אילתזאם מוראר
    סטודנטית לרפואה
    quote
    "אני מאמינה יותר בדרכי שלום, בהתנגדות הלא אלימה, משום שהיא סייעה לנו להשיג משהו [...] שטחים נרחבים של אדמות בודרוס היו צפויים להיות מופקעים, אבל בשל ההפגנות האלה הם הצליחו להפקיע רק חלק קטן מהאדמות שהם תכננו להפקיע. הם העבירו את תוואי הגדר לקו הירוק [...] צריך לנסות כל תיאוריה, ואם היא מצליחה משמעות הדבר היא שהיא יעילה."

    רקע

    נולד/ה ב: בודרוס שנת לידה: 1988 זהות: מוסלמי, פלסטיני, הגדה המערבית / רצועת עזה / מזרח ירושלים תחום פעילות: פעילות ישירה לא-אלימה אתר: מקום עבודה פעילה קהילתית, בודרוס מראיינת רולא סלאמה תאריך הראיון 2009

    כשהיתה בת 15 הובילה אילתזאם את הנשים שהשתתפו בתנועת המאבק הלא מזוין של הכפר בודרוס. היא תושבת הכפר הראשונה שהצליחה לחדור דרך שורת חיילי משמר הגבול הישראלים ולהגיע לדחפור. אומץ לבה דרבן את כל תושבי הכפר ומאשר את מקומן החשוב של נשים בתנועה. ההפגנות בבודרוס היו עבור אילתזאם, כמו עבור בני הנוער האחרים בכפר, ההזדמנות הראשונה בה פגשו ישראלים שאינם חיילים או מתנחלים. צפו בראיונות עם אילתזאם בסרט בודרוס.

    מאמרים ברשת

    • ספרי לנו על עצמך.

      שמי אילתזאם מוראר. נולדתי בשנת 1988, בכפר בודרוס שבנפת רמאללה. אני לומדת עכשיו רפואה במכללת סראייבו. תמיד חלמתי להיות רופאה. כשהייתי בת שש הלכתי לבקר את אבא שלי בבית הכלא, והוא הרים אותי ושאל אותי: "איזה מקצוע תבחרי כשתהיי גדולה?" אמרתי: "אני רוצה להיות רופאה." הוא אמר: "אני אעזור לך להיות רופאה אפילו אם אצטרך למכור את החולצה שלי." מאז דבקתי במטרתי. הייעוד שלי הוא להגיש עזרה, ואם אהיה רופאה אוכל לעזור - עבורי מקצוע הרפואה הוא שירות הומניטרי. כפלסטינית, אני סבורה שמקצוע הרפואה הוא המקצוע הטוב ביותר שבאמצעותו אוכל לעזור לתושבי כפרי. יש הרבה רופאים בערים ואילו באזורים הכפריים יש תמיד מחסור ברופאים ובשירותי בריאות. אני מתכננת לפתוח מרפאה בבודרוס כשאסיים את לימודי. נולדתי למשפחה פשוטה מהכפר בודרוס. אבי היה בין הלוחמים באנתיפאדה הראשונה. אחרי שנולדתי הוא נהיה מבוקש על ידי כוחות הכיבוש לשלוש שנים, ולאחר מכן היה עצור שש שנים, כלומר רוב הילדות שלי אבא שלי נעדר, לא היה איתנו. על אמא שלי נפל העול להיות אחראית על החינוך והגידול שלנו, מהבחינה החומרית והערכית. אחרי שאבא שלי בילה שש שנים בכלא, הוא יצא ועבד כפקיד פשוט במשרד הפנים. אני הבת הבכורה. יש לי שלוש אחיות ואח.

    • ספרי לנו קצת על בודרוס

      בודרוס נחשב אחד האזורים היפים ביותר בפלסטין, בשל האדמות הנרחבות והעצים הרבים שיש בו. בנוסף, התושבים בבודרוס, שמספרם אלף וחמש מאות איש, נוהגים זה בזה כאחים, כולם אוהבים זה את זה ועוזרים זה לזה. כך מרגישים בבודרוס שיש הרבה עזרה הדדית בין התושבים. יש בכפר בית ספר תיכון מעורב לבנים ולבנות, מועצה מקומית, והרבה אגודות ומוסדות.

