אינאס רדואן
    quote
    "בסוף הסכמתי, לא מתוך רצון להקשיב אלא מתוך סקרנות. אם הם רוצים לדבר, שידברו, אני לא חייבת להבין את הכאב שלהם או להזדהות איתם. כשהם התחילו לדבר הבנתי שהם אומרים את אותם הדברים שאני נהגתי לומר אבל מנקודת מבט אחרת"

    רקע

    מקום מגורים: זבאבדה, ג'נין נולד/ה ב: סעודיה שנת לידה: 1983 זהות: נוצרי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: דו-קיום/ דיאלוג/ פיוס אתר: Building Bridges for Peace מקום עבודה בניית גשרים לשלום מראיינת ג'ולין מחלוף תאריך הראיון 2004

    אינאס רדואן לומדת ניהול מערכות בריאות באוניברסיטה האמריקאית בג'נין. בשלוש שנים האחרונות היא מעורבת בתוכנית 'בניית גשרים לשלום', שבה נפגשות נערות פלסטיניות, ישראליות ואמריקאיות. בשובן, הפלסטיניות והישראליות ממשיכות להיפגש בתוכנית המשך בת שנה. אינאס השתתפה בתוכנית וגם הדריכה בה

    • ספרי לי קצת על עצמך. היכן נולדת ומה את עושה היום?

      שמי אינאס רדואן סעיד, בת 21. אני לומדת באוניברסיטה האמריקאית בג'נין וגרה בזבאבדה, ליד ג'נין. נולדתי בסעודיה ואחר כך עברתי עם משפחתי לפלסטין, כאן אני חיה רוב חיי. עברנו בין ירדן ופלסטין כי אמא שלי מירדן ואבא שלי פלסטיני. המשפחה של אימי עברה לירדן אחרי 1967 ונשארה שם, ואבא שלי נולד כאן בג'נין.

    • ספרי לי על הפעילות שלך הקשורה בשלום ועל מפגשיך עם ישראלים.

      התחלתי בשנת 1996 בעפולה, צריך היה להיערך מפגש בין תלמידי בית ספר פלסטינים וישראלים אבל אחר כך הישראלים לא רצו להשתתף, הם פחדו להשתתף במפגשים למרות שהמצב אז לא היה קשה. אחר כך בשנת 1998 נסעתי לצרפת להשתתף בתוכנית הסברה פלסטינית לאירופאים. רוב הפעילויות התמקדו בדיון על הנוצרים בפלסטין בגלל שהאירופאים לא ידעו בכלל על קיומנו. אחר כך הפעילות שלי נפסקה כי הייתי עסוקה בבחינות הבגרות. כשהייתי בשנה הראשונה באוניברסיטה השתתפתי בתוכנית 'בניית גשרים לשלום' שבה אני מעורבת זה שלוש שנים, עד היום.

    • מה גרם לך לחזור לפעילות בשנת 1998?

      הנסיעה בשנת 1998 הייתה תוכנית שארגננו אנחנו התלמידים. אף אחד לא מימן אותנו, זה היה על חשבוננו, למשך חודש. ליווה אותנו המורה לצרפתית, הוא לקח אותנו יחד עם אישתו בגלל שהם הכירו את המקומות שם. הכנו הצגה קצרה בצרפתית, דֶּבְּקָה עממית ומחזה נוסף שתכננו להציג בפניהם. עבדנו על ההכנות במשך שלושה חודשים ואף אחד לא תמך בנו, היינו צריכים להשיג את התלבושות ואת הבגדים המסורתיים הפלסטיניים בשביל ריקוד הדֶבּקה מהתושבים המקומיים בגלל שבית הספר לא סיפק לנו אותם. הכנו את הכול בעצמנו.

    • איך הגעת להשתתף בתוכנית 'בניית גשרים לשלום'?

      זה היה בשנת 2002 כשהייתי בשנה הראשונה באוניברסיטה. קרובת משפחה שגם למדה איתי באוניברסיטה, רזאן מחלוף, סיפרה לי על התוכנית כי היא השתתפה בה כבר בעבר. הכרתי את הרעיון שעומד מאחורי התוכנית אבל לא את התוכנית עצמה. השתתפתי כבר בתוכניות דומות המבוססות על אותו הרעיון – שיש משהו פנימי שאנחנו לא יכולים להעביר אותו כשאנחנו כאן ויכולים להעביר אותו כשאנחנו בארץ אחרת, במקום אחר. הפעם הראשונה שהשתתפתי במחנה של בניית גשרים לשלום הייתה טובה מאוד, זה היה נסיון חיובי ושונה מהנסיון הקודם שלי. לא ציפיתי שזה יהיה כך.

    • במה בניית גשרים לשלום הייתה שונה מהתוכניות האחרות שהשתתפת בהן קודם?

