הפעילות שלי משתנה על פי השינויים הגיאו-פוליטיים באזור. היו ימים שהייתה לנו בממשלה אוזן יותר קשבת, למשל כשברק היה בשלטון. בדרך כלל, כשמפלגת העבודה הייתה בקואליציה והחזיקה בתיקים הרלוונטיים יכולנו להרים טלפון לשר זה או אחר ולהגיד לו, "תגיד לי, דחילק, אתה מגזים!" [...] המצב הזה השתנה. אין לנו גישה למשרדי ממשלה בכירים ולכן אנחנו עובדים פחות כשדולה ויותר בתחום המשפטי. שם עוד נשאר כר נרחב לניסיונות להשפיע באמצעות כלים משפטיים. [...] בימי קלינטון היה לנו קל יותר להרים טלפון לקונסוליה האמריקאית או לשגרירות האמריקאית ולספר להם שעומדים להרוס מתחם מסוים בחברון, בירושלים או סתם בעיירה נידחת בשומרון. הם היו מרימים טלפון ומדברים עם פרס, בן-עמי, ביילין, ופעם היו פותרים ככה את העניין. אנחנו עדיין מדווחים לאמריקאים והם מאוד מעונינים לדעת מה קורה, אבל הם כבר לא מרימים טלפונים ופותרים בעיות. הכל משתנה; סגנון העבודה שלנו משתנה בהתאם לנסיבות הפנימיות וגם הבינלאומיות

זה תלוי איך אתה שואל את השאלות. אם אתה נשאר ברמה המיתית, שואל על הסיסמא - לחלק את ירושלים - ברור שהתשובה [של רוב האנשים] תהיה שלילית. כשפורטים את השאלה לפרוטות ונוגעים ב'רחל בתך הקטנה', כמו שאומרים, אנשים מוכנים לחשוב אחרת. קודם כל צריך לחתור לפירוק הממדים המיתיים של הסכסוך, אחר כך להתחיל ברמה הכי נמוכה; לדבר על סוואחרה ולא על מזרח ירושלים. להסביר שעם הכסף שעולה לנו סוואחרה יכולנו לבנות גן ילדים שאנשים נאבקים לבנות ולא מצליחים. מאז האינתיפאדה השנייה אנשים כבר לא מכירים את מזרח העיר, שלא לדבר על ערים אחרות בשטחים; אנשים כבר לא מבחינים בין כפר בירושלים לעיירה בדואית בנגב או כפר נידח בשומרון. כששואלים אנשים מתי בפעם האחרונה הייתם בשועפאט והם מעולם לא ביקרו שם, כשאתה מראה להם שזה עולה להם כל כך הרבה, שהמקומות האלה כל כך נידחים [מבחינת הישראלים] שבעירייה כבר לא יודעים אם לתת שם שירות או לא, אז אנשים מתחילים לחשוב אחרת

אנחנו חושבים שהריסת בית של משפחה של מחבל, משפחה חפה מפשע, היא עונש קולקטיבי, מעשה שלא ייעשה. אם הבן סרח לא כל המשפחה אשמה. אם את שואלת על היחס שלי, הרגשי, לבית של משפחתו של פועל ניקיון בעירייה עם שמונה ילדים לעומת היחס שלי לבית של משפחה של מחבל, אני מודה שיש לי בעיה מסוימת, רגשית. התבקשתי לערער על ההחלטה להרוס בית שהתברר לי ששייך למחבל ששם פצצה בקפיטריית פרנק סינטרה, באמצע הקמפוס בהר-הצופים. לא יכולתי להילחם בשביל הבית הזה כמו שאני נלחם על בית של אדם אחר שהוא באמת חף מכל פשע, בין השאר כי אני מכיר אנשים שנהרגו בפיצוץ הזה. זה נגע בי אישית. אבל הוועד נגד הריסת בתים לא מבחין בין בתים

בניגוד לאנשים אחרים, אני לא מדבר על הפרדה טריטוריאלית בין מזרח ירושלים ומערב ירושלים, עם גדר או חומה באמצע, אלא על הפרדה פונקציונאלית. זו תהיה עיר אחת, לא מחולקת, בלי מחסומים בין מזרח ומערב. במערב העיר תהיה בירת ישראל, יהיו דגל ישראל, שלטון ישראלי. בשכונות המזרחיות יהיה דגל פלסטין והעירייה תיקרא 'בלדיית אל קודס' ותהיה הבירה הפלסטינית. אני מבין שלא ניתן לחלק את העיר הזאת כיום, שדברים כל כך קשורים זה בזה עד שלא ניתן להפריד הפרדה פיזית בצורה מלאכותית

להיות איש שמאל בירושלים זה לא פשוט. זה הרבה יותר קל בתל-אביב או בחיפה או בכל מקום אחר. פה רואים בי עוכר ישראל. אני יכול להגיד לך את זה באחריות. עבדתי בעירייה עשרים שנה; בשלב מסוים הקידום שלי נעצר בגלל דעותיי הפוליטיות. איך אני יודע? משום שניגשתי ליותר מדי מכרזים שזכו בהם אנשים הרבה פחות מוכשרים ממני. הם קיבלו תפקידים שאני חפצתי בהם. באיזשהו שלב אמרו לי מפורשות. הממונה עלי אמר לי, "מאיר, תפסיק לגשת למכרזים כי לא ייתנו לך להתקדם. אתה מחוץ לקונסנזוס מבחינת העירייה". זה נאמר לי מפורשות ואני גם יכול להוכיח זאת במסמכים

הילדים שלי היו אז בכיתה ח'-ט'. הם אמרו לי, "אבא, אמרו שאתה עוזר למחבלים". זה שבר אותי לגמרי. גם אם הם מבינים שלא, גמרנו. זה נדבק אליך ומלווה אותך והילדים צריכים להתמודד עם זה שאומרים להם, "אבא שלי אמר שהוא קרא בעיתון שאבא שלך משתף פעולה עם מחבלים." זו אולי דוגמא קיצונית, אבל היא בכל זאת מדגימה את המחיר שאתה משלם כשאתה הולך עם דעותיך עד הסוף, כשאתה לא מעגל פינות

אני רוצה קודם כל שתהיה מדינה דמוקרטית. יתרה מזאת, אם לא נהיה מדינה דמוקרטית אז החלק היהודי שבמדינה ידרדר ונגיע למשהו נוסח חומייני באיראן. זו לא היהדות שאני מאמין בה; אני מאמין ביהדות של מרטין בובר, של הנביאים, של "ואהבת לרעך כמוך". אני בעד יהדות מוסרית ולא היהדות של המתנחלים. אם נמשיך בדרך הזאת, ברור שמדינה דמוקרטית לא נהיה, אבל גם מדינה יהודית לא. כדי שבכל זאת נציל משהו מהיהדות ונהיה מדינה יהודית שנתגאה לחיות בה, קודם כל צריך לחזור לדרך הדמוקרטית, אחרת הכל יתמוטט.

שלום פירושו לחיות בשקט, בשלווה, לחשוב על עתיד בלי פחד. לירושלמים זה אומר אפילו ללכת לבתי קפה או לעלות על אוטובוס בלי לחשוש. אני מודה שכשאני חושב על שלום אני בעיקר חושב על ילדיי. מה שמפחיד אותי יותר מכל הוא שילדיי יעברו מה שאנחנו עברנו. הם צריכים להתגייס, ואומנם הם החליטו להתגייס אבל לא ליחידות קרביות או ליחידות בשטחים, הם לא רוצים להתעסק בדיכוי. אני מפחד שהם יצטרכו לעבור עוד פעם את כל הגלגל הזה שאנחנו עברנו: [מלחמת] יום הכיפורים וכדומה, ומלחמות שמשנה לשנה נהיות נוראיות יותר

אחד הדברים הנוראים שקרו לנו בדור האחרון הוא שנמחק לנו הקו הירוק; המצב הזה נהיה כל כך טבעי לאנשים שהם לא הבינו שאנחנו כובשים ושיש לנו בעיה. בגלל הדיון שהתעורר סביב הגדר אנשים מבינים. הם מבינים שצריך הפרדה. למרות שהם מדברים כיום על הפרדה פיזית ולא על הפרדה פוליטית, ברור שהחומה, במידה מסוימת, היא בסיס להפרדה פוליטית בעתיד. החומה תיפול מתישהו, אבל גם אחרי שהיא תיפול, בתודעתם של אנשים יהיה רשום שצריך פה הפרדה בין שני העמים. מנקודת המבט הדיאלקטית שלי, באופן פרדוקסאלי זה יכול להביא לכך שאנשים יבינו שצריך פה הפרדה מוחלטת: שתי מדינות לשני עמים