    • איך הצטרפת למאבק נגד גדר ההפרדה בבודרוס?

      ב-2003 באמת לא ידעתי הרבה. לא ידעתי מהי הגדר ואיך היא תשפיע על חיינו. אמצעי התקשורת לא הרבו לעסוק באזור הזה, ולא שמענו על הפגנות נגד הגדר. התקשורת דחקה את הנושא של הגדר וההתנגדות לגדר לשוליים. אמרו לנו שהגדר תפריד בין הפלסטינים לישראל. אבל כשהגדר הגיעה ממש לבודרוס הדבר השתנה, המשמעות של הגדר השתנתה, כי היא לא הפרידה בין השטחים הישראליים והפלסטיניים, והיא בפירוש לא הוקמה לצורכי ביטחון. התברר לנו שהיא תגזול את האדמות באמצעות הפקעה נרחבת של אדמות הכפר בודרוס. יש ברחבי העולם תפיסה שגויה של גדר האפרטהייד. שמעתי וקראתי הרבה בעיתונים ובתחנות הטלויזיה, הם אפילו קראו לה בשמות שונים. הרבה מהם קוראים לה גדר ביטחון, כמו שישראל קוראת לה. זו שגיאה לקרוא לה גדר ביטחון, כי לגדר אין קשר לביטחון. הם קוראים לה גדר ביטחון מתוך מחשבה שהגדר מונעת פיצוצים, פעולות התאבדות, או התקפות פלסטיניות כמו שהם קוראים לזה. אם אתה טוען שאתה רוצה להשיג ביטחון – זו זכותם של כל האנשים להגן על בתיהם. אם אתה רוצה לבנות גדר, שתהיה על אדמתך. אין היגיון בכך שאתה רוצה להגן על עצמך ותבנה גדר על אדמת שכנך. במקרה כזה אתה משתמש ברכושו של האחר ולא ברכושך. הגדר גוזלת אדמות שטיפלנו בהן שנים רבות, והן נטועות עצי זית, המהווים מקור פרנסה עבור משפחות רבות בכפר. כשאתה בא וגונב אדמות, האם אתה מצפה להשיג ביטחון? האם באמת חשבת שלא תהיה תגובה? האם באמת חשבת שהאנשים פשוט ייכנעו? זה בלתי אפשרי שאנשים ישתקו כשעושקים אותם. כמו כן, הגדר גורמת להרבה קרבנות, והדבר מוליד זעם. קשה מאוד לאנשים לעמוד בחיבוק ידיים כשהם רואים בעיניהם שגונבים את אדמותיהם והורגים את בניהם. התברר לישראלים שהדחפורים לא יעבדו בלי שיהיו לפחות 200 חיילים שישמרו עליהם. אם יהיו 200 חיילים בכל מקום בו עובד דחפור, הדבר יתיש את הישראלים, משום שהאנשים מגינים על אדמתם בעוד הישראלים מגינים על הגדר. זה כשלעצמו כישלון בהשגרת המטרה לשמה הוקמה הגדר – הגדר היא זו שצריכה להגן עליהם!

    • ספרי לנו עוד על תפקידך בוועדה העממית למאבק בגדר בבודרוס.

