ציטוטים לפי מפתח נושאים מתוך הראיון עם שרה קראג’ה
כשלמדתי באוניברסיטה הייתי חברה בתנועת הנוער של הסטודנטים ונעצרתי על ידי כוחות הכיבוש בשנת 1989 באשמת התנגדות לכיבוש. התחתנתי עם חבר לספסל הלימודים, מהאוניברסיטה, ובשנת 1991, באותו חודש בו התחתנו, נעצרנו. אני נעצרתי ונחקרתי ושוחררתי לאחר כמה ימים, אך בעלי נעצר במעצר מנהלי כי הייתה לו היסטוריה של התנגדות, 13 מעצרים. במהלך אינתיפאדת אל-אקצה המודיעין הישראלי חיסל אותו. הוא נהייה "שהיד" ב-14 במאי
במהלך מעצרי בשנת 1989 ביקרו אותי, במגרש הרוסים ובכלא תל מונד, עורכות דין נמרצות מאוד מטעם תנועת "שלום עכשיו". התפתחו בינינו יחסים טובים ואלה נמשכו גם לאחר שחרורי. אפילו לפני המעצר שלי הייתי בקשר עם עורך דין ישראלי שמגן על זכויות אדם ועל צעירים פלסטינים. סיפרתי לחבריי ומקורביי ולאנשים שנעצרו באזור חברון שעורך הדין הזה הוא הבחירה הטובה ביותר להגנה על הצעירים האלה, משום שהוא אדם שמאמין בזכויות אדם ומתייחס אלינו כאל בני אדם. מאוד הערכתי את האיש הזה והיחסים שלי עם עורכות הדין הישראליות נמשכו
מעולם לא העליתי על דעתי שאהיה חלק מחוג המשפחות הזה. לא חשבתי שאעבוד ואזדהה איתם, אבל מכורח הנסיבות של הכיבוש הפכתי לחלק מהפורום הזה. זה הפך להכרח ב-14 במאי 2002, כאשר בעלי נהיה שהיד. באותו יום שבעלי נפל בו, חברים ערבים שגרים בתחומי האדמות שנכבשו ב-48' ידעו מה קרה. התקשרו אלי ממערכת עיתון ישראלי ושאלו מה תגובתי כפעילת שלום, והאם הפעילויות שלי ישתנו בעקבות חיסול בעלי. עניתי בכנות ומכל הלב שאמשיך לעבוד ולהיאבק למען השלום, למען ילדינו ולמען עתיד טוב יותר לדורות הבאים, כי מגיע להם חיים טובים יותר
עבורי, המילה 'שלום' פירושה ביטחון. שלום זה נוחות ושקט נפשי. שלום הוא כל מה שקשור למילה ביטחון
אנחנו עושים ככל יכולתנו על מנת לשכנע את האנשים בעולם שהכיבוש הוא הגורם לסבלנו. העולם תומך בכיבוש ואיננו יודע מה קורה במציאות, פה בפלסטין; הם חושבים שהפלסטינים הם מחבלים שנושאים נשק והורגים את היהודים הכלואים בבתיהם
נשאלתי לגבי דעתם של משפחתי, שכניי וחבריי לעבודה. בכנות, הפלסטינים אולי רותחים, אבל בתוכם הם אנשים מאוד פשוטים ומעונינים להיות בחברת אנשים שהם יכולים לסמוך עליהם. אנשים שמקיימים דיאלוג עם ישראלים זוכים לכבוד בקרב העם הפלסטיני. איננו מנהלים דיאלוג עם קציני מודיעין אלא עם אנשים שאיבדו את יקיריהם, שדוכאו ושסבלו כתוצאה מהכיבוש
לכל שלב בהתנגדות לכיבוש יש רעיונות ודרישות משלו. צריך להתנגד לכיבוש. אם יש ישראלים שאיבדו בנים, בנות או נשים בפעילויות של השהידים הפלסטינים ואומרים שהם מתנגדים לכיבוש ורוצים לסיים את הכיבוש כי הוא הסיבה לטרגדיות שלהם, אז שאנחנו הפלסטינים, שסבלנו כל כך הרבה תחת הכיבוש, לא נתנגד? זה סוג של התנגדות לכיבוש, אבל אנחנו רואים אותו כמאבק שוחר שלום שמתבצע בדרך לא אלימה
נוכחות המתנחלים בעיר העתיקה בחברון נחשבת תא סרטני; אם לא יוסר, יהיו לכך השפעות שליליות. עימותים בין המתנחלים לבין הפלסטינים מתרחשים מידי יום ובמהלכם המתנחלים פוגעים בילדים פלסטינים בדרך לבית הספר, פוגעים בנשים ופוגעים בצעירים. העימותים האלה יומיומיים ולכן, כמובן, מעוררים שנאה בקרב הפלסטינים. לא קל להגיד לפלסטיני ללחוץ את ידו של ישראלי אחרי כל מה שהוא עד לו
