ד"ר ח'ולוד דג'אני

הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה

“ לאחרונה, במסגרת עבודתי בתחום בריאות הציבור, השתכנעתי באופן מוחלט ששלום ואמצעים מעשיים לקיום הם מאבני היסוד של החיים. האיומים על בני האדם עכשיו אינם מחלות כמו כולירה ומלריה. הכיבוש, הדיכוי, האלימות המתמשכת, חוסר היכולת לפתור את הבעיות שצריך לפתור - אלה מאיימים על עמנו כיום. לכן פניתי לפעילות בתחומים של דיפלומטיה עממית, עבודה קהילתית ופעילות לקידום השלום, כיוון שהשלום חיוני לחייהם של אנשים בכל מקום, וכאן במיוחד [...] נוסף לכך, הייתי חייבת לעבוד ביחד עם אויבינו, שאנחנו רוצים שיהפכו לחברינו. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

משפחה, חינוך, חברה אזרחית:

“ הפעילות לקידום השלום לא קשורה רק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנחנו פועלים לקידום השלום כחינוך תרבותי או חברתי. החברה שלנו מגיבה לדיכוי, לסבל, למשברים בכלכלה ובחברה ולבעיות הנוכחיות. מבחינה פסיכולוגית אנשים נוטים באופן בלתי מודע לפעול מתוך עמדת הגנה. היעדר חינוך לשלום משפיע על ההתנהגות היומיומיות של ילדים ועל ההתפתחות הרגשית והפילוסופית שלהם. לפני עשרים או ארבעים שנה, החינוך החברתי והחינוך בבית שלאורם גדלנו היו שונים מאוד מאלה של היום. הסיבה היא שהנסיבות השתנו, הנסיבות ברחוב, במשפחה ובחברה. לכן הפעילות להעלאת המודעות לחינוך לשלום הכרחית. צריך ליישם את החינוך לשלום כדרך חיים ולשלבו בהתנהגות ובדיבור. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

ציונות:

“ [...]שני העמים חיו בשלום ובבטחה באזור הזה מאות שנים. הם חוו יחד את הזמנים הטובים ואת הזמנים הקשים. למרבה הצער, החוויות וההתנסות שלהם הפכו היום לעימות. הקולוניאליזם והציונות יצרו את המצב הזה ולא היהדות, בנוסף כמובן לשינויים הפוליטיים שהתרחשו באזור ובמזרח התיכון כולו במאה הנוכחית. הקמת מדינת ישראל, כיבוש השטחים הפלסטינים שנותרו והדרישות המתנגשות שעדיין קיימות גרמו לטרגדיה באזור. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

תהליכי שלום פוליטיים/הנהגה מדינית, אינתיפאדה, המושג מות קדושים, אי אלימות:

“ האלימות ההדדית מקורה בפחד מכישלונם של הסכמי שלום, במיוחד לאחר כשלון השיחות בקמפ דיוויד ובטאבה וחזרת הישראלים לאמצעים של דיכוי, הרג, הפקעת אדמות, מחסומים וכדומה. הדיכוי הוליד תגובה חזקה מצד הפלסטינים, מתוך הגנה עצמית. אחד האמצעים היה פיגועי ההתאבדות. בשלב מסוים דרשנו מהתנועות שביצעו את הפיגועים לשקול מחדש את הפיגועים שכוונו נגד אזרחים ישראלים. אנחנו חיים בסכסוך אבל עלינו גם להציג את הבעיה שלנו באמצעי התקשורת העולמית ולכן עלינו למצוא דוברים ערבים, פלסטינים ואפילו מוסלמים, שיבטאו את האמת שלנו, שאנחנו לא תומכים בהרג אזרחים ובהגדרתם כמטרה. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

זהות, כיבוש:

“ אנחנו [הפלסטינים] סובלים ברמה הגלובלית, האזורית, הלאומית והאישית. כולנו סובלים; סובלים מהגבולות וסובלים כשאנחנו תובעים הגדרה עצמית, שהיא למעשה זכות טבעית. יש פחד, סבל, אובדן, כאב, שהידים, מוות, חוסר יכולת וחולשה מסויימת, וגם פירוק, לאו דווקא מנשק אלא מהדברים היומיומיים שמספקים ביטחון ויציבות. כל הגורמים האלה יצרו אתגרים עצומים לפלסטינים. הם צריכים להתמודד עם האתגר מילדות וכך צמחו אנשים יוצאי דופן. האתגר הזה העניק לחייהם משמעות שונה מחיי שאר האנשים בעולם. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

תהליכי שלום פוליטיים/הנהגה מדינית, פליטים פלסטינים, התנחלויות, צדק:

“ מי שפעיל למען השלום צריך להיות מסוגל להשיב לפלסטינים את הזכויות החוקיות שלהם. אם נפעל למען השלום ולא נשיג דבר, לא ניזכר בהיסטוריה, או שניזכר באופן שלילי. אנשים תומכים בשלום, אבל בשלום צודק המבוסס על המשפט הבינלאומי, כולל גבולות 1967, פיצוי הפליטים ושיבתם אל המדינה הפלסטינית, החזרת המתנחלים הישראלים לישראל, וכו'. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

