ספר לנו בקצרה על הרקע האישי שלך וכיצד התחלת לעסוק בתחום.
קוראים לי סמי אל-ג'ונדי. נולדתי בשנת 1962 בירושלים, בשכונת אל-שארף, שהפכה אחרי 1967 לרובע היהודי. לא נולדתי בבית חולים אלא בבית, ביום קר בחודש פברואר. הבית היה מאוד חמים כי היו בו הרבה אנשים. אומרים שהמקום החם ביותר בבית הוא המטבח, לכן נולדתי במטבח. חייתי בבית ההוא עד 1967. עם פרוץ המלחמה בשנת 1967 פונתה השכונה מתושביה הערבים ומשפחתנו עברה לבניין של ארגון העיוורים הערבים, מקום עבודתו של אבי. האולם המרכזי של הארגון חולק לשתיים באמצעות שני ארונות. גרנו שתי משפחות באותו אולם במשך שלושה חודשים. לאחר שלושה חודשים מצאנו בית בשכונת סעדיה, סמוך לשער הפרחים. משפחתי ממשיכה להתגורר בבית הזה.
כשהייתי בן חמש, ועדיין גרנו בשכונת אל-שארף, למדתי בגן ברובע הנוצרי. בשנת 1969, כשהייתי בן 7, עברתי לבית ספר אל-עומרייה, שם למדתי עד כיתה ה'. אחר כך עברתי לבית ספר אל-קאדסייה, שם למדתי מכיתה ה' עד ו'. אחר כך למדתי בבית ספר חליל אל-סכאכיני והמשכתי את לימודי בבית ספר עבדאללה אבן אל-חוסיין.
אחרי התיכון המשכתי את השכלתי בכלא, משנת 1980 עד 1990. ישבתי בכלא בשל חברות בארגון הפת"ח, זה היה מעצר פוליטי. אחרי שנת 1990 עבדתי כאיש קשר של איחוד המורים הפלסטינים בשטחים. בין השנים 1993 - 1996 עבדתי במרכז הפלסטיני לחקר אי-אלימות. בתקופה ההיא למדתי הרבה על פעילויות לא-אלימות וצברתי ניסיון רב בארגון ובהכנה של מפגשים נגד אלימות במשפחה, אלימות פוליטית, אלימות חברתית ואלימות אינטלקטואלית. ארגנו מפגשים ופעילויות להגברת המודעות לכל סוגי האלימות בקהילה.
בתקופה ההיא קיימנו הרבה פעילויות משותפות עם הצד הישראלי . זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי ישראלים כנציג הצד הפלסטיני. אז החלה עבודתי בפעילויות משותפות לישראלים ולפלסטינים והתחלתי להאמין שהעבודה הזאת יכולה לסייע לאזור ולאנשים לשפר את תנאי המחייה, בלי קשר לדת או לאום. בתקופה ההיא התחלתי להאמין שעבור הפלסטינים, אי-אלימות היא דרך הרבה יותר יעילה ותרבותית להשיג את זכויותיהם מאשר דרכים אלימות.
בשנת 1995, כשעבדתי במרכז לחקר אי-אלימות יחד עם פלסטינים אחרים, הייתי מעורב במפגשים משותפים עם ישראלים. במהלך המפגשים האלה העלנו רעיונות לסיוע לילדים, כי הם העתיד. היינו מארגנים מפגשים במסעדות, בבתי מלון ובבתים פרטיים. מטרת המפגשים הייתה להקים ארגון אזרחי או ארגון שידאג לענייני ילדי ירושלים, הישראלים והפלסטינים. יש ילדים רבים ברחוב שאין להם מה לעשות, לכן הם מתעסקים בדברים שליליים וזה, בתורו, גורם בעיות חברתיות בקהילה. בכוחו של דיאלוג בין ישראלים ופלסטינים שמתחיל בגיל צעיר ליצור תנאים טובים יותר לכולם בעתיד ולסייע בגישור בין שני הצדדים. המשכנו במאמץ הזה שנתיים והשתתפו בו פלסטינים ממקומות שונים בגדה.
בשנת 1996, באחד המפגשים האלה, הכרתי את חברי ועמיתי נד והוא הציע את הרעיון של "זרעים של שלום". נד הציע לי להיות שותף בפרויקט יותר רחב של מפגשים אשר אינם מוגבלים לירושלים אלא כוללים מפגשים בין אנשים מפלסטין, ירדן, מצרים וישראל. זה היה משהו שמעולם לא העליתי על דעתי שיכול באמת לקרות. זו הייתה הפתעה ששינתה את חיי. העבודה עם קבוצות גדולות במסגרת רחבה הייתה מבחינתי הגשמת חלום. התחלנו את הפעילות שלנו ב"זרעים של שלום" בחדר קטן מאוד, בדירה בשכונת רחביה שבמערב ירושלים. המשכנו את הפעילויות בצורות שונות ותוך שיתוף פעולה עם הילדים עצמם. קיימנו מפגשים בבתי ספר ישראלים ופלסטיניים.
