אלעד ואזנה
    יוצר ומאפשר מרחבי מפגש וגדילה
    quote
    "אני זה שאחראי לשינוי. ברגע שאני אתחיל לעשות משהו ולא רק אשב בסלון ואתלונן על המצב, אז יהיה שינוי משמעותי"

    רקע

    מקום מגורים: תל אביב נולד/ה ב: אופקים שנת לידה: 1972 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס אתר: Sulha Peace Project מקום עבודה לשעבר מ'בדרך לסולחה', מנהל MEJDI במזרח התיכון מראיינת ענת לנגר־גל תאריך הראיון 2009

    אלעד ואזנה נולד בעיירת הפיתוח אופקים. הוא אמן ואיש חינוך, מגשר ומנחה מנוסה, יוזם ומנחה פעילויות לשינוי חברתי ופעיל שנים רבות בתחום ההדברות. ניסיונו הוביל אותו לנהל את פרויקט 'בדרך לסולחה', שבאמצעותו יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים נפגשים ובונים אמון הדדי. כיום אלעד פועל באופן עצמאי לקידום פעילויות, ולהעצמת גופים ופעילים לשינוי חברתי ומנהל את חברת התיירות MEJDI במזרח התיכון.

    מאמרים ברשת

    Havayati - a personal website

    • ספר לי קצת על הרקע שלך.

      נולדתי באופקים בשנת 1972. ההורים שלי עלו ממרוקו בשנת 55' והיו החלוצים שהקימו את אופקים, שבתחילתה היתה כמה צריפים. הילדות הייתה ילדות ושמחתי בה. כשעזבתי וראיתי דברים אחרים, הבנתי שלא קל לגדול באופקים. חוויתי סביבי הרבה אלימות בבית הספר, בשכונה ובבית. מאז שאני זוכר את עצמי קיבלתי את המסר שאי אפשר להאמין לערבי, שהערבים רוצים לזרוק אותנו לים ואי אפשר לסמוך עליהם. זה היה באוויר, מהבדיחות בין הילדים, מהמורים בבית הספר, מההתייחסות לחדשות בטלוויזיה והערות המבוגרים. כשהמרוקאים עלו לארץ, הם נחשבו בעיני מי שכבר היו פה לערבים. סבתא שלי דוברת ערבית, מכינה אוכל ערבי, גדלתי בתרבות שהיא ערבית ולא שונה בהרבה מזו שבכפרים ערביים בהם אני מבקר היום. פעם הגעתי לבית ספר של קידום נוער, מקום שהזכיר את איפה שגדלתי, שצפיתי שתהייה בו התנגדות [למפגש יהודי־ערבי]. נכנסתי לכיתה שבה כולם היו חבר'ה שהוריהם יוצאי מרוקו. אמרתי, "חבר'ה, יש לנו מפגש יהודי־ערבי, מי רוצה לבוא?" שני נערים בצד ישבו עם הידיים מחובקות על החזה ואמרו, "איפה יש ערבים? אנחנו נהרוג אותם!" אמרתי לאחד מהם, "אני רוצה שאתה תבוא למפגש הזה." הוא אמר, "מה פתאום! אני אראה אותם אני אהרוג אותם." אמרתי לו, "אם אתה לא מפחד למצוא שם את החברים הכי טובים שלך, בוא." שניהם הגיעו והיה מדהים. תוך יום־יומיים שני החבר'ה האלה התחברו לקבוצה של 3 חבר'ה מרמאללה ולא עזבו אותם. זה מראה שיש שנאה פיקטיבית שנוצרה מפחד, מהרצון להרגיש שייכים. השנאה לערבים נוצרה בגלל רצון להיות שייך [למדינת ישראל] והפחד להיות שונה. אבל בעצם אנחנו אחים, אנחנו נורא דומים. כשהייתי בן 14 אחת המורות שלי המליצה שאעבור ללמוד בפנימייה בשדה בוקר, ושם נפתחו לי האופקים. פגשתי אנשים ממקומות שונים מכל הארץ. בית הספר הוא בית ספר סביבתי וזה מקום מיוחד, קיבלתי מתנה גדולה. בית הספר בשדה בוקר נתן לי הרבה תקווה ואיתה גם הגעתי לצבא. הרבה מהחברים שלי נשארו באופקים ושם מאוד קשה לקבל תעודת בגרות. התגייסתי לשריון, הייתי מפקד טנק. הייתי חייל מצטיין, מפקד טוב. במהלך השירות שלי שירתי הרבה בשטחים. אני חושב שבכל מקום שבו אני מבקר עכשיו הייתי גם במהלך השירות הצבאי - הייתי בעזה, ברפיח, ברמאללה, בשכם, בג'נין, בחברון, בכפרים שמסביב, במחסומים. שנאתי את השירות בשטחים, את הצעידה ברחובות בשני טורים עם הנשק, את המבטים שאמרו, "אתם לא רצויים, לכו מפה," וגם את הפחד שאחטוף כדור או בלוק מגג. הייתה לי פשוט תחושה רעה כל הזמן. פעם שמרתי במעין מחסום. חבר שלי, שידעתי שאני יכול לסמוך עליו תמיד, בא ונתן ל[פלסטיני] סטירה - חזקה. הייתי בהלם. לא הבנתי איך מישהו שכל כך דואג לי פתאום מתנהג ככה כלפי אדם אחר. אפילו לא הייתה סיבה. זה העיר אותי, קלטתי מה [המצב] עושה לנו, יכולתי לראות את זה באותו זמן ולהסתכל על עצמי ולראות איך אני מתוח כמו קפיץ. הצטבר שם המון מתח וזאת אחת התקופות הקשות ביותר שחוויתי.

