אורלי נוי
    quote
    "אנחנו יודעים הרבה יותר על הנעשה בארצות הברית מאשר על הנעשה בכל מקום אחר, ואנחנו לא יודעים כלום על השכנים שלנו. מבחינתי זו המשימה העיקרית שלנו"

    רקע

    מקום מגורים: ירושלים נולד/ה ב: איראן שנת לידה: 1973 זהות: ישראלי, יהודי תחום פעילות: אמנות ותקשורת זכויות אדם/ סנגור אתר: Ir Amim מקום עבודה קואלצית נשים לשלום, בעבר שדרנית ברדיו כל השלום מראיינת נהני ראוס תאריך הראיון 2004

    כשהייתה בת 9 עלתה אורלי נוי עם משפחתה מאיראן בזמן המהפכה האסלאמית. כיום אורלי מנהלת את הפעילות הציבורית ב'עיר עמים'. היא שימשה מפיקה ומגישה תוכניות בעברית ב'רדיו כל השלום', תחנה ובה צוות הכולל ישראלים ופלסטינים. לפני שהצטרפה לצוות התחנה, אורלי עבדה עם אנשים מאותגרים שכלית ועם קשישים. יש לה שני ילדים, בתה הגדולה לומדת בבית הספר הדו־לשוני בירושלים, שבו ילדים ישראלים ופלסטינים לומדים יחד בעברית ובערבית

    מאמרים ברשת

    • מהיכן את במקור וכיצד התחלת להיות פעילה?

      גדלתי באיראן. עזבנו את איראן במהפכה של 1979. בגלל המהומה שהייתה כרוכה במהפכה, כל זכרונות הילדות שלי קצת מעורבים. אבל זכורים לי חיים טובים שם. כשהמהפכה התחילה היה די ברור שהמצב יהיה מאוד מאוד שונה, ושאנחנו צריכים למצוא לנו מקום אחר. לא בעקבות מסרים אנטישמיים מצד השלטונות, בכלל לא. עד היום הם מאוד אנטי־ישראלים אבל הם בקושי אנטישמים. פשוט הרגשנו שבתור מדינה אסלאמית הדברים ייראו אחרת. עברנו לירושלים ואני חיה כאן מאז. למעשה למדתי בבית ספר דתי לבנות שנקרא פלך. זה היה אחד המקומות שבאמת ובתמים לימדו אותי חשיבה ביקורתית, ולבקר הכל. מאוד אהבתי את בית הספר. אחר כך שירתתי בצבא, כמובן במודיעין בגלל שאני דוברת פרסית. שירתתי שנתיים וחצי. הייתי אמורה להשתחרר כשפרצה מלחמת המפרץ הראשונה, ונתבקשתי להישאר עוד.

    • עסקת בתחום לגמרי לא קשור לפני שבאת לעבוד בתחנת הרדיו. מה עשית קודם ואיך הגעת לרדיו כל השלום?

      לדעתי זה מאוד קשור. עבדתי עם מגזרים מופלים בחברה, עם נערות במצוקה שסולקו מבתיהן. עבדתי עם אנשים מאותגרים שכלית ועם זקנים במהלך תקופה ארוכה. מבחינתי, במובן הרחב יותר של המילה פוליטיקה זה הכל קשור. מדובר באיך שאנחנו בתור חברה רוצים להתייחס לחלשים יותר ואיך אנחנו בתור חברה מחלישים את הקבוצות האלה. אם זה זקנים ואם זה פלסטינים, אנחנו יצרנו את [מעמדם] ולכן באחריותנו לטפל באנשים האלה אחר כך. תמיד חשבתי שזה התחום בשבילי, וזה מה שהתכוונתי לעשות בשאר שנות הקריירה שלי, אבל אז הופיעה ההזדמנות הזאת ומאוד התרגשתי ממנה. אני מכירה את שמעון [מנהל התחנה] מאז לימודי התואר הראשון. הוא הציע לי את העבודה הזאת פעם או פעמיים והיססתי. בדיוק חזרתי משנה בארצות הברית, אחרי שילדתי את הילד השני וחיפשתי משהו מוכר, לשוב לעבודה עם אנשים מאותגרים שכלית או משהו בסגנון. ואז שמעון ניסה שוב, ואני אמרתי, "טוב, זה דבר חשוב." ניסיתי והעבודה מאוד מוצאת חן בעיני.

