יש מרחק אידיאולוגי עצום ביני ובין אדם שיכול להגיע לדלת של ערבים ולרסס מגן דוד או את הכתובת 'ערבים החוצה'. הזיכרון ההיסטורי מצמרר. כולנו יודעים מה עשו סמלים על דלתות של חנויות של העם היהודי בהיסטוריה ושל מי היו הסמלים האלה. כולנו מכירים את הכתובת כשמחליפים את המילה 'ערבים' במילה 'יהודים'. אנחנו מכירים את ההיסטוריה הזאת. ראיתי כתובות כמו 'ערבים לתאי גזים', 'ערבים למשרפות' והבנתי את הזוועה בהקשר היסטורי

ראיתי מה שהיה קודם מרפאת שיניים. חיילים נכנסו והשחיתו הכול. היו שם מזרקים שבורים, ויטרינות ומראות שבורות, חירבנו על הרצפה ומרחו את החרא. זו הפעם הראשונה שנתקלתי באכזריות כזאת והייתי בהלם. הוצאתי מצלמה שהייתה לי באפוד והתחלתי לצלם. כשיצאתי הביתה פיתחתי את התמונות וסרקתי אותן. ביחד עם חבר חיפשתי כתובות מייל של עיתונאים בישראל. פתחנו חשבון מייל ושלחנו את התמונות לעיתונאים. כתבנו: 'תראו מה קורה בחברון

המוסר נשחק, זה טבוע במציאות הזאת ואי אפשר להיות שם ולא להיות שם. כיבוש זו משוואה. חיילים שולטים על אזרחים. זה מתחיל בדברים שסיפרתי עליהם ומסתיים בדברים שאנחנו לא רוצים לשמוע אבל אנחנו חייבים לשמוע, כי החברה שלנו היא חברה כובשת והחיילים שלנו עושים את הדברים האלה בשמנו

שוברים שתיקה לא מציע פתרונות פוליטיים אלא שואל שאלות על מוסר ועל הערכים שאנחנו רוצים לראות בבסיס החברה הישראלית. אנחנו אומרים: "זו המציאות, זה מה שקורה, האם ככה אנחנו רוצים שהחברה הישראלית תיראה או שאנחנו רוצים לראות משהו אחר?"

גדר ההפרדה מבטאת את מה שהישראלים אומרים: "רק אנחנו כאן." זה חלק ממונולוג בן 60 שנה