    • האם החוויות האלה מהשירות הצבאי שלך השפיעו על הדרך שבחרת?

      הן מאוד השפיעו על הדרך שלי. ראיתי מלחמה וכיבוש ואת ההשלכות על אנשים. אני חושב שלא משנה מי היה בתפקיד הפלסטינים שעוברים במחסומים או בתפקיד החיילים, היה נוצר מצב דומה. אם תפחידי [את החיילים], אם הם יחששו שכל מי שעובר עלול להרוג אותם, שכל אחד עלול לפגוע בהם. סף המתח והפחד אצל כל מי שנמצא בנקודת מרחב כמו מחסום גורם לכל אחד להגיב. זה מוציא מכל אחד את הקיצוניות. יכול להיות מישהו שזה יוציא ממנו אלימות, יכול להיות מישהו שזה יוציא ממנו המון מתח ויכול להיות מישהו שזה יוציא ממנו המון פחד. אם אנשים יהיו בתפקיד הנכבש, הם ישנאו את מי שמקשה על החיים ומשפיל אותם. ראיתי מבפנים כמה המצב הזה קשה, ואני רואה כל כך הרבה קורבנות שחווים את המצבים האלה, בין אם הם חיילים או פלסטינים. אני לא משווה פה בין המצב היומיומי של פלסטינים וישראלים. יש פערים גדולים במצב הכוחות. הכוונה שלי היא שילד שנולד בפלסטין וצריך לעבור במחסום כשהוא הולך לבית הספר או מי שצריך להתגייס לצה"ל ולהתמודד עם המצב הזה הוא קורבן בשני המצבים. ואני רוצה לשנות את זה. אני מאוד מאמין באפשרות לשינוי. יש הרבה ניצול של הקורבנות של היהודים מול הקורבנות הפלסטינית. במצב שנולדנו לתוכו, הרגילו אותנו לשנוא את האחר ולחשוב שאנחנו צודקים.

    • מה גרם לך לרצות להיות מעורב ופעיל?