אתגרים ומכשולים, דת, זכויות אדם:

“ התפיסה השגויה הרווחת ביותר היא שהישראלים חושבים שזו ארצם המובטחת, שניתנה להם על ידי אלוהים, ושהם צריכים לקבל את הארץ בלי האנשים. אפילו פרופסורים ורופאים מלומדים מאמינים שזו הארץ המובטחת [...] נפגשתי עם משכילים ישראלים, אנשים בעלי תפקידים חשובים ובעלי השכלה גבוהה. רבים מהם טוענים את הטיעון חסר ההיגיון שאלוהים הבטיח להם את הארץ ומתעלמים מהבעיה של העם שחי בארץ הזאת, על כל ממדי החיים, ההיסטורי, החברתי, והתרבותי, ומתעלמים מזכותם הבסיסית לקיום ולחיים בבתיהם ובארצם ומזכותם לצדק ולשוויון! ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

אתגרים ומכשולים, תהליכי שלום פוליטיים/הנהגה מדינית, דמוקרטיה:

“ אני בטוחה שאחוז גדול של האנשים מכירים את [תהליך] אוסלו רק בשמו. הם לא יודעים בדיוק מה זה אוסלו, אפילו אלה שחתמו על [הסכמי] אוסלו. אני רצינית. הלוואי שאנשים ילמדו בזהירות את המסמכים שהם חותמים עליהם ושיוכלו לפרש ולהסביר אותם לאנשים. יש סוגיות רבות שחסרות, לוטות בערפל. כמו כן, בהסכמות השונות, כמו לדוגמא קמפ דייוויד, הייתה הזדמנות, אבל תנועת ההתנגדות הפלסטינית לא היתה בשלה. אנחנו תמיד מפגרים ולא לומדים את ההזדמנויות בזהירות. אנחנו תמיד מסרבים להזדמנויות מסויימות, בלי היגיון. אנחנו לא מתמודדים עם ההזדמנויות בעזרת טקטיקה [...] איננו בשלים מספיק בפוליטיקה, במשא ומתן ובתפקידים השונים. יש לנו שלטון ריכוזי. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

חזון:

“ צריך להיות שוויון בין כל בני האדם, בלי קשר למיקומם – פלסטין, ישראל או כל מדינה אחרת בעולם. וצריך לממש את הצדק. אם מדברים על מדינה ישראלית ומדינה פלסטינית, כולי תקווה שנתחלק בארץ הגדולה שאנחנו מכנים פלסטין והם מכנים ישראל, עם מידה מסויימת של עצמאות. [...] למרות הגבולות על המפה, לא צריך להישמע להם. במצב של שלום כלל אנושי לא יהיו גבולות כי יהיה חיבור בין העמים; יש לשני העמים אינטרסים משותפים. הם קשורים מבחינה כלכלית. אני מקווה שהשלום יתקיים כערך אנושי. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

תגובות הקהילה, משפחה:

“ אמרתי ל[בתי] פעם שאנחנו הולכים לפגישה למען השלום, והיא אמרה לי: "אימא, אל תשלי את עצמך. את לא פועלת למען השלום אלא לקראת כניעה". היא היתה אז בת שמונה. היא איתגרה אותי. השלום שאנחנו פועלים למענו צריך להיות שלום אמיתי, שלום של אמיצים. אנשים צריכים להשתכנע שהשלום עונה על רצונותיהם. אנשים חושבים ששלום פירושו כניעה. התגובה של הבת שלי טבעית, היא חיה בצל האנתיפאדה והאלימות. היא חשבה: "על מה את מדברת?" ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

אלימות:

“ הקו האדום שלי הוא שפיכה של טיפת דם אחת של אדם. אני מפללת שהאלימות תיפסק מחר ואז נוכל לשבת ולנסות לפתור את הבעיות שלנו. אנחנו נהרגים סתם כך; אנחנו נלחמים על חול ואבנים. זה הקו האדום, במיוחד כשמדובר בילדים. במוקדם או במאוחר ייפתרו הבעיות וכל האנשים שנהרגו הם בזבוז לנו ולישראלים. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

אתגרים ומכשולים, נשים בחברה ובפעילות:

“ I noticed that it is hard for many people to listen to the women of our society. A woman and a man may talk about the same topic, but when the man speaks, all people listen and understand, whereas when the woman speaks, it is not the same thing. It would be good for women to be heard, yet it is even better to be understood. This means that half of our society is marginalized.[…] Traditional women in our society, rather than the working women, embrace their role of being mothers more than being professionally productive, even though as human beings they should appreciate their role of being productive in addition to their role as mothers. This does not only make them equal to men, but rather puts them before men. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]

^ חזרה לראשית הדף