יש שנאה פיקטיבית שנוצרה מפחד, מהרצון להרגיש שייכים. השנאה לערבים נוצרה בגלל רצון להיות שייך [למדינת ישראל] והפחד להיות שונה. אבל בעצם אנחנו [והפלסטינים] אחים, אנחנו נורא דומים

סולחה היא בעצם דרך לפיוס שנהוגה בשבטים בדואים [....] המייסדים של הסולחה (גבריאל מאיר ואליאס ג'אבור) שאלו את המילה "סולחה" ואת הרעיון של יצירת מרחב שבו אפשר להיפגש ולנסות להגיע לסליחה, או לפחות להבנה ולהכרה. יש כל מיני שלבים בדרך לפיוס. זו דרך ארוכה וצריך ללכת בה שלב־שלב, בעיקר כשיש כל כך הרבה כעס וחוסר אמון

המפתח הוא התמדה - זה קשה ולפעמים בא לך ללכת ולעשות איזו עבודה אחרת פשוטה, ואתה ממשיך כי אתה מחויב למשהו שהוא גדול ממך. אנחנו צריכים מסה קריטית - עוד ועוד מפגשים, כדי לבנות מספיק אמון, כך שכשהמנהיגים ירצו לעשות הסכמים יהיה להם גב

אמרתי לעצמי ש[אבא שלי] תכף הולך לעולמו ולא נעשה סולחה. איך אשא את זה כל החיים? היה רגע שבו נודע לנו שזה כבר הסוף, והוא החזיק לי את היד וליטף את כף ידי. כל כך התרגשתי מזה ובאותו רגע פתאום לא רציתי שהוא יבקש ממני סליחה. לא הייתי צריך את הסליחה כי הבנתי שבאמת רציתי שהוא יאהב אותי, שיכיר בי כבן. האירוע עם אבי גרם לי לחשוב שהרבה פעמים צד אחד רוצה שהצד השני יבקש סליחה, וכל צד חושב שאם הוא יבקש סליחה זה יתפרש בתור נקודת תורפה. אם אני אכיר בכאב שלך, אתה תשתמש בזה נגדי, כי אני אודה שהייתי לא בסדר. ופתאום הכול התחבר לי, גם בקשר ביני לבין אבי וגם בהקשר של הסולחה והפלסטינים. הסקתי מזה שאנחנו לאו דווקא רוצים את הסליחה, שאף פעם לא מגיעה ומתסכלת, אלא שאנחנו רוצים הכרה פשוטה ובסיסית בקיום אחד של השני

תמיד יש תחושה שאנחנו לא עושים מספיק, אבל ההתמדה, לא רק שלנו אלא גם של עוד הרבה אנשים שעושים עבודה מדהימה בתחום הזה, מביאה תקווה שמשתמרת [....] ההתמדה והפתיחות להתחבר ולפעול בדרכים חדשות משפיעה על השלום שיכול לבוא. זה כמו לנטוע עץ, זו השקעה לטווח ארוך