      היה מקרה שהעיר אותי. שירתי ליד ג'נין ובתור מפקד קיבלתי פקודה לקחת קבוצה של חיילים ולעשות מארב ליד אחד הכפרים באזור במטרה ללכוד מבוקשים. הלכנו כל הלילה כדי שלא יראו אותנו מגיעים. הגענו בבוקר וחיכינו. אמרו לי בקשר לזוז עוד כמה מאות מטרים הצידה. כשהגעתי ראיתי ילד בן 10 שישב על אבן וקרא ספר. ניגשתי אליו והוא קפא על המקום. עליתי בקשר מול המפקד שלי ואמרתי לו, "יש פה ילד. מה עושים?" הוא אמר לי, "תקשור אותו עד שנסיים." הוצאתי אזיקון. אני חושב שקשרתי לילד הזה גם את הידיים וגם את הרגליים. התחלתי לחזור לכיוון החיילים, והסתובבתי וראיתי את הילד הזה, ילד קשור, מסכן, וידעתי שאני עשיתי את זה. הרגשתי עירום, הרגשתי נורא. הלכתי ושחררתי אותו. הוא הסתכל עלי לרגע ורץ למטה לכפר ותוך כמה דקות שמענו שריקות. ככה הם מודיעים שיש צבא באזור. היה ברור שהם [בכפר] יודעים, ו[המבצע] נכשל ולא תפסנו אף אחד. למזלי אף אחד לא אמר על זה מילה ולא נכנסתי לכלא. האירוע הזה העיר אותי. פתאום ראיתי את העיניים [של אותו הילד] ואת האדם שבו, הוא כבר לא היה נראה לי האויב המפחיד. עד אז לא ראיתי ערבים בתור בני אדם, רק בתור אויבים שמאיימים עליי. פתאום אני הייתי זה שעשה מעשה רע כלפי הילד הזה והרגשתי שאני מסוגל לבחור ולשחרר אותו. בגיל 24 - 25 לקחתי קורס בתחום המולטימדיה והתחלתי קריירה של הי־טק. פתחתי חברה ומאוד הצלחנו. בשנת 2001 כשעוד עסקתי בהי־טק חלמתי שאני ילד בן 8, שהולך בפורטוגל, בכפר שהוא הבית שלו. בחלום הרגשתי בבית. באותה התקופה התוודעתי לספר שכתב פרופסור יורם בילו מהאוניברסיטה העברית על סב־סבי, יעקב ואזנה, שהיה מרפא ידוע במרוקו. סב־סבי הסתובב בהרי האטלס, חולל ניסים וריפא חולים. הוא היה רב והוא היה מאוד קרוב למוסלמים והתפלל איתם. הוא היה קרוב לעולם השדים ולמד מהשדים את הכוחות, ובספר הוא מכונה "מגשר בין עולמות". נפגשתי עם יורם שסיפר לי על המקומות והרגשתי רצון מאוד חזק לנסוע למרוקו, למקורות שלי, וגם לנסוע לפורטוגל, שלא רחוקה משם, ולבדוק את החלום. החלטתי לעזוב את כל מה שהיה לי, את החברה, את הבית, את החברים. לקחתי תיק והלכתי. יום הטיסה שלי היה 11 בספטמבר 2001, והטיסה נדחתה בכמה ימים. מספרד ניסיתי לחצות למרוקו ולא נתנו לי, לא ידעו מה לעשות עם ישראלים במדינות ערב, ולא נכנסתי למרוקו. הגעתי לגרנדה שבדרום ספרד, באנדלוסיה. מהרגע שהגעתי, גרנדה חיבקה אותי. נשארתי לגור שם שנה, למדתי ספרדית, פלמנקו ופיסול באבן ופתחתי מרקייה, ובניתי אתרי אינטרנט למקומיים. למדתי שבמשך 700 שנה חיו בגרנדה מוסלמים, נוצרים ויהודים בשלום ובהרמוניה. היתה הפריה הדדית בכל התחומים - ספרות, שירה, רפואה ומדע. היה אפשר להרגיש שהמקום הזה עדיין מקבל כל אחד. עם הזמן התגבש אצלי החזון שאני חוזר לארץ - אם בגרנדה זה היה אפשרי, למה לא בישראל? חשבתי שאני אביא את השלום, שאף אחד לא חשב על זה לפני כן. היה לי רעיון ל'סטארט־אפ' לשלום - להפגיש יהודים, נוצרים ומוסלמים. עד אז לא חשבתי בכלל שזה אפשרי, ופתאום זה היה ברור. חזרתי ארצה מלא מוטיבציה. חיפשתי ביפו ובגליל מקום שיכול להתאים למפגש יהודי־ערבי. פניתי למורים ולמנהלי בתי ספר יהודים וערבים ואמרתי להם שאני רוצה להפגיש יהודים וערבים. היתה הרבה היענות והתחלתי לארגן מפגשים. כך הגעתי למשפחת ה'סולחה'. נפגשתי איתם וסיפרתי להם מה אני עושה ומה החזון שלי, והם אמרו שהם גם עושים דברים כאלו והציעו שאעבוד איתם. הייתי צריך לוותר על הרבה אגו ולא תמיד לעשות דברים בדרך שלי. נזכרתי בבחור מאיראן שפגשתי בספרד שאמר לי פעם, "אל תנסה לעשות הכול לבד. תזכור שהמטרה היא מה שאתה רוצה ליצור, ולא האגו שלך." בסולחה הייתי אחראי על כל מה שקשור לעבודה עם ילדים - כל מתחם הילדים ומפגשים בין ילדים. התחלנו לצרף בני נוער והתחלתי להוביל את ה'סולחיתה' - מפגשי הנוער. המפגשים היו מאוד מוצלחים, והם ממשיכים עד עכשיו, אנחנו עושים זאת כבר כמה שנים.