    • מה מצא חן בעיניך ברעיון של רדיו כל השלום?

      ראשית, כל יוזמה שמשלבת ישראלים ופלסטינים היא מבורכת מבחינתי, כל דבר – בין אם אמנות, קולנוע או מדע, כל מה שמקרב את שתי החברות זו לזו. מאחר ולמפגש הזה יש גם קול, קולו של הרדיו, חשבתי שזה רעיון מצויין. קול השלום הייתה תחנה מצויינת אבל הם ברחו לשפה שלישית, אנגלית, ואני חשבתי לעצמי, כך צריך לעשות, לשדר בעברית ובערבית, ולא מספינה מבודדת בלב ים אלא מרמאללה, ולשבת יחד בירושלים. חשבתי שזה רעיון מצויין.

    • תוכלי להסביר איך הדברים עובדים, מהי התחנה, איך משתמשים בשפות?

      אני חושבת שזה למעשה הנסיון הראשון בישראל להפעיל תחנה דו־לשונית, כך שנאלצנו להמציא את הגלגל. למשל, האם עורכים תוכנית אחת בשתי השפות, האם אנחנו מתרגמים תוך כדי, האם עורכים תוכניות שונות לגמרי – וזה מה שעשינו בסופו של דבר. היו כל כך הרבה החלטות, אפילו טכניות – המוסיקה שנשמיע, דברים בסגנון. כרגע יש שתי תוכניות שונות לגמרי בערבית ובעברית. הרעיון הוא להתייחס לנושאים שונים, לא רק בנושאים של פלסטינים וישראלים. מבחינתי, נושאים שעולים בחברה הישראלית מאוד חשובים. בכל תוכנית אני כוללת לפחות איטם אחד על עוולות בחברה הישראלית. לדעתי זה לא פחות חשוב. אבל האיטם הראשון הוא תמיד הרבה יותר חיוני, נושא מחדשות הבוקר. ואז – וזה מאוד מוצא חן בעיני – אנחנו מתרגמים את העיתונים של הצד השני מאותו הבוקר, לפחות את הכותרות. אני מתרגמת את "אל קודס" ואת "אל איאם" לעברית, ואדיל מתרגמת את "ידיעות אחרונות" ואת "הארץ" לערבית. וזה לפחות מעביר תחושה מה קורה בצד השני.

    • כיצד התקבלה ההחלטה לעשות שתי תוכניות נפרדות בערבית ובעברית?

      חשבנו שנגרום לניכור בשני הצדדים אם יצטרכו להאזין לשתי השפות בו זמנית. אם אני לא מבינה ערבית, יעצבן אותי לשמוע שפה שאני לא מבינה, שפה שאיפשהו גורמת לי למרמור. אז חשבנו, שאנשים יאזינו לשעה אחת בעברית, שפה שהם מכירים ומבינים, וככה נכיר להם את הנושאים שבהם אנחנו רוצים לדון. אבל אם נערבב את שתי השפות, נאבד את שני הצדדים. זה היה הרציונל.

    • האם יש לך משקל בקבלת החלטות שנוגעות לשידורים בערבית?

      לא. המשקל שלי בא לידי ביטוי בזה שאנחנו עוזרות זו לזו למצוא אנשים. מחסום השפה הוא מחסום עצום. אם אדיל זעמוט רוצה להסביר משהו לפלסטינים אודות החברה הישראלית, היא צריכה ישראלים דוברי ערבית, ובנקודה הזאת אנחנו מסייעות זו לזו לעיתים קרובות. הם מנסים לעזור לי למצוא ערבים דוברי ערבית ואני עושה את אותו דבר עבורם. לפעמים אנחנו מציעות הצעות זו לזו, אבל אין לי משקל בנוגע לתוכנית שלה, ולהיפך.

