לדעתי העירייה צריכה לתכנן את השכונות במזרח העיר בלי קשר למשא ומתן פוליטי. אני חושב שרוב התושבים מסכימים. אנשים רוצים לחיות, גם בזמן שמחכים יהיה הסדר לירושלים. בריאות ואיכות חיים קשורים לפתרון. פגיעה בתשתיות, וזה מה שעושה העירייה, פוגעת בבטחון ובתושבים. איכות חיים קשורה למצב הפוליטי ולבטחון האישי. מה שקורה עכשיו לא עוזר לאף אחד. אם אתה רוצה לחיות בשלום, תרצה שכנים לא אלימים ורעבים, וכשאתה חונק אותם זה מה שקורה

החומה בירושלים בעייתית מאוד, ובסופו של דבר נראה לי שהיא עשוייה להזיק במקום להועיל. 200,0000-250,000 פלסטינים עומדים למצוא את עצמם בצד הישראלי של החומה. לא מדובר בישראלים בני דת האסלאם אלא פלסטינים. מנתקים אותם מהסביבה - מבית לחם מדרום ומרמאללה מצפון. יש לכך השלכות הומניטריות חמורות. באופן כמעט קבוע - לא תמיד, אבל בדרך כלל - החומה מנתקת פלסטינים מפלסטינים אחרים, והתוואי שרירותי למדי, ואין תוואי שלא יהיה שרירותי בירושלים, אלא באמצעות הסכם מדיני. לדעתי, יש אפשרות סבירה שהשפעתה של החומה תהיה שלילית וחמורה. אני חושב שזה כבר מה שקורה

אני אומר כך: מחד, יש פתרון אחד ויחיד, ומאידך יש השלכה. הפתרון היחיד הוא של שתי מדינות, ופתרון שתי המדינות חייב להתממש בתוך העיר ירושלים ולא מחוצה לה. לא נצליח להגיע לאיזון מבלי שירושלים תחולק מבחינה פוליטית. אין חלופה לפתרון הזה. החלופה היא למעשה השלכה [של אי יישום הפתרון של שתי מדינות], והיא פתרון של מדינה אחת. אף צד לא רוצה בפתרון הזה, והפתרון הזה יצור "בלקניזציה" באזור, בלקניזציה של הסכסוך ובלקניזציה של העיר ירושלים, וימיט אסון על שני העמים

לדעתי כולם יודעים איך ייראה הסכם הקבע בירושלים בעוד 10 או 15 שנים, ואף אחד לא יודע איך להגיע לשם. היכולת לעבוד בצורה הדרגתית היא מרכיב ברור בתהליך לקידום השלום. בנוסף, פוליטיקאים מצטיינים ביצירת הסכמים אבל מעטים הם המקרים שבהם הפוליטיקאים שואלים את השאלה שאני מכנה שאלת "האם תכבד אותי בבוקר שאחרי?", ובפרט, אם מסכימים על משהו, האם זה גם יעבוד? וגם זה כרוך בעניין: אנחנו בוחנים רעיונות מדיניים כדי לבדוק את מידת היישימות שלהם, עד כמה הם הם בני־קיימא

אנחנו לוקחים סטודנטים מהאוניברסיטה העברית לסיורים מדי שבוע. הסטודנטים אלה יודעים על הגדר רק שהיא אמורה לעצור מחבלים ולספק צרכים ביטחוניים; הם לא יודעים שיש לגדר השלכות על האנשים.אנחנו לוקחים את הסטודנטים האלה ומתאמים מפגשים ביניהם לבין שכניהם הערביים בא-ראם אשר מושפעים מהגדר. מראים להם שהגדר עוברת למעשה ליד האוניברסיטה שלהם וליד השכנים שלהם בא-ראם. לראשונה הם פוגשים ושומעים פלסטינים על בסיס אזרחי ולא בתור חיילים

הייתה תקופה שבירושלים היו מאות או אלפי פלסטינים [תושבי העיר] שחיו פה ללא תעודת זהות, שהמדינה החרימה להם את תעודת הזהות. האנשים האלה הסתובבו בירושלים בלי מסמכים וכששוטר או מג"בניק היה תופס אותם הוא היה מטרטר להם את הצורה. חלקם היו חוטפים מכות, חלקם נשלחו למעצר, חלקם חטפו קנסות. אדם היה אומר 'אני ירושלמי' והשוטר היה אומר לו שיוכיח. היה מתפתח סיפור. ניסיתי בכל דרך אפשרית, ואני באמת מתכוון בכל דרך אפשרית, להשיג להם תעודה חלופית כדי להוכיח שהם ירושלמים. ניסיתי באמצעות העירייה אבל פניתי גם למשרד הפנים, למשרד ראש הממשלה ולמשרד הביטחון. כשלא יכולתי יותר, כתבתי מכתב עם הלוגו של עיריית ירושלים, שהנני מאשר שפלוני אלמוני הוא תושב ירושלים למרות שאין לו תעודה. חתמתי כחבר מועצת העיר ירושלים. אמרו לי שפעם זה עובד ופעם לא. אם בחמישים אחוזים מהמקרים שוטר ראה את המכתב והסתפק בכך, אז אני את שלי עשיתי. כשנודע לראש עיריית ירושלים הוא כעס מאוד. הוא הגיש נגדי תלונה במשטרה על חריגה מתפקידי. [הוא אמר] שהתפקיד שלי לא כולל מתן תעודות לאנשים. אחד העיתונאים כתב "לך תדע למי מאיר מרגלית נתן את המכתבים האלה ולך תדע לידי מי הם הגיעו." הסיפור התפרסם בתקופה של פיגועים והתפרש ככה שיותר ממחבל אחד נכנס בעזרת המכתבים שלי.