רקע

מקום מגורים: קיבוץ שובל נולד/ה ב: חיפה שנת לידה: 1947 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס אתר: The Villages Group מקום עבודה קבוצת הכפרים מראיינת ענת לנגר-גל ונהני ראוס תאריך הראיון 2009

אראלה דוניבסקי גדלה בחיפה וחיה בקיבוץ שובל שבנגב. אראלה היא מטפלת בבריאות הנפש במקצועה וממקימיה של 'קבוצת הכפרים' הפועלת באזור שכם ודרום הר חברון בניסיון לחזק את ההיכרות ההדדית ולהעמיק את יחסי האנוש בין פלסטינים וישראלים

מאמרים ברשת

Villages Group 17.6.10 - Pictures from Aviva's Photo Album 

אראלה דונויבסקי
מטפלת בבריאות הנפש
quote
"למדתי את המיומנות שמאפשרת לי להכיל את הפרדוקס, את הכאב, את הכעס, את האבסורד ואת העיוות, לעשות רק מה שאפשר לעשות, ולא מה שאי אפשר"
אלימות    
לידי הלך חייל רוסי שעלה לארץ שנה קודם ובקושי דיבר עברית. עד שהגענו לכביש כבר היינו חברים טובים. אמרתי לו מה עשינו ושזה משהו אנושי ולא פוליטי. הצגתי את הדברים בצורה נורא פשוטה, כך שאפשר להתחבר אליהם. החייל אמר לי שהוא מבין. כשהתחלתי ללכת איתו הוא הלך עם הנשק אחוז לצידו [....] חשבתי לעצמי, מה זה בדיוק הסיפור של השייכות? למי בדיוק אני שייכת? מה זו זהות? באותו רגע היה אפשר לגעת בזה, כשאנחנו הולכים מהחברים שלנו. מי האויב ומי החבר? ומה זה הבלבול הזה?
אלימות    
בשנת 2003, סמוך מאוד לתקופה שהגענו לשטח, ארבו מתנחלים לחקלאים הפלסטינים בשטחים שמוכרים כשטחיהם [של הפלסטינים] והכו אותם, כמעט עד מוות. את אחד מהם, סמיח, היינו מבקרים בביתו אחרי שחזר מבית חולים. זכור לי ביקור אחד שבו הגעתי עם יצחק מנדלסון, שנינו פסיכולוגים. ניסינו לשאול את סמיח מה הוא עשה עם הכעס ועם העלבון שיש בו, שאלנו גם את אשתו והילדים. הנוכחות שלנו היתה מאוד חשובה באותו זמן
  סיפור אישי  
בתהליך המתמשך הזה אני פוגשת ומכירה את האנשים, הקשרים מתרחבים, אנחנו כל הזמן קשורים. אני מתחילה להכיר את הבעיות מבפנים ומבינה שחלק מהבעיות דומות לאלה של בני אדם בכל מקום ואילו חלק מהבעיות תלויות תרבות, תפיסות ומנטאליות קולקטיבית. זה מרתק אותי והפך לחלק ממסע גדילה וחניכה בתוך החיים שלי
תהליכי שלום פוליטיים/הנהגה מדינית    
אני חושבת שהפעילות לא תורמת שום דבר לתהליך השלום, היא תורמת משהו ברמה האזרחית. אני מרגישה שלולא היינו, המרחק אולי היה גדול יותר
    חזון
אנחנו סוג של גשר. ההמשכיות נותנת כוחות והקשרים מאפשרים פרספקטיבה ומעוף. יש בזה גם סוג של כוח שמאפשר לי להתחרות עם גזלני הכוח, למשל המלחמה בעזה. גזלני הכוח עובדים שעות נוספות
   תגובות הקהילה 
אנשים כאן [בקיבוץ] עסוקים בבעיות שלהם, בתהליך ההפרטה של המקום, בכל מיני סיפורים, בהזדקנות שלהם - בעיות של בני אדם. העשייה שלי לא ממש מעניינת כאן אף אחד. מבחינתם זה משהו שאנחנו עושים, אהוד, ובן זוגי דני. הסביבה אומנם לא גוזלת מאתנו כוח אבל גם לא נותנת כוח. בעבר היתה גזילה גדולה. אחרי כל פיגוע היו אומרים לי: "תראי מה שהחברים שלך עושים." זה היה מאוד קשה. זה לא היה קשור אלי אבל כמובן שכשזה עלה זה היה מאוד מכאיב
    תפיסת השלום
השלום, למשל, לא בשליטתי, וההבחנה הזאת מאוד ברורה. כשאני יודעת מה לא בשליטתי, מתחדדת אצלי הידיעה מה בשליטתי. למשל, בהחלט בשליטתי לנסוע כל יום חמישי לדרום הר חברון, ופעם בשבועיים לסאלם ודיר אל-חטב. החירות בשליטתי, גם אם ישלחו אותי לבית סוהר
 פחד   
פחדים הם מרכיב מאוד מרכזי ביצירה של הזהות הקולקטיבית. אני חושבת שבאופן כללי הציבור הישראלי - בהכללה - מפחד מהכחדה, הוא קורבן שמפחד מהכחדה. ראיית המציאות משתבשת והופכת צרה מאוד - אין בה מרחב אפשרויות להתנהגויות של הצד השני והן תמיד מתפרשות בצורה מאוד צרה - למשל, אני צדיק ואתה רשע
    לקחי העבר
אין לי סימנים של תקווה. אני יודעת רק שהעבודה הזאת בשטח, עם האנשים, מאפשרת פרספקטיבה על הרשת החברתית הזאת, הבנייה שאנחנו עושים, ויש לזה משמעות לגבי האנשים שנמצאים כאן בשטח. אני לא מחדשת שום דבר, אבל מדובר באנשים עם מחויבות. אנחנו ישראלים שתומכים בדברים מאוד קטנים ויש לנו נקודות השפעה מזעריות. אני לא מדברת במושגים של תקווה במזרח התיכון. צר לי
    חזון
אני למדתי, וזה חלק מהלמידה שלי בכלל בחיים, להציב את הגבולות שלי במקום הנכון, וגם את גבולות הכוח שלי. למדתי, ואני עדיין לומדת, שכשאני נפגשת עם מישהו, יש לי מושג מה קורה מבחינתי אבל אין לי מושג מה קורה לו במפגש איתי. אני עובדת עם הנוכחות שלי ואני לומדת שכשאני במצב רוח הנכון, לנוכחות שלי יש מקום והיא עושה לא מעט למי שאני נפגשת איתו. יש לה חשיבות ויש לה תפקיד.
 פחד   
חלק מהפחדים של הצד השני, נכון לכרגע, הם נכונים. מישהו פתאום בא להם, מתיישב להם ואומר שזה [המקום] שלו. גם שם יש פחדים מאיום על הזהות בכלל עד איום פיזי שקורה בשטח. בצד שלנו זה קרה בעבר ואצלם זה קורה עכשיו