דברי הבמאיות 



ג'וליה באשה


הסיפור שביקשנו לספר בסרט השכנים שלי עדיין בעיצומו. משפחתו של מוחמד ושכניה עדיין לא קיבלו בחזרה את בתיהם, עקירה ופינוי עדיין מאיימים על מאות אנשים החיים בשייח' ג'ראח וברחבי מזרח ירושלים. ההפגנות, בהן משתתפים גם ישראלים וגם פלסטינים, ממשיכות בינתיים, אף על פי שלא ברור עד כמה יצליחו לעצור או לבטל את הפינויים.

ואולם דווקא אופיו הפתוח והבלתי פתור של סיפור זה, ודחיפותו בנקודת הזמן הזו, הם שהובילו אותנו ליצור את השכנים שלי. לאירועים בירושלים, שהיא במידה רבה המוקד הגיאוגרפי, הדתי והרגשי של הסכסוך, יש נטייה להסתחרר, להתפשט ולהשפיע, לטוב ולרע, על האווירה באזור כולו. ירושלים יכולה להיות חבית נפץ שתצית את המזרח התיכון כולו, אך היא גם יכולה, עד כמה שאפשרות זו נראית כרגע רחוקה, להיות עיר מעורבת שתשמש מופת לשיתוף פעולה ולכבוד הדדי בין ישראלים ופלסטינים.

הסרט השכנים שלי נוצר מתוך שאיפה להפנות את תשומת הלב המקומית והעולמית למי שפועלים למימוש האפשרות השנייה, בתקווה שתשומת לב זו תגונן עליהם ותעצים אותם בתקופה הרגישה הנוכחית. הסרט נוצר מתוך הבנה שהכוחות הפועלים כעת בשטח מתחרים זה בזה, בעוד עתידה של העיר עומד על כף המאזניים.

בשנים האחרונות, ובמפגשים עם קהלים רבים בהקרנות הסרטים הקודמים שלנו, בודרוס ונקודת מוצא, התרשמנו שוב ושוב מכוחה של תשומת לב ציבורית לחולל שינוי. . עבור אנשים כמו מוחמד וצבי, אשר בחרו להיאבק באופן לא-אלים על עתידה של עירם, הידיעה שאנשים אחרים בחברה שלהם וברחבי העולם צופים בהם ותומכים בהם היא יקרת ערך.

רעיון זה הוא שעמד בבסיס הדברים שנשאתי לאחרונה בכנס של TED, בו תיארתי כיצד תנועות לא-אלימות ואלימות כאחת מציגות למעשה אותה תביעה: שישימו לב אליהן ובכך יעניקו להן תוקף וכוח. זה הדלק שמניע אותן. בירושלים, אולי יותר מאשר בכל מקום אחר בסכסוך הזה, כבר זמן רב מדי שאנו מפנים תשומת לב רבה לאלימות ולקיצוניות, ומתעלמים מהמאמצים האמיצים של אלה אשר בחרו בדרך בונה יותר, ללא נשק.

השכנים שלי הוא ניסיון לשנות את הדינמיקה הזאת ולראות את ירושלים לא רק מנקודת מבטם של הפוליטיקאים והקיצוניים הדתיים, אלא דרך עיניהם של אנשים החיים וגדלים בעיר ומקווים, למרות כל מה שחוו, שעתיד צודק ושוויוני יותר מצפה לתושביה. הסרט הוא התשובה שלנו לאתגר שמציבים אנשים כמו מוחמד וצבי לכל מי שאכפת להם מירושלים ומעתיד האזור: להציג סיפורים חדשים ולהביא ציפיות חדשות לעיר האהובה אך המסוכסכת.

רבקה וינגרט-ג'אבי

התחלתי לצלם בשכונת שייח' ג'ראח בשנת 2008, כאשר משפחות פלסטיניות בשכונה החלו לקבל הודעות פינוי. באותו זמן כבר גרתי באזור, בהפסקות, שבע שנים. הכרתי היטב את ההשפעה העמוקה שיש להתרחבות מפעל ההתנחלות ולפינויי בתים על הסיכויים לשלום בין ישראל לבין הפלסטינים, אך הרגשתי שתשומת לב מועטה מדי הופנתה לשאלה איך הם משפיעים על חייהם של המעורבים בדבר. רציתי לזרות אור על הסוגיות הללו באמצעות עשייה קולנועית, בתקווה להוביל להבנה טובה יותר של אותם מכשולים משמעותיים אשר ניצבים בדרך לשלום.

פגשתי במוחמד, שהיה אז בן שתיים עשרה, בעת שצילמתי בשכונה. הוא הציג את עצמו בפניי ושאל אם יוכל לראיין אותי לסרט שהוא עושה. הוא היה מלא סקרנות והייתה לו אנרגיה שנראתה לי יוצאת דופן אצל מי שזה עתה פונה מביתו. אחרי שהוא ראיין אותי, התחלתי לראיין אותו, ובהדרגה הבנתי שהסרטים והשירה היו עבורו אמצעים לבטא ולחלוק עם אחרים את הכעס והפגיעוּת שחש בעקבות הפינוי שלו ושל שכניו. התגובה שלו ייצגה את מה שהייתי עדה לו ברחבי שכונת שייח' ג'ראח: מן ההתחלה הייתה הקהילה נחושה בדעתה להיאבק בעקשנות ובאי-אלימות למען הצדק. בזכות הנחישות הצליחו התושבים לצאת מהאירועים הטראומטיים של הפינויים עם תחושה מפתיעה של תקווה שאם יתמידו במאבקם, סופו של הצדק לנצח.

כאשר ישראלים החלו לחצות את הקו הבלתי-נראה בין מערב ירושלים ומזרחה כדי למחות נגד הפינויים, חלק מאנשי הקהילה מצאו בכך סיבה גדולה יותר לתקווה, ואילו אחרים היו ספקניים. מוחמד, שעד אז הכיר ישראלים רק כמתנחלים ואנשי משטרה, התיידד עם ישראלים כמו צבי, שבחרו להיאבק למען אותו צדק שמוחמד עצמו ביקש. לא ציפיתי להיות אי פעם עדה לסוג כזה של אינטראקציה באזור כל כך נפיץ, והייתי מופתעת מאוד להיווכח שדווקא שם, בלב המלחמה על עתידה של ירושלים, הייתי עדה להנחתם של יסודות לשלום בעיר.

למרות התקווה שהחוויה הזאת הפיחה בי, המציאות בשייח' ג'ראח כיום אינה מבשרת טובות. לאחר שפונו מבית אביו, מוחמד ומשפחתו עברו לגור עם סבתו, ועכשיו הם עומדים בפני האפשרות שיוכרחו לעזוב גם את הבית הזה. איום דומה מרחף מעל מאות אנשים נוספים בשייח' ג'ראח ובמזרח ירושלים. פלסטינים וישראלים אמיצי-לב ממשיכים למחות בדרכים לא-אלימות בשייח' ג'ראח ומנסים לשמֵר את הרוח הכל כך המיוחדת שצמחה שם. אני מקווה שכאשר הסיפור יגיע ליותר קהלים, הם ימצאו את הכוח לשמור על הרוח הזאת במקום שבו היא הכי נדרשת, בירושלים, בלב לבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.