      בניית הגדר בכפר התחילה בשנת 2003. בשנה זו החלה תנועת המאבק של תושבי בודרוס נגד בניית הגדר. הייתי בכיתה י', בת 15. אבי עמד הוועדה העממית למאבק בגדר, וכל הפגישות של הוועדה התנהלו בבית שלנו. חשבתי שחובתי כנערה וכן זכותי להיאבק בבניית הגדר. הכוונה היתה לקיים הרבה תהלוכות נגד בניית הגדר, אבל אני שמתי לב שרק גברים משתתפים בהן, ולא היתה בתהלוכות אף אישה. פגשתי אז את חברותי ואמרתי להן: "מה דעתכן שנשתתף בתהלוכה?" כמה מהן הסכימו, והאחרות אמרו: "ולמה שאשתתף בתהלוכה כשאין בה אף אישה?" כך נפגשנו, שבע או עשר נשים, והחלטנו להשתתף בתהלוכה. היינו הנשים היחידות. אחר כך ראיתי את אבי, שעמד בראש הוועדה העממית למאבק בגדר, ואמרתי לו: "למה רק גברים משתתפים בתהלוכה? אני חושבת שהנשים גם רוצות להצטרף לתהלוכות." הוא אמר: "זה לא מונפול של הגברים, הנשים יכולות להשתתף." אני חושבת שנולד רעיון לעשות תהלוכה של נשים בלבד. באמת היתה תהלוכה, ההשתתפות היתה מדהימה וההתלהבות נהדרת. כאשר יצאנו, הנשים, למקום שבונים את הגדר, היינו נלהבות, היתה לנו תחושת אתגר, שאנחנו עושות משהו. מאז לא יצאה שום תהלוכה של גברים בלבד, בלי נשים, בתהלוכות משתתפים גברים ונשים כאחד.

    • מה היו התגובות להשתתפות הנשים בתהלוכה?

      אבי תמך, משום שהוא מאמין שנחוצה התנגדות עממית הכוללת את כולם, גברים, נשים וילדים, מכל קבוצות הגיל, מכל הארגונים והמפלגות הפוליטיות. כשכולם משתתפים זו התנגדות עממית אמיתית. יש הבדל בין מצבה של ההתנגדות כשרק גברים השתתפו לבין מצבה לאחר שהחלו להשתתף נשים, ואנשים מכל קבוצות הגיל. ההישגים שלנו כבירים ומוכיחים שעשינו את הדבר הנכון.

    • איך הרגשת במהלך התהלוכות הראשונות האלה?

      אני גאה מאוד במשפחתי. יש לנו היסטוריה של מאבק – אבא שלי, הדודים שלי וסבתא שלי היו מספרים לי איך השתתפו באינתיפאדה הראשונה והשנייה. כשגדלתי שמעתי סיפורים על מה שעשו אבי והדודים שלי, ואיך רבים מהם נכלאו, ומה עשתה סבתא שלי. תמיד רציתי להשתתף, הרי פלסטין היא מולדתי – אבל לא ידעתי איך להשתתף. כשהגדר הגיעה לבודרוס, החלטתי שזו ההזדמנות שלי, שהגיע תורי. התרגשתי מאוד שזכיתי בהזדמנות לשרת את בני עמי. בכל תהלוכה פחדתי. אמרתי לעצמי שבפעם הבאה לא אפחד, אבל כשראיתי את הצבא הפחד היה חוזר. אבל תחושת הפחד לא השכיחה אצלי את החובה שאני צריכה למלא. ברגע שאתה רואה את הדחפורים והחיילים הפעולה מתחילה להיות ספונטנית. הייתי לוקחת דגל או מגאפון לפני כל הפגנה ופשוט הולכת קדימה. הפחד תמיד קיים, כי כל דבר אפשרי. החיילים אינם יודעים רחמים או חמלה, הם יכולים להכות אותך, לירות עליך או לעצור אותך, אבל יש חובה שהאדם צריך למלא. באחת ההפגנות, עמדו בערך 200 חיילים כחומה אנושית סביב הדחפורים, ואף אחד מאיתנו לא הצליח לפרוץ את החומה הזאת. מצאתי רווח צר שחשבתי שאני יכולה לעבור דרכו, ופתאום מצאתי את עצמי מאחורי שורה של חיילים, מול הדחפור. הייתי מבוהלת מאוד ולא ידעתי מה לעשות. עלתה בראשי מחשבה – לקפוץ לפני הדחפור. הדחפור עקר עצים וכך חפר בעצם שוחה, אבל השוחה לא היתה מאוד עמוקה, אז קפצתי לתוכה. כשראיתי את הדחפור הבנתי שאני לבד והייתי מבוהלת. אמרתי לעצמי: "מה אני צריכה לעשות מול דחפור?" הרי כל תנועה של הדחפור יכולה לפגוע בי. פחדתי שהנהג יפעל בצורה אימפולסיבית. מובן שההיסטוריה של הדחפורים לא הרגיעה אותי – רייצ'ל קורי נהרגה על ידי דחפור בעזה. הסתכלתי לנהג הדחפור בעיניים, ואני חושבת שהוא לא ידע איך לפעול. הוא הביט בחיילים והחליט לעצור, כי הוא לא יכול היה לעשות כלום. שבעה מהחיילים החלו לרדוף אחרי, דבר שיצר רווח בחומה האנושית ואפשר לאנשים מתושבי הכפר להצטרף אלי. בהתחלה פחדתי והייתי נבוכה, ואז בא בחור אמריקאי, טד, וקפץ לתוך השוחה. התחושה שלי השתפרה כי עכשיו היינו שניים במקום אחת, ומשום שאולי החיילים ייקחו בחשבון שהוא אמריקאי. אחר כך הצטרפה אלינו ידידה שלי, חברה ללימודים, ותוך כמה רגעים כולם היו בתוך השוחה. לא ידעתי מה עשיתי. דוד שלי אמר אחר כך: "עשית דבר מדהים, עצרת את הדחפור."