      התוכניות שבהן השתתפתי קודם, מטרתן הייתה שאדבר על הכאב שלי. לא ידעתי ולא רציתי לשמוע על כך שהצד השני גם חווה כאב, לא רציתי לשמוע, לא רציתי להבין ולא רציתי אפילו לדמיין לעצמי את זה. בהתחלה הרגשתי שאני חייבת להקשיב ל[משתתפים הישראלים] ולא רציתי לשמוע. לדוגמה, בפעם הראשונה כשהם אמרו שהם רוצים לדבר על הפיגועים בישראל אמרתי שאני לא רוצה לשמוע ואין דבר שיכול לגרום לי להקשיב. רציתי להיות [בתוכנית] רק כדי להראות לעולם מי אני. אבל נאלצתי להקשיב להם בפעם הראשונה, ובסופו של דבר הבנתי שזה לא הוגן שאני אמשיך לדבר ולא אקשיב להם. בפעם הראשונה באמת הרגשתי שמכריחים אותי להקשיב וזאת הייתה בעיה. הם התעקשו לדבר על הכאב שלהם ועל מה שהטריד אותם. בסוף הסכמתי, לא מתוך רצון להקשיב אלא מתוך סקרנות. אם הם רוצים לדבר, שידברו, אני לא חייבת להבין את הכאב שלהם או להזדהות איתם. כשהם התחילו לדבר הבנתי שהם אומרים את אותם הדברים שאני נהגתי לומר אבל מנקודת מבט אחרת. אופן הדיבור שלהם שונה אבל אבל הם אמרו את אותם הדברים שאני אמרתי. הם אמרו שהם מפחדים לנסוע באוטובוסים לדוגמה, אני אמרתי שאני מפחדת ללכת ברחובות ג'נין או לשבת במכונית שנוסעת מאחורי מכונית של מבוקש או להיות בסביבתה... השמות שונים אבל הרעיון היה אותו רעיון. הם דיברו על הילדים אצלם שמתו ואני מיד סיפרתי להם על מחמד אלדרה ואימאן חג'ו ורשימה נוספת שזכרתי של שמות ילדים שנהרגו. כשהם התחילו לדבר על הילדים שלהם הרגשתי שהשמות השתנו אבל הרעיון הוא אחד: שני העמים סובלים. וכמו שאמרתי קודם, נתתי להם לדבר כדי להוציא את מה שעל ליבם אבל לא היה לי איכפת – שיגידו מה שהם רוצים – אבל אחר כך התחלתי להבין. [במחנה] פגשנו אנשים בגילאי 18-19, בגיל הזה הישראלים הולכים לצבא, לכן ניסינו לגרום להם להבין. אני מבינה שאדם אחד או שניים לא יכולים לשנות את מדיניות הממשלה שלהם אבל לפחות כשהם הולכים לצבא, אם הם הולכים, הם יכולים להתנהג לפלסטינים בצורה טובה יותר ממה שהחיילים הישראלים מתנהגים אלינו כיום. הם הבינו אז שיש פלסטינים טובים. מעבר לזה, חלק גדול מהמשתתפים הישראלים סירבו ללכת לצבא אחרי שהשתתפו במחנה בגלל שהם הבינו שלא כל הפלסטינים הם אותו הדבר. גם אני הבנתי את זה: שהם [הישראלים] לא כולם אותו הדבר. עד אז, ראיתי ישראלים לובשי מדים בלבד. בפעם הראשונה שראיתי אותם ציפיתי לראות אותם במדים. זה לא נשמע מציאותי אבל זה מה שציפיתי, לא ציפיתי לראות אותם לובשים ג'ינס וחולצה רגילים, כמוני. [במחנה] פגשנו אנשים בגילאי 18-19, בגיל הזה הישראלים הולכים לצבא, לכן ניסינו לגרום להם להבין. אני מבינה שאדם אחד או שניים לא יכולים לשנות את מדיניות הממשלה שלהם אבל לפחות כשהם הולכים לצבא, אם הם הולכים, הם יכולים להתנהג לפלסטינים בצורה טובה יותר ממה שהחיילים הישראלים מתנהגים אלינו כיום. הם הבינו אז שיש פלסטינים טובים. מעבר לזה, חלק גדול מהמשתתפים הישראלים סירבו ללכת לצבא אחרי שהשתתפו במחנה בגלל שהם הבינו שלא כל הפלסטינים הם אותו הדבר. גם אני הבנתי את זה: שהם [הישראלים] לא כולם אותו הדבר. עד אז, ראיתי ישראלים לובשי מדים בלבד. בפעם הראשונה שראיתי אותם ציפיתי לראות אותם במדים. זה לא נשמע מציאותי אבל זה מה שציפיתי, לא ציפיתי לראות אותם לובשים ג'ינס וחולצה רגילים, כמוני.

    • מה הניע אותך להשתתף בתוכנית?