מטרת המפגשים הייתה לתת לילדים הזדמנות לספר לחבריהם על התחושות שלהם ועל המחשבות שלהם בנושא הסכסוך, העתיד וה"צד השני", לפני ואחרי המפגשים שלהם עם ילדים מהצד השני. המטרה הייתה להעמיק את התפיסה של ולסייע להם לשמש חולייה מקשרת בין תלמידים בבתי ספר ישראלים ופלסטיניים. קיימנו מפגשים רבים בבתי ספר בערים פלסטיניות וישראליות. בשנת 1999, לאחר עבודה קשה, הוקם המרכז. מי שעובדים כיום במרכז למדו הרבה ממני ומנד, ואחר כך מהאנשים שהשתתפו במחנה קיץ בארה"ב ושהגיעו כדי לעזור לנו. הם היו מאוד חיוביים ופעילים בתחום העבודה המשותפת.
איך תתאר את הפעילויות שלך לאנשים שלא מכירים את "זרעים של שלום"?
הפעילויות מתבססות על בניית גשרים של אמון בין הצדדים, הישראלי והפלשתיני, ובין האסלאם, היהדות, הנצרות והאוכלוסייה הדרוזית. הפעילויות שלנו שואפות להעניק לכל צד הזדמנות להרהר בפָּנים התרבותיים והאנושיים של עמו, הפנים שלא מוצגים בטלוויזיה או בתקשורת בכלל. בתקשורת, הפלסטינים מצטיירים תמיד כמחבלים והישראלים ככובשים, חיילים ומתנחלים. העולם רואה מה שהתקשורת משדרת, ולא את הפנים האנושיות של העם הפלסטיני; לכן משימתם של הילדים הפלסטיניים במשלחת הפלסטינית היא להציג את הפנים האנושיות של העם הפלסטיני, אלה שהתקשורת לא מראה. העולם צריך להבין שלילדים הפלסטיניים האלה יש רגשות, תקוות וחלומות. הצד הישראלי מנצל גם הוא את ההזדמנות להציג את הפנים התרבותיות של החברה הישראלית, שלא נראות בתקשורת.
מטרה נוספת היא לתת הזדמנות לילדים לפגוש מנהיגים אמיתיים בעולם. המנהיגים האלה היו גם הם פעם ילדים כמוהם, ומכך אפשר ללמוד שגם הילדים האלה יוכלו להגיע לעמדות בכירות, בהן יוכלו לקבל החלטות שנוגעות לפתרון הסכסוך או לכל בעיה. חשוב מאוד לתת לילדים את ההתנסות הזאת כדי שיוכלו להיות מנהיגים בקהילות שלהם. אנחנו עורכים לילדים סדנאות לימודיות בהנחיית מומחים מתחום של יישוב סכסוכים. אנחנו מדגישים את תפקידו של הנוער כי אנחנו מרגישים שתפקידו בסכסוך מוזנח כמעט לגמרי. התפקיד היחיד שנוער ממלא במסגרת הסכסוך הוא מעורבות אלימה, וזה רחוק מהתפקיד התרבותי שעליהם למלא. אנחנו מספקים לנוער אפשרויות אחרות מאלה שהיו פתוחות בפניהם קודם לכן.
האם הפעילויות מתרחשות במרכז של "זרעים של שלום"?
אנחנו מקיימים מפגשים בבתי ספר, מפגשים חשובים מאוד משום שהם מרחיבים את מעגל הידע על הצד השני. לילדים ניתנת ההזדמנות להכיר ילדים בני גילם מהצד השני ולשמוע את דעותיהם בנוגע לסוגיות יסוד בסכסוך. לפני שהילדים הולכים לדבר בבתי ספר עליהם לצבור ניסיון. הם משתתפים במפגשי דיאלוג. עד לפני 7 חודשים היו לנו 12 קבוצות דיאלוג שהתדיינו בינם לבין עצמם על אירועים בהווה ומהעבר. דיונים בין הילדים הישראלים והפלסטינים עלולים להיות חריפים וטעונים. כל הוויכוחים מתרחשים תחת הכותרת של דיאלוג והקשבה לצד השני. כל אחד מוכן להקשיב לצד השני ולכל אחד יש הזדמנות להביע את דעתו בלי קשר לעמדה פוליטית. מה שחשוב הוא שהילדים יביעו את עמדותיהם ויפיקו תועלת מההקשבה לדעות של אחרים. לאחר שהילדים משתתפים במפגשים האלה הם חוזרים לבתי הספר שלהם, נפגשים שם עם ילדים אחרים ומספרים להם על דעותיהם לפני ואחרי המפגשים, על חלומותיהם לגבי העתיד ועל הראייה שלהם לגבי החיים בעתיד.
