אריאל הולר
    רכז תוכניות חינוכיות
    quote
    "כשאנשים שבאים מחוץ לסכסוך לא מבינים את ההקשר אני משתמש באנלוגיה הבאה: אני מבקש מהם לדמיין מערכת יחסים בין בני זוג שחוו טראומה. ואני חושב שזה המצב בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית. אני חושב שמנהיגים כנים חייבים לעשות כל שביכולתם כדי להציג איש איש לחברתו את הנושאים המהותיים, ומאיזה טראומה סובל הצד השני, כי הסכסוך הזה נוגע לא רק לגבולות אלא לטראומות ובשתי החברות הטראומות שונות"

    רקע

    מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: רחובות אתר: מקום עבודה זרעים של שלום מראיינת נהני ראוס

    לאחר שירותו הצבאי למד אריאל הולר ניהול סכסוכים באוניברסיטה העברית בירושלים. אריאל הנחה מפגשים של צעירים ישראלים יהודים בנושא הפערים בין דתיים לחילונים. לאחר מכן עבר ל'זרעים של שלום', שם החל את דרכו בהנחיית בני נוער במסגרת מחנה שנערך מדי קיץ בארצות הברית. במחנה הקיץ חיים יחד בני נוער יהודים ופלסטינים (כמו גם קבוצות מאזורי סכסוך אחרים), נהנים ומשתתפים מדי יום ביומו במפגשי דיאלוג ודו־קיום. יחד עם מנחה־שותף פלסטיני הנחה אריאל את מפגשי הדיאלוג האלה. כיום הוא עובד במרכז הארגון בירושלים, שם חניכי מחנות הקיץ משתתפים בתוכנית המשך שנתית

    • ספר לי קצת על הרקע שלך, איפה גדלת ואיך הגעת לעבודה הזאת?

      נולדתי בשנת 1970. גדלתי ברחובות, שמפורסמת בזכות מכון וייצמן. כשגדלתי היו שם המון פרדסים ותמיד היה ריח [הדרים] באוויר. רחובות היא אחד מהיישובים הראשונים שקמו בישראל, היא נוסדה בשנת 1890, עוד לפני שקמה התנועה הציונית הרשמית. הרבה מהמורים שלי בבית הספר היסודי היו דור ראשון בעיר. אני מדבר על הדברים האלה כי הייתי פטריוטי מאוד, פטריוט מקומי. מספרים שכשהייתי בן שתים־עשרה נסעתי עם אבא שלי, בילינו שבוע בפריז. אני לא זוכר כלום, אבל מספרים שכשחזרתי ושאלו אותי איך היה בשאנז אליזה, אמרתי שרחוב הרצל עדיף. שיחקתי בנבחרת כדורגל והייתי פעיל בתנועת 'השומר הצעיר', שנחשבת תנועת נוער שמאלנית. אפשר לומר שהיו לי דעות שמאלניות בקשר להרבה דברים.

    • מה עשית אחרי התיכון?

      שירתי בצבא שלוש וחצי שנים, רוב השירות בבסיס בצפון. באותו זמן פרצה האינתיפאדה הראשונה, ובדיעבד אני מרגיש שהתמזל מזלי ולא הייתי צריך לשרת בגדה המערבית או בעזה. כשסיימתי את השירות הצבאי עבדתי בכל מיני עבודות, ואחת מהן הייתה הדרכת נוער יהודי מדרום אמריקה - מארגנטינה, אורוגוואי וברזיל - שהשתתפו כאן בתכנית שנתית. הייתי הרכז שלהם שלושה-ארבעה חודשים והסתובבתי איתם כל הזמן. זו הייתה התנסות מעניינת מאוד, קודם כול כי התכוונתי לנסוע לטייל בדרום אמריקה. חוץ מזה, ההורים שלי ארגנטינאים והם הכירו את ישראל כשהם היו בני שמונה־עשרה, בתוכנית די דומה, כך שזה היה מעניין למדי. [ההורים] שלי הגיעו ארצה כעבור שתים עשרה שנים, כשהיו בני שלושים. יצאתי לטיול ארוך בדרום אמריקה וכשחזרתי התחלתי ללמוד פסיכולוגיה וחינוך מיוחד, ועבדתי בכל מיני מוסדות חינוך. ואז שמעתי על תוכנית באוניברסיטה העברית תוכנית שהייתה ייחודית באותה תקופה ועסקה בניהול סכסוכים וחקר סכסוכים, ונרשמתי. ככה הגעתי לירושלים. בזמן הלימודים עניין אותי לעבוד בתחום שעשוי להתקשר לתיאוריה שלמדתי. התחלתי לעבוד ב'גשר', ארגון שעוסק בפערים בין חילונים ודתיים, ועבדתי בעיקר עם בני נוער. בדיעבד, היה חשוב לצבור את הניסיון הזה לפני שהתחלתי לעשות מה שאני עושה עכשיו.