    • איך את מרגישה כלפי פעילי הסולידריות הישראלים והבינלאומיים שמשתתפים איתכם במאבק?

      כל חיי דמות הישראלי אצלי הייתה של החייל. כשהייתי ילדה, הייתי הולכת לבקר את אבא שלי בבית הכלא, והישראלים היחידים שפגשתי היו חיילים. החיילים הם אלה שבאו לכפר שלנו ופצעו את הגברים, פגעו בכפר שלנו וגזלו את האדמות. דמות הישראלי היתה זו של החייל הכובש. אבל בהפגנות האלה גיליתי שיש ישראלים אחרים, ושלא כל הישראלים חיילים וכובשים. כך השתנתה דעתי. הראו לי שישראלים מסוימים יכולים להיות ידידים שלנו, ושלא כל הישראלים הם חיילים. דעתי השתנתה אחרי שבתהלוכות השתתפו פעילים אמריקאים וישראלים. פעם חשבתי שהם שונאים אותנו, ורוצים לגרש אותנו. חלק מהם הפכו לידידים קרובים ויקרים שלי ואני מעריכה את זה שהם סיכנו את חייהם מרצונם החופשי כשהשתתפו בהפגנות. הכדורים שיורים החיילים הישראלים לא מבדילים בין פלסטיני לאדם שאינו פלסטיני. הלוואי שכל הישראלים היו מאמינים במה שמאמינים אלה שבאים לכפר שלנו להפגין סולידריות איתנו. הניסיון של בודרוס היה חשוב מאוד ומועיל מפני שכולם השתתפו בו. מתושבי הכפר השתתפו אנשים בכל הגילים, ילדים, צעירים וזקנים; השתתפו גברים ונשים; השתתפו כל הארגונים הפוליטיים בלי יוצא מן הכלל. בנוסף השתתפו פעילים בינלאומיים וישראלים וזה כמובן הפך את ההפגנות בבודרוס ליחידות במינן. בהפגנה היינו כגוף אחד ופעלנו כאחד.

    • האם את חושבת שהפלסטינים והישראלים יחיו בשלום?

      עבורי, משמעות השאלה הזו היא האם פלסטין תשתחרר. כן, בוודאי, אני מאמינה שהחירות היא הכרחית. גם אם זה ייקח זמן, וגם אם יידרשו קורבנות, אנחנו בהכרח נשיג את חירותנו בסופו של דבר. ברגע שהכיבוש יסתיים והעם הפלסטיני ישיג את חירותו ואת זכויותיו, ישרור אוטומטית שלום. לו הייתי חסרת תקווה, הייתי מפסיקה מזמן לדבר על הזכויות, על הכיבוש ועל הגנה על המולדת. אני תמיד מקווה למחר טוב יותר וזה מה ששומר על ההתלהבות שלי.