פעילות נוספת שאנו מקיימים היא סדנאות שעוסקות בשימוש בתקשורת, בזכויות אדם ובמנהגים ובתרבות של הצד השני. אנחנו גם מארגנים ביקורי בית בשני הצדדים על מנת שהילדים ילמדו כל אחד על תרבותו של האחר. במהלך הביקורים האלה אנשים רבים מגלים שיש קווי דמיון רבים מאד בינם לבין אנשים בצד השני, כי כולנו בני אדם. במהלך הפעילויות האלה כל צד מכיר את הדתות שבצד השני. המוסלמים והיהודים לומדים על הנצרות והנוצרים לומדים על איסלאם ועל יהדות ועל המנהגים בחגים וכולי.
אנחנו מקיימים גם פעילויות להורים. הורים ישראלים ופלסטינים של ילדים שמשתתפים במפגשים מגיעים למרכז ומכירים אלה את אלה. אנחנו מארגנים סדנאות ומפגשי דיאלוג להורים עצמם, ההורים הפלסטינים והישראלים נפגשים ומדברים על עמדותיהם הפוליטיות. אנחנו מעניקים להם הזדמנות לחוות מה שילדיהם חווים בפעילות כזאת. כאשר יכולנו, בעבר, קיימנו סדנאות לישראלים ופלסטינים בירדן ובמצרים. הם נפגשו וקיימו מפגשים בבתי ספר ירדניים ומצריים, והמצרים והירדנים באו לישראל או לפלסטין ונפגשו עם ישראלים ופלסטינים. במהלך הפעילויות האלה הישראלים והפלסטינים ישנו בבתים של הירדנים או המצרים ולהפך.
קיימנו סדנא גדולה כאן במרכז עבור פעילים ישראלים, פלסטינים וצפון אמריקאים. המטרה הייתה שהפעילים המקומיים ירגישו שהם לא לבד בעולם, שיש עוד אנשים רבים בעולם ששותפים לתחושות ולחלומות שלהם על דרך האי-אלימות. קיימנו גם סדנא גדולה בקפריסין. פתחנו את המרכז בשנת 1999 אך כיוון שהילדים שמשתתפים בפעילויות באים מרחבי פלסטין וישראל קיימנו מפגשים ופעילויות במקומות אחרים.
קיימנו גם סדנא על תקשורת ובה למדו הילדים להכין חומרים חזותיים וקוליים עבור התקשורת המודפסת והמשודרת וכן למדו לכתוב דיווחי חדשות. המטרה הייתה לעודד אותם לכתוב בעיתונים של בתי הספר. אנחנו גם מעודדים אותם לכתוב לעיתון "עלה הזית" של "זרעים של שלום" ולהביע את דעותיהם על המתרחש באתר האינטרנטSeedsNet . בשמונה השנים האחרונות הפקנו סרט שצולם על ידי הילדים. הסרט נקרא Peace of Mind (שקט נפשי) ואורכו 57 דקות. במהלך הצילומים תיעדו הילדים את המציאות והחוויות האישיות שלהם, את הסיפורים המשפחתיים שלהם ואת עמדותיהם לגבי הקונפליקט. קיימנו פעילויות בהם הילדים עצמם העלו הצגות בבתי ספר, בפני קהל של ילדים בני שבע עד שתים-עשרה. השחקנים היו ילדים ישראלים ופלסטינים מ"זרעים של שלום". המסר של ההצגות היה שיש אפשרות לדו-קיום ולכבוד הדדי ושיש דרכים חלופיות לאלה שרואים בטלוויזיה. קיימנו גם פעילויות בצד הפלסטיני לילדים הפלסטיניים ופעילויות בצד הישראלי לילדים הישראלים. ארגנו גם פעילויות נוסח "חבר מביא חבר". אנחנו מקיימים הרבה מאוד פעילויות. יש אצלי 7,000 תמונות של פעילויות ובערך 100 סרטי ווידאו. התמונות והסרטים מראים אנשים, כולל ילדים והורים. יש לנו מעין ארכיב של הפעילויות.
מה גרם לך לאמץ את דרך האי-אלימות?