    • מה הפתיע אותך או השפיע עליך כשהתחלת לעבוד בזרעים של שלום?

      המחנה השפיע עלי מאוד. באתי כמנחה. חוויתי מה שאנחנו מכנים תהליך - תהליך אישי שלי. ניהלתי הרבה שיחות עם המנחה השנייה – היא משכם. היא סיפרה לי סיפורים קשים מאוד על מה שקרה בשכם אחרי שהישראלים פלשו או השתלטו על העיר, אני חושב שזה היה באפריל 2002. היו גם דברים שקרו בקבוצה שלנו... לא הייתי אומר שזה שינה אותי ונהייתי אדם אחר, אבל אני חושב שזה השפיע עלי מאוד. גם לראות את ההשפעה של המחנה על החניכים הייתה חוויה חזקה מאוד.

    • אמרת שחווית תהליך אישי במחנה. למה הכוונה?

      לומדים הרבה על הסכסוך. למרות שאתה יודע, או שאתה חושב שאתה יודע, תמיד אפשר ללמוד עוד. בקבוצה שלי היה ילד פלסטיני שנלקח לחקירה במשטרה, ולפי מה שהוא סיפר הוא קיבל שם יחס מאוד רע. התחלתי להכיר, ברמה הרגשית, את הסוגיות שקשורות באסירים הפלסטינים. הייתה לי תחושה שהרבה יותר מדי אנשים נשלחים למאסר, ואת התחושה הזאת קיבלתי מהאנשים שהיו בקבוצה שלי. זו חוויה מאוד חזקה כשמי שמספר לך על כך הוא בן ארבע־עשרה או חמש־עשרה. הייתה גם דינמיקה מעניינת בין ישראלים וערבים-ישראלים - כך הישראלים מעדיפים לכנות אותם. אבל כשמתייחסים להגדרה בתור תיאור של הסכסוך בין הזהויות שלהם, הסכסוך איננו בין הזהות הערבית לישראלית אלא בין הזהות הפלסטינית לישראלית. וזה לא מדויק לכנות אותם ערבים־ישראלים. אלה דוגמאות קטנות לדברים שחשבתי שהבנתי לפני המחנה. לפעמים כשפלסטיני אזרח ישראל, פלסטיני שחי בישראל או איך שהוא מתאר את עצמו, מתאר את עצמו כך, לישראלים מיד נוצרת בעיה, אלא אם כן יש להם ניסיון קודם עם הקבוצה הזאת, או אם הם העמיקו את הידע שלהם לגבי הסכסוך. בקבוצה שלנו היו עשרה חניכים: ארבעה יהודים־ישראלים, ארבעה פלסטינים ושני פלסטינים שחיים בישראל. היה מאוד מעניין לראות את הדינמיקה, וממש לראות במו עיניי, לא רק לקרוא על כך, שהפלסטינים שחיים בישראל לכודים בין הפטיש לסדן. כולם יודעים שלילדים האלה הכי קשה במחנה, אבל לדעתי המחנה גם מחזק את תחושת הזהות שלהם, עוזר להם להיות מי שהם.

    • בתור מנחה, מה עשית בכדי לעזור לקבוצה שהנחת?

      מטרתנו הייתה לגרום לקבוצה להתמודד עם האמת עד כמה שאפשר. נכון שאין דבר כזה אמת, אבל כשיש תחושה שקבוצה לא מוכנה להתמודד עם נושא, צריך להראות להם את זה. זכור לי ויכוח בקבוצה על הסיפור של רייצ'ל קורי, ואיכשהו הדיון הגיע לשאלה האם יש לדחפור בלמים או לא. הקבוצה הישראלית התחילה להתגונן ואמרה שנהג דחפור לא יכול לבלום ולכן היא נדרסה. בשלב הזה תפקידי להראות להם, בצורה שהם מסוגלים להבין, שלא זו הנקודה. זו דוגמה.