    • באיזה שפה מדברים חברי הצוות ביניהם?

      עברית. העברית שלהם יותר טובה מהערבית שלנו. זו הסיבה היחידה. אני משתדלת, אבל למדתי ערבית ספרותית כל כך הרבה שנים והערבית המדוברת שלי לא כל כך טובה. אז אני חושבת שלהם קל יותר להתבטא [בעברית]. למשל פיראס, אני חושבת שהוא מתעקש דווקא לדבר בערבית ואני מעריכה אותו מאוד. גם כי זה משפר את הערבית שלי, וגם אני חושבת שזו הדרך. אם חושבים על זה, בהתחלה אני זוכרת שאמרנו שכל אחד ידבר בשפתו, אבל איכשהו קרה שיותר קל שכולם ידברו בעברית.

    • הזכרת שלחברי הצוות היו רעיונות שונים מאוד אודות הפרויקט עצמו. תוכלי לפרט?

      הם ראו בו כמעט לגמרי, או 80% עניין מקצועי ואולי 20% פרויקט של דו־קיום. כלומר, כמובן שהם באו לתחנה הזאת כי מצא חן בעיניהם הרעיון של דו־קיום, אבל מבחינתם המטלה הראשונה היא לבצע את התפקיד באופן המקצועי ביותר שאפשר, ואני לא ראיתי את הדברים ככה מההתחלה. ולדעתי הם צדקו, היינו חייבים ללמוד לעבוד במקצועיות מהר מאוד. והיו השקפות שונות לגבי הפרויקט.

    • מהם האתגרים המשמעותיים בעבודתך כרגע?

      האתגר העיקרי לא תלוי בנו עכשיו – להעלות את הרדיו לשידור! אני חושבת שמבחינתי, האתגר המשמעותי הוא לתאם בין שתי התוכניות כך שהן לא יהיו כל כך נבדלות זו מזו. לדעתי הן צריכות להיות מחוברות במהות, הרבה יותר מכפי שהן כיום. כעת זה כאילו שתחנה ישראלית ותחנה בערבית חולקות את אותו אתר באינטרנט או אותו אות שידור. אבל לדעתי הדברים לא צריכים להיות ככה, אני חושבת שעלינו לעבוד הרבה יותר ביחד, לשתף בתכנים שבהם אנחנו מתכננות לעסוק ואולי להכין רשימה של נושאים שנדון בהם בשתי התוכניות. אני חושבת שמאוד חשוב לתת תחושה של מקשה אחת ולא שני דברים נפרדים.

    • האם ציפית שיצוצו בעיות בחיבור התוכן בתוכניות בעברית ובערבית?

      הבעיה היא באמת בעיה טכנית, כי אם [אדיל] עוברת על העיתונים ומוצאת משהו שמעניין אותה, הסיכוי שאמצא מישהו שדובר עברית ומסוגל לדון באותו הנושא הוא קלוש מאוד. יותר מהכל, יש בעיית שפה. זה באמת קושי, כי יש המון נושאים מעניינים שהייתי רוצה לדון בהם ואין מספיק אנשים בכל צד שמדברים את השפה השנייה.

    • אמרת שחלק מהנושאים שאת מסקרת קשורים יותר לחדשות. תוכלי לתת כמה דוגמאות לנושאים שסיקרת?

      בכל יום אנחנו משתדלים לגשת לנושאים החמים באותו היום, ולצערי במשך כמה שבועות זה היה התקרית בעזה [במאי 2004 ברפיח]. אז כללתי שניים או שלושה עיתונאים פלסטינים מעזה כדי שיתארו מה מתרחש שם. חשבתי שזה מאוד חשוב כי כל המידע שאנחנו מקבלים הוא מפי עיתונאים ישראלים, והם רחוקים מאוד מלהיות אובייקטיבים. לעיתים ניסינו לערוך את ראיונות הבוקר עם חברי כנסת אבל שנאתי את זה, ממש. חשבתי, "אנחנו לא צריכים לתת להם עוד זמן אוויר כדי לחזור על אותן השטויות כמו בכל מקום אחר. אנחנו לא צריכים לתת להם במה נוספת." אני משתדלת להימנע מכך, משני צדי הקשת הפוליטית, משמאל ומימין, הם לא מחדשים. מה שהם אומרים לא מעניין.

