ציטוטים לפי מפתח נושאים מתוך הראיון עם אריק ילין
הכרתי פלסטינים ודרכם בדקתי אפשרויות ליצור קשר עם אנשים בעזה. לאורך כל הדרך ליוו אותי תגובות מהסביבה - "לא כדאי עכשיו", "עכשיו, כשיש מתיחות, זה לא הזמן", "בוא נחכה שאולי יהיה הסכם". אלה התגובות שקיבלתי לאורך השנים, גם מפלסטינים מהגדה שהייתי איתם בקשר וגם מישראלים שהיו מעורבים בפעילות. כולם אמרו שעם עזה לא כדאי להתעסק, לא כרגע
בתחילת 2001 התחילו לנחות כאן קסאמים. הושפעתי ישירות מהמצב והפכתי לנפגע ישיר של האלימות ושל הסכסוך
בתור אחד שחי בשדרות, אני יודע איזה התנגדויות ואיזה קולות תמיד נשמעים מכאן. אנחנו סובלים מאוד ויש כאן כעס עצום כלפי הממשלה שלנו וכלפי החמאס והגופים שיורים עלינו, שהופכים מבחינתנו לכל אנשי עזה. קיוויתי שיהיו אנשים שירצו להסתכל על המציאות הזאת בצורה קצת יותר מורכבת והתחלתי לעניין אנשים נוספים באפשרות של דיאלוג עם תושבים בעזה
אנחנו כל הזמן מקפידים ומזכירים לעצמנו שאסור להתעסק בשאלות של מי סובל יותר, מי אשם, מי התחיל. חייבים לגעת במרכיב האנושי, להתייחס אחד לשני כבני אדם, וכל אחד מהמסלולים האחרים מוביל אותנו מיד למבוי סתום
אנחנו מגלים עד כמה אנחנו דומים ועד כמה המציאות שאנחנו חיים בה דומה, למרות שאי אפשר למדוד על סקאלה וקשה מאוד להשוות. למרות זאת, במובן מסוים המציאות מאוד דומה בשני הצדדים: הפחד מהפצצות, חוסר ודאות לגבי העתיד, בעיות פרנסה, הרצון לעזוב, הפחד של הילדים בלילות וההוצאות על טיפול נפשי. במובנים האלה אנחנו מאוד דומים לתושבים מעזה שאיתם אנחנו משוחחים
גיליתי שאחרי כמה דקות של שיחה גם האנשים הכי מתלהמים וצועקים יודו ש 90-80 אחוזים מהאוכלוסייה בעזה לא רוצים לחסל אותנו ושהם בסך הכול בני אדם שרוצים לחיות בשלום. הם גם אומרים שמבחינת האוכלוסייה שחיה בעזה, ההתנהגות הנוכחית נובעת מכך שהם לא מוכנים לסבול יותר את המצב
אני לא פוליטיקאי ואני לא מתכוון לייעץ למנהיגים שלי, אבל אני חושב שכמו שאני מדבר עם תושבים בעזה, שחלקם איבדו קרובי משפחה וחלקם אנשים שקרובים שלהם מעורבים בפעילות נגד ישראל, כמו שאני מדבר איתם ואני יכול לראות את האנושי שבהם, אין שום סיבה לא לדבר. אני חושב ש"אין עם מי לדבר" היא אמירה פחדנית
קיבלתי הודעות טקסט מאנשים מעזה ששמעו שנפלו כאן קאסמים. הם שאלו אם הכל בסדר, אם אנחנו בסדר, וגם להפך [...] ברגעים הכי קשים שמרנו על קשר ורמת האמון הייתה גבוהה. התהליך כרוך בבניית שכבות של אמון. רוב האנשים שאני מכיר עטופים בשכבות על גבי שכבות של פחד וחשדנות וחוסר אמון, אז השלב הראשון זה לקלף. אחר כך בונים משהו אחר
לפני האינתיפאדה הראשונה היו יחסי מסחר, אנשים עברו מצד לצד, אנשים הלכו לים בעזה, אנשים מעזה באו לשדרות, לשוק, עבדו כאן כמו שעבדו בכל ישראל. אחד המפגשים הראשונים של קול אחר היה מאוד מרגש כי נכחו חלק מהוותיקים של שדרות. אחד מהם דיבר בנוסטלגיה כמה שהוא מתגעגע לתקופה ההיא. הוא סיפר שיש לו חברים בעזה שבאו לחגיגות הבר מצווה של הילדים שלו ולברית של הנכד שלו וסיפר על אירועים שלכבודם היה נוסע לעזה. אני מנסה לומר שאנשים מודעים לכך שפה קרוב חיים בני אדם. אבל חלפו 20 שנה ומאז צמח כאן דור שלא יודע את זה
הגבול אמנם סגור, ישראלים לא יכולים להיכנס ופלסטינים לא יכולים לצאת, אבל יש דרכים אחרות שצריך לנסות. אני חושב שאנחנו צריכים לעבוד יותר עם תיווך של גורמים בינלאומיים
אמרתי שאני אהיה Hope Man, איש התקווה. תקווה היא מילה חזקה ויש לה משמעות רבה. תקווה היא אחד הדברים שמניעים אותי. אני פועל במקום שיש בו מעט מאוד תקווה, במדינה בכלל ובשדרות בפרט. גם בלי הקסאמים ובלי הסכסוך מצבה של שדרות לא טוב, בלשון המעטה
גם אם יחתם פתאום הסכם שלום, עדיין יש המון עבודה. הפתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא פתרון נפלא אבל אם שני העמים ילחמו אחד נגד השני עוד מאה שנה, מה הטעם? החכמה היא לראות איך בונים תשתית ומבחינתי אנחנו חלק מהתשתית: התפקיד שלנו הוא להכשיר את הלבבות ולקלף את השכבות
