בשנת 2003, סמוך מאוד לתקופה שהגענו לשטח, ארבו מתנחלים לחקלאים הפלסטינים בשטחים שמוכרים כשטחיהם [של הפלסטינים] והכו אותם, כמעט עד מוות. את אחד מהם, סמיח, היינו מבקרים בביתו אחרי שחזר מבית חולים. זכור לי ביקור אחד שבו הגעתי עם יצחק מנדלסון, שנינו פסיכולוגים. ניסינו לשאול את סמיח מה הוא עשה עם הכעס ועם העלבון שיש בו, שאלנו גם את אשתו והילדים. הנוכחות שלנו היתה מאוד חשובה באותו זמן

אני למדתי, וזה חלק מהלמידה שלי בכלל בחיים, להציב את הגבולות שלי במקום הנכון, וגם את גבולות הכוח שלי. למדתי, ואני עדיין לומדת, שכשאני נפגשת עם מישהו, יש לי מושג מה קורה מבחינתי אבל אין לי מושג מה קורה לו במפגש איתי. אני עובדת עם הנוכחות שלי ואני לומדת שכשאני במצב רוח הנכון, לנוכחות שלי יש מקום והיא עושה לא מעט למי שאני נפגשת איתו. יש לה חשיבות ויש לה תפקיד.

אנחנו סוג של גשר. ההמשכיות נותנת כוחות והקשרים מאפשרים פרספקטיבה ומעוף. יש בזה גם סוג של כוח שמאפשר לי להתחרות עם גזלני הכוח, למשל המלחמה בעזה. גזלני הכוח עובדים שעות נוספות

השלום, למשל, לא בשליטתי, וההבחנה הזאת מאוד ברורה. כשאני יודעת מה לא בשליטתי, מתחדדת אצלי הידיעה מה בשליטתי. למשל, בהחלט בשליטתי לנסוע כל יום חמישי לדרום הר חברון, ופעם בשבועיים לסאלם ודיר אל-חטב. החירות בשליטתי, גם אם ישלחו אותי לבית סוהר

חלק מהפחדים של הצד השני, נכון לכרגע, הם נכונים. מישהו פתאום בא להם, מתיישב להם ואומר שזה [המקום] שלו. גם שם יש פחדים מאיום על הזהות בכלל עד איום פיזי שקורה בשטח. בצד שלנו זה קרה בעבר ואצלם זה קורה עכשיו