    • מבחינת מישהו שלא יודע הרבה על האזור ועל אמצעי התקשורת הזמינים כאן, איך תסבירי את חשיבותו של מה שאת עושה?

      ובכן, קיימת אגדה שהתקשורת בישראל היא שמאלנית, וזה מגוחך. אני מבינה שכך הם היו רוצים לחשוב, אבל זה רחוק מאוד מהאמת... השמאל בישראל הוא סוג של אליטה, והתקשורת הייתה רוצה להשתייך אליה, אבל אין לזה שום קשר לתפיסות בסיסיות של סוציאליזם, דמוקרטיה, אמת או צדק. התקשורת בישראל מגישה בקלות רבה לעם את מה שהצבא רוצה לספר, ובקושי חוקרת. אפילו התמונה שרואים כשמישהו מדווח מעזה – הרי הוא לא באמת בפנים, הוא רק עומד במחסום והוא קורא לזה דיווח מעזה ואומר את מה שדובר צה"ל אומר לו להגיד. הסכסוך הוא היבט אחד של החברה הישראלית והפלסטינית, אבל החברה הפלסטינית, כמו גם החברה הישראלית, היא ישות שלמה, ומתרחשים בה דברים רבים שאנחנו לא יודעים. נדהמתי מכמות התוכניות האמנותיות שמתקיימות רק ברמאללה מאז שאני עובדת כאן. אם הישראלים היו יודעים שהאנשים האלה מנסים לחיות את חייהם בדרך הכי נורמלית בהתחשב בנסיבות, ושמדובר באנשים שמתעניינים באמנות ובקולנוע, שיש ביניהם מדענים, אולי נלמד לראות אותם באור אחר. אנחנו יודעים הרבה יותר על הנעשה בארצות הברית מאשר על הנעשה בכל מקום אחר, ואנחנו לא יודעים כלום על השכנים שלנו. מבחינתי זו המשימה העיקרית שלנו.

    • האם נתקלת במשהו שהפתיע אותך בעבודה בתחנה?

      הופתעתי מההומור. אני לא מדברת על משהו מסויים, אבל הופתעתי מכמה הומור יש להם גם בנסיבות האיומות האלה. גם הצוות וגם פלסטינים שראיינתי. זה היה נחמד לראות. כמובן שיש פלסטינים רבים שמסרבים לדבר איתנו.

    • מה אנשים אומרים אם הם מסרבים להתראיין?

      הם לא אומרים את זה במפורש, אבל זה ברור, יש פלסטינים שלא רוצים שום קשר לישראלים בשום צורה. כמובן שאני יכולה להבין גם את זה, אבל ככה מתפספסים פרויקטים מאוד מעניינים.

    • האם ישנם ישראלים שגם מסרבים להיות קשורים?

      קרה לי דבר משעשע. לפני כמה שבועות, אדיל שאלה אם אני מכירה מתנחל דובר ערבית. היא באמת ובתמים רצתה לשמוע מה הצד השני אומר, ואני חשבתי שזה ראוי לשבח, ומאוד נחמד מצדה, כי אני לא מוכנה לדבר עם האנשים האלה בתוכנית שלי, זה בטוח. אבל היא הייתה נכונה להקשיב בצורה הוגנת לצד השני. אז אמרתי, "אני אעבוד לפי הפרוטוקול ואתקשר לדובר מועצת יש"ע ואשאל אותו." זה אחד האנשים הכי מטורפים שדיברתי איתם מזה זמן רב. הצגתי את עצמי בנימוס ואמרתי, "תהיתי האם תוכל לקשר אותנו עם מישהו מהארגון שלכם שדובר ערבית ויכול לשוחח איתנו?" הוא אמר, "את מתחנת רדיו של מחבלים?!" זה מה שהוא אמר. הייתי בהלם, לא יכולתי לדבר, ואז אמרתי, "אני נשמעת כמו מחבלת?" ואז הוא אמר, "זה שיש ישראלים שמשתפים פעולה עם המחבלים האלה, זה לא ענייני." ואני אמרתי לו, "צא לי מהאוזן." זה היה כל כך לא בוגר.