    • איך הסברת להם שהעניין המהותי איננו האם לדחפור יש בלמים או לא?

      הערתי להם שקל יותר לדון בשאלה האם לדחפור יש בלמים או לא מאשר לדבר על כך שדחפור ישראלי דרס פעילת שלום אמריקאית כשברור שהיא לא איימה על הדחפור. מעניין שלמחרת הקבוצה הגיעה למפגש ואיכשהו הבינה שהדיון שניהלה יום קודם – בקשר לשאלה האם לדחפור יש או אין בלמים - היה די טיפשי. הייתה ממש התנגשות ביניהם, והיה להם יותר קל לקבל זאת. אני לא זוכר בדיוק לאן זה הוביל אותם, אבל הם כבר לא התעסקו בשאלה האם לדחפור יש בלמים או לא. אני זוכר את המקרה, וגם להם [החניכים] הוא זכור היטב. כשאנחנו מתערבים בדינמיקה בקבוצה ואומרים את מה שאנחנו אומרים אנחנו במושג מכנים זאת 'שיקוף'. לפעמים אחד מאיתנו מתערב כשהוא מרגיש שהקבוצה נמנעת מדיון במשהו שתיארתי קודם בתור 'אמת'. ואת השיקוף הזה אני כישראלי הייתי צריך לתת.

    • והתערבת במקרה ההוא?

      כן. יכול להיות שקל יותר לדבר על נושא טכני מאשר על המקרה שקרה. ואת יודעת מה, במקרים מסוימים גם לפלסטינים קשה להכיר בדברים. במקרים אחרים, אנחנו מרגישים שיש הרבה דברים שהילדים רוצים לומר אבל נמנעים. אחת המטרות היא שהנושאים האלה יעלו. במיוחד בזמן המחנה... בזמן שיש פעילויות כיפיות, לפעמים הם באמת מפחדים – זה טבעי כמובן – לקלקל את האווירה הכיפית. אבל זו מהות הדיאלוג במחנה.

    • מה תפקידך אחרי המחנה?

      רשמית, אני מתאם את התוכניות ומטרתי להמשיך לעבוד עם הילדים אחרי שהם חוזרים [מהמחנה], כדי שהם ימשיכו להשתתף בפעילויות שקשורות בזרעים של שלום. אנחנו מקווים שהם ימשיכו להיות פעילים ויעמיקו בנושאים [שקשורים ל]סכסוך. אנחנו גם משתדלים לתת להם תחושה חזקה של ליווי ברמה הפרטית, כי הם חווים חוויות חזקות במחנה.

    • למה ההפסקות הפריעו לילדים?

      אני מדבר יותר על הישראלים כי ראיתי את הדברים בתור ישראלי. גם זה חשוב, אני חושב שבגלל זה אני כאן. לפי דעתי, לכל איש בצוות יש זהות משלו, ואני כאן בתור יהודי־ישראלי. לדעתי חשוב שהילדים היהודים־ישראלים בזרעים של שלום יראו את הזהות הזאת בצוות. אני בצוות בעיקר כדי לעזור להם להשמיע את הקולות שלהם. אני לא טוען שאני האדם המתאים ביותר לתפקיד הזה, אבל מרכיב הזהות חשוב מאוד בתפיסה שלהם. בסוגריים, אני בטוח שלפלסטינים מהגדה המערבית לא נוח שזהות כזאת לא קיימת בצוות שלנו. אני בטוח בזה. אני בטוח במאה אחוז, למרות שיש סיכוי שאני טועה... זה לא שראיינתי את כל החניכים הפלסטינים, אבל אני בטוח שבמובן מסויים [המחסור באיש צוות פלסטיני מהגדה המערבית] לא משרת אותם.

    • אמרת שבמהלך השנה קרו דברים שגרמו לכם לבטל תוכניות, תוכל לספר לי מה קרה?

      כולנו מרגישים שמאז שהם חזרו מהמחנה הסכסוך הסלים. כשמסתכלים על הסכסוך בספטמבר 2003 ובמאי 2004, הסכסוך לא באותו מקום. בנקודות [זמן] מסוימות היה יותר ויותר קשה לארגן פעילויות, גם לוגיסטית וגם פסיכולוגית, והלכנו על בטוח. היינו עדים לתופעה שהפלסטינים לא מרגישים שנכון שהם יבוא לדבר עם ישראלים. ולישראלים הייתה ביקורת מסוימת על כך שזרעים של שלום ביטלו פעילויות שהישראלים מרגישים שהן המהות של הארגון. יש כאן שיקוף של הסכסוך.