    • מהם לדעתך שורשי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי?

      הבעיה נובעת מהחלטה שגויה לפני 60 שנה, כשבריטניה החליטה לתת את פלסטין, מתוך תפיסה שהיא "ארץ ללא עם", ל"עם ללא ארץ" (היהודים). זו היתה תחילת הטעות. ההיסטוריה הוכיחה שהעם הפלסטיני תמיד חי בפלסטין ואיש אינו יכול להכחיש זאת. אני סבורה שאם נביט בלב הבעיה, לבעיה שלנו עם הישראלים אין קשר לדת. הבעיה היחידה בינינו היא הכיבוש. ישראל כבשה את ארצנו. אם תיפתר בעיה זו נתחיל להתנהג זה לזה כבני אדם. אבל כל עוד הכיבוש קיים, תמשיך דמות הישראלי להיות דמות הכובש. ברגע שהכיבוש יסתיים הכול ישתנה. בשביל שהשלום יתגשם על הכיבוש להסתיים.

    • מה החזון שלך לעתיד?

      העתיד שאני מקווה לו הוא שהכיבוש יסתיים ושפלסטין באמת תשתחרר. ברגע שתקוות אלה יתגשמו, אוכל לחיות בחירות כמו כל אישה בעולם. אוכל ללכת לעבודתי ולחזור הביתה בלי לחשוש שמשהו רע יקרה לילדים שלי כשיהיו בבתי הספר שלהם, בלי לדאוג שהישראלים יטילו עוצר, או שאחד מהבנים שלי ייהרג או ייעצר. אני מקווה פשוט לחיות בביטחון.

    • האם את מרגישה שהשתתפותך בהתנגדות העממית, ובארגון של נשים ונערות מבודרוס, שינתה אותך?

      ההתנסות שלי וההשתתפות שלי בפעולות נגד הגדר השפיעו רבות על האישיות שלי. הן חיזקו את הרצון שלי להיענות לאתגרים ועתה אני נחושה יותר להשיג את מה שאני שואפת אליו. הניסיון שלנו בבודרוס, ההצלחה שלנו להרחיק את הגדר מהכפר, הביא אותי להאמין שניתן להשיג כל מטרה, ושאני יכולה להפוך לרופאה כמו שחלמתי מאז שהייתי קטנה, ואני, השבח לאל, משתדלת לסיים את לימודי.

    • מהו האתגר הגדול ביותר שעמדת בפניו כשהשתתפת בתהלוכות העממיות?

      זהו אותו אתגר שעמדו בפניו כל הצעירים והגברים והנשים האחרות: איך לשמור על האדמה ובאותו זמן להימנע מאבדות. במילים אחרות, היינו צריכים להגן על אדמתנו, ובו בזמן להימנע ממעצר או אף ממוות. אני בטוחה שכולם התמודדו עם אתגרים גדולים והיו להם חששות משלהם, אבל כולם היו נחושים.

    • מהו האתגר הגדול ביותר שעמדת בפניו כשהשתתפת בתהלוכות העממיות?

      זהו אותו אתגר שעמדו בפניו כל הצעירים והגברים והנשים האחרות: איך לשמור על האדמה ובאותו זמן להימנע מאבדות. במילים אחרות, היינו צריכים להגן על אדמתנו, ובו בזמן להימנע ממעצר או אף ממוות. אני בטוחה שכולם התמודדו עם אתגרים גדולים והיו להם חששות משלהם, אבל כולם היו נחושים.

    • האם אישה מוסלמית מסורתית, החיה בכפר ולובשת חג'אב, יכולה למלא את תפקידה כמו אישה בעיר?