      בדיוק כמו בתוכנית ב-1998, הרגשתי שאני צריכה לקחת אחריות על הדברים בעצמי. אבל בפעם הזאת הרגשתי שיש אנשים שבאמת איכפת להם. בשנת 1998 כל מה שרציתי היה לדבר אל האנשים כאילו פניתי אליהם בבכי, שידעו מי אנחנו. בשנת 2002 הבנתי שגם אני צריכה להבין את האחרים. כשרזאן סיפרה לי בפעם הראשונה על הנושא, הייתי מלאת התלהבות ללכת לשם ולהראות להם [לישראלים] מי אנחנו ולספר להם עלינו. לכן התחלתי לקרוא ספרי היסטוריה ולצפות בחדשות, רציתי לדעת הכול כדי ליידע אותם. כשהיינו בדרך למחנה הייתה פעולה צבאית גדולה בעזה שנהרגו בה 13 ילדים פלסטינים, פעולה רחבה מאוד שזעזעה את הרחוב הפלסטיני. רציתי שהם ידעו על מה שקרה... וכאילו שהדבר היה מתוכנן, בדיוק באותו הזמן היה פיצוץ של אוטובוס, וכמו שמתו 13 ילדים שלנו, נהרגו גם ילדים ישראלים בפיצוץ האוטובוס הזה.

    • מה עשיתם כשחזרתם מאמריקה?

      היו צריכות להתקיים פגישות המשך ושנשמור על קשר בדואר אלקטרוני. התוכנית היא לא רק השבועיים שמבלים ביחד. נפגשנו לפעמים, וכמה פעמים כשהלכנו לבקר את רזאן באלעזריה הלכנו לפגוש כמה מהבנות הישראליות בתחנת אוטובוס ואז נהגנו ללכת לאנשהו. זה לא תמיד היה מאורגן. פעם אחת נסענו ביחד לטבחה לשלושה ימים. אני לא יצאתי הרבה אחר כך כי היה קשה לצאת מג'נין ולעבור את הקו הירוק בלי היתר יציאה לישראל. המקום הכי רחוק שיכולתי להגיע אליו הוא רמאללה וגם כדי להגיע לשם אני צריכה היתר יציאה. גם שם יש מחסום. בשבילי זה היה לא קל להגיע למפגשים אבל אני יודעת שנערכו כמה פגישות. נסעתי שוב בשנה השנייה כמדריכה בהכשרה ובשנת 2004 השתתפתי כחברת צוות.

    • מה חשבו האנשים סביבך כשנודע להם שאת מעורבות בפעילות משותפת?

      בהתחלה פחדתי לספר לאנשים. התוכניות האחרות שהשתתפתי בהן היו שונות ובפעם הזאת גם הרגשות שלי היו שונים. זאת הייתה הפעם הראשונה שגרתי איתם [עם היהודים] באותו בית, שאכלנו יחד והלכנו יחד למקומות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי איתם כל הזמן במקום קטן. לפני שהשתתפתי בבניית גשרים לשלום היה מפגש בית ספרי הדדי, פעם אחת, הלכנו לבקר בית ספר ישראלי ונפגשנו עם התלמידים לחצי שעה בערך אבל זה היה מרחוק, בקושי הספקנו להגיד שלום ולא הכרנו אחד את השני. בתוכנית הזאת גרנו באותו המקום ודיברנו על החיים שלנו. חלק מהן עכשיו הן מהחברות הכי טובות שלי, כמו אליענה ואדווה שהן יהודיות. אבל פחדתי לספר למישהו כאן שלא השתתף בתוכנית. אני מספרת להן [לאליענה ואדווה] הכול על עצמי ואני יודעת הכול עליהן. כשהיינו בניו יורק הלכנו ביחד לקניות, ואנשים היו שואלים אותנו "מאיפה אתן"? היינו משיבות להם שאנחנו מפלסטין, אחר כך אם שאלו מישהי אחרת מהן [הישראליות] והיא היתה אומרת "מישראל", האנשים היו מתבלבלים ושואלים אותנו שוב כדי לוודא שהם שמעו נכון. בנסיעה שלנו לארצות הברית באותה השנה עצרנו בהולנד לעצירת ביניים להחליף מטוס. [העובדים בנמל התעופה] ראו את המסמכים שלי ואת המסמכים של יועאד שנושאת דרכון ישראלי. הם שאלו אותנו את שאלות הבטחון הרגילות ואז אחד מהם אמר: "אני רוצה לשאול אתכן שאלה אישית, ואתן לא חייבות לענות, איך ייתכן שאתן חברות? אני רואה אתכם בטלוויזיה הורגים אחד את השני, איך זה ייתכן שאתן יחד עכשיו?!"

    • מה חושבים החברים שלך כשאת מספרת להם על הפעילות הזאת?