כפלסטיני, חשבתי שהדרך היחידה להגשים את השאיפות הלאומיות - עצמאות והקמת מדינה - היא דרך המלחמה והמאבק מזוין. חשבתי שבגלל שהישראלים השתמשו באמצעים אלימים כדי להקים את מדינתם ולהגשים את חלומם, האפשרות היחידה היא אלימות; זה מה שחשבתי בהתחלה. רבים עדיין חושבים ככה. עם הזמן אדם מבין שיש משהו מעל הזהות הלאומית וזו הזהות האנושית. מדובר במשהו רחב יותר. הבנתי שההגדרה העצמית שלנו כישראלים או כפלסטינים מוגבלת ושאם נמשיך לחשוב כך ולהגביל את עצמנו למעגל הזה, לעולם לא נצליח להגיע למעגל הרחב יותר - למעגל העולמי של בני אדם באשר הם. ברחבי העולם היום הגבולות נפתחים; באיחוד האירופאי אפשר לטייל בין המדינות ורק לנופף בדרכון. האירופאים זנחו את המעגל הצר של הזהות הלאומית. הם גילו שיש אינטרסים משותפים רבים, מעבר למחסומי הזהות הלאומית. הבריטים והצרפתים היו אויבים שנלחמו זה בזה מאות שנים וכמוהם גם הגרמנים והצרפתים.
האירופאים הבינו שהאינטרסים הרחבים יותר קשורים בשאר האנושות ומתבססים על הממד האנושי. הפתיחות ביחסים מאפשרת שיתופי מסחר ותרבות. יש דרכים רבות, שאינן מזיקות אלא הן חיוביות יותר מדרך המלחמה שחוותה אירופה לפני ואחרי מלחמות העולם, הראשונה והשנייה. יש אנשים שעדיין בוחרים בדרך המלחמה, לדוגמא ארה"ב. ארה"ב ממשיכה לבחור בדרך המלחמה ולא הפיקה לקחים ממלחמות העבר. יש מדינות רבות שעדיין מאמינות בדרך הזאת אך יש מדינות רבות שחוו את המלחמות ושילמו מחיר של מיליוני קורבנות. יפן וגרמניה, לדוגמא, הוחרבו כמעט כליל ולמרות זאת לא השיגו את המטרות שהציבו לעצמן בתחילת המלחמה. המדינות האלה אימצו לאחר המלחמה דרך אחרת, דרך תרבותית ואנושית יותר, וכך הן מימשו את מטרותיהן ללא קורבנות ובהוצאות נמוכות יותר, מה שלא יכלו לעשות בדרך של מלחמה. למה לנסות שיטה שאחרים ניסו וגילו שהיא גרועה? ישראלים ופלסטינים ניסו כבר את דרך המלחמה ויצאו כנגדה.
השקפותיי הושפעו מתקופת המאסר שלי בכלא. סבלתי כתוצאה מהסכסוך ומהאמונה שלי בדרך האלימות. הושפעתי מכך באופן אישי; ביליתי 10 שנים מחיי בכלא, וזו לא תקופה קצרה. אבל גם הרווחתי הרבה באופן אישי מהחוויה הזאת. היא גרמה לשינוי של °180 אצלי. בתקופת המאסר שלי למדתי את ההיסטוריה ואת חוויות העמים השונים. כתוצאה מכך ראיתי שיש שיטות שמתאימות לנו כפלסטינים וכבני אדם. העם הפלסטיני הוא חלק בלתי נפרד מהאנושות. כשלמדתי פילוסופיות שונות ואת תולדות העמים התחזקה אצלי האמונה שהדרך הטובה לעם הפלסטיני ולכל עם היא דרך המושתתת על כבוד.
אפילו אם ליבו של האויב אפל מאוד, בטוח שיש בו צד מואר. קשה לגלות את הצד הזה, אבל לא בלתי אפשרי. ההבדל בין קשה לבין בלתי אפשרי הוא שהקשה הוא בר ביצוע. יש אנשים שטוענים שקשה למצוא את החלקים המוארים. הדרך הזאת היא אכן קשה, אך לא בלתי אפשרית. אני משוכנע יותר בדרך הזאת בכל יום שעובר. כשאני רואה תמונות של הילדים שמשתתפים בפעילויות של "זרעים של שלום" קשה לי להבחין בין הילדים הישראלים, הפלסטינים או הירדנים משום שכולם דומים. כולם לבושים חולצות ירוקות וקשה לדעת מי פלסטיני ומי ישראלי ומי אמריקאי, כי כולם בני אדם ולכולם אותו חיוך, אותן תקוות ואותה אופטימיות שהעתיד יהיה ורוד יותר. למה שלא נעניק להם הזדמנות לבנות את העתיד שלהם במו ידיהם? הם צריכים להגשים את עתידם כפי שהם רואים לנכון ולא על פי מה שאחרים קובעים בשבילם. תהיה להם הזדמנות לכך רק אם ניצור סביבה שבה יוכלו להגשים את חלומותיהם. עלינו לאפשר להם ללמוד. לכל דור יש מאפיינים ייחודיים לו. כל דור לומד מהדור הקודם ומוסיף את חוויותיו. זו ההוכחה שבני אדם ימשיכו ללמוד כי תמיד יבואו דורות שיוסיפו לחוויות הדור הנוכחי ולידע הקיים.