    • והיא הצליחה למצוא מישהו בסופו של דבר?

      לא. יש חברי כנסת שלא מוכנים לדבר איתנו, כמובן. לדעתי, ברגע שנעלה לשידור כולם יסכימו לדבר איתנו. הכוונה לפוליטיקאים, כי הם רוצים במה שעליה הם יכולים להופיע.

    • כיצד המשפחה שלך מרגישה עם זה שאת עובדת בתחנה?

      ובכן, הבן זוג שלי תומך מאוד, כמובן. אנחנו שותפים לאותה הדעה. להוריי ולאחי יש דעה פוליטית אחרת מאשר לי. וזו בעיה נוספת בחברה הישראלית: מסיבות רבות היהודים ממדינות ערב או ממדינות אסלאמיות נוטים ימינה, וזו ההשקפה הפוליטית שלהם. ואין להם בעיה עם זה שאני עובדת עם פלסטינים, אבל הם בשום אופן לא תומכים בעבודה הזאת.

    • הזכרת את הסטריאוטיפ שיהודים מארצות המזרח הם ימניים יותר. איך זה להיות היוצאת מן הכלל?

      זה תלוי הרבה באופי שלי. סיפרתי לך על זה, שמגיל צעיר למדתי לעשות דברים בדרך שלי. זה עצוב לי כי אני חושבת שזה לא במקרה שכך יצא, שהמזרחים ימניים יותר מיהודים אחרים. זה בגלל שהמערכת גרמה להם להרגיש חשודים – בתור ערבים – ושאם רוצים להשתייך לקולקטיב הישראלי, חייבים לדחות את הערבים, להקים חומה גבוהה בינך לבינם כי את דומה להם ודוברת את שפתם, ואם תתחילי לחבב אותם אז אולי תשתייכי אליהם יותר מאשר אלינו. לכן אנשים מנסים להיות יותר ישראלים מישראלים – ומי יודע מה זה אומר. באופן שיטתי המערכת דחפה אותם ימינה. אני לא באה אליהם בטענות. אני חושבת שמדובר בהחלטה הגיונית: אם רוצים לחיות בתור ישראלים, כדאי לעשות את מה שמצופה ממך ולהיות מה שמצופה ממך. לדעתי הבעיה נובעת מהמערכת.

    • האם הסכסוך השפיע על חייך באופן אישי?

      לא. אני מכירה אנשים שאיבדו קרובי משפחה בפיצוץ של מחבלים. את יודעת, מדובר בירושלים – את פוחדת לנסוע באוטובוס, לשבת בבית קפה, אבל זה כמו אצל כל אחד, לא יותר מזה. תמיד ידעתי שלא אוכל לחיות במקום שלא מספיק איכפת לי ממנו. אני יכולה לכעוס מאוד על המדינה שלי, אני יכולה לשנוא אותה – אבל אני מוכרחה שיהיה לי איכפת. ובשנה הבאה [בתי] נעה תלמד בבית הספר היהודי־ערבי, שמתחיל מגן חובה. זה מקום כל כך נעים. את נכנסת לבית ספר ואי אפשר לדעת מי ערבי ומי יהודי, רק לפי הערבית או העברית שהם מדברים. יש להם מבטא מושלם [בשפה השנייה] והם מדברים את הדיאלקט בצורה מושלמת. וזו הדרך שלי להתמודד עם המצב. ילדים גדלים כאן... אנחנו תמיד מדברים על החינוך בצד הפלסטיני, על זה שהם מחנכים לשנאה, אבל אנחנו לא מבינים שאנחנו עושים את אותו הדבר כאן. כמה אנחנו מלמדים את הילדים שאנחנו כל כך קטנים וחלשים ושכל העולם נגדנו, זו דרך הזויה לגדל ילדים! אז בשבילי זו הדרך להתמודד – לא בבריחה.