      הם לא יודעים, אני לא אומרת להם שיש שם ישראלים. אני מספרת להם שיש פלסטינים, פלסטינים ישראלים ואמריקאים בלבד, בגלל שהם לא יהיו מוכנים לקבל את זה. קשה לי להגיש להם שיש לי חברה יהודייה. אני יודעת את זה בגלל שלפני שהשתתפתי בתוכנית אני עצמי חשבתי שהיהודים הם כלבים... לא הסתכלתי עליהם באופן שאני מסתכלת עליהם עכשיו. אם החברים שלי היו יודעים, הם היו חושבים שאני מבזבזת את הזמן שלי ושאני לא עושה שום דבר מועיל. זה מה שאני חשבתי על מחנות השלום לפני שהשתתפתי בתוכנית: שהמטרה היחידה של היהודים היא לרצוח אנשים. זה בכלל לא קל להגיד שיש לי חברה יהודייה או שאני נוסעת למחנה באמריקה עם יהודים. ראשית, אנשים יחשבו שמכרתי את עצמי. יש הרבה אנשים צרי אופקים שחושבים כך. היתה לי חברה שידעה על התוכנית וכשאמרתי לה שאני משתתפת בה, היא אמרה לי: "את משוגעת? את עדין רוצה לפגוש אותם כשהם רוצים להפציץ את אלאקצה? איך יכול להיות שאת עדיין חושבת על שלום איתם?" כשמישהו אומר את המילה "יהודי" הדבר הראשון שעולה בדעתם הוא אלה שרוצים לפוצץ את אלאקצה או להרוג את הילדים בעזה ובג'נין. הם לא יכולים לדמיין לעצמם שיהודי יכול להיות בן גילם, כמוהם.

    • מה לגבי המשפחה שלך? מה הם חושבים על מה שאת עושה?

      אח שלי שלומד עכשיו באמריקה השתתף תמיד בתוכניות מהסוג הזה. הוא השתתף בתוכנית בשם בית ספר 'ניר' מאז שהוא היה בן שתים עשרה. גם אחותי ואחי התאומים השתתפו באותה התוכנית מאז שהיו קטנים לכן הם רגילים לרעיון. כשאני מספרת להם על התוכנית הם אומרים ששמעו את אותם הדברים בתוכנית שלהם, זה כאילו הם (היהודים – א"ק) למדו כולם את אותן התשובות. זה גם המצב אצלנו, כולנו אומרים את אותם הדברים כי כולנו חיים באותה הסביבה ועברנו את אותה ההיסטוריה. לכן יש לנו את אותן התשובות. בית ספר ניר הוא פרויקט גדול יותר ולכן יש להם הרבה חברים שם. הם נפגשים בתורכיה ויש שם משתתפים ממדינות שונות כמו מצרים וקפריסין. אחי הקטן השתתף גם במחנה קיץ משותף עם ערבים ישראלים, וגם איתם קשה לנו להיפגש כי אין לנו אפשרות להגיע אליהם. הוא יודע מה זה יהודי ומה זה פלסטיני ישראלי, ושהם ערבים פלסטינים שחיים בתוך ישראל.

    • מה הם האתגרים הנוספים הניצבים בפניך?

      אין בכלל תמיכה מאנשים סביבנו ומחברים. ייתכן שהמשפחה שלי תומכת בי בחלק מהדברים אבל הם תמיד מפחדים ותמיד מזהירים אותי מלדבר על דברים מסוימים או להזכיר דברים מסוימים. כמו כן ישנו המצב לגבי פגישות ההמשך, שנראה כבלתי אפשרי, כי אני צריכה לנסוע בשש מוניות שונות כדי להגיע לירושלים וכל זאת בדרך של הסתננות. במצב רגיל, הדרך לירושלים יכולה לקחת בערך שעה וחצי אבל עכשיו זה לוקח לי חמש או שש שעות. אני מחכה שעות במחסום, אבל עכשיו אני לא עוברת דרך המחסום אלא עוברת באמצעות הדרכים העוקפות דרך טול כרם בגלל שמשרד התיאום והקישור הישראלי לא נותן לנו אישורים יותר. לא עברתי במחסום חמרה מזה שנה. אני הולכת בדרך הארוכה לענבתא, משם לטול כרם ואחר כך לרמאללה. זה האתגר הראשון. הדבר השני הוא שאני לא מספרת לאף אחד כאן את מה שבתוכי, אני לא מספרת להם מה היה במחנה. אם שואלים אותי איך היה, כל מה שאני אומרת הוא: "נהניתי". אלא אם אני מוצאת מישהו שיכול להבין וזה נדיר, ואז אני מספרת קצת על המחנה. אני לא מטילה את האשמה על האנשים אלא על המצב שבו הם חיים. אם היה שלום ואנשים היו יכולים להיפגש... אני מתכוונת לכך שלפני האינתיפאדה אנשים מעפולה היו באים בכל שבת לג'נין. זה היה מספיק שידענו שאנחנו יכולים ללכת אליהם והם יכולים לבוא אלינו. כשהייתה לנו האפשרות לנסוע לחיפה ולתל אביב בכל זמן, ראינו את בני האדם שם. אבל כשאנחנו לא רואים דבר מלבד חיילים, טנקים, מטוסים חמושים שמסתובבים סביבנו כאילו הם הולכים למלחמה עם צבא אחר – זאת המחשבה היחידה שיש לנו עליהם, ולכן אני לא יכולה להגיד לחברים שלי שהייתי במחנה קיץ עם יהודים.

    • האם הפעילות הזו גרמה לך לפגוש אנשים שלא היית פוגשת ולבקר במקומות שלא היית מגיעה אליהם אלמלא היית מעורבת בה?

