אין נקמה, זה סכסוך פוליטי. אנחנו חושבים על נקמה, אנחנו טיפשים. אני לא מתייחס לנקמה, כי לנקום זה כמו לפזר רעל במטבח שלך. אולי אחד הילדים שלך ייקח אותו וישים בפה. נקמה והסתה הם רעל. מי זה הטיפש שיפזר רעל וילך לעבודה? יש לנו ילדים קטנים; אני לא רוצה שהם ילמדו נקמה, שנאה או הסתה. אם הישראלים עושים את זה, לא איכפת לי - אני לא אחראי על החברה שלהם. כעיתונאי, כאבא, אני אחראי על הילדים שלי ועל החברה שלי. במקום ללמד אותם נקמה, אני מלמד אותם מתמטיקה. במקום ללמד אותם הסתה, אני מלמד אותם פיזיקה. במקום ללמד אותם איך להרוג, אני מחנך אותם שיילמדו באוניברסיטה

עיתונאים לא עושים שלום, עיתונאים יכולים לדבר על שלום. לפעמים אנשים מבקשים מאיתנו להיות פוליטיקאים ולעשות שלום, אבל אנחנו לא פוליטיקאים. אנחנו יכולים לדבר על שלום וגם - וזה מאוד מסוכן – אנחנו יכולים לדבר על מלחמה. אם [העיתונאים] ידברו על מלחמה, אוי ואבוי לנו, גם לחברה הפלסטינית וגם לחברה הישראלית

פעם חשבתי שאתרגם דברים שקשורים למה שהגרמנים, הנאצים, עשו ליהודים. חשבתי על זה לפני שנתיים ואמרתי לחברים שלי, "מה זה יזיק? שהפלסטינים יידעו שגם היהודים סבלו, שהיטלר פשע נגדם מאוד." אמרו לי, "אתה יודע מה אתה אומר? שזה לא ייקרה?" זה לא ייקרה פה, חס וחלילה. חשבתי על העם שלי, אני גאה בו, אני גאה להיות ערבי מוסלמי, אני גאה להיות פלסטיני, אני גאה להיות פליט, לחיות במחנה פליטים דהיישה, אבל אני תומך בשלום

הכישלון [לעשות שלום] נובע מכך שלמישהו יש אינטרס שתהיה פה מלחמה. בואי נגיד שכאשר פליטים פלסטינים רואים שכל מתנחל קיבל חצי מליון ולהם אין מה לאכול, מה הם אמורים לחשוב על עצמם ועל העולם? העם הפלסטיני זקוק לעזרה, אבל העם הישראלי זקוק לכך אפילו יותר

פעם היה לי חזון אבל עכשיו כבר אין לי. בושה לומר שאני לא יודע? אני לא יודע. הלוואי וידעתי, אז הייתי יכול להסביר לילדים שלי. השאלות הקשות באות מהילדים שלי. יש לי תאומים בני 13 והם שואלים, "אבא, ומה עם ישראל?" אני שותק כמו חמור, לא יכול להסביר להם כי זה כואב לי. אני לא יודע מה להגיד לבן שלי - שימשיך ויקים משפחה או שיפסיק; שיש תקווה שהעם הישראלי יחליט או שהגנרלים ימשיכו להחליט; דן חלוץ יחליט או שאת תחליטי, או החברים שלי בחברה הישראלית, העיתונאים