ציטוטים לפי מפתח נושאים מתוך הראיון עם שלמה זגמן
האזור [שבו גדלתי] נמצא מעבר לקו הירוק, למרות שההתיישבות בגוש עציון התחילה לפני קום המדינה. נקנו שם אדמות בצורה חוקית, אדמות טרשים, והוקמו בזמנו יישובים בעלי אוריינטציה חקלאית. בשנת 1948 הגוש נפל ומאז 1967 סיסמת המועצה האזורית היא 'ושבו בנים לגבולם'. אנשים גדלים שם על המורשת הזאת של היאחזות בקרקע, שיבה ליישובים, לאדמות, לארץ שהיא שלנו. יש שביל, תוואי, שנקרא 'דרך האבות', הדרך שאברהם הלך מבאר שבע להר המוריה. מלמדים אותך להרגיש חיבור דתי למקום הזה. בגיל יותר מאוחר זה מתחבר לתודעה פוליטית ובאופן טבעי למפד"ל ולמפלגות הימניות, שרואות בשיבת ציון תהליך היסטורי של חזרה של עם לארצו. למרות הבעייתיות בכך שחיה שם אוכלוסייה ערבית, רואים בה [באוכלוסייה הערבית] מכשלה שצריך להתמודד איתה אבל בשום אופן לא משהו שיכול לחייב ויתור על התהליך הזה, על הזכות הזאת
החזקתי בתפיסות שגדלתי איתן ולא ממש ביררתי אותן לעצמי, קיבלתי בעצם השקפה שבנה מישהו אחר ולא אני. המסקנה בעצם, השורה התחתונה של ההסתכלות החדשה שלי, היא שהמחיר שאנחנו משלמים על החזקה בשטחים האלה כל כך גבוה שהוא בא בעצם על חשבון הקיום הציוני בארץ ושאני חושב שכדאי לנו [לוותר עליהם], מבחינה פרקטית, לא מתוך גישה הומניסטית או סלחנית
הבנתי פתאום את התפיסה שאומרת שבשביל להגשים את הציונות ובשביל יישוב הארץ לא צריך את כל האדמה הזאת. לא צריך להחזיק מיליונים תחת שלטון צבאי כי זה לא מחיר ששווה את זה. התחברתי לאנשים ולאידיאולוגיה שאומרת שמבחינת סדר עדיפויות והגשמת ערכים, אני מעדיף לוותר על אחיזה בשטחים כדי להיפטר משלטון על עם זר, בשביל לחיות במדינה יותר קטנה בשטח אבל עם גבולות מוסכמים על האוכלוסייה, לדעת על מה אנחנו מגינים
הפעילות הראשונה שלנו [ציונות דתית ריאלית] הייתה להפיץ את העצומה שלנו שפונה לציבור הדתי-לאומי בהתנחלויות. קראנו להם להכיר בנחיצות של וויתור על חלק משטחים בארץ ישראל בשביל לקיים את הריבונות הישראלית-יהודית בגבולות מוסכמים [מבחינה בינלאומית] וכדי להתרכז בבעיות של החברה הישראלית. הבעיות האלה מוזנחות בגלל המצב הפוליטי והסכסוך, ובגלל כל המשאבים שהסכסוך הזה לוקח. זו הייתה רק הפתיחה. אנחנו ממשיכים להפיץ את העצומה הזאת בנוסחים שונים, פונים לקהלים שונים. עם פרסום העצומה רואיינתי ואנשים מהיישוב ראו בזה ממש פגיעה, סטירת לחי, כי אני אמרתי שהתפכחתי, שאני רואה דברים שמקודם הייתי עיוור להם, ולגביהם אני בעצם אומר שהם עיוורים וצריכים להתפכח. היו כמה תגובות חריפות שהיו לא לעניין. לא שהתאכזבתי מהם, אלה אנשים שידעתי שהם קיצוניים
עזבתי (את אלון שבות) עם אשתי והבת שלי מסיבה אידיאולוגית, כדי לא לחיות בחסות הכיבוש. ההורים של אשתי גרים במרכז הארץ אז התקרבנו אליהם קצת כך שבשבילה זו הייתה החלטה פרקטית ולאו דווקא פוליטית. מבחינה כלכלית זאת הייתה החלטה קשה מאוד. דירות בתוך ישראל הן יקרות בהרבה, היה קשה לקנות דירה. המדינה מעודדת אנשים לבוא להתיישב פה, יש מענקים, הלוואות מדינה נוחות. אחד הדברים שמדהימים אותי זה שעכשיו, אפילו שראש הממשלה מדבר על הצורך לשלם מחיר גבוה ועל פינוי ישובים, עדיין יש מבצע של מחירים אטרקטיביים שכולל את היישובים בשומרון. בישוב רימונים, לדוגמא, האנשים שיושבים שם מקבלים מענק, משלמים להם שכר לימוד, הם זוכים להשתתפות בשכר דירה. אפילו מי שהולך לחבל עזה מקבל הרבה הטבות. איך המדינה יכולה לדבר בדרך אחת אבל בפועל להתנהג בדרך אחרת?