      כן, מתנחלת. אני לא יודעת מהיכן היא בדיוק אבל היא ממקום באזור ירושלים או בית לחם, לא מאזור ג'נין. בפעם הראשונה שנפגשנו שתינו נתקפנו בהלם. היא תמיד הסתובבה לידי כדי לוודא שאנחנו דומות. היא שאלה אותי המון שאלות כמו: "מה את אוכלת לארוחת בוקר?" אי אפשר לתאר את השאלות שהיא שאלה אותי ואיך היא שאלה אותי את כל השאלות האלה... היא תמיד ישבה לידי, נגעה בבגדים שלי ושאלה אותי על כל דבר, היא פחדה ממני. היא גילתה אותי כמו ילד שמגלה דבר חדש. היא אפילו אמרה לי שהיא לא תיארה לעצמה שיש אנשים כמוני בג'נין. היא לא חשבה שזה אפשרי שיש אנשים שהיא תוכל לדבר איתם. הדבר האחרון שהיא תיארה לעצמה הוא שהיא תפגוש מישהו מג'נין. היא אמרה לי שהיא ראתה אנשים מג'נין אך ורק בטלוויזיה, נושאים נשק ונלחמים בחיילים. היא הסתכלה עליי אפילו כששתיתי מים, אז אמרתי לה: "תרגעי, אני אנושית!" אני לא מאשימה אותה, ההורים שלה לא הרשו לה לצאת ולא הרשו לה לנסוע באוטובוסים. היו גם שתי נערות יהודיות דתיות שהקפידו לשמור ולאכול רק כשר. אחת מהן קראה לי כל הזמן 'החברה הטרוריסטית שלי' בגלל שאני מג'נין. היא תמיד אמרה מה לימדו אותה בחברה שלה עלינו אבל לי היא תמיד אמרה: "אני לא רואה את זה בך, את אדם טוב". זאת היתה הפעם הראשונה שבמחנה השתתפו מתנחלת ונערות דתיות. לא היה להן מושג שיש דבר שנקרא פלסטין! בהתחלה חשבתי שהן לועגות לנו ומנסות להוכיח שאנחנו לא קיימים. אחת מהן באמת לא ידעה שפלסטין קיימת, היא חשבה שאם היא תחפש את הערך "ישראל" במילון היא תמצא בפירוש את המילה "פלסטין". היא באמת לא ידעה, היא לא המציאה את זה. היא חשבה שזה תרגום המילה "ישראל" בערבית. שאלתי אותה: "אז איפה אני גרה?" היא אמרה: "אני לא יודעת, בירדן?" אמרתי: "לא, אני גרה בג'נין". אז היא אמרה: "אני יודעת, אבל האם חיים שם אנשים?" אבל אני לא מאשימה אותה. זה מה שטוב במחנה, היא חזרה לכאן, סיפרה לחברים שלה ב[שנת] השירות על קיומה של פלסטין ועשו לה הרבה בעיות. הם קראו לה שקרנית ואמרו שעשו לה שטיפת מוח במחנה. היא הפכה לתומכת של הבעיה הפלסטינית, והיא דתיה שחיה בין אנשים דתיים. האם את יכולה לתאר לעצמך כמה מסתכנת אותה נערה כשהיא אומרת למישהו בסביבה שלה שהיא פגשה פלסטינית מג'נין? אין לזה תמיכה.

    • מה התוכניות שלכם לעתיד או מה אתם עושים בהמשך?