    • איך נולד רעיון הסולחה, ומה כוללת הפעילות?

      החזון של הסולחה הוא להפגיש בין העמים, בין התרבויות, בין בני האדם באשר הם, באזור הכואב הזה, למפגש קרוב, אמיתי ופשוט. המפגשים מתקיימים בדרך כלל בטבע, דרך חוויה אנושית, דרך סיפורים אישיים, דרך שירה, דרך הליכה, דרך הכנת אוכל ביחד. אלה הדברים הבסיסיים שאנחנו חווים, שמזכירים לנו את האדמה ואת הרוח. יש רצון עז להביא ריפוי והבנה שיש כאן המון כאב ואנחנו מנסים ורוצים להביא ריפוי למקום הזה. זה קורה קודם כול דרך המפגש, ההקשבה לסיפור שלך, זה מביא הרבה ריפוי. ההכרה בכאב שלך מאפשר לך לראות את הכאב שלי וגם להכיר בו. סולחה היא בעצם דרך לפיוס שנהוגה בשבטים בדואים, כששני שבטים נלחמו שנים, הרגו אחד את השני בגלל נקמת דם והיו במעגל דמים. הסולחה נועדה לאפשר להפסיק את המעגל הזה. השבטים פונים לצד שלישי, לחכמי השבט שמארחים את שני הצדדים, וכך נוצר מרחב בטוח שבו אפשר להיפגש. כל צד מספר את הסיפור שלו ועורכים טקס שבו אוכלים ושותים קפה ביחד. זה מחבר ברמה האנושית, הבסיסית, ואז צריך לסלוח. לפי הנוהג הזה יש לשלם למי שנפגע, כדי להכיר בכאב ובפגיעה, ויש בקשת סליחה. עמים נוספים נוהגים בשיטה הזו. המייסדים של הסולחה (גבריאל מאיר ואליאס ג'אבור) שאלו את המילה "סולחה" ואת הרעיון של יצירת מרחב שבו אפשר להיפגש ולנסות להגיע לסליחה, או לפחות להבנה ולהכרה. יש כל מיני שלבים בדרך לפיוס. זו דרך ארוכה וצריך ללכת בה שלב־שלב, בעיקר כשיש כל כך הרבה כעס וחוסר אמון. בדרך לפיוס צריך אורך רוח. שני הצדדים צריכים לעבוד על חוסר האמון ולהפוך אותו לאמון הדדי. כל פעם שאנחנו בונים אמון משמעותי אנחנו יכולים לעבור לשלב הבא. במקום לחנך לשנאת האחר, להתגוננות ולקורבנות צריך לחנך לפלורליזם, להבנה ולקירוב, אם זה דרך מפגשים, דרך שינוי תוכנית הלימודים בהיסטוריה, בספרות ובתקשורת. צריך לתת מענה לצורך של הישראלים בביטחון ושל הפלסטינים ברמת חיים נורמלית.

    • תוכל לספר לי קצת יותר על המשתתפים משני הצדדים, איזה אנשים משתתפים במפגשים ואם יש מפגשי המשך?

      משתתפים אנשים מקהילות מגוונות, בעלי רקע ודת מגוונים. פגשתי אנשי ימין ושמאל, מתנחלים ואנשים המזוהים עם החמאס, מאמינים וספקנים, ילדים ומבוגרים, נשים וגברים. כולם רוצים לספר את סיפור חייהם ולהקשיב לסיפורו של האחר. במשך השנים השתתפו במפגשי הסולחה מעל לשנים־עשר אלף בני אדם במפגשים אינטימיים בבתים או במגה־מפגשים של אלפי בני אדם. יש גם מפגשי המשך, ורבים חוזרים וממשיכים כמנחים או כצוות או פשוט באים שוב כי נוצרים יחסים. יש לי כעת חברים ברמאללה ובג'נין, ביפו, ביריחו ובעזה וגם בארצות ערב אחרות שנחשבות אויבות. נוצרת אוירה חמה של אכפתיות.

    • היכן נערכים המפגשים?

      רוב המפגשים מתקיימים בארץ מטעמי נוחות אבל התקיימו די הרבה מפגשים, בעיקר בבתים, בבית אומר, בחברון, ברמאללה, לפעמים בבית ג'אלה - בטליתא קומי ובים המלח - באזור c, בכל המקומות שמאפשרים מפגש.

    • מה אתה מצפה שמשתתפי הסולחה יעשו אחרי המפגש?