      אני, למשל, נערה פלסטינית שלובשת חג'אב. אני לא חושבת שהעובדה שאני לובשת חג'אב או שאני כפרייה מנעה ממני אי פעם למלא תפקיד כלשהו או לעשות מעשה כלשהו שרציתי לעשותו. החג'אב אינו מהווה מכשול אף פעם. אני מרגישה איתו נוח מאוד. השגתי כל מה שאני רוצה בלי שום מכשולים. אני חושבת שלנשים הכפריות יש קשר חזק לאדמה, כי הן אלה שזורעות וקוצרות. הקשר שלהן לאדמה חזק יותר, והן חשות את האבדן כאשר מפקיעים מהן את האדמה.

    • מתוך הניסיון של בודרוס, מהו המסר שלך לנשים הפלסטיניות אודות המאבק הלא-אלים בפלסטין?

      אני יודעת שהנשים הפלסטיניות מוכנות תמיד ויודעות מה התפקיד שהן צריכות למלא בכל צורה של התנגדות. המסר שלי אליהן הוא שהן צריכות להאמין שהן יכולות ליצור שינוי, והאמונה הזו תסייע להן להשיג את מטרותיהן. מתוך הניסיון שלנו בבודרוס, אני מאמינה יותר בדרכי שלום, בהתנגדות הלא אלימה, משום שהיא סייעה לנו להשיג משהו. ההישג שלנו היה באמת חשוב. שטחים נרחבים של אדמות בודרוס היו צפויים להיות מופקעים, אבל בשל ההפגנות האלה הם הצליחו להפקיע רק חלק קטן מהאדמות שהם תכננו להפקיע. הם העבירו את תוואי הגדר לקו הירוק. זהו הישג גדול. צריך לנסות כל תאוריה, ואם היא מצליחה משמעות הדבר היא שהיא יעילה. הישגים אלה מחזקים את האמונה שלנו שאי-אלימות הוא כלי יעיל, וההוכחה היא מה שעשינו בבודרוס. דבר ידוע הוא שכל אומה שנמצאת תחת כיבוש, יש לה זכות להגן על עצמה בכל האמצעים, אבל לאומה הפלסטינית שלנו יש אמצעים אמצעיים ייחודיים לה, אי אלימות וההתנגדות בדרכי שלום אינן חדשות אצלנו, וההוכחה היא מה שהשגנו באינתיפאדה הראשונה, שהתבססה על ההתנגדות העממית. אם אמצעי מסוים מוכיח את יעילותו, השימוש בו יימשך.

    • מהי התחושה שלך כשאת רואה את הסרט מוצג בפעם הראשונה, בפסטיבל הקולנוע בדובאי?

      אני מתמלאת אושר. הניסיון של בודרוס, ראוי שיפיצו אותו בעולם משום שחשוב מאוד שאנשים יראו את האמת. כל האנשים צריכים לראות אותה. הקרנת הסרט שם מראה שאנשים מתעניינים בהתנגדות. הסרט מעביר את התמונה של מה שבאמת קורה בפלסטין ומגלה את המציאות של הגדר וההתנגדות. העובדה שבודרוס והפעילות שלו נגד הגדר הגיעו לדובאיי היא הישג מדהים. לא היה קשה לקבל כיסוי של אחת התהלוכות שלנו בעיתון פלסטיני. אבל בודרוס הצליח להגיע לדובאי באמצעות הפעולות שלנו למאבק בגדר. זה מדהים.

    • האם יש משהו שאת רוצה להוסיף?

      אני רוצה להפנות מסר לכל האנשים: בודרוס, בניסיון שלה, הוכיחה דבר אחד: שהאדם, בנחישות, יכול להשיג כל דבר שהוא רוצה להשיג, ושאין כוח שיכול למנוע ממנו להשיג זאת. אנשים צריכים להעמיד את בודרוס כמופת מול עיניהם, שכן אם כפר קטן הצליח להשיג הישג כזה, כולם יכולים לעשות זאת. סוף