      לפני שבוע היה לנו מפגש המשך באזור חדרה. זה היה טוב מאוד אבל לא כולם היו יכולים להגיע למקום. לאחותי ולי לקח לי אחת עשרה שעות להגיע לשם. יצאנו בשעה ארבע לפנות בוקר והגענו בשלוש אחר הצהריים. כמו שציינתי קודם, אני לא יכולה לעבור בשום מחסום, אין לי אישור. היה לי היתר לרמאללה אבל לא נותנים לנו אותו יותר. אני צריכה ללכת בדרכים המתפתלות הרחק מהמחסום. אנחנו יוצאות ונכנסות לטול כרם. אבל פעם אחת בבית חנינא תפסו אותנו. הסברנו להם שאנחנו חלק ממחנה השלום והתחזינו כאילו אנחנו לא מדברות ערבית. אחרי שהם ראו את הוויזה שלנו לארצות הברית הם נתנו לנו לעבור. אחד מהם התלוצץ: "אנחנו אוהבים אתכם, פעילי השלום". הוא לא היה חייל אלא שוטר רגיל. בכל מקרה, הגענו לשער שכם ומשם היינו צריכות לקחת מונית כדי להגיע לבית של אדווה, מהצוות של התוכנית, אבל הם בדקו כל מכונית ומכונית. חשבתי לעצמי שהנה, הם כמעט עצרו אותנו ובסוף עזבו אותנו בפעם הראשונה לכן בטח יתפסו אותנו בפעם הזאת. חשבתי שלא נעבור ושנסתבך! אז במקום זה הלכנו לכנסיית הקבר. פחדתי מאוד בכל פעם שראינו חיילים, התחלתי לרעוד. זאת היתה הפעם הראשונה שתקפו אותי רגשות כאלה כי הייתי לבד עם אחותי ולא היה אף אחד שיכול היה לעזור לנו במקרה שמשהו היה קורה. אפילו הטלפון הנייד שלי לא פעל כי האזור הזה אינו נכלל באזור השירות. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי פחד כשאני על אדמתי. התחבאנו בכנסיית הקבר כי לא היה מקום אחר שיכולנו ללכת אליו. אחד השוטרים שם לב שבילינו שם הרבה זמן ושאל אותנו אם הכול בסדר. רעדתי, אבל אמרתי לו שאנחנו בסדר. נשארנו שם מהשעה עשר בבוקר עד השעה שלוש. החיילים היו בכל מקום – ממש בפנים שלי. זה היה פחד שמעולם לפני כן לא חשתי כמותו. התחלתי לחשוב שיאסרו אותי לשנה, שיחפשו בתיק שלי מתוך מחשבה שאני נושאת חומרי נפץ. זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. לבסוף הגענו למקום המפגש אבל חלק מהבנות לא יכלו לעבור את המחסומים כי הם נסגרו מיד אחרי שאנחנו עזבנו. הייתה נערה מרמאללה שלא הייתה יכולה לצאת. כל הפלסטיניות עשו את כל מה שביכולתן אבל רובן לא הצליחו להגיע. חלק מהבנות נתקפו הלם כשהן חזרו מהמחנה, הן השתנו. הנערה הדתיה, ההורים שלה לא הרשו לה להשתתף במפגש בגלל שנודע לה לגבי פלסטין, מה שההורים שלה הסתירו ממנה במשך שנים. האם אנחנו יכולים לדמיין מה זה לחיות עם המשפחה, כשלא מספרים לך שהיו אנשים אחרים שחיו על אותה האדמה שאתה חי עליה. זה לא קל לגלות את זה ולהסתבך בבעיות עם המשפחה והחברים, לכן ההורים שלה לא הרשו לה לבוא למפגש כדי שלא תגלה דברים נוספים. השנה משתתפים אמריקאים בתוכנית, לכן אולי פגישות ההמשך ייערכו מחוץ לארץ. בשביל האמריקאים זה מסוכן להגיע לישראל אז אולי זה יהיה באירופה או במצרים או במקום אחר שאנחנו יכולים להיפגש בו.

    • מה הוא הדבר החשוב ביותר שאת רוצה להשיג עבור העם שלך והחברה שלך?

      הדבר החשוב ביותר בשבילי, גם לפני שהשתתפתי בבניית גשרים לשלום ומאז שהייתי בצרפת, היה שאנשים שחיים בפנים ידעו עלינו, שחיים רחוק. אני מתכוונת לישראלים ולערביי ישראל כי אפילו ערביי ישראל לא יודעים עלינו דבר. הם צריכים לדעת שאנחנו לא שונאים את החיים ואנחנו לא רוצים רק לפוצץ את עצמנו, עליהם לדעת למה אנחנו עושים את זה כי אם הם יצליחו להבין אותנו הם יוכלו לעזור לנו. העובדה שאדם חוגר חגורת נפץ ומפוצץ את עצמו היא צעקה לעזרה. למה הוא פוצץ את עצמו? הוא רוצה להגיד להם שיסתכלו עלינו, "תראו אותי, למה אני עושה את זה, ועזרו לאנשים שנשארים". זאת ההקרבה הגדולה ביותר. הוא ויתר על הכול כדי לומר לצד השני שיראה אותו ולמה הוא עושה את מה שהוא עושה, כדי לעזור לאנשים האחרים על מנת שלא יעשו את מה שהוא עשה. האנשים צריכים לדעת שהמתאבד לא עושה את זה מתוך שנאה לחיים שלו ולא בשביל הכסף – הרי הוא מאבד את חייו, מה יעשה עם הכסף אפילו אם יקבל מיליונים? היהודים וערביי ישראל צריכים לדעת שהאנשים האלה כואבים וזועקים לעזרה.

    • מה את מחשיבה כהצלחה קטנה?

      שנגיע לשלב שבו הנערות מהמחנה יכולות להשפיע על הקהילות שלהן. אני לא מצפה שהן ישנו אותן. בהתחלה הן יכולות לשנות משהו מבפנים. עבורי אני מחשיבה כהצלחה עצומה את העובדה שנערה מבינה שפלסטין היא אינה התרגום הערבי לישראל! זו הצלחה גדולה שנערה, בסביבות גיל עשרים, לומדת על קיומה של פלסטין ומיידעת את החברים שלה על כך. וכמו כן, העובדה שנערה פלסטינית יכולה להגיד לחברים שלה שיש לה חברה יהודייה, גם זו הצלחה, זה דבר קשה. עלינו להבין שההתנגדות של האנשים למצב הנוכחי היא הפתרון. הפתרון איננו בידי המנהיגים. כל המהפכות התחילו מלמטה והתחוללו על ידי עמים שהתנגדו למצב שלהם. לא קרה בעבר שמנהיג אמר: "המצב הזה לא מוצא חן בעיניי ולכן אני אשנה אותו", האנשים הם תמיד אלה שעושים את השינוי, הם הניצוץ.

