבוד יותר עם תיווך של גורמים בינלאומיים.

    • האם בתקופת המלחמה בעזה הייתה הסכמה בקרב הישראלים נגד ההפצצות בעזה? האם עמיתיכם הפלסטינים התנגדו לירי הקאסמים? האם הרגשת שיש דברים שצריכים להיאמר במפורש?

      העניין הזה עלה בהרבה שיחות שהיו לנו בעבר, לאו דווקא במלחמה. במלחמה, אולי משום שהיה שיא של הטירוף, היינו שקועים יותר בקשרים האישיים. דיברתי בפומבי נגד המתקפה. הייתה לי תחושה שהפלסטינים דורשים זאת. בשיחות שלנו עם אנשים מעזה הם אמרו שאנחנו חייבים להגיע יותר לציבור שלנו, לדבר עם הפוליטיקאים שלנו ולשכנע אותם. בצד שלנו אנשים שאלו למה הפלסטינים לא פועלים, למה הם לא יוצאים נגד הירי בגלוי. אמרו שלא שומעים שהפלסטינים מתנגדים להמשך המתקפות על ישראל. זה עלה ועולה הרבה מאוד. יחד עם זאת, אנחנו שמים דגש על כך שהדברים שנאמרים לא יגיעו להאשמות. אני חושב שלגיטימי לדרוש את הדברים האלה, אבל חשוב שדרישות לא יהפכו לעיקר. כמעט כל הפלסטינים שדיברתי איתם דיברו נגד ירי הרקטות בצורה מאוד ברורה. הם חושבים שזה מעשה לא נכון, לא רק מבחינה מוסרית אלא גם כי זה פוגע בהם בצורה קשה. לאורך כל הדרך חשוב להם מאוד להגיד את הדברים האלה, שלא נרגיש שהם תומכים בהמשך הפעילות הזאת. גם הם סובלים מהירי, מתים אצלם אנשים חפים מפשע. זה נאמר גם במלחמה אבל גם לפני המלחמה.

    • איך התייחסו הישראלים שהגיעו למפגשים למתקפה המתמשכת ולהפצצות בעזה?

      במלחמה התערער משהו בקול אחר. בזמן מלחמה אתה לא יוצא נגד הממשלה שלך. אני חושב שבדנ"א של ישראל טבוע משהו מאוד בסיסי - החיבור למלחמות ולניצחון במלחמות. הצורך להיות נאמן למולדת חזק מאוד. גם אם אתה מתנגד למדיניות, בסופו של דבר אתה הולך לצבא ורוצה לשרת בסיירת ורוצה שהבן שלך ישרת בסיירת. יש כאן תרבות ששמה את המדינה במקום הראשון, ולכן כשפרצה המלחמה הותקפנו. אפשר להבין למה תקפו אותי - הרי נפלו עלינו קסאמים, ואתה לא יכול לצאת נגד צה"ל כשחיילים שלנו מסכנים את החיים שלהם בעזה. הקבוצה נחצתה בין מי שהרגישו שעכשיו לא צריך להתנגד למדיניות לבין מי שאמרו שצריך. היו אנשים שאמרו שצריך לתת לצה"ל לפעול, בתקווה שנפתור את בעיית הקסאמים ואז נוכל ליצור מחדש את הדברים. אני חושב שכל חברי הקבוצה לא שינו את התפיסה הבסיסית שצריך להמשיך את הקשר מול אנשים בעזה. אני חושב שיש תפיסה שלא מבקרים מדינה כשהיא במלחמה, כשעצם קיומה עומד על הפרק. לא הייתה לי התלבטות מוסרית אבל היה לי ברור שאם אצא בפומבי [נגד התקיפות בעזה] יתקפו אותי, וכך היה. בקבוצה נשמעו אמירות שאולי לא הייתי צריך להגיד את מה שאמרתי. אנשים שקרובים אלי, חברים שלי, גם כן אמרו דברים דומים. זה לא פשוט אבל אני לא מתחרט. מבחינתי עשיתי את הדבר הנכון. בקול אחר הסכמנו שהדעות שלנו לא צריכות להיות אחידות, שיש כאן פרטים שיכולים להשמיע את דעותיהם. כך שגם מתוך קול אחר נשמעו דברים שונים, גם בפומבי, במהלך המלחמה ואחריה.