מהם הקשיים והאתגרים המשמעותיים ביותר בדרכך?
אם משהו הולך בקלות, אנשים לא נהנים ממנו. אילו הכל היה הולך בקלות ויכולנו לקיים את הפעילויות שלנו ללא כל קושי, לא היינו מרגישים שאנחנו עושים משהו מיוחד. יש יתרון בכך שהעבודה שלנו גדושה במכשולים. מי שלוחם במסגרת המאבק המזוין ובמלחמה יטען שהוא שואף לניצחון. ניצחון פירושו צד מנצח וצד מובס, משום שניצחון בא על חשבון סבלו של הצד האחר; ניצחון תמיד מושג על חשבון סבלם של האחרים. דרך האי-אלימות, שהיא דרך המבוססת על בניית גשרי אמון ומתן אפשרות לאנשים לבנות פתרונות לעתיד, מלאה מכשולים ונתונה לביקורת של אנשים רבים. זה כואב, אך זה גם חיובי, כי אדם משקיע את כל המאמצים על מנת להוכיח למבקרים שהעבודה הזאת נעשית לטובתם.
לאחר שמונה שנים בתחום הזה אני יודע שאנשים רבים, אפילו חברים טובים שלי, הפסיקו לדבר איתי. הם אומרים לי שלום ברחוב וזהו, רק בגלל שאני עובד בתחום של אי-אלימות או "נורמליזציה", כפי שהם מכנים זאת. העבודה שלנו רחוקה מאוד מנורמליזציה משום שהמצב לא נורמאלי. אילו המצב היה נורמאלי, לא היינו צריכים ליזום ולהנחות עבודה משותפת כיוון שאז אנשים היו עושים בעצמם את העבודה המשותפת. משום שהמצב לא נורמאלי אנחנו עובדים על מנת להפוך אותו לנורמאלי. המטרה שלנו היא לשנות את המצב למצב נורמאלי. אנחנו חותרים להגיע למצב שבו אנשים יחיו בכבוד ויגשימו את חלומותיהם. דעותיי הפוליטיות לא השתנו. אני מאמין שלפלסטינים מוכרחה להיות מדינה עצמאית בכל שטחי הגדה ושיש לפנות את כל ההתנחלויות ולמצוא פתרון הוגן לסוגיית הפליטים. דעותיי הפוליטיות לא השתנו, אבל אני חושב שאופן השגת המטרות צריך להיות על ידי הבנה ודיאלוג עם הצד השני. הצד השני צריך גם הוא להגשים את חלומותיו שלו. אני לא חושב שכדי שאני אחיה חיים טובים צריך להשמיד את הצד השני. אם שנינו נחיה חיים טובים ומהנים אהיה שמח יותר. אני לא חושב שיש בעיה לבנות יחסים טובים עם הישראלים בעתיד.
מהי לדעתך התפיסה השגויה ביותר של כל צד לגבי הצד השני?
התפיסה השגויה ביותר בצד הפלסטיני לגבי הצד הישראלי היא שהישראלים מבינים רק אלימות ושהישראלים לא יכולים לסלוח לפלסטינים ולחתום על הסכם שיבטיח את זכויות הפלסטינים. בקרב הישראלים נפוצה התפיסה שהצד הפלסטיני לעולם לא ימחל להם ותמיד ימשיך לנסות להרוג ולהשמיד אותם בכל הזדמנות. רבים מהישראלים מאמינים בזה. האמונות האלה זה על זה מסוכנות ומקשות מאוד על בניית אמון בין שני הצדדים. כאשר ילדים משתתפים בפעילויות של "זרעים של שלום" הם מגיעים למסקנה שהדעות האלה יכולות להשתנות.