    • מה נדרש כדי להשיג את מה שאת רוצה עבור העם שלך?

      זה לא דבר קשה. ב'בניית גשרים לשלום' יש בערך חמש מאות נערות. אפילו אם הן לא משפיעות על אף אחד אחר, לפחות הן עצמן הושפעו במידה מסוימת. בתוכניות אחרות יש 500 אחרים, ואולי אף יותר. בבית ספר ניר ישנם אלפים. ויש את 'זרעים של שלום' ואת 'פנים אל פנים'. אם היו עוד כאלה, זה יכול לחולל שינוי. אם יהיה לפחות משתתף אחד בכל תוכנית שיוכל לעשות את ההבדל. פלסטין וישראל הן מדינות קטנות על המפה ומספר התושבים אינו גדול, לכן חמש מאות אנשים יכולים לעשות את ההבדל בבחירות. אם מבין הפלסטינים היו אלף או אלפיים אנשים שעובדים למען השלום זה יכול לשנות את פני הדברים במידה רבה.

    • מהו המצב האידיאלי מבחינתך, שאת רוצה להשיג?

      החלום שלי היה שיחזירו לנו את כל האדמה שלנו, פלסטין הרגילה כמו שהיא מופיעה במפה, כחתיכה אחת. אבל אחרי שהייתי במחנה, וביקרתי אותם, ראיתי שיש להם חיים, בתים ועבודה... החיים שלהם בדיוק כמו החיים שלי. זה לא שהם יכולים פשוט לעבור אם המקום לא מוצא חן בעיניהם כמו שעושים חלק מהמתנחלים. יש כפרים וערים שנבנו. אני לא רוצה להמשיך לחיות בדמיונות, מה שדמיינתי הוא בלתי אפשרי עכשיו, זה רק דמיון. הפתרון היחיד הוא שנפסיק לרצוח אחד את השני בגלל שאף אחד לא עוזר לנו, אפילו העולם כבר עייף מהבעיה שלנו. אני מתכוונת לזה שאמריקה תומכת בהם [בישראלים] מעט ואירופה תומכת בנו עוד קצת, עד שנמאס להם מאיתנו. ההרג ההדדי שלנו נמשך כבר למעלה מחמישים שנה. עלינו להיות מסוגלים לחיות יחד, מה לא בסדר בזה? חיינו ביחד לפני שישראל הייתה קיימת, היו הרבה יהודים. הבעיה היא שהמדינה שלהם נוסדה על בסיס הדת. מה עם הנוצרים והמוסלמים, האם הם לא רוצים לייסד מדינה? למה מדינה צריכה להיות נשלטת על ידי דת אחת, למה אי אפשר שכולם יחיו על פי דתות שונות מבלי שדת אחת שולטת על הדתות האחרות? זה לא בלתי אפשרי או דמיוני מכיוון שזה כבר קרה בעבר. כבר חיו בפלסטין עמים רבים, ודתות שונות שלטו בהם לאורך ההיסטוריה – זה מה שהיהודים לא מבינים. זה המקום של שלוש הדתות: המוסלמים רוצים אותו, הנוצרים רוצים אותו וגם היהודים. למה אנחנו צריכים לעבור את כל הבעיות האלה כשבסופו של דבר הוא לא יהיה שייך לאף אחד? האם אנחנו צריכים להמשיך להרוג אחד את השני בשביל זה? הפתרון היחיד טמון בכך שנשתכנע שהאדמה אינה שייכת לאף אחד אלא היא רכוש הכלל, ועליה להיות פתוחה בפני כולם כדי לחיות בה.

    • דיברת על שלוש הדתות החיות יחד על האדמה הזו. היכן את רואה את עצמך בתמונה הזאת?

      ביום הראשון שהיהודים עזבו את בית לחם ובאה הרשות הפלסטינית, למדתי בפנימיית מאר יוסף שם, היינו אז ברחובות וחגגנו את היום. זה היה בתקופה של חג המולד וצפינו בחיילים הפלסטינים, לובשי מדים, וזרקנו עליהם סוכריות. אחר כך הם הרסו את מרכז המשטרה הישראלית ליד כנסיית המולד וכולנו היינו שמחים. הדבר הראשון ששמעתי ביום ההוא היה: "אנחנו נשבור לכם את הצלב שלכם... קודם היהודים, אחר כך אתם הנוצרים". ברגע ההוא איבדתי תקווה. אני חושבת שהאדמה הזאת מקוללת, כולם רוצים לשלוט עליה אפילו אם עליהם להרוג אחד את השני, הם יעשו הכול מסיבות דתיות.

    • מה משמעות המילה שלום עבורך?