    • האם לדעתך יזדמן לך לנסוע לגדה המערבית עם שותפייך לצוות התחנה?

      לדעתי אדיל גרה בין בית ג'אלה למחסום בית לחם, כך שזה אפשרי. אבל אם אסע איתה, אתבייש כל כך במחסום. אם יתייחסו אליה לא יפה לפני אני לא חושבת שאני אוכל להסתכל לה שוב בעיניים, באמת. בבוקר, כשאני יושבת עם שירין על תרגום הכותרות, מה שאני מאוד אוהבת לעשות, ואני רואה תמונות של חיילים עם אישה פלסטינית מבוגרת או עם ילד, מכוונים נשק לעבר ילד, ומעבר לעבודה ששתינו עושות באותו הרגע, אני חשה אשמה בתור ישראלית. החייל היה יכול להיות אחי, שכן שלי או אפילו הבן שלי מתישהו! זה הצד שלי וזה ממש מבייש אותי. אז אני פוחדת לחוות דבר כזה עם אחד החברים שלי.

    • בעבודה הזאת, מה הכי חשוב לך להשיג?

      באופן אישי? מבחינתי חשוב לי לשפר את הערבית, וגם לבצע את העבודה ולהשתפר ברמה המקצועית. אני מאוד רוצה שהתחנה תהפוך למודל לשמאל. לדעתי אחת הטעויות של שמעון ומייסא היא שהם מנסים לכוון למרכז, ולדעתי אנחנו ממש לא שייכים למרכז. אני חושבת שאנחנו צריכים להיות ממוקמים בקצה השמאלי של הקשת.

    • מדוע לדעתך על התחנה לכוון שמאלה ולא מרכזה?

      כי לדעתי האשליה של מרכז מזיקה מאוד. אני חושבת שזה בדיוק הזמן לבחור צד. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות לא ברורים בנוגע לצד שאנחנו בוחרים, ואני חושבת שזה צריך להיות שמאלה ממש, ואני חושבת שאנחנו אומרים שכאלה אנחנו, בקול רם ובאופן ברור מאוד. לימין יש את ערוץ 7, שמצליח מאוד כי הם מאוד גלויים וברורים בקשר למסרים שהם מעבירים, ואני חושבת שצריך לעשות בדיוק את אותו הדבר בשמאל. אסור לנו להתנצל על זה שאנחנו שמאלנים. ולא איכפת לי להיות חד־צדדית, לדעתי יש רק צד אחד כרגע וכל אחד חייב לבחור לו צד, ואני לא רוצה ליצור איזון... שמעון חושב שאם אני מראיינת אדם שהרסו את ביתו, אני חייבת לאזן אותו בעזרת קול אחר. אני לא רוצה. אני חושבת שאנחנו לא מבינים עד הסוף את המשמעות של משפחה שנותרת ללא קורת גג, ואין דרך ליצור איזון בעזרת משהו אחר, זה מגוחך. זה החזון שלי לתחנה: שנהיה מאוד ברורים בקשר למסר שלנו, לא להתנצל, לא להסס, לומר בקול רם וברור. כך אני חושבת, הם לא מסכימים איתי.

    • מה הנזק שטמון בפנייה למרכז הפוליטי?

      זה מעמעם מאוד את המסר, ואני חושבת שעמימות היא כלי ששירת את כל הדיקטטורות. עמימות משרתת את הממשלה ואת המערכת. אנשים צריכים לומר בגאון את מה שהם חושבים ולחשוב בבהירות כדי להוציא אל הפועל את חלק מהמסקנות שלהם ולבטא אותן. לא לנסות לרקוד על שתי החתונות. זה נעשה בלתי אפשרי. אנחנו עושים את זה יותר מדי זמן. ניסינו להיות דמוקרטיה וכוח כובש, ניסינו להיות יהודים ודמוקרטים, וזה לא עובד. צריך לפתור את הסוגיות האלה.