הישראלים אובססיביים לגבי ענייני ביטחון אבל אפשר להגיע איתם להסדר. הישראלים צריכים להבין שאם הפלסטינים יקבלו את זכויותיהם, דו-קיום הוא אפשרי. הרעיון הזה הולך ומתפשט, אך בארבע השנים האחרונות, בשנים של האינתיפאדה, הייתה לגישות התומכות במלחמה ובאלימות השפעה שלילית מאוד על הפרויקטים שלנו וגם על שתי החברות. אנשים רבים אימצו גישה אלימה ותוקפנית ומשתלבים במעגל האלימות. למעגל האלימות אין מטרה והוא נמשך עד כניסתו של היו"ר אבו מאזן.
יש לכבד את אבו מאזן על הצעדים המאוד אמיצים שלו, שהם אולי הצעדים החשובים ביותר בעשורים האחרונים. הצעדים כוללים את ארגון מנגנוני הביטחון והפסקת התופעה של קבוצות חמושות וכו'. התופעה הזאת שלילית מאד עבור הפלסטינים. אבו מאזן היה אמיץ מאוד ואמר זאת בעזה וברפיח; זה מוכיח שהוא אדם רציני ונאמן לעמנו. שלושה מקרובי משפחתי הצביעו עבור אבו מאזן, ואילולא הייתי מחוץ לעיר גם אני הייתי מצביע עבורו. היו גם כאלה במשפחה שלי שבחרו במועמדים אחרים והיו שהטילו פתק לבן, אך במשפחה אבו מאזן זכה ברוב. אני גאה, ברמה הביתית וברמה האישית, כשאני רואה שהוכחנו את האופי הדמוקרטי של עמנו.
מהי האמונה השגויה ביותר של העולם בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי?
אני לא יכול לתמצת את מה שהעולם חושב, סתם כך ברגע, אך מהניסיון שלי ומפגישות עם אנשים מארצות הברית אני מוצא שרבים אימצו, בנאומים שלהם ביחס לפתרון הסכסוך, דרך התמודדות מזויפת. השגיאה היא, לפי דעתי, שהם בוחרים בצד הישראלי ותומכים בו ומעודדים אותו להילחם נגד הצד השני וזה מה שמעודד את הפלסטינים להמשיך באלימות. זו השגיאה הרצינית ביותר מצד העולם ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי. אני חושב שהעולם צריך לעודד את הישראלים ואת הפלסטינים לחזור לשולחן המשא ומתן ולהידבר זה עם זה. כך הם יתרמו תרומה חיובית לסכסוך.
אם העולם תומך בפלסטינים הוא צריך לשכנע את העם הפלסטיני שהדרך הטובה ביותר לסיים את מעגל האלימות שפוקד את האזור כיום היא לנהל דיאלוג עם הישראלים. העולם צריך לעודד את שני הצדדים לשיתוף פעולה. שני הצדדים סבלו מאוד לאורך ההיסטוריה, מאחרים וגם זה מזה. רוב העולם מתייחס אל האזור הזה כאילו הוא חלק מכוכב אחר. זו שגיאה. כשאנשים רואים חדשות על הסכסוך הם אומרים לעצמם ששני העמים האלה לא רוצים ללמוד - לא מהטעויות שלהם ולא מהטעויות של האחרים. הם רואים את הסכסוך כפרק מתמשך בסדרה. העולם לא מתעניין במה שקורה כאן ומי שכן מתעניין, תומך בנו או מתנגד לנו ולא תומך בשלום, באהבה או בהסכם בין שני הצדדים.
מה אתה מצפה שיקרה בעשר השנים הבאות?
הציפיות שלי והשאיפות שלי לעשר השנים הבאות הם שני דברים שונים. כולי תקווה שבעשר השנים הבאות יקום איחוד בצורת קונפדרציה בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין, ואולי גם עם ירדן. אני מקווה שנושא הפליטים ייפתר במסגרת האיחוד המשולש הזה. אני מקווה שלישראלים, לפלסטינים ולירדנים יהיה חופש תנועה והם ייהנו מתחושת ביטחון. אני מקווה שתהיה כאן פריחה כלכלית ושהקונפדרציה העתידית תהיה פתוחה בפני תיירים, מוסלמים, יהודים ונוצרים מכל העולם; אני מקווה של"זרעים של שלום" יהיה תפקיד חשוב בהגשמת המטרה או החלום הזה. ל"זרעים של שלום" או ארגונים אחרים שעובדים בתחום הזה, מצב כזה עדיף ממיליון פרסי נובל, כי כולם ייהנו ממנו.
לאור המצב כיום, מה הציפיות שלך?
לפי מה שאני רואה כיום, אני מאמין שבעוד עשר שנים יהיה משהו כמו האיחוד שתיארתי. אני אופטימי מטבעי. אני אופטימי מאוד.
