רקע

מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: רחובות אתר: מקום עבודה זרעים של שלום מראיינת נהני ראוס

לאחר שירותו הצבאי למד אריאל הולר ניהול סכסוכים באוניברסיטה העברית בירושלים. אריאל הנחה מפגשים של צעירים ישראלים יהודים בנושא הפערים בין דתיים לחילונים. לאחר מכן עבר ל'זרעים של שלום', שם החל את דרכו בהנחיית בני נוער במסגרת מחנה שנערך מדי קיץ בארצות הברית. במחנה הקיץ חיים יחד בני נוער יהודים ופלסטינים (כמו גם קבוצות מאזורי סכסוך אחרים), נהנים ומשתתפים מדי יום ביומו במפגשי דיאלוג ודו־קיום. יחד עם מנחה־שותף פלסטיני הנחה אריאל את מפגשי הדיאלוג האלה. כיום הוא עובד במרכז הארגון בירושלים, שם חניכי מחנות הקיץ משתתפים בתוכנית המשך שנתית

אריאל הולר
רכז תוכניות חינוכיות
quote
"כשאנשים שבאים מחוץ לסכסוך לא מבינים את ההקשר אני משתמש באנלוגיה הבאה: אני מבקש מהם לדמיין מערכת יחסים בין בני זוג שחוו טראומה. ואני חושב שזה המצב בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית. אני חושב שמנהיגים כנים חייבים לעשות כל שביכולתם כדי להציג איש איש לחברתו את הנושאים המהותיים, ומאיזה טראומה סובל הצד השני, כי הסכסוך הזה נוגע לא רק לגבולות אלא לטראומות ובשתי החברות הטראומות שונות"
  סיפור אישי  
למרות שאתה יודע, או שאתה חושב שאתה יודע, תמיד אפשר ללמוד עוד. בקבוצה שלי היה ילד פלסטיני שנלקח לחקירה במשטרה, ולפי מה שהוא סיפר הוא קיבל שם יחס מאוד רע. התחלתי להכיר, ברמה הרגשית, את הסוגיות שקשורות באסירים הפלסטינים. הייתה לי תחושה שהרבה יותר מדי אנשים נשלחים למאסר, ואת התחושה הזאת קיבלתי מהאנשים שהיו בקבוצה שלי. זו חוויה מאוד חזקה כשמי שמספר לך על כך הוא בן ארבע־עשרה או חמש־עשרה
 מכשולים ואתגרים   
בדיוק הייתה לי שיחה על התקשורת שמנסה להתמודד עם העובדה שסקרים בישראל משקפים הבנה מסוימת שהפתרון יהיה פתרון של שתי מדינות וש[הנשאלים] נכונים לסגת מכל ההתנחלויות בשביל [פתרון]. בסקרים אפשר לראות שרוב הציבור הישראלי, 65% - 75%, מאמינים שזה מה שצריך לעשות, פחות או יותר, והם מוכנים לכך. אבל כשנערכות בחירות, הם לא בוחרים במפלגות שמייצגות את התפיסה הזאת, וזו סתירה שקיימת בחברה הישראלית. יש כמה מקורות לעניין ההצבעה: יש את הסכסוך האשכנזי־ספרדי, וספרדים רבים, למרות שהם תומכים ברעיון באופן כללי או מבינים שצריך להסכים לפשרה, לעולם לא יצביעו למפלגת שמאל
   אי אלימות 
החברה הישראלית נוטה יותר ויותר לאמריקה, ולדעתי רוב האנשים מרגישים שארצות הברית היא בעלת ברית אמיתית. לדעתי, הבעיה היא שעכשיו הצד הפלסטיני לא רואה בארצות הברית צד נייטרלי. לכן אולי המעורבות האמריקאית לא מועילה, ואולי היא משיגה את ההיפך. יש לי רעיון שנשמע אולי קצת משונה, אבל לדעתי ירדן, מצרים וגרמניה – גרמניה בגלל ההיסטוריה – יכולות להיות מתווכות חזקות
    חזון
כשאנשים שבאים מחוץ לסכסוך לא מבינים את ההקשר אני משתמש באנלוגיה הבאה: אני מבקש מהם לדמיין מערכת יחסים בין בני זוג שחוו טראומה. ואני חושב שזה המצב בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית. אני חושב שמנהיגים כנים חייבים לעשות כל שביכולתם כדי להציג איש איש לחברתו את הנושאים המהותיים, ומאיזה טראומה סובל הצד השני, כי הסכסוך הזה נוגע לא רק לגבולות אלא לטראומות ובשתי החברות הטראומות שונות