    • אני רוצה לחזור לשותף שלך לבלוג. מה מצבו?

      יש אנשים שמרגישים פחות בטוחים והוא אחד מהם. כבר שנתיים שהוא מנסה ללא הצלחה לצאת מעזה כדי להשלים את לימודיו באירופה. בהתחלה הוא לא קיבל אישור מישראל והוא התייאש מהאפשרות לצאת דרך מחסום ארז. לאחר מכן הוא ניסה, ועדיין מנסה, לצאת דרך מצרים. מדובר בתהליך שלם של תיאום מול המצרים. הרבה זמן המצרים לא אישרו לו לצאת בלי ויזה. התהליך מתקדם אבל אי אפשר לדעת. יתכן ויגיע היום המיועד ליציאה ולא יאשרו לו לצאת. הוא לא עובד ולא מצליח למצוא עבודה וזה מאוד קשה. אם הוא יצליח לצאת, הוא מקווה לחזור יום אחד לעזה עם תואר ולהוביל שם שינוי.

    • מי קורא את הבלוג ומהם התגובות?

      יש מאות תגובות, בעיקר מאנשים בחו"ל אבל גם מישראל וממדינות ערב. מובן שבתקופות אלימות יש יותר קוראים ואילו בתקופות השקטות יש פחות. מגוון הקוראים גדול מאוד וכולל את מי שתומכים בדיאלוג וגם את מי שמתנגדים. אני לא יודע לומר מי הקוראים, אני יכול להתייחס רק למי שמגיב ורובם תומכים במה שאנחנו עושים. מדי פעם יש גם כאלה שמתנגדים וכותבים אפילו דברי נאצה - למשל, "עד שלא יחסלו את כל הערבים זה לא ייפתר," או להפך.

    • האם אנשים בשדרות קוראים את הבלוג?

      הבלוג באנגלית משום שזו השפה המשותפת ששנינו יכולים לתקשר בה. לצערי אני לא דובר ערבית מספיק טובה והוא לא מדבר עברית בכלל. יש אנשים בשדרות שקראו את הבלוג, לא רבים. קשה לומר שקיבלתי מאנשי שדרות תגובות לבלוג. מבחינתי, הבלוג היה תמריץ להתחיל את קול אחר, אפשר לומר שקול אחר הוא התפתחות של הבלוג. התגובות שקיבלתי מאוד חיזקו אותי. כשהתחלתי את הבלוג הרגשתי שאני לבד, ואילו עכשיו יש לי תחושה שיש קהילה הרבה יותר רחבה של תומכים. אני חושב שטבעי לחשוש מהצעד הראשון, במיוחד בסביבה ששום דבר בה לא מובן מאליו.

    • מיהו Peace Man ומיהו Hope Man ?

      אני Hope Man. הוא בחר קודם אז אמרתי שאני אהיה Hope Man, איש התקווה. תקווה היא מילה חזקה ויש לה משמעות רבה. תקווה היא אחד הדברים שמניעים אותי. אני פועל במקום שיש בו מעט מאוד תקווה, במדינה בכלל ובשדרות בפרט. גם בלי הקסאמים ובלי הסכסוך מצבה של שדרות לא טוב, בלשון המעטה. המשפחה שלי בחוץ לארץ ואני מרגיש שבלי תקווה אין לי סיבה להיות פה. מציאות הדיכוי כאן מאוד קשה לי. אם המצב יימשך זמן רב, אני לא בטוח שאהיה מסוגל להמשיך ולבחור לחיות פה. אני כאן משום שיש לי תקווה שמשהו ישתנה. לצערי, בארבע השנים האחרונות אני שומע יותר ויותר שהמצב לא יכול להשתנות ושצריך להשלים עם המציאות. אבל הקשרים שיש לי עם אנשים בעזה נותנים לי תקווה. הקשרים שיש לי עם אנשים בשדרות ובסביבה גם הם נותנים לי תקווה.