      אני מקווה שכל אחד הולך עם תחושה שהאחר הוא קצת פחות מפחיד, קצת פחות אויב. מי שמשתתף במפגש הוא עד למעין קסם, לאירוע מכונן, וחשוב שיבוא הביתה ולחברים ולספר על זה. כשמספרים זה משפיע על מעגלים יותר רחבים. שמירה על קשר יוצרת תקווה. הרבה פעמים אחרי מפגש נוצר ואקום כזה, בעיקר כשצריכים לחזור למציאות קשה. אם שומרים על יחסים אפילו בטלפון זה מראה שלא רק באת למפגש אלא שגם נקשרת, שאתה לא לבד. דבר נוסף זה לפעול לקיים מפגשים מהסוג הזה משני עברי החומה בתוך הקהילות, לפעול כדי להשפיע על המציאות ועל הסביבה - החל מלחתום על עצומה עד לפתוח גן ילדים, לעשות עוד מפגש או פעילות שיוצרת שינוי בתודעה, או מיצג, או הפגנה, כל דבר שיכול להשפיע באמת על החיים.

    • בפעילות ההדברות, מה הכי חשוב לך להשיג?

      אני רוצה להשיג הכרה הדדית באנושיות, בכך שאנחנו בני אדם. אני רוצה שאנשים יבואו, ייפגשו, יסתכלו אחד לשני בעיניים ויגידו לעצמם, זו לא המפלצת שבניתי לי בראש, זה לא הדימוי שהכרתי אלא בן אדם כמוני שצוחק, אוכל, בוכה, כואב וחולם. המצב הקשה כאן כיום הוא תולדה של המון פחד, דמוניזציה וחוסר אמון, של שני הצדדים, שמתחזק עם כל פיגוע או מעשה הרג. אנחנו כל הזמן מגיעים לאותו מקום של אלימות, ואני מאמין שכדי לשנות צריך קודם כול לבנות ולחזק את האמון. זה תהליך מאוד ארוך שיכול לקחת דורות, אבל אני מאמין שאנחנו חייבים להתחיל עכשיו, כמה שיותר מוקדם. זו עבודה קשה, בונים אמון במהלך שנים של עבודה, ואז נופלים כמה פגזים או פורצת מלחמה אחת וכל הגשרים קורסים. לעיתים קרובות אנחנו מרגישים בסולחה את משברי האמון ואת הפחד. אני חושב שהמפתח הוא התמדה - זה קשה ולפעמים בא לך ללכת ולעשות איזו עבודה אחרת פשוטה, ואתה ממשיך כי אתה מחויב למשהו שהוא גדול ממך. אנחנו צריכים מסה קריטית - עוד ועוד מפגשים, כדי לבנות מספיק אמון, כך שכשהמנהיגים ירצו לעשות הסכמים יהיה להם גב מעם שיאמר, "די. נמאס לנו. אנחנו רוצים להפסיק את [הסכסוך] ואנחנו סמוכים ובטוחים שאתם רוצים להפסיק, ויחד נוכל." ואז כל הסכם יעבוד. מדינה אחת או שתי מדינות - זה כבר לא ישנה, כי יהיה רצון להסכים.

    • בפעילות שלך בסולחה, מה נחשב בעיניך להישג קטן?

      לא מזמן הייתי בכפר בגדה במפגש הכנה לקראת ה'סולחיתה' - מפגש הנוער שנערך מדי כמה חודשים. היו שם בערך 30 איש וישבנו במעגל הקשבה. נזכרתי שהגעתי לאותו הכפר בתור חייל, ושיתפתי את יושבי המעגל בחווית המפגש עם התושבים מקומיים כשהיינו צריכים לעצור כמה אנשים. הייתה לידי מישהי שהיה לה נורא קשה לשמוע אותי. היא לא דיברה איתי אבל הרגשתי שקשה לה לשמוע. כעבור כמה שבועות פגשתי אותה שוב, והיא אמרה לי שמאז שסיפרת לה את זה היא נורא מבולבלת ומתוסכלת. היא אמרה, חיילים הרגו את אחי ועצרו את ההורים שלי, ועשו לי רע בחיים. היה לי קל לשנוא אותם. אבל עכשיו, אני רואה את הפנים שלך בכל חייל שאני רואה ואני אומרת, אולי הוא יהיה כמו אלעד, שעכשיו אני מעריכה ואוהבת." זה מעיד על המורכבות של המצב.