בשלב הזה אני מרגישה שאין קהל בינלאומי שמשפיע על המצב. קהלים ערביים או אסלאמיים השפיעו אולי בעבר, אך לצערי כיום לא ננקטים בכלל צעדים; אני לא יודעת אם האנשים לקחו כדורי הרגעה או שהלשונות שלהם הפסיקו לעבוד. אפילו האירופאים נקטו עמדה בתקופה מסוימת, אבל בשלב הזה אני לא מרגישה תזוזה כלשהי
האשם העיקרי [בזה שתהליכי שלום נכשלו בעבר] הוא הכוח הכובש, שלא קיים את התחייבויותיו. הנקודה השנייה היא המנהיגות הפלסטינית שנכשלה לחלוטין. המנהיגות הפלסטינית דאגה רק לאינטרסים האישיים שלה, למשל מי יתמנה לשר או למנהל או לחבר המועצה המחוקקת, ולא חשבה כלל על סבלו של העם שלה
לצערי, האנשים שהם עתה מנהיגים אינם האנשים שסבלו. מי שמסתכל מרחוק אינו כמו מי שנמצא קרוב ורואה את המצב בצורה אישית וברורה יותר. יש לנו הנהגה ריכוזית, יש אנשים בודדים ששולטים בכל. אפילו אם מנהיגים מסוימים, שבאמת איכפת להם מהעם והם באמת מאמינים במאבק שלנו, מגיעים לעמדה מסוימת, הם לא יהיו מקבלי ההחלטות, ובוודאי שלא יהיו מקבלי ההחלטות היחידים
ראשית, הבנתי שהאויב שלנו חכם מאוד. הישראלים חכמים ופורטים על מיתר הרגשות וכך השיגו את תמיכת העולם. הישראלים גם עובדים עם התקשורת בחוכמה. אני מקווה שנלמד מהם איך לעשות זאת. הבעיות והסבל שלנו מהכיבוש גדולים יותר משל הישראלים, ואני מקווה שננצל זאת בחוכמה ושתהיה לנו תקשורת מודעת שתשפיע על תלמידים, גורמים רשמיים, אנשי עסקים, משקיעים וכל הקבוצות באוכלוסייה העולמית. אינשאללה נזכה לתקשורת טובה
מי שגורש מאדמתו ומביתו, שאדמותיו הופקעו, שעציו נעקרו, שילדיו נהרגו, חייב לקבל בחזרה את זכויותיו. כל אלה הן זכויות שאבדו ויש להשיבן לבעליהן [...] הדורות הצעירים של פליטים פלסטינים אינם שוכחים, אנשים זוכרים שיש להם אדמה שנלקחה מהם ושהשהות שלהם במקום שהם נמצאים בו היא זמנית, עד שיחזרו לאדמתם. כאשר יימצא פתרון לסוגיות האלה ואנשים יקבלו מחדש את זכויותיהם, לא יישאר על מה להיאבק
יש יהודים שמאמינים שכיבוש האדמה הזאת איננו צודק ושהפלסטינים צריכים לקבל בחזרה את זכויותיהם. הדת היא לא הגורם העיקרי. במהלך הפקעת אדמות בצפון פלסטין, לבניית הגדר הגזענית, הופתעתי לראות ארגון של רבנים יהודיים שהגנו על זכויות אדם. זה מצביע על כך שזו איננה סוגיה דתית. הרבניםכבלו את עצמם בשרשראות לא כדי להגן על האסלאם או על היהדות, אלא מפני שהם רצו להגן על זכויות אדם בארץ הזאת
מסגד איברהימי בחברון נסגר והם [הישראלים] קובעים לאנשים מתי להתפלל ומתי לא. המתפללים חייבים לעבור בדיקות ביטחוניות וכתוצאה מכך האנשים חושבים פעמיים לפני שהם הולכים למלא את חובתם הדתית שם משום שהם עלולים להיחשף להטרדות הכיבוש. רק מעטים הולכים להתפלל במסגד. זה סבל אמיתי
בחברון נהרסו בנייני מגורים שלמים, כולל הרהיטים והחפצים של דייריהם, אנשים כמוני וכמוך, רק משום שאדם שהתנגד לכיבוש או אחיו של אדם שהתנגד לכיבוש שכר שם דירה. מדוע הבתים נהרסים כך? זה משפיע מאוד על מצבם הנפשי של האנשים. אם נשברת לך צלחת יש לכך השפעה נפשית, כי בסופו של דבר אנשים לא עשויים מברזל, יש להם רגשות. תארי לעצמך את הבעלים של בית שהשקיע בעיצוב, בריהוט, בצבע, והוא מרוצה מן הבית, ובין רגע מורים לו להתפנות כי עומדים להרוס את הבית