    • האם לדעתך הפחדים של האנשים בשני הצדדים – בעזה ובשדרות - זהים?

      במהלך המלחמה, הפחד שלהם [הפלסטינים] ממוות בכל רגע נתון היה הרבה יותר חזק משלנו למרות כל מה שעברנו. היו כאן תקופות שנחתו 60-50 קאסמים ביום ואילו במהלך המלחמה נחתו 20-10 ביום. אני חושב שהפחד [שלנו] מהרקטות לא היה מיידי כמו הפחד שלהם מהפצצות של מטוסים. ברור לי שמעולם לא חווינו את מה שקורה בעזה. מעולם לא חווינו סגר או מחסור במזון, מעולם לא חווינו מצב שבו חופש התנועה שלנו מוגבל, בטח שלא לאורך זמן ובעוצמה כזאת. מבחינתם המצב הוא אסון וברמת המקרו קיים הבדל. אבל מבחינת אותו אדם שהבן שלו נפצע או הילד שלו נהרג, אין הבדל. אני חושב שדווקא בשדרות אנחנו צריכים לעבוד יחד, גם כשזה קשה. חשוב לזכור שאנחנו לא לבד ושיש כאן גופים ואנשים שפועלים במגוון דרכים ויצירת שותפויות ביניהם היא חשובה, כולל שילוב הגופים הבינלאומיים הניטראליים. יש חששות הדדיים הן בקרב הישראלים והן בקרב הפלסטינים. גם אם יחתם פתאום הסכם שלום, עדיין יש המון עבודה. הפתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא פתרון נפלא אבל אם שני העמים ילחמו אחד נגד השני עוד מאה שנה, מה הטעם? החכמה היא לראות איך בונים תשתית ומבחינתי אנחנו חלק מהתשתית: התפקיד שלנו הוא להכשיר את הלבבות ולקלף את השכבות.

    • האם יש לקול אחר פעילויות נוספות?

      הייתה יוזמה לצאת לרחובות ולמחוק כתובות גזעניות כמו "מוות לערבים", "מוות ליהודים", "כהנא צדק". שמענו מארגונים אחרים שהם רוצים להצטרף. אני מעריך שהשתתפו מאות מרחבי הארץ, מהצפון ועד באר שבע. אנשים יצאו לרחובות ומחקו כתובות. כאן בשדרות הסתובבנו עם פחי צבע ומברשות ומחקנו כתובות. היה מבצע מאוד יפה וזה מאוד מעודד. במקביל לאירוע שלנו פה התקיים אירוע ברהט. תושבי רהט יצאו לרחוב ומחקו כתובות בכל האזור. סיימנו את האירוע בטקס מאוד יפה ברהט. בין הדוברים היה ראש עיריית רהט, נציג מארגון 'כאפא' שפירושו 'די' בערבית (ועכשיו יש בינינו קשר), נציג שלנו, סגן ראש עיריית באר שבע ונציג של המשטרה שדיבר מאוד יפה על סובלנות. המשטרה ליוותה את כל האירוע, שמרה על המשתתפים שלא יפגעו בהם ואפילו עודדה אותם. זה האירוע הראשון שאנחנו מוציאים לפועל ביחד עם הרשויות. למרות שהאירוע לא היה עם תושבי עזה - משום שלא הייתה אפשרות - הוא הושפע במידה רבה ממה שקרה בעזה. במהלך המלחמה החיילים שלנו כתבו סיסמאות גזעניות על הקירות ועל הבתים בעזה. זה דרבן אותנו לצאת לפעילות הזאת. מעבר לקשרים שלנו עם אנשים בעזה, מאוד חשוב לנו לפנות לאנשים בישראל. מניסיוני בהתארגנויות אחרות שבהם השתתפתי בעבר, יש נטייה לפנות לציבור מצומצם בישראל. הפעילות שלנו פונה לכלל הציבור בישראל כדי לשנות את הדעות ולגרום להומניזציה של האחר. סוף