    • מה היו האתגרים הקשים ביותר שנתקלת בהם, וכיצד התגברת עליהם? האם אנשים מסביבך התנגדו לדרך שבחרת או עודדו אותך?

      אתגר גדול הוא באנשים שמובילים את המפגשים, ההתמודדות האישית שלהם והניסיון לגשר על הפערים ולהצליח ליצור משהו ביחד למרות כל המתח והלחץ הסביבתי וההשפעה של גורמים חיצוניים - אירועים ומלחמות, שמשפיעים על היחסים הבין־אישיים. זה מביא אותנו כל הזמן לבדיקה עצמית ולשאול, איפה לא הייתי בסדר? יש גם האשמות, ופתאום אני מרגיש שאני יהודי שמקפח את הערבים, והוא [הערבי] מרגיש שהוא קורבן. ואז אני מרגיש קורבן בגלל שאני מרגיש אשמה. אני מרגיש קשר מאוד חזק עם אותם אנשים, ואולי דווקא כי הם חשובים לי באופן אישי - הם חלק מהנשמה שלי - לכן זה מאתגר. אתגר נוסף הוא הוויתור. לעיתים קרובות אני מוצא שקשה לי לשחרר ולוותר על הדרך שבה אני חושב שדברים צריכים להיות. אני יודע איך מפגש צריך להיות, איך להפיק אותו, את מי להביא. אני שואל את עצמי, האם זה באמת מה שנכון ומתאים לשותפים הפלסטינים שלי? זה שהם נותנים לי להוביל אומר שזה הדבר הנכון לכולם? האם אני מוכן לוותר על הדרך שלי ולבוא למקום מלא של הקשבה ושותפות? הפלסטינים שמגיעים למפגשים וצריכים לעבור במחסומים סופגים השפלות ומתמודדים עם קשיים כמו חוסר יכולת להאכיל את הילדים. זה יוצר תסכול, ולעתים יש תחושה שהמפגש שהיה הוא אשליה. פעמים רבות הקהילות של אותם פעילים אומרות להם, "למה אתם הולכים לפגוש את היהודים? מה השתנה לנו בחיים? הכול נשאר אותו דבר אם לא יותר גרוע, ואתם עדיין הולכים?" הקיצוניים יקראו להם "משתפי פעולה". החיים לא קלים ל[פלסטינים] שפעילים. אני מרגיש שהרבה פעמים אנשים הולכים לאיבוד במקום הזה, כי רוב החיים שלהם הם שם, בתוך הקהילה שלהם, ואיתה הם צריכים להתמודד. אני חושב שזה אחד האתגרים הגדולים שלנו. לא רק איך להגיע לאנשים ולהמיס את חוסר האמון שם, אלא גם איך לשמור על האנשים שאיתם אנחנו עובדים. אם לא תהיה התעוררות גדולה, כל תנועת השלום תאבד הרבה אנשים. צריך לחזק עכשיו את הגרעין, בעיקר אחרי ההתשה הגדולה שנוצרה עם השנים ובמיוחד לאור המלחמה בעזה. אני מרגיש שיש תמיכה מהחבר'ה היהודים והפלסטינים והעזרה הזאת באה לידי ביטוי בשיתוף. אני רואה את זה הרבה בסולחה. המפגשים שבהם אנחנו חווים קושי, כשמגיעים למשברים ומתמודדים איתם, אלה המפגשים הכי עוצמתיים, לעומת [מפגשים] אחרים, שבהם זה קורה פחות, אולי כי לא רצינו להתמודד.

    • כיצד המשפחה שלך מתייחסת לדרך שבחרת?

      אני מרגיש שיש ספקנות, אבל הם תומכים ומכבדים אותי כי אני שונה בדרכיי מכל שאר המשפחה, שעושה דברים אחרים לגמרי. אבא שלי לא הבין מה אני עושה בעולם הזה. היה חשוב לו שתהיה לי משכורת קבועה ובטחון לפנסיה. הוא עבד בכור האטומי, והוא מת מסרטן לא מזמן. דרכו הבנתי משהו שמאוד חזק וקשור לסולחה. ליוויתי אותו בחודשים האחרונים לפני מותו, זה היה לפני שנה. בדיוק אז נערך מפגש של הסולחה והייתי בין המארגנים המובילים. נאלצתי לוותר על הנוכחות שלי שם ועברתי לבאר שבע לשלושה חודשים. הייתי עם אבא שלי כל הזמן, צמוד אליו, עד שהוא מת לי בידיים. הייתי איתו עד לרגע האחרון. סיפרתי קודם שחוויתי ממנו הרבה אלימות. הוא אף פעם לא ליטף אותי, תמיד הרגשתי ריחוק פיזי ממנו. כל החודשים האלה שהייתי איתו חיפשתי סליחה, רציתי שהוא יגיד לי, סלח לי בני על איך שהתייחסתי אליך. יש בי צלקות וכאבים ממנו וחיכיתי שיווצר מצב שבו נוכל לדבר, ונפתח את זה ונתחבק. זה לא קרה. זה הכניס בי המון מתח. אמרתי לעצמי ש[אבא שלי] תכף הולך לעולמו ולא נעשה סולחה. איך אשא את זה כל החיים? היה רגע שבו נודע לנו שזה כבר הסוף, והוא החזיק לי את היד וליטף את כף ידי. כל כך התרגשתי מזה ובאותו רגע פתאום לא רציתי שהוא יבקש ממני סליחה. לא הייתי צריך את הסליחה כי הבנתי שבאמת רציתי שהוא יאהב אותי, שיכיר בי כבן. האירוע עם אבי גרם לי לחשוב שהרבה פעמים צד אחד רוצה שהצד השני יבקש סליחה, וכל צד חושב שאם הוא יבקש סליחה זה יתפרש בתור נקודת תורפה. אם אני אכיר בכאב שלך, אתה תשתמש בזה נגדי, כי אני אודה שהייתי לא בסדר. ופתאום הכול התחבר לי, גם בקשר ביני לבין אבי וגם בהקשר של הסולחה והפלסטינים. הסקתי מזה שאנחנו לאו דווקא רוצים את הסליחה, שאף פעם לא מגיעה ומתסכלת, אלא שאנחנו רוצים הכרה פשוטה ובסיסית בקיום אחד של השני.

    • אילו לקחים למדת מהפעילות שלך?

      למדתי שאחד הדברים הכי בסיסיים והחשובים שצריכים להתקיים במפגש הוא הכרה הדדית. כשאני מקבל אותך כאדם ומקבל את כל מה שאתה מביא איתך [למפגש], אם זה כאב או אם זה תסכול, כשזה קורה אפשר לצאת לכל דרך. כשאני עובר תהליך עם עצמי ולומד לקבל אחרים באשר הם, בעצם אני עושה את אותה עבודה שאני מנסה לעשות בפעילות שלי במסגרת הסכסוך. למדתי שיש להקשבה סגולות ריפוי מדהימות, שההקשבה היא אחת הדרכים הגדולות לריפוי. אבל זה לא עובד אם אתה מעמיד פנים שאתה מקשיב. עם השנים אתה לומד להעמיד פנים כאילו אתה מקשיב, אבל הריפוי לא עובד כשזה רק למראית עין, אלא רק כשזה אמיתי. למדתי שההתמדה חשובה ושיש לה הרבה מאוד כוח, וכמה שהיא משפיעה על אנשים אחרים. כי כשאני מתייאש זה יכול להשפיע על אחרים, ואני מודע לאחריות להמשיך גם כשכולם חושבים ש[הדרך הזאת] לא תצליח.

    • האם אתה רואה קשר בין העשייה שלך היום לבין שלום עתידי?

      הסכם שלום צריך לבוא כשהקרקע בשלה, כשמספיק אנשים מרגישים ביטחון ואמון שאפשר לסמוך על הצד השני בהסכם. אנחנו עובדים ובונים את האמון הזה, אם זה באלפי האנשים שנפגשו עד עכשיו, או במאות בני נוער שחוו מפגש קרוב ששינה את החיים שלהם. אני רואה את ההשפעה. זה נותן תחושת ביטחון ועידוד שמה שאנחנו עושים נכון, שזה עובד ושיש לזה תוצאות. המעגלים מתרחבים והכוח גדל. תמיד יש תחושה שאנחנו לא עושים מספיק, אבל ההתמדה, לא רק שלנו אלא גם של עוד הרבה אנשים שעושים עבודה מדהימה בתחום הזה, מביאה תקווה שמשתמרת. הארגונים השונים מתחילים להבין שלבד זה לא תמיד ילך, ומתחילים לעשות כל מיני דברים ביחד וצוברים יותר כוח השפעה. ההתמדה והפתיחות להתחבר ולפעול בדרכים חדשות משפיעה על השלום שיכול לבוא. זה כמו לנטוע עץ, זו השקעה לטווח ארוך.

    • האם לדעתך הפחדים של הישראלים והפלסטינים דומים?

      אני חושב שפלסטינים מתעסקים פחות מהישראלים בשאלת הפחד, קודם כל כי הם צריכים פתרון לבעיות היומיומיות שלהם. יהודים או ישראלים־יהודים מתעסקים יותר עם שאלת הפחד כי באנו מהשואה - אנחנו עם נרדף - וגם משום שאנחנו מנסים למצוא הצדקה למה שאנחנו עושים [לפלסטינים]. אני מאמין שאם הייתי פלסטיני הייתי מדבר יותר על הבעיות היומיומיות שלי, על הצדק שצריך להיעשות ועל חוסר הצדק במציאות, ודורש להכיר בכאב ובתוצאות הכיבוש. הצרכים היומיומיים והמיידיים שלנו שונים. הישראלים זקוקים לביטחון כי הם באים ממקום של פחד, והפלסטינים זקוקים לצדק כי הם באים ממקום של אי צדק ותחושת קיפוח. חוסר אמון, פחד ודמוניזציה מזינים את המשך המעגל הזה.

    • מה נותן לך השראה?

      אני מתעודד ומקבל השראה מהמיילים והטלפונים של החבר'ה הצעירים שאומרים שהם רוצים להיפגש, ואני רואה עד כמה זה חשוב להם. [אני מתעודד מ]הידיעה שבאירופה וברחבי העולם נלחמו מאות שנים והרגו מיליוני אנשים ופתאום קם לו האיחוד האירופי. זה מעודד שכבר אין אפרטהייד. למרות כל כוחות ההרס, לעולם יש כוח פנימי שיוצר צמיחה והתחדשות. רואים את זה ביערות שנשרפים ושוב צומחים מחדש. אני מאמין בטוב שבאדם, אני מאמין שיש בנו שמחה ואהבה וצריך לזכור את זה, הם חבויים ומחכים לערוץ שבו הם יוכלו לבוא לידי ביטוי.

    • האם אתה מקבל ביקורת על כך שהגישה שלך תמימה או מנותקת מהמציאות?

      שמעתי דברים שגם העלו בי ספקות או שאלות. אני מבין מאיפה באים הספקות, והספקות מעוררים אצלי ספקות שכבר קיימים. לפעמים אני שואל את עצמי, אולי אני צריך לעשות בעיקר דברים שישנו את האי צדק שקיים, ופחות ליצור מרחב למפגשים? אבל משהו בפנים מרגיש לי שזה נכון לי להשקיע גם לטווח ארוך. אני בקשר עם כמה אנשים מבוגרים מאוד וחכמים מאוד, שתומכים מאוד בדרך שבחרנו וזה מעודד.

    • מה החזון שלך?

      אני מרגיש שאנחנו בדרך ליצירת מסה קריטית של אנשים, והיא תשפיע על כלל האוכלוסייה. שני המפתחות הם להכיר בעובדה שהאחר הוא כמוני ולהבין שאני זה שאחראי לשינוי. ברגע שאני אתחיל לעשות משהו ולא רק אשב בסלון ואתלונן על המצב, רק אז יהיה שינוי משמעותי. אני מאמין שאנחנו קרובים למסה כזאת. זה לא חייב להיות רוב אלא אחוז מסוים מהאוכלוסייה שיגיע לתובנה ולתודעה הזאת, ואז זה ישפיע על כולם. יש גם כוח נגד למסה הקריטית הזאת, כוח ההרס נורא חזק. גשר אפשר לבנות בחודשים ולהרוס אפשר בשניות. דמייני את שני הכוחות האלה - מצד אחד היווצרות של מסה קריטית של שינוי תודעה ומצד שני פחד מהשינוי וניסיון להרוס. מי ישיג את מי בתחרות בין השינוי להרס העצמי? האם אנחנו נצליח לשנות או שנהרוס את עצמנו? אני מאמין שמה שיכריע הוא שכל מי שקוראים את המילים האלה - וגם מי שלא - יבינו שהם אחראים לשינוי. אני רוצה שכל אחד יקום ויאמר שיעשה ולו משהו קטן ביותר.

    • איפה אתה רואה סימנים של תקווה?

      אני רואה סימנים של תקווה בילדים. הילדים מסוגלים לקבל את השונה ולחיות בעולם שלמבוגרים קשה יותר לקבל. כיום ילדים גדלים כאן באווירה של שנאת האחר וחוסר אמון ובאחריותנו לנסות להשפיע כמה שיותר כדי שהם יגדלו אחרת. סוף