ציטוטים לפי מפתח נושאים מתוך הראיון עם אילתזאם מוראר
ב-2003 באמת לא ידעתי הרבה. לא ידעתי מהי הגדר ואיך היא תשפיע על חיינו. אמצעי התקשורת לא הרבו לעסוק באזור הזה, ולא שמענו על הפגנות נגד הגדר.
אם אתה טוען שאתה רוצה להשיג ביטחון – זו זכותם של כל האנשים להגן על בתיהם. אם אתה רוצה לבנות גדר, שתהיה על אדמתך. אין היגיון בכך שאתה רוצה להגן על עצמך ותבנה גדר על אדמת שכנך. במקרה כזה אתה משתמש ברכושו של האחר ולא ברכושך.
בניית הגדר בכפר התחילה בשנת 2003. בשנה זו החלה תנועת המאבק של תושבי בודרוס נגד בניית הגדר. הייתי בכיתה י', בת 15. אבי עמד הוועדה העממית למאבק בגדר, וכל הפגישות של הוועדה התנהלו בבית שלנו. חשבתי שחובתי כנערה וכן זכותי להיאבק בבניית הגדר.
באמת היתה תהלוכה, ההשתתפות היתה מדהימה וההתלהבות נהדרת. כאשר יצאנו, הנשים, למקום שבונים את הגדר, היינו נלהבות, היתה לנו תחושת אתגר, שאנחנו עושות משהו. מאז לא יצאה שום תהלוכה של גברים בלבד, בלי נשים, בתהלוכות משתתפים גברים ונשים כאחד.
בכל תהלוכה פחדתי. אמרתי לעצמי שבפעם הבאה לא אפחד, אבל כשראיתי את הצבא הפחד היה חוזר. אבל תחושת הפחד לא השכיחה אצלי את החובה שאני צריכה למלא. ברגע שאתה רואה את הדחפורים והחיילים הפעולה מתחילה להיות ספונטנית. הייתי לוקחת דגל או מגאפון לפני כל הפגנה ופשוט הולכת קדימה. הפחד תמיד קיים, כי כל דבר אפשרי. החיילים אינם יודעים רחמים או חמלה, הם יכולים להכות אותך, לירות עליך או לעצור אותך, אבל יש חובה שהאדם צריך למלא.
באחת ההפגנות, עמדו בערך 200 חיילים כחומה אנושית סביב הדחפורים, ואף אחד מאיתנו לא הצליח לפרוץ את החומה הזאת. מצאתי רווח צר שחשבתי שאני יכולה לעבור דרכו, ופתאום מצאתי את עצמי מאחורי שורה של חיילים, מול הדחפור. הייתי מבוהלת מאוד ולא ידעתי מה לעשות. עלתה בראשי מחשבה – לקפוץ לפני הדחפור. הדחפור עקר עצים וכך חפר בעצם שוחה, אבל השוחה לא היתה מאוד עמוקה, אז קפצתי לתוכה.
כשהייתי ילדה, הייתי הולכת לבקר את אבא שלי בבית הכלא, והישראלים היחידים שפגשתי היו חיילים. החיילים הם אלה שבאו לכפר שלנו ופצעו את הגברים, פגעו בכפר שלנו וגזלו את האדמות. דמות הישראלי היתה זו של החייל הכובש. אבל בהפגנות האלה גיליתי שיש ישראלים אחרים, ושלא כל הישראלים חיילים וכובשים. כך השתנתה דעתי. הראו לי שישראלים מסוימים יכולים להיות ידידים שלנו, ושלא כל הישראלים הם חיילים.
הניסיון של בודרוס היה חשוב מאוד ומועיל מפני שכולם השתתפו בו. מתושבי הכפר השתתפו אנשים בכל הגילים, ילדים, צעירים וזקנים; השתתפו גברים ונשים; השתתפו כל הארגונים הפוליטיים בלי יוצא מן הכלל. בנוסף השתתפו פעילים בינלאומיים וישראלים וזה כמובן הפך את ההפגנות בבודרוס ליחידות במינן. בהפגנה היינו כגוף אחד ופעלנו כאחד.
אני מאמינה שהחירות היא הכרחית. גם אם זה ייקח זמן, וגם אם יידרשו קורבנות, אנחנו בהכרח נשיג את חירותנו בסופו של דבר.
אני סבורה שאם נביט בלב הבעיה, לבעיה שלנו עם הישראלים אין קשר לדת. הבעיה היחידה בינינו היא הכיבוש.
מתוך הניסיון שלנו בבודרוס, אני מאמינה יותר בדרכי שלום, בהתנגדות הלא אלימה, משום שהיא סייעה לנו להשיג משהו. ההישג שלנו היה באמת חשוב. שטחים נרחבים של אדמות בודרוס היו צפויים להיות מופקעים, אבל בשל ההפגנות האלה הם הצליחו להפקיע רק חלק קטן מהאדמות שהם תכננו להפקיע. הם העבירו את תוואי הגדר לקו הירוק. זהו הישג גדול. צריך לנסות כל תאוריה, ואם היא מצליחה משמעות הדבר היא שהיא יעילה. הישגים אלה מחזקים את האמונה שלנו שאי-אלימות הוא כלי יעיל, וההוכחה היא מה שעשינו בבודרוס.
אני רוצה להפנות מסר לכל האנשים: בודרוס, בניסיון שלה, הוכיחה דבר אחד: שהאדם, בנחישות, יכול להשיג כל דבר שהוא רוצה להשיג, ושאין כוח שיכול למנוע ממנו להשיג זאת. אנשים צריכים להעמיד את בודרוס כמופת מול עיניהם, שכן אם כפר קטן הצליח להשיג הישג כזה, כולם יכולים לעשות זאת.