מה משמעות המילה "שלום" עבורך?
המילה "שלום" מסמלת עבורי יחסים בין אנשים המבוססים על אהבה וכבוד הדדי. שלום זה מצב שבו אנשים יוכלו לטייל ולישון בכל מקום ללא חשש. שלום בשבילי זה מצב שבו ילדים ירגישו בטוחים מיום היוולדם, יוכלו להתרכז בלימודיהם ולהגשים את חלומותיהם. שלום פירושו שלכל אדם זכויות כאדם וכאזרח במדינתו, ושאף אחד לא יגזול ממנו את הזכויות האלה. שלום אומר שלכל האנשים תהיינה הזדמנויות. שלום אומר שאנשים לא יסתכלו אחד על השני בעוינות וקנאה, אלא באהבה ובאחווה.
שלום אומר שאדם יכול לעבוד ולהביא אוכל הביתה לילדים. שלום אומר שבתים יהיו פתוחים לכל. אני מתאר את השלום כאדם שלא מכיר שלום. השלום עדיין לא הגיע אלינו, אבל בעזרת האל נגיע לשלום. אלה שעדיין לא טעמו את טעם השלום הכי ייהנו ממנו. מי שטעם את השלום בעבר לא יעריך אותו היום. אני מקווה שכל הילדים שייוולדו כאן בעתיד יטעמו את השלום מיום היוולדם ושהזקנים יספיקו לראות קצת שלום.
מה דרוש כדי להגיע לשלום כזה?
ראשית דרושה נכונות לוותר על חלומות גדולים למען חלום גדול עוד יותר. החלום הגדול הוא חלומו של עם יחיד, אך החלום הגדול יותר משותף לכל העמים והלאומים. כדי לממש את החלום הזה כל האנשים צריכים לפתוח את לבבותיהם ולהיות נכונים לסלוח, וגם נכונים לבנות אמון. אמון הוא תוצאה ישירה של מחילה. אמון נבנה אוטומטית בין אנשים כתוצאה משיתוף שמתבסס על כבוד. התקווה חשובה מאוד; אובדן התקווה הוא דבר מאוד קשה. לכל צד צריכה להיות תקווה לגבי הצד השני. צריכה להיות לנו תקווה לעמנו, אך גם תקווה לעמים האחרים, כי אנחנו לא חיים כאן לבד. צריכה להיות נכונות לחיות בעתיד בדו-קיום ולבנות את האזור מחדש על מנת שכולם יחיו כאן. הכי חשוב לזנוח את האלימות וזה דורש מאנשים לנהוג תמיד בהיגיון, כמו היו"ר אבו מאזן. אם אנשים יבינו את המסר של אבו מאזן, אני חושב שהדרך הארוכה לשלום תתקצר. אם יקום מנהיג ישראלי בעל אותה רמה של אנושיות, הדרך לשלום תתקצר.
האם לפחד יש תפקיד בסכסוך?
לפחד יש תפקיד בסכסוך. הפחד הוא תוצר של חוסר אמון ושל חוויות העבר. חוויות העבר הולידו חוסר אמון מוחלט לגבי הצד השני וזה מוליד את הפחד. חוסר וודאות לגבי העתיד מייצר את הפחד. אמון הוא מזור לפחד. אם אדם סולח לצד השני, הצד השני יסלח גם. תמיד יש אור בצד השני, ועלינו לחפש אותו, בצד הישראלי ובצד הפלסטיני. האור הזה, אורו של הטוב, צריך לשלוט. אם האור הזה יתפשט, הוא ייגע בכל הלבבות בעולם ויגרש משם את הפחד.
מה תפקיד הדת בסכסוך?
אם דת מנוצלת בצורה לא נכונה - כאמצעי נקמה - אז יש לה תפקיד שלילי. על אנשי הדת משלושת הדתות מוטלת החובה להתמקד בפנים האנושיות ובעקרונות החמלה שבדתם כלפי דתות האחרות.
האם יצא לך להכיר אנשים או לבקר במקומות שלא היית מבקר בהם אלמלא עבדת בתחום הזה?
כמובן. יש אנשים רבים שלא הייתי מכיר אלמלא עבדתי בתחום. לרוע מזלי הכרתי הרבה מאוד אנשים בעקבות העבודה שלי. אני אומר "לרוע מזלי" כי המפגש איתם היה דרך העבודה שלי ב"זרעים של שלום" ולא כל האנשים קשורים ל"זרעים של שלום" ולכן אין לכולם הזדמנות לפגוש את האנשים האלה שאני זכיתי להכיר. אילו לכולם היה קשר עם ארגונים שמקיימים פעילויות משותפות בין העמים באזור והזדמנות להשתתף בפעילויות של "זרעים של שלום", אז גם להם הייתה ההזדמנות להכיר את האנשים האלה.