היה מחסום פתע [...] אחרי שעברתי את המחסום ראיתי שמאחורי המחסום יושבים על הרצפה גבר מבוגר ואיתו ילדה קטנה והבנתי שעיכבו אותם [...] פתאום הסטריאוטיפ התנפץ, וזה קרה כתוצאה מדיון ומבדיקת המציאות ואחר כך ממה שראיתי. היה יום חם והזקן והילדה סבלו ופתאום הבנתי את המשמעות מאחורי הדוגמא של הזקן ההוא והילדה הקטנה: מרבית הפלסטינים חיים במציאות כזאת קשה. אני חושב מה הייתי עושה במקומם. האם אני מוכן להתחלף איתם? אני לא רוצה להיות אחראי למציאות הזאת. בעיקרון, המטרה של המציאות הזאת היא רק ביטחון וזו מטרה ראויה, אבל בתוך המציאות היומיומית הזאת קורות הרבה עוולות ואני לא רוצה להיות אחראי להן. אני רק יכול לדמיין את עצמי בסיטואציה כזאת, אני חושב שהייתי מרגיש ייאוש, רק ייאוש זה יכול להצמיח, במיוחד אצל אנשים מבוגרים. אנשים צעירים, עוד יש להם עתיד רחוק שהם מקווים שישתפר בו משהו. אנשים מבוגרים כבר לא רואים את השינוי שיכול להתרחש ולכן אין להם כוחות להיאבק
כל הדיבורים על כך ש"כל כך טוב להם" [לפלסטינים]. מישהו היה רוצה להתחלף איתם? כל כך טוב? כן? מדברים על דמוקרטיה אבל להיות דמוקרט זה גם לאחל לכל אדם אחר דמוקרטיה, להיות אזרח במדינה דמוקרטית. דמוקרט לא יכול להגיד שהוא מחזיק בדעות דמוקרטיות אבל רק בשבילו, שזה נכון ובסדר שיהיו אנשים שיחיו במשטר צבאי, בדיקטטורה. לא, זה לא דמוקרטי. אתה חייב לאחל לכל אדם אחר שיהיה אזרח במדינה דמוקרטית
אנחנו משתמשים בשפה הדתית ובבסיס הדתי המשותף כמקור לשיחה, לבחון את המשותף, את הדומה וגם את השונה. הרי מדובר באנשים שמאמינים בדתות מונותאיסטיות ויש להם הרבה במשותף בהשקפה, לפעמים בהשקפה על החיים, בפרופורציות, בערכים המרכזיים של החיים , גם ביחס לעולם המערבי, לחילוניות, יש דברים מאוד דומים. זה העיקרון, שזו קרקע מאוד טובה לדיאלוג, דווקא
המלחמה [מלחמת לבנון 2006] הביאה איתה בעיה. פתאום יש מלחמה ויש התלכדות ושותפות גורל בקבוצה היהודית. אנחנו יודעים שגם ערבים נפגעו במלחמה כי נורו טילים על הגליל והרגו גם ערבים. אתה חושב שגם הערבים יהיו בצד שלך, יראו בנסראללה ובחיזבאללה אויב, ובעצם אתה שומע שזה לא ככה וזה לא כל כך מובן, לא כל כך הגיוני. אנשים אומרים, "אם את מזדהה עם האויב שלי, איך אני יכול לדבר איתך?" זו דוגמא אחת. כמו שפיגוע יכול לגרום לאנשים בתהליך של דיאלוג לסגת קצת או לאמץ פתאום תפיסות יותר רדיקליות, כמו שפיגוע יכול להביא אנשים למצב של ייאוש ולגרום לאנשים להרגיש שהדיאלוג לא תורם לשום דבר ולכן הוא מיותר, שחבל על האנרגיות שמשקיעים, חבל על האמוציות
השלום עומד בסיומו של תהליך שטרם החל. התהליך שאנחנו מנסים להתחיל כאן הוא הכרה בצורך להיפרד, בצורך של מדינת ישראל לסיים את הכיבוש ולהשקיע מאמצים בפתרון הבעיות הפנימיות שלה, כמובן בעזרת אמצעים ביטחוניים. כמובן שהשאיפה לטווח ארוך היא צעד נחוץ לשלום עתידי