    • מתי ביטלתם פעילויות?

      ביטלנו חלק מהפעילויות, למשל אחרי ש[השיח' אחמד] יאסין נרצח, וגם לפני זה. בפורים היו התרעות ביטחוניות וקיבלנו החלטה לבטל פעילויות, וזה הפריע מאוד לרוב הילדים הישראלים. למעשה, רציתי לומר שאני מרגיש שלעתים לילדים יש צורך, הייתי אומר אפילו צורך פסיכולוגי, לשמור על קשר עם זרעים של שלום ולהיפגש עם [ילדים מ]הצד השני. אני מתייחס אולי בעיקר לישראלים.

    • האם אתה אוהב את עבודתך?

      כן. קודם כול מדובר בעבודה מאתגרת. לפעמים יש לי תחושה שאני מתעסק יותר מדי בעבודה משרדית, אבל יש גם את הקבוצות בחוץ, כך שלא מדובר רק בעבודה משרדית. אני נהנה מהעבודה שלי. יש לי הזדמנות להתמודד עם הסוגיה שלדעתי היא הסוגיה הבוערת ביותר בחברה הישראלית, ומשלמים לי על זה. אני מרוצה מכך שאני מכיר ומבין את הצד הפלסטיני יותר ויותר ומזה שאני משפר את הערבית שלי.

    • מה חושבת המשפחה שלך על עבודתך?

      הם מאוד מעריכים אותה. את יודעת, במובנים מסוימים לי ולחבריי הטובים יש רעיונות או חזון לא שונה מאוד לגבי הסכסוך. מהסביבה הקרובה אני מקבל סוג של תמיכה. למרות שאפילו אני... את יודעת, תמיד יש סימני שאלה שקשורים למה שאנחנו עושים כאן.

    • אילו סימני שאלה מתעוררים אצלך לגבי העבודה?

      כיום אנשים רבים מרגישים שהסכסוך הזה מסובך מכדי שיסתיים בשניים-שלושה העשורים הבאים. לפעמים גם אני מרגיש ככה וזה יותר מתסכל כי עכשיו התחושה שלי מבוססת על הבנה יותר טובה של הסכסוך. כך שזו הרגשה יותר מבוססת, יש לי דוגמאות. עדויות, נכון? עדויות.

    • האם אתה נתקל בהתנגדות כלשהי? מצד חברים או מישהו בקהילה שלך?

      לא ממש. מאף אחד, עדיין לא. זה לא שאני מסתובב עם שלט שכתוב עליו: "אני עובד [בזרעים של שלום]." אבל אם שואלים אותי, אני אומר. עד עכשיו, למרות שהרבה ישראלים ציניים או מפקפקים שזה יביא תועלת או שינוי, ציניים מאוד, לא התמודדתי עדיין עם תגובות כמו כעס. כמובן שזה יגיע.

    • האם לדעתך עבודה כזאת יכולה להשפיע?

      כן, כמובן. ברמה האישית, כמובן. אבל כל איש חינוך יגיד שכל פעילות חינוכית משולה לטיפה בים. אבל אני חושב שיש השפעה חזקה על האנשים שבאים איתנו במגע.

    • תוכל לתאר חלק ממה שאתה מגדיר כהצלחות או כהשפעות שכרוכות בעבודה שלך?

      לא חקרתי את הנושא אבל יש לי תחושה חזקה שבהשוואה לשאר החברה, לחניכים בזרעים של שלום יש פחות סטריאוטיפים על 'הצד השני'. אני יכול לומר לגבי הישראלים שכשהם שומעים על משהו שקורה בצד הפלסטיני הם מתייחסים הרבה יותר מאשר ישראלי ממוצע. אני לא בטוח שהם יוצאים ומחפשים מקורות שונים אבל בסופו של דבר, אם תשאל נער ישראלי ממוצע מה קרה היום בעזה, אני לא בטוח שהוא ידע פרטים אבל אני בטוח שהחניכים שלנו, ששמעו חדשות, יוכלו להגיד לך. אני בטוח בכך במאה אחוז. ייתכן שיש דברים נוספים, אבל אני לא לגמרי בטוח, כך שאני לא רוצה להצהיר הצהרות.