למזלי הכרתי אנשים רבים ואת הצדדים האנושיים שלהם. ביקרתי בבתים ישראלים רבים ולמדתי להכיר ישראלים בבתיהם. ערכתי ביקורי בית מנהריה עד אשקלון ואילת וגם בקיבוצים. ראיתי איך הישראלים נוהגים והכרתי את המנהגים החברתיים, וגם את המנהגים השונים של האשכנזים והמזרחים ואת מנהגי הדת היהודית. דרך עבודתי זכיתי גם להכיר לעומק את החברה שלי, הפלסטינית. ביקרתי בבתים פלסטיניים רבים בטול כרם, עזה, ג'נין, יריחו, שכם, ירושלים ובמחנות הפליטים. אלמלא עבודתי בתחום הזה לא הייתי מבקר אצלם וזוכה להכיר את המנהגים, הסבל, צורת המחשבה והחלומות.
הכרתי משפחות רבות גם בירדן, במצרים, בקפריסין ובבוסניה-הרצגובינה. זה הכי חשוב. אלמלא עבדתי בתחום הזה לא הייתי מגלה את המכנה המשותף - המנהגים המשפחתיים - ולא הייתי מגלה שההתנהגות של אנשים בבתיהם דומה מאוד בקרב העמים. מבחינת הפנים המוסריות והחברתיות, ההתנהגות של אנשים בבתיהם דומה מאוד באופן כללי. ביקרנו משפחות בבוסניה והרצגובינה, בסרביה, מקדוניה, קרואטיה, קפריסין,ירדן, ישראל, פלשתין, ארה"ב ובמדינות נוספות וגילינו שבכל מקום המשפחות דומות. האבות מתייחסים לילדיהם באותו האופן וחולמים על משחקים ובילויים משותפים ועל האפשרות לשלוח אותם ללמוד באוניברסיטה. המשפחות האמריקאיות, הפלסטיניות, האירופאיות והישראליות מדברות על ענייני בריאות באותה הצורה. החוויות האלה מעמיקות את הנחישות שלי.
אילו לקחים חשובים הפקת מהעבודה שלך?
הלקח החשוב ביותר הוא שבצעירים בני 15 או 16 טמונה אנרגיה עצומה. רוב האנרגיה הזאת מתבזבזת. הלקח החשוב ביותר שלמדתי הוא כיצד לנצל אותה באופן חיובי. הן החברה הפלסטינית והן החברה הישראלית צעירות מאוד והאנרגיות של הצעירים מתבזבזות. אפשר לרתום אותן לטובת פיתוח האזור וקידומו בעתיד.
יש משהו שהיית רוצה להוסיף?
אני רוצה לדבר על השאיפות שלי לעם הפלסטיני בעתיד. אני רוצה שהעם שלנו יעשיר את התרבות העולמית על ידי תרומה מדעית ומחשבתית. אני רוצה שלעם הפלסטיני יהיו מוסדות השכלה כמו למשל גני ילדים מסודרים, בתי ספר ואוניברסיטאות. אני רוצה שהשכלה תהיה נגישה לכל. אני רוצה גם שיהיו שירותי בריאות, בתי חולים מתקדמים. אני רוצה שהרחובות יהיו מטופחים ושהחוק יכובד על ידי הכלל. כמו כן, אני רוצה שישררו בין האנשים יחסים של כבוד הדדי ברמה הגבוהה ביותר. אני גם רוצה שהפלסטינים יכבדו את העמים האחרים כפי שהם מכבדים את עצמם.
הפלסטינים סובלים מתנאים מאוד קשים ובכל זאת אנחנו מצליחים לגדל בתוכנו מדענים והוגים; לכן אני סבור שאם המצב ישתפר בוודאי יצמחו בינינו הרבה יותר מדענים והוגים. אני מקווה שהעולם יעניק לעם שלי הזדמנות להצמיח הוגים ולספק לנוער פלסטיני קרקע פורייה לזרעי העתיד המדעי. העולם כולו ירוויח מכך. אפילו אם בעולם יש כיום מדענים רבים ממדינות שונות, העולם מפסיד מגזר חשוב כתוצאה מהסכסוך - העם הפלסטיני או כל עם אחר שמעורב בסכסוכים. הצד הישראלי יכול גם הוא לטפח אנשים שמשקפים את הצדדים האנושיים של החברה הישראלית . השלום והביטחון באזור הם בבחינת אינטרס של העולם כולו.
סוף