    • אילו רעיונות תייצג תחנה באמת שמאלנית לדעתך?

      יש שני עיתונאים ישראלים ב"הארץ" – עמירה הס וגדעון לוי, והם נחשבים אויבי העם כמעט. ורק הם עושים את מה שמצופה מעיתונאי הוגן, וזה ללכת לצד השני... אנחנו נלחמים עם הפלסטינים כבר כמה שנים. האם אפשר לחזור ולהסתכל להם בעיניים, לקבל את זה שיש להם פרצופים, שמות וגילאים? כשפלסטיני נהרג, אף אחד לא יודע בן כמה הוא היה או מה היה שמו. אפילו לא יודעים בדיוק כמה פלסטינים נהרגו. הם אומרים 8, אנחנו אומרים 5 ומישהו אחר אומר 10. כשישראלים נהרגים אנחנו יודעים בדיוק את המספר. לכן הייתי עושה בדיוק את זה: אתם יודעים, אתם רוצים לעצום עיניים ולאטום אוזניים, אבל אני לא ארשה לכם.

    • מה פירוש המילה שלום מבחינתך?

      כבוד. וצדק. לא מדובר ממש באהבה. מבחינתם של הרבה אנשים מדובר באהבה, אבל מבחינתי מדובר יותר בצדק, הוגנות וכבוד. מבחינתי שלום הוא התובנה שכל אדם שנולד הוא בעל זכויות שוות. שלום פירושו שאף ילד לא ימות ברוואנדה כי אין לו מה לאכול רק כי הוא נולד שם. זה מטורף. זה הכל קשור לצדק ולהוגנות, יותר מאשר לדברים אחרים.

    • אילו היית יכולה לפנות לקהל בינלאומי, למי היית פונה?

      מבחינתי הקהל הערבי הוא הקהל הבינלאומי הכי חשוב. הרבה יותר חשוב מהקהל האירופאי או האמריקני. כיוון שאנחנו באמצע המזרח התיכון, אם אנחנו רוצים להשאר כאן נצטרך ללמוד לתקשר עם העולם הערבי, והם צריכים להיות הרבה יותר חשובים לנו מאשר האירופאים והאמריקנים. איתם נצטרך להתמודד בסופו של דבר, בין אם נרצה ובין אם לא. גם מבחינה תרבותית אני חושבת שצריך להתחבר לעולם הערבי. אני חושבת שתקשורת עם העולם הערבי צריכה להיות בראש סדר העדיפויות שלנו.

    • מה דעתך על החומה?

      הישראלים מבלבלים בין כוח ומוסריות וזה מפחיד מאוד, כי אנשים חושבים שאם אנחנו חזקים יותר, יש לנו זכות מוסרית לעשות כל שעולה על רוחנו. כך שמה שאנחנו עושים עם החומה הוא לא מוסרי במובן העמוק ביותר של המילה. יש ביטוי שאומר, "הרצחת וגם ירשת?" זה מה שאנחנו עושים לפלסטינים. אנחנו מבודדים אותם על ידי כך שאנחנו לוקחים את אדמותיהם כדי לבנות את החומה. תראי תמונות של כפרים פלסטיניים באזור ירושלים: כדי לחצות את הכפר שלהם עליהם לנסוע עד מעלה אדומים ולחזור. כמו בא־רם לדוגמה. שם מדובר ברשעות של ממש. גם אם [החומה] הייתה באמת מסוגלת לבלום פעילות טרור, הרעיון עדיין מרושע, לא כל האמצעים כשרים. אם יש בעיה של טרור, צריך להתמודד איתה כמו שצריך: במשא ומתן. אי אפשר להתמודד עם הבעיות על ידי כך שאנחנו הורסים לאנשים אחרים את החיים. אין לכם זכות לעשות את זה. אני שונאת את העובדה שהדיון היחידי בישראל שמתקיים על החומה עוסק באם היא עובדת או לא. זו בכלל לא השאלה. לא איכפת לי אם היא יעילה. לא איכפת לי אם היא מונעת פעילות טרור ב־100% כי מבחינתי זה כמו ללכת ולהפציץ את כולם מהאוויר. גם זה יכול לעצור את הטרור. ולא עושים את זה.

    • סיפרת שיש לך פחדים לצאת בירושלים. איך הם מתקשרים למה שאת אומרת על החומה?

      אני חושבת שבתור אזרחית מדינת ישראל, האחריות לבטחוני היא של המדינה ב־100%. באחריות המדינה לדאוג לבטחונם של אנשים. אני לא רוצה שהם יענו פלסטינים למעני. אני חושבת שמה שהם עשו הוביל את הפלסטינים לפעילות טרור. כמובן שאני בכלל לא מצדיקה פעילות טרור, אבל אפשר להבין משהו מבלי להצדיק אותו. יש סיבה – הם לא נולדו מחבלים מתאבדים. אף אחד לא רוצה למות. אם הם מיואשים מספיק, אם מביאים אותם למצב מספיק מיואש זה מה שיקרה, כי אין להם עתיד. אני רוצה שהממשלה תערוב לבטחוני אבל בכלים המתאימים כפי שמדינה אמורה, לא בטרור שמפעילה מדינה – בעיני זה יותר גרוע מטרור של אזרחים. ישראל בתור מדינה באמת מפעילה טרור. ואני לא מקבלת את המשוואה של או גדר או טרור. אני לא מוכנה לבחור בין החיים שלי ובין הסבל שלהם. זו לא משוואה נכונה והצליחו לגרום לישראלים לחשוב ככה, וזה מעוות. אני לא רוצה את החומה ועדיין אני רוצה שיבטיחו את בטחוני. אני חושבת שזה הוגן לדרוש את זה מהממשלה. אני לא רוצה לשמוע שהגדר הוקמה למעני. לא תודה, לא למעני.

    • מהו תפקידך בקידום השלום?

      אני מצטנעת מאוד לגבי תפקיד התחנה, אני לא חושבת שתהיה לה השפעה עצומה. אבל אם נצליח לגבש קהל מאזינים קבוע, זה ישנה דברים. אולי מאזינים צעירים יכולים להבין שבידיהם הבחירה בעתיד טוב יותר למען עצמם, אולי שם נצליח לשנות.

    • בספטמבר 2009 אורלי שלחה לנו עדכון על עיסוקיה:

      בראשית שנת 2007 עזבתי את רדיו 'כל השלום' לאחר למעלה משלוש שנים של עבודה מרתקת ומאתגרת. למרות שאינני נוכחת בתחנה באופן פיזי, היא תישאר לעד בית שני עבורי ותמיד אהיה אסירת תודה על הניסיון המקצועי הרב שרכשתי בה, על הידע הנרחב ועל האפשרויות הבלתי נדלות ללמוד ולהבין. לאחר מכן עבדתי תקופה קצרה במרכז 'קשב – מרכז להגנה על הדמוקרטיה בישראל', העוסק בחקר סיקורה של התקשורת בישראל את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. במקביל המשכתי את פעילותי כחברת הוועד המנהל ב'קואליציית נשים לשלום', וכן את פעילותי במסגרת 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. באותו הזמן אף תרגמתי נובלה מפרסית לעברית, אשר אמורה לראות אור במהלך החודשים הקרובים, ואני כעת עסוקה בתרגום ספר שני מפרסית. מזה כשנה אני מנהלת את הפעילות הציבורית בעמותת 'עיר עמים', העוסקת בסוגיית ירושלים בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. העמותה פועלת מתוך תפיסה כי פתרון מדיני מוסכם בירושלים, אשר יהיה כרוך בחלוקתה של העיר לשתי בירות לשתי מדינות, הוא מרכיב הכרחי בכל הסדר מדיני עתידי בין ישראל לפלסטין. כלומר, אני ממשיכה לשלב בין פעילותי הפוליטית לבין זו המקצועית גם בעבודה הנוכחית. סוף