    • האם נסעת למקומות שלא היית נוסע אחרת, חוץ מהמחנה?

      אולי, אבל לא באמת, כי כעת אני לא נכנס לשטחי הגדה. לא רק שאסור לי, אלא אני לא מרגיש בטוח להיכנס. ואם אני, יהודי ישראלי, אסע לגדה המערבית כחבר צוות בזרעים של שלום, אני בטוח שהאנשים כאן לא ישמחו, בהתחשב ברגישויות שיש מבחינת הארגון, תפיסת הארגון מבחוץ, והרגשות של הפלסטינים. אבל לפעמים אני אוסף חניכים מהמחסומים, ובעבודות אחרות אני לא חושב שהייתי נוסע למחסומים, לפחות בעבודות הקודמות שלי.

    • מה נדרש כדי שהעם יבחר במנהיג שיהיה מקובל עליך?

      את כמובן מתייחסת לחברה הישראלית. בדיוק הייתה לי שיחה על התקשורת שמנסה להתמודד עם העובדה שסקרים בישראל משקפים הבנה מסוימת שהפתרון יהיה פתרון של שתי מדינות וש[הנשאלים] נכונים לסגת מכל ההתנחלויות בשביל [פתרון]. בסקרים אפשר לראות שרוב הציבור הישראלי, 65% - 75%, מאמינים שזה מה שצריך לעשות, פחות או יותר, והם מוכנים לכך. אבל כשנערכות בחירות, הם לא בוחרים במפלגות שמייצגות את התפיסה הזאת, וזו סתירה שקיימת בחברה הישראלית. יש כמה מקורות לעניין ההצבעה: יש את הסכסוך האשכנזי־ספרדי, וספרדים רבים, למרות שהם תומכים ברעיון באופן כללי או מבינים שצריך להסכים לפשרה, לעולם לא יצביעו למפלגת שמאל. אז אם את שואלת, אפשר לשבור את המעגל הזה רק אם תופיע מפלגה חדשה ותמשוך אנשים [בעלי זהות מסוימת] שקשה להם כיום להצביע למפלגות שמייצגות תפיסה כזאת.

    • לאיזה קהל בינלאומי יש לדעתך הכי הרבה השפעה כאן או יכול להועיל?

      החברה הישראלית נוטה יותר ויותר לאמריקה, ולדעתי רוב האנשים מרגישים שארצות הברית היא בעלת ברית אמיתית. לדעתי, הבעיה היא שעכשיו הצד הפלסטיני לא רואה בארצות הברית צד נייטרלי. לכן אולי המעורבות האמריקאית לא מועילה, ואולי היא משיגה את ההיפך. יש לי רעיון שנשמע אולי קצת משונה, אבל לדעתי ירדן, מצרים וגרמניה – גרמניה בגלל ההיסטוריה – יכולות להיות מתווכות חזקות. אבל אני חושב שהישראלים לא סומכים כיום על האירופאים. אני לא יודע, אני לא חושב שלישראלים יש בעיה עם הגרמנים עכשיו. יש להם בעיה עם מה ששומעים מצרפת, ואולי מספרד. איטליה תומכת היום מאוד, בישראל, כך שאולי שילוב של שתי המעצמות שבמלחמת העולם השנייה היו מעצמות פשיסטיות עשוי ליצור כוח מתווך חיובי.

    • מדוע לדעתך נכשלו תהליכי שלום קודמים?

      כיום ברור יותר ויותר שהכישלון נבע מכך שהפלסטינים לא ראו אף שינוי. הם ראו התנחלויות מתרחבות, ומחסומים – עניין שאני חושב שסיבך לאנשים הפשוטים את החיים. אני חושב גם שחלק מהמנהיגים לא הצליחו להבין או להבחין בלב ליבו של הסכסוך. לדעתי, רוב המנהיגים הישראלים, בגלל שיש להם רקע, חשיבה ומנטאליות צבאית, לא הצליחו לזהות את הרגעים שבהם נחוץ היה להפגין יותר חמלה, יותר הבנה, יותר רגשות. כי אין פתרון לסכסוך מבלי לערב את ההיבטים האלה. כמובן שקיים פתרון רציונלי מאוד - אני אתן לך ככה, אתה תיתן לי ככה וכן הלאה. אבל אני חושב שכישלונו הכביר של אהוד ברק נעוץ במוניטין שלו כאדם אנליטי, ויש הרבה בדיחות על כל. אבל לדעתי זו הייתה הבעיה שלו, וייתכן שזה היה הגורם לשבר או לכישלון השיחות בקמפ דיוויד בשנת 2000.

    • מה לדעתך צריך להיעשות בדרך אחרת, ועל מי לעשות זאת?

      זו שאלה טובה, מי צריך לעשות? פעולות של אזרחים, כפי שאנחנו עושים - כך צריך לפעול. אבל צריך שגם המנהיגים יתייחסו ל[הסכם שלום]. כלומר, כולם מבינים זאת, ולדעתי, מנהיגים כנים, מנהיג ישראלי כן ומנהיג פלסטיני כן, צריכים להסביר לחברות שלהם על הטראומה של הצד השני, עד כמה שהם יכולים. כשאנשים שבאים מחוץ לסכסוך לא מבינים את ההקשר אני משתמש באנלוגיה הבאה: אני מבקש מהם לדמיין מערכת יחסים בין בני זוג שחוו טראומה. ואני חושב שזה המצב בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית. אני חושב שמנהיגים כנים חייבים לעשות כל שביכולתם כדי להציג איש איש לחברתו את הנושאים המהותיים, ומאיזה טראומה סובל הצד השני, כי הסכסוך הזה נוגע לא רק לגבולות אלא לטראומות ובשתי החברות הטראומות שונות.

    • מהו שלום מבחינתך?

      שלום - קודם כול, סיפוק, ותחושה שאפשר לחיות את החיים כמו שצריך, או כמו שאתה חושב שצריך.

    • מה דעתך על כך שמדובר בפעילות שמקיים ארגון אמריקני כאן?

      אני לא יודע בדיוק מה לומר. כולם מבינים שהארגון קיים בזכות משאבים אמריקנים, כספים, כך שבמובן מסוים כולם אסירי תודה לאנשים בארצות הברית שמעוניינים לחולל כאן שינוי. אני חושב במעמקי ליבם כולם [הצוות והחניכים] מרגישים כך. אבל מה שתיארתי קודם על התגובות של חניכים ישראלים לביטול פעילויות... אני חושב שלפעמים אנשים מרגישים שבתור ארגון אמריקני, זרעים של שלום הוא ארגון 'רך' מדי ולכן כשיש מתיחות מתבטלות הפעילויות. חוץ מזה, לי באופן אישי אין רגשות חזקים או השקפה מסוימת בנושא, אבל אני חושב שזה בעייתי מאוד שבזרעים של שלום עושים כל מה שאפשר כדי למשוך חניכים בוגרים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בארצות הברית. אני יכול להבין את ההשקפה האמריקנית ההומניסטית, אבל לפעמים כשזה קורה, אנשים נוסעים מכאן ונוצר ריחוק בינם לבין החברה שלהם. ואחר כך, אם נניח רוצים שבשלב מסוים הם ישפיעו בתוך הקהילות שלהם - חסר להם משהו משמעותי מאוד. אני ער לכך שלפעמים ההשכלה הגבוהה טובה יותר בארצות הברית ושהלימודים שם עשויים לספק אפשרויות טובות יותר כשחוזרים הביתה. אבל אישית, אני לא משוכנע במאה אחוז שבתור ברירת מחדל זו מדיניות מוצלחת. זו דוגמה שממחישה לך על קצה המזלג אילו נושאים בעייתיים בעיניי מבחינת המעורבות האמריקנית כאן.

    • מהי תקוותך למען החניכים בעתיד?

      נראה לי שעדיף לשאול אותם. אני חושב שמדובר באותן התקוות שיש לי עצמי. כלומר, מבחינה כרונולוגית אני מבוגר יותר, ואולי זה גם בא לידי ביטוי בנקודות מסוימות בהשקפות שלי, אבל אני אישית מרגיש שיש עוד הרבה דברים שאני רוצה להשלים בעתיד, ושהמצב לא כפי שהוא היה כשאני שירתי (בצבא כמובן). ולמרות שהייתי חניך בתנועת נוער שמאלנית, לא ממש נפגשתי עם פלסטינים, לא יכולתי לראות מי בצד השני. לפעמים אני תוהה כיצד מרגישים החניכים שלנו לקראת גיוס. מה הם חושבים? מהם מצפים מהשירות הצבאי? זו שאלה מרכזית מבחינתי.