      השלום? אני שומעת עליו רבות, אנחנו מדברים עליו אבל אף פעם בכלל לא תיארתי לעצמי איך זה יהיה אם נחיה בו. מה שאני מדמיינת הוא רק איך הוא יהיה אבל אני לא חושבת שאנחנו נחיה בו, בואו של השלום קשה מאוד ורחוק מאוד. השלום תמיד היה חלום עבורי, חלום בלבד, להיות מסוגלים לחיות על אדמה אחת בלי שיעניין אותי מי חי בבית השכן או מי הולך איתי לבית הספר. כמו שהפלסטינים הישראלים והישראלים חיים באותו המקום, אני מתארת לעצמי ששלושה עמים חיים יחד באותה הדרך. במקור מדובר בשני עמים אבל המצב הפך אותם לשלושה בכך שהפך את הפלסטינים הישראלים לעם השלישי. בלי זה אני לא חושבת שיהיה שלום.

    • לאיזו קהילה בינלאומית יש לדעתך את ההשפעה הרבה ביותר כאן?

      היהודים אוהבים את האמריקאים, לכן הם היחידים שיכולים להשפיע על היהודים, לא אירופה ולא כל מדינה אחרת, כמו רוסיה, שלא עושות דבר פרט לדיבורים. מדינה כמו אמריקה היא מספיקה. מסיבה זו אני חושבת שזה טוב שהמחנה מתרחש בארצות הברית כי אז האנשים שנגדנו רואים מי אנחנו באמת. ההיסטוריה הוכיחה, אפילו בישיבות האו"ם, שאמריקה היא השולטת בכל העולם. היא המדינה היחידה שיש לה השפעה כאן, הם יכולים לתמוך בסכסוך כדי שיימשך או לשים לו סוף. הם יכולים להגיד לישראלים שהם יפסיקו לספק להם נשק ויפסיקו את הסיוע שלהם במידה ולא יפסיקו להרוג את הפלסטינים. היהודים נשענים במידה רבה על אמריקה.

    • אילו לקחים למדת על עצמך?

      הפתעתי את עצמי. תמיד נהגתי לומר שעלינו להחזיר את אדמות 1948, לא חשבתי שאוכל לקבל את האמת ונהגתי להחביא אותה בתוכי. כמו פליטי 1948 שלאחר תקופה ארוכה שהעבירו רחוק מבתיהם גילו שהם לא יוכלו לחזור כפי שציפו. למה הם המשיכו לשמור על מפתחות הבתים שלהם? הרי הבתים שלהם נהרסו. הם שמרו עליהם כדי לחיות בחלומות שלהם, ואני חייתי בחלום הפרטי שלי. כמובן שהמציאות טפחה על פני, אבל גיליתי שאני חזקה במידה מספקת. מה הביא אותי ללכת לירושלים? זה היה כדי להוכיח לעצמי, לפני שאני מוכיחה להם, שאני יכולה ושאני אגיע לתוך ישראל, שאני יכולה להגיע לאדמה שאני רוצה להגיע אליה גם אם זה יהיה רק כדי לצעוד עליה. שמחתי מאוד כשהגעתי לירושלים, הרגשתי שהצלחתי להשיג משהו בעצמי. למדתי שאני חזקה מספיק כדי להשיג את מה שאני מתכננת. הדברים הקטנים תמיד הופכים לגדולים. לפני כן, חייתי בלי שאיפות, כמו האחרים.

    • איך את מתארת לעצמך את הפתרון?

      ראשית שנהיה מציאותיים ונשכח את החזון הרומנטי שנחיה ביחד. צריכים לפתוח לנו את הדרכים כדי שנוכל ללכת לאן שאנחנו רוצים. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי בחברון או ביריחו. אנחנו לא רוצים ללכת לתל אביב. לפחות שיתנו לנו לעבור בחופשיות בתוך הגדה המערבית או פלסטין או מה שלא יהיה שמה – כל השמות האלה שמופיעים בחדשות ומבלבלים אותנו. אם בתור התחלה הם יתנו לנו לנוע בקלות זה יפתור את הבעיות שלנו וגם את הבעיות שלהם. למה הם בונים את הגדר? זה הופך את המצב לגרוע יותר עבורם. אחותי אמירה אמרה להם [לישראלים]: "גם אם תחלקו את המדינה שלכם לחתיכות ותתלו אותן באוויר אנחנו נגיע אליכם בכל מקום אליו תלכו". זה לא הפתרון, הם לא צריכים להתחבא, הם צריכים להתמודד מולנו. הם רק צריכים לפתוח את הדרכים ואז אף אחד לא יחשוב על לפוצץ את עצמו בתוך ישראל.

    • האם יש משהו שתרצי להוסיף?

      כן. אני רוצה לדבר על הגדר. זה מה שאנחנו מדברים עליו כל יום, האם זה הפתרון או לא. הם חושבים שזה הפתרון אבל זה לא הפתרון. היהודים חושבים שהגדר היא הפתרון אבל זה רק יגרום לבעיות רבות יותר. זה לא פתרון, הם פשוט לא יכולים לשים אותנו בכלא. הם לא נותנים לנו להגיע לירושלים למרות שזה מקום קדוש. אני מבינה שלא כל האנשים הם דתיים אבל כל הצרכים שלנו הם בירושלים, כמו לדוגמה בית המשפט של